גור אריה על רש"י במדבר כג
<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כג · >>
[א] אולי יקרה וכו'. דאם לא כן, "אולי" למה לי, הרי למעלה אמר (לעיל כב, יט) "ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי", אם כן היה מובטח כי הקב"ה היה מדבר עמו בודאי, ועכשיו נסתפק, אלא לפי שיום היה:
[ב] לשון ארעי לשון גנאי וכו'. עיין בפרשת ויקרא. אף על גב שרש"י פירש בפרשת בחוקתי (ויקרא כ"ו, כ"א) כי 'מנחם פירש לשון מניעה, והוא קרוב לתרגום אונקלוס, שתרגם אותו (שם) 'בקשיו, ומשמע כי לשון 'ארעי' אינו כמו דברי אונקלוס שתרגם אותו 'קשיו', וכאן פירש 'לשון ארעי לשון גנאי בקושי נגלה עליו', משמע דלשון 'ארעי' הוא לשון 'קושי', זה אינו, דלא פירש כאן שהוא לשון קושי, רק בקושי נגלה, שכל דבר שהוא עראי הוא בקושי:
[ג] אברהם בנה וכו'. ואם תאמר, וכי לא ידע בלעם דאין דבר תולה ברבוי מזבחות, וכל אדם יכול לעשות מזבחות הרבה. אמנם דע, כי כוונת בלעם כי כל הנמצאים הם מקבלים מן השם יתברך, וכל הנמצאים יש להם חלק בו יתברך, ואין זה כזה. ולפיכך בנו האבות ז' מזבחות, כי יש להם דביקות בו יתברך בכל, נגד כל החלקים. כי השבע כולל כל החלקים, כי זה המספר נאמר על רבוי החלקים, כמו "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" (דברים כ"ח, ז'), וכן "כי שבע יפול צדיק וקם ורשע באחת" (ר' משלי כד, טז), פירוש כי בכל מיני הנפילות ובכל חלקיהם יפול הצדיק, ואפילו הכי הוא קם. ולפיכך בנו ז' מזבחות, כי המזבח - שעליו הקרבת הקרבן - על ידו הדבקות בו יתברך. ואף על גב שישראל הם אומה יחידית, ולא היה ראוי שיהיה להם רק חלק פרטי, מכל מקום האומה היחידית יש בה הכל, כי לא תחסר כל בה, והיא דבוקה בו יתברך בכל:
ולפיכך אבותיהם בנו ז' מזבחות ביחד, לא בנה כל אחד ז' מזבחות, שאם כן היה הכל רבוי, ולא אחדות. ומפני שיש להם דביקות בו יתברך בכל, ולא דביקות בחלק בדבר מה, בנו שבעה מזבחות, כי ז' הם כל החלקים. והרשע אמר כי האבות אין בהם הרבוי כולל כל החלקים, אברהם בנה ד' מזבחות, ויצחק אחת, ויעקב שתים. וטעם זה שבנה אברהם ד', ויצחק אחת, ויעקב שתים, נתבאר במקום אחר (גבורות ה' פס"ט), ואין כאן מקומו. ובלעם אמר כי הוא ראש לע' אומות, ומספר השבעים הם כמו שבע, שתוך מספר הכלל מספר הפרטי. ולפיכך ראוי שיבנה רבוי מזבחות, כי הם רבוי אומות. ומאחר שהם רבוי אומות יש בהם כל החלקים, ויש לאומות לבנות ז' מזבחות, מאחר שהם רבוי, ויש בהם כל החלקים. ומזה הצד אמר כי יותר חשוב הרבוי מן האחדות, והבן הדברים האלו:
ומה שהוצרך (רש"י) להביא סיפא דקרא גבי יצחק "ויכרו שם עבדי יצחק באר" (בראשית כ"ו, כ"ה), שלא יקשה, מנא לן שיצחק בנה מזבח, שמא "ויבן שם מזבח" קאי על אברהם, וכך אמר, שהקדוש ברוך הוא נראה לו בלילה (שם שם כד), ואמר "אנכי אלקי אביך וגו' עד בעבור אברהם עבדי" (שם), ואברהם בנה שם מזבח "ויקרא בשם ה'". אבל אי אפשר לפרש כך, דכתיב אחר כך "ויכרו שם עבדי יצחק", דמה ענין זה לזה לומר כי אברהם בנה שם מזבח - ויכרו שם עבדי יצחק באר, אלא הכל על יצחק קאי, ומספר הכתוב כל מה שעשה יצחק שם:
[ד] ואברהם לא העלה וכו'. דאם לא כן, 'ואעל עולות' מיבעי ליה, מאי "פר ואיל":
[ה] בב' שמות אמר לו לקללם. ואף על גב דלא מצאנו זה בפסוק (לעיל כב, ו), ויש לומר, לכך לא קרא מואב אותם בשום שם, רק אמר לבלעם "ולכה ארה לי את העם הזה" (שם), כלומר שבכל שמותם תקלל אותם. ולכך לא הזכיר לו שום שם, אלא כך אמר "ולכה ארה לי את העם", שיהיה מקולל במה שהוא עם, יהיו שמותיו איזה שירצה מן השמות, ולפיכך אמר בלעם שאמר לו לקלל בב' שמות:
[ו] כשהיו ראויים לקלל וכו'. פירוש, כי "לא קבה" הוא לשון עבר, כמו "לא זעם ה'", ואם כן על כרחך פירושו שהיו ראוים לקללה, דאם לא כן, למה היה הקדוש ברוך הוא מקלל אותם - אם לא היו ראוים לכך, אלא שהיו ראוים לקללה, ואפילו הכי לא קלל הקדוש ברוך הוא אותם. ואם לא היה לשון עבר, הוי למכתב 'מה אקוב לא יקוב אל', ואם כן על כרחך אנו צריכין לפרש כמו שאמרנו:
[ז] והוא לא כעס כל הימים. פירוש, הא דכתיב "לא זעם" לשון עבר, כלומר שעד היום הזה לא זעם ה', ואף על גב שדרך הוא לזעום בכל יום, והקדוש ברוך הוא לא זעם כל אותן הימים:
[ח] הוא אשר זיכו לו אבותיו. פירוש, מלת "הן" פירושו כך; "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", הן אשר זיכו לו אבותינו, שהם הצורים והגבעות (רש"י כאן), שזיכו לו שיהיה "לבדד וגו'". והשתא מלת "הן" כמו 'הנה זה', כלומר דבר זה אשר אמרתי - זיכו להם אבותם שישכנו לבדד:
[ט] כתרגומו מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא. ופירוש דעדקיא - הקטנים. והקשה הרא"ם על אונקלוס, שאם סובר כי "עפר" הם הקטנים, ולפיכך תרגם 'דעדקיא', אם כן למה צריך להוסיף 'דעליהון אמיר יסגון כעפרא'. ואם פירוש "עפר" 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא', אם כן למה פירש 'דעדקייא דבית יעקב', הלא יכול לפרש על הגדולים, 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא'. ואין זה קשיא, דכיון דכתיב "מי מנה עפר יעקב", ואין לומר שנקראים עפר מפני שהם רבים כעפר, ד"עפר יעקב" כתיב, ואין העפר היא עפר מצד הרבוי שלה, דאף חלק אחד קטן יקרא "עפר", נמצא כי העפר הוא עפר מפני דקות. ולכך הא דכתיב "מי מנה עפר יעקב", אין פירושו שיקרא "עפר" מפני שהם רבים כעפר, רק צריך לומר שהם קטנים כמו עפר. ומפני שהוקשה לו, דלמה קרא הקטנים "עפר", והרבה דברים קטנים יש בעולם שיש לקרותם בהם, ולמה דוקא בשם "עפר", לכך אמר 'דעלייהו יתאמר וכו:
ואם תאמר, למה אמר כי לקטנים דווקא אין מספר. ויראה כי מפני שהכתוב לא ציוה למנות רק מבן כ' ולמעלה (לעיל א, ג), והקטנים מישראל לא ציוה למנותם, והוא בשביל דבר מופלא, כי לא יכללו בשיעור ובמנין, כי הם תמיד נושאים להתרבות. וזה הברכה אשר נתן הקדוש ברוך הוא "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כ"ח, י"ד), ואין פירוש הכתוב על הרבוי בפעל, כי הכתוב אומר (דברים ז', ז') "כי אתם המעט מכל העמים", אלא פירושו כי כל האומות יגיעו אל השלמה והעמידה, אבל זרע יעקב אינו לעמידה, אבל נוסף עליהם בכל עת שהם עושים רצונו של מקום. וזאת היא הברכה העליונה, כי נמשך הווייתם ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק. ומפני שהרבוי שיש להם - מצד התרבות התולדות, שהוא נמשך תמיד, לא מצד הגדולים אשר ישנם כבר, דהם נמצאים בפועל, רק מצד המשך תולדות הקטנים, אשר אין מנין להם, דכיון דתמיד הם הולכים ומוסיפין - לא שייך למנות דבר שנתוסף היום או מחר, כי הוא נושא תמיד להוספה. ודבר שיש בו עמידה דווקא - הוא נכנס במנין. ואף על גב דהשתא נמי בני עשרים תמיד מוסיפים, אין זה קשיא, מכל מקום לא היה תוספת זה מצד בן עשרים, רק כשנולד והיה אז קטן, והיו מוסיפין תמיד. לכך אמר "מי מנה עפר יעקב", ותרגם אונקלוס על הקטנים, שהם בהתרבות תמיד, ועליהם נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ". ולעיל בפרשת ויצא פרשנו, עיין שם:
[י] אין חשבון למצות שהם עושים בעפר וכו'. ואם תאמר, למה נקט דווקא אלו מצות. יש לומר, דהכי קאמר; שאפילו בעפר, שהוא דבר שפל, הם עושים הרבה מצות. ולפיכך אין ראוי לקלל אותם, דמכל שכן שיש להם מצות בדבר חשוב, אחר שעושים הרבה מצות בדבר שפל כעפר. ובמדרש מצאתי מפני שעושים מצות בעפר, לפיכך יזכו להרבות אותם כעפר, ולא לקללם למעט אותם:
[יא] ומספר רביעיותיהן. כתב הרא"ם, לא ידעתי איך יתפרש מלת "את" לפי זה. ונראה אלי, כי "מספר" אינו שם דבר, רק הוא מקור בתוספת מ"ם, והלמ"ד חסרה, והוא בכמה מקומות כך. ואף על גב שהפ"א בקמץ, אין בזה קושיא:
[יב] ישרים שבהם. לא סתם ישרים, דאם כן מה ענינו לכאן:
[יג] לשון צווי הוא. כלומר, ואינו לשון עתיד, כמו "וקבותו לי משם" (פסוק כז), דכאן בודאי לשון צווי, אבל לקמן (שם) אצל "וקבותו לי משם", צריך לפרש דהוא לשון עתיד, משום דקאי על "אולי יישר בעיני האלקים וקבותו לי משם", ואי אפשר לפרש רק בלשון עתיד, כדלקמן (אות כה):
[יד] ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן. ותימה, למה לא דרשו (תנחומא כאן יג) למעלה אצל "וישם" הראשון (פסוק ה), שגם שם כתיב כמו כאן. ויש לומר, כי למעלה בודאי נוכל לומר כי "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" הוא פירוש הדבור ששם הקדוש ברוך הוא בפיו. ואין להקשות, דלא לכתוב רק "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר", כי בא לאשמועינן כי הדבור בא לו מאצל הקדוש ברוך הוא, כי לפני זה הוא דברי בלעם (פסוק ד) "ויאמר את שבעת המזבחות ערכתי", והוצרך לכתוב כי השיב הקדוש ברוך הוא "וישם ה' וגו'". והשתא תרוייהו צריכי; האחד ללמד שהקב"ה הוא השם בפיו, "ויאמר (אל בלעם) [שוב אל בלק]" - מלמד מה היתה השימה. ולפיכך כתיב "וישם ה' דבר", ומהו שם - "ויאמר שוב אל בלק". אבל כאן דכתיב "ויקר ה' אל בלעם", לא הוי צריך למכתב רק "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר":
[טו] צחוק הוא. דאם לא כן, למה שאל אותו, הלא מיד דבר בלעם דבריו. וראיה לזה, כי בפעם הראשונה (פסוק ו) לא שאל בלק "מה דבר", רק עתה:
[טז] ותרגום תייבין ומתמלכין חוזרין ונמלכין. בא לפרש התרגום שאמר 'תייבין ומתמלכין', דמשמע תייבין שכבר חזרו, ואם כן מה צריך לומר 'ומתמלכין', אחר שכבר חזרו. ופירש (רש"י) דבריו מה שאמר 'תייבין ומתמלכין', רצה לומר 'חוזרין ונמלכין', ואין 'תייבין' רוצה לומר שחוזרין מן המעשה, אלא מתחלה חשבו לעשות דבר זה בודאי, ומזה חוזרין, שאין ודאי להם לעשות, ומתמלכין אם לעשות:
[יז] אתה שואלני וכו'. הוצרך לומר 'אתה שואלני' מפני מלת "הנה" שיש כאן, כי "הנה" הוא תשובה אל השאלה ששאל "מה דבר ה'" (פסוק יז), הנה זה הוא הדבר, כי "ברך לקחתי":
[יח] הוא ברך ולא אשיבנה. פירוש, מה שהוצרך לחזור ולומר "וברך ולא אשיבנה", ודי היה כשיאמר "הנה ברך לקחתי ולא אשיבנה", אלא פירוש הכתוב כי "ברך לקחתי", ומאחר שהוא ברך - "ולא אשיבנה":
[יט] וכן הוא גזירת רי"ש. פירוש, שאם אות שניה מן המלה הוא רי"ש, האות שלפניו בצירי, והיינו כשהתיבה פעל עבר דגש, ומפני שהרי"ש בלתי מקבל דגש, יבא צירי, שהוא נח, תמורת הדגש הראוי לבא באות שנית, כך פירש הרא"ם. ויש מדקדקים נתנו טעם אחר, ואינו נכון רק זה:
[כ] וטעמה למעלה. פירוש, בתחלת התיבה. וכלל זה; שכל שם דבר שהאות הראשון בפתח קטן, שהוא סגול, טעם הוא בתחילת התיבה:
[כא] כתוקף רום וגובה שלו. רצה לומר, כי אין פירוש "ראם" כמו "וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג, י"ז), שהוא מין בהמה, שמאי רבותא דבהמה למשול הקדוש ברוך הוא אל ראם, אלא פירוש "ראם" הוא רום של הקדוש ברוך הוא. ופירש כך; 'כתועפות רום וגובה שלו', כלומר שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים בגודל תוקפו, דהיינו בניסים גדולים, כאשר הוא גדול:
[כב] ואמרו רז"ל אלו השדים. ולא ידעתי למה נקראו השדים 'ראמים'. ויראה, מפני כי השדים יש בהם דברים מענין הבריות, וגם יש בהם דברים מן העליונים, הרי מגיעים מן הארץ עד הרקיע. ובשביל כך מכנה אותם בשם 'ראמים', שנקרא 'ראם' על שם גבהותו ורוממותו. ואם תאמר, ולמה מדמה את כח ה' לשדים, ולא למלאך. אם בשביל כי המלאך נברא ממנו, גם השדים נבראו ממנו. ויראה, דענין השדים דבר חוץ לטבע ומנהגו של עולם, וזהו ששנינו (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בין השמשות, ויש אומרים אף המזיקים. וזה, כי כל השנוים שם הם דברים יוצאים מן הטבע ומנהגו של עולם. לפיכך נבראו בין השמשות, כלומר לא בששת ימי הטבע. כי מה שאמר שם 'אף צבת בצבת עשויה', אין הצבת מעשה טבע שנברא לדבר שהוא מלאכתו. ולכך השד הוא מזיק דבר שהוא טבעי. ומפני שהשם יתברך הוציא את ישראל בכח שאינו טבעי אשר יש לו יתברך, כי היה משנה טבע ומחריב אותו, והוציא את ישראל, לכך אמר "כתועפות ראם לו". ולא שהוא אומר כי אין לשם יתברך יותר כח מן השדים, אלא פירש "כתועפות ראם" שיש לו, דהיינו כח שאינו טבעי שיש לו. דכח של השם יתברך הוא יותר ויותר:
[כג] עוד עתיד להיות עת כזאת וכו'. פירוש, כי הכ"ף הוא כ"ף הדמיון, וצריך לפרש הדמיון כך; עתיד להיות עת כזאת, אשר הוא מפרש ואזיל, שיאמר לישראל "מה פעל אל", כעת הזאת תהיה עוד. והרא"ם פירש דבריו "כעת הזאת" הכתוב למעלה, דהיינו שכתוב (פסוק כא) "ותרועת מלך בו", ויאמר שלעתיד יהיה גם כן אותה חבה וכו'. ואין דבריו נכונים כלל, כי איך ידמה את אשר יאמר ליעקב ולישראל "מה פעל אל" לזה שכתוב "ותרועת מלך בו":
[כד] כשהן עומדין ממטתן שחרית וכו'. דאין לפרש כמשמעו, שהם גבורים כל כך כארי וכלביא, דאם כן למה צריך לומר "כלביא יקום וכארי יתנשא", והוי ליה לומר 'הן עם כלביא וכארי', אלא הוא נאמר על המצות, ומפני שהמצות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלקית נפלאה, לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצות, אשר הם מעשה אלקים. וכן אמרו חכמים ז"ל (יומא דף עא.) תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים, כי התורה היא אלקית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלקיים. וכן עשיית המצות היא כענין זה לגמרי, נקראים גבורה. וקרובים מאוד דברי רז"ל (תנחומא כאן יד) לפשוטו של מקרא, למי שמבין דבריהם האמתיים:
[כה] אין זה צווי וכו'. פירוש, שאיך יצוה, שהרי עדיין לא ידע אם ישר בעיני המקום לקלל אותם, שהרי אומר "אולי יישר בעיני ה'", ולא שייך לשון ציווי (כ"ה ברא"ם):
[כו] ראש הפעור כו'. דאם לא כן, למה הוליכו ראש הפעור: