ברטנורא על תמיד ה

משנה תמיד, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אמר להם הממונה וכו' בפרק קמא דברכות מפורש שהיא אהבה רבה - ואחר שהאיר היום וזרחה החמה מברכים יוצא אור. וסדר ברכות אינו מעכב:

קראו עשרת הדברים - לפי שהן עיקר התורה . ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:

והם ברכו שלשה ברכות - ואלו הן שלש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד, ולא נשיאת כפים , שלא היו הכהנים נושאים את כפיהן אלא לאחר הקרבת התמיד וקטורת, כדאמרינן באידך פרקא, והאידנא לא היו מברכים הנך ברכות אלא כדי שיהא התמיד מקובל ברצון, ולא היו נפטרים בכך מתפלת שמונה עשרה:

מוסיפין ברכה אחת - שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות , שבכל יום שבת היה נכנס משמר לעבודה ויוצא המשמר שעבר:

(ב)

חדשים לקטורת - מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבוא ויפיס. ולא היו מניחים למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וגו' ברך ה' חילו, לפיכך לא היו מניחים לשנות בה אדם כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה:

חדשים עם ישנים - לפי שאמר בקטורת חדשים דוקא, אמר הכא חדשים גם ישנים, כלומר מי שזכה בפייס פעמים אחרות ומי שלא זכה בואו והפיסו:

הוא המעלה אותם לגבי המזבח - ולא היה כאן פייס. ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב:

(ג)

מסרום לחזנים - אותם כהנים שהכינו עצמם ולא זכו בפייס והיו לבושים בגדי כהונה, היו מוסרים אותם לחזנים, דהיינו השמשין העוסקים בצרכי המקדש, כדי שיפשיטום בגדי הקודש שעליהם:

ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד - ולובשים בגדי חול ואח"כ מפשיטים המכנסים ומניחים כל בגדי כהונה ויוצאים:

וכתוב עליהם תשמישי הכלים - החלונות שבהן מכנסים כתוב עליהן מכנסים, ואת שבהן כתונת כתוב עליהן כתונת, וכן מצנפת ואבנט. וסדר לבישת הבגדים, המכנסים תחלה לכל שאר בגדים של קודש, דכתיב (ויקרא ו) ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא יהא דבר קודם למכנסים, ואח"כ הכתונת, ואח"כ חוגר באבנט, ואח"כ צונף במצנפת :

(ד)

והבזך - כף קטן:

מלא וגדוש קטורת - והיתה בתוך הכף הגדול. שאם לא היה הגדול, כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי, דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה:

וכסוי היה לו - לבזך :

מטוטלת - רבותי פירשו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידה מטלטל הכיסוי ומסירו מעל הבזך. ובערוך פירש, מטוטלת חתיכת בגד, כמו לא יצא הגמל במטוטלת דפרק במה בהמה יוצאה. שהיה נתון על כסוי הבזך כמין סודר קטן לנוי:

(ה)

מי שזכה במחתה - להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה :

וחתה - מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:

ועירן בשל זהב - אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:

נתפזר ממנו כקב גחלים - שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה . וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה , שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה - לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:

ובשבת - שאסור לכבות :

כופה עליהן פסכתר - כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:

לתך - חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:

ושתי שרשרות היו - בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:

ועל השרץ - שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת:

(ו)

המגרפה - כלי גדול שהיו זורקים אותו כדי להשמיע קול, והקול היוצא ממנו משמש שלשה דברים כמדפרש ואזיל:

כהן השומע קולה - אם לא היה בעזרה:

רץ ובא - להשתחוות עם אחיו הכהנים:

וראש המעמד - כשהיה שומע קול המגריפה:

היה מעמיד את הטמאים - של אותו בית אב שלא היו ראויים לעבוד, בשערי המזרח. אית דאמרי כדי לביישן ולהודיע שמפני טומאת קרי הוא נמנע לעבוד, כדי שיזהר פעם אחרת. ואית דאמרי מפני החשד, שלא יחשדוהו שלמלאכתו הלך והניח מלעבוד, אבל ידעו שמפני טומאת אונס של שרץ או דבר אחר נמנע מלעבוד . והרמב"ם כתב, שמצורעים שכבר טהרו מצרעתם היה מעמידם בשער המזרח, כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם: