ברטנורא על שבועות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

שבועת הפקדון. באנשים ובנשים - איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים, תנא נמי הכא לכולהו:

בקרובים - שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

בפני בית דין ושלא בפני ב"ד - אם מפי עצמו נשבע, שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח"כ הודה , חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה כא) וכיחש בעמיתו, כל דהו :

ומפי אחרים - ולא ענה אמן. כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדוני, ואמר אין לך בידי כלום, אינו חייב עד שיכפור בב"ד:

וחכמים אומרים וכו' - והלכה כחכמים:

וחייב על זדון השבועה - דלא כתיב בה ונעלם. זדון השבועה, שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן:

ועל שגגתה עם זדון הפקדון - שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן , אבל זכור הוא שהפקדון אצלו:

בכסף שקלים - הקנוי בשני סלעים. דהכי כתיב גבי איל אשם (ויקרא ה טו), בערכך כסף שקלים :

(ב)

מפני שיכול לחזור ולהודות - אחר כפירה. נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:

(ג)

שבועה באחרונה - אין לך בידי, ולא לך ולא לך בשבועה. והשתא קיימא שבועה אכולהו. ואין הלכה לא כרבי אליעזר ולא כר' שמעון:

אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת - דסבר ר' מאיר הטוען את חבירו חטה, מין חטה קאמר. וכן שעורה, וכן כוסמת, דכתיב (שמות ט לב) והחטה והכוסמת. והוי כאילו טענו חטין ושעורין וכוסמין. ורבנן סברי, גרגיר אחד של חטה ושל שעורה ושל כוסמת קאמר. ואין הלכה כרבי מאיר:

(ד)

שאינו משלם קנס על פי עצמו - וכיון דכי אודי לא מחייב, כי כפר נמי לאו ממונא כפר ליה:

אבל משלם בושת ופגם - הלכך ממונא כפר. ופלוגתא דרבנן ור' שמעון, דר' שמעון סבר כי אמר ליה אנסת או פיתית את בתי, קנסא קתבע מיניה שדמיו קצובין חמשים כסף, ולא קא תבע מיניה בושת ופגם שאין דמיו קצובים, דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ, הלכך קנסא כפר ליה ופטור. ורבנן סברי, בושת ופגם קא תבע ליה, דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מפטר, הלכך כי כפר ליה, ממונא כפר ליה וחייב. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

המית שורך את עבדי - קנסא הוא, דמשלם שלשים סלעים אפילו אינו שוה אלא דינר:

אמר לו עבדו הפלת את שיני - קנסא הוא שיוציא עבדו לחירות בשביל אחד מאבריו: