בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בני יששכר מאמרי חודש ניסן – מאמר ה[עריכה]

סיפור יציאת מצרים בחג הפסח:

  • בו ידובר כמה עניינים ופירושי הפסוקים בברית בין הבתרים, וסוד גלות מצרים ושארי הגלויות, ופירושים על ברייתות בהגדה של פסח, ותהי לחוק לישראל לומר בליל יציאת מצרים. והגם שלא יבואו הדברים כסדר, קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חוקה. וגם יבואר אי"ה כמה טעמים במצוות הלילה, פסח מצה מרור וד' כוסות. ונקרא המאמר סיפור יציאת מצרים:

א[עריכה]

"ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וכו' (בראשית טו יג). יש להתבונן, למה ליה למימר "ידוע תדע"? הוה ליה למימר: ויאמר לאברם גר יהיה זרעך וכו'. ויתפרש על פי המבואר בכתבי מרן האריז"ל (פע"ח חג המצות פ"א), שכל הנשמות שהיו בגלות מצרים היו מניצוצי קרי של אדם הראשון, והם סוד דור המבול שהיו משחיתים זרעם, וזהו שנאמר: "וירא י"י כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו ה). ואחר כך נתגלגלו בדור הפלגה וקלקלו. והנה היו נשמות קדושות, רק שאחיזת החיצונים היתה בהם מצד החטא, והוצרכו להזדכך על ידי השעבוד עד תום חלאת טומאתן. והנה כל הנשמות הם באים מחסדים וגבורות אשר הם מסוד הדעת וכו', וגם כל הדור ההוא בחינת הדעת, רק שנמשכו אל הקליפות. אמנם גלות מצרים, כל עניינה לא היה רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו הגלות הגדול וכו'. עד כאן לשון פרי עץ חיים עיין שם באריכות. וזהו הנאמר לאברהם: "ידוע תדע", רצה לומר: יומשך לך כל הנשמות מן הדעת הקדוש אשר נתאחזו בהם הקליפות. ומהיכן ובאיזה אופן יתמשכו אלו הנשמות? הלא הקליפות אחוזים בהם? על כן אמר בטעם: "כי גר יהיה זרעך" וכו' "ועבדום וענו אותם", ועל ידי כך תיתך זוהמת הטומאה ויבואו אל הקודש, ודי בזה:

ב[עריכה]

"כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו יג). אמר לשון יחיד, "יהיה", והנה סיים לשון רבים, "לא להם", "ועבדום", "וענו אותם", "יעבודו", "יצאו". והנראה על פי האמור בכתבי מרן (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א), שבחינת זעיר אנפין היה בקטנות ובעיבור, ולא האיר בו מבחינת המוחין דאימא, רק מחיצוניות יסוד דאימא האיר בדעת סוד חסד וגבורה, יו"ד שמות אהי"ה מלא דמלא ז"ך אותיות. והנה י' פעמים ז"ך בגימטריא ע"ר, כל זה הקטנות נתהווה על ידי חטא אדם הראשון, רע, בסוד "ויהי ער בכור יהודה רע" (בראשית לח ז). ולדעתי זהו סוד זרע"ך, ז"ך ר"ע. וזה לשון הפרי עץ חיים (שם): כבר ידעת כי דעת הוא ה' חסדים וה' גבורות, נמצא ממילא כי היסוד דבינה הוא כולל ומלביש את היו"ד בחינות הנ"ל, ובהכרח יהיה בלבוש הזה גם כן מציאות יו"ד, ולפי שהבינה הוא סוד אהי"ה וכו', עכ"ל. נמצא לפי זה מורה, כי בדעת דז"א גם בקטנות ניכר [זכר] מציאות היו"ד בלשון רבים, ובבינה מציאות היו"ד באחדות, על כן התחיל ביחיד וסיים ברבים, נראה לי, והשם הטוב יכפר:

ג[עריכה]

"בארץ לא להם" (בראשית טו יג). לא אמר סתם 'בארץ אחרת' או 'נכריה'. ויתבאר הענין על פי דברי מרן, שכל הנשמות הם מסוד הדעת דקדושה, ופרע"ה אותיות הער"ף, שהיה יונק מסוד העורף נגד אחוריים של הדעת העליון, וכן מצרים מצר הגרון, וכל שפע הדעת היו יונקים אותו פרעה ומצרים, ולכן היו ישראל מסוד הדעת משועבדים אליו. וזהו שנאמר לאברהם שיהיו גרים "בארץ לא להם", היינו דווקא באותו ארץ שהוא ניגוד אליהם, היינו ניגוד הדעת ממול עורף, ודי בזה:

ד[עריכה]

בפסוק הנאמר אצל יצחק: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" (בראשית כו יג). כאן נרמז סוד סדר הלילה הזה, שהקטנות ראשון אינו נכנס עד שנכנס הגדלות הב', כמבואר בכתבי מרן, שיש פחד שלא יתאחזו החיצונים בקטנות א', אבל כיון שנכנס גדלות הב' שוב אין פחד שיתאחזו, אז נכנס קטנות הא'. והנה הקטנות ב' הוא שם אכדט"ם בגימטריא ע"ד. ויתפרש ברמז הפסוק: "ויגדל האיש", תיכף מתחילת הגדלות ראשון, "וילך הלוך וגדל עד", ע"ד הוא קטנות ב' [היינו נתגדל גם מקטנות ב'], "כי גדל מאד" היינו גדלות ב', אז נרמז קטנות א', היינו כי גדל מאד סופי תיבות יל"ד היינו קטנות א', והוא הנרמז בהטעם "כי גדל מאד", אז אין פחד מהקטנות, והשם הטוב יכפר.

והנה יש לומר נרמז הדבר בתורה בסיפורי יצחק, כי ביד חזקה הוציאנו ד' ממצרים, וגם תתבונן נגד ארבעה בנים דברה תורה, ד' פעמים ב"ן בגימטריא יצח"ק:

ה[עריכה]

פיסקא בהגדה, דסיפורי "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו" וכו' "ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". יש להתבונן: א'. התחיל בעבדים ומסיים במשועבדים, שהוא כעניין דבר המשועבד לגבות ממנו החוב בלשון חז"ל בכמה מקומות, נכסים משועבדים. ב'. אומרו: "אילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו" וכו', קשה, מי מחליט לנו הדבר הזה? דילמא בהמשך הזמן היה פרעה בעצמו עושה אותנו לחפשים, או היה איזה סיבה אחרת לביטול העבדות? והנה דבר כזה מתהווה כמה פעמים בעולם בזמן מן הזמנים, משועבדת איזה אומה לחברתה ואחר כך סר עולם מעל שכמם:

אבל יש לפרש לדעתי הנרצה, על פי מה דהקשו בתיקוני זהר (ע"ו ע"א): הרי השם יתברך הבטיח לאברהם להוציאנו, ואם כן מהו השבח הגדול הזה? וכי עבד שהבטיחו אדוניו להוציאו לחירות וקיים הבטחתו, אית ליה לשבוחי גרמיה על קיום הבטחתו? עיין שם דבריו. ומה שיש לי לומר בזה, הנה אמרו רז"ל: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך וכו' אלא שגרם החטא (ברכות ד א), שנאמר: "עד יעבור עמך י"י" (שמות טו טז) זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" (שם) זו ביאה שניה (רש"י: אלא שגרם החטא, ולא הלכו ביד רמה אלא ברשות כורש, והיו אחר כך משועבדים למלכי פרס, וכן אמר עזרא: "כי עבדים אנחנו ובעבדותינו לא עזבונו אלקינו" (עזרא ט ט)). הנה תראה, הגם שגרם החטא בימי עזרא ולא היו ראויים לגאולה, עם כל זה בהכרח הוא שיקיים הקב"ה הבטחתו שהבטיח: "לפי מלאת לבבל שבעים שנה" וכו' (ירמיהו כט י). רק להיות שגרם החטא, הנה הגם שיצאו ובנו בית המקדש, עם כל זה נשארו משועבדים עדיין [וכל ימי מלכי בית שני היו ברוב משועבדים], הגם שלא היו עבדים עוד בארצות אויביהם וברשותם:

והנה בגאולה הראשונה הלזו, הנה בוודאי אם היה מגיע זמן ההבטחה שהבטיח השם יתברך לאברהם, אז בוודאי היה מוציאם השם יתברך מתחת יד פרעה ומרשותו כדי לקיים הבטחתו, אבל בוודאי לא היה באפשרי שייטיבו דרכיהם מן אז [והלאה] שיהיו ראויים לגאולה שלימה מבלי שעבוד, כי בהשתהות עד אותו הזמן כבר היו משוקעים בנו"ן שערי טומאה (כי הלא בעת שיצאו כבר היו משוקעים במ"ט שערי טומאה כידוע [ואילו היו נשארים עוד אז היו נכנסים בשער הנ']), ואם כן, כאשר היה מגיע הזמן שאמר הקב"ה לאברהם, הגם שבוודאי הקב"ה היה עושה בעבור שמו לקיים הבטחתו, והיה מכניס בלב פרעה לשלחם וכיוצא וכמו שעשה בגלות בבל, עם כל זה הגם שלא היו נשארים עבדים, אבל היו נשארים עדיין משועבדים וכמו שהיה בבית שני שהיו משועבדים למלכי פרס:

וזהו שיש לפרש דברי התנא בסיפורו: "עבדים היינו וכו' ויוציאנו ה' אלקינו משם" (תיבת "משם" מיותר, אבל יש לפרש: "משם") היינו שהיינו עדיין שם ולא הגיע עדיין זמן הקץ (רק שהשם יתברך חישב את הקץ וכו'), עם כל זה הוציאנו ה' אלקינו ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו על ידי פלא גדול, השפעת מוחין דגדלות קודם לקטנות כידוע, וזה מעשה אלקינו כי נורא הוא. ואילו לא הוציא וכו' על ידי הניסים והנפלאות הללו, רק היה ממתין עד שעת הקץ והיתה הגאולה בטבע על ידי ההבטחה, הרי אנו ובנינו ובני בנינו (על כל פנים) משועבדים היינו וכו', כי אין מקום לנו להיטיב מעשינו שנהיה ראויים לצאת לגמרי מהשעבוד ביד רמה, כי כבר היינו במ"ט שערי טומאה. על כן הגם שבוודאי היה השם יתברך מקיים הבטחתו, אבל על כל פנים היינו נשארים משועבדים כמו שהיה בבית שני. ברוך הפועל ישועות שהוציאנו בנס ופלא שלא על ידי מעשינו, רק על ידי התגלות שפע המוחין בנס, גדלות קודם לקטנות על ידי גדלות ב' כידוע מכתבי מרן. וזהו שאמר אחר כך: "ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", ולא תספיק לנו הזכירה והידיעה, כי הידיעה הוראה על גדלות ראשון, והסיפור הוראה לגדלות הב', והבן:

וסידר אחר כך "מעשה ברבי אליעזר... שהיו וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים וכו' עד שבאו תלמידיהם" וכו'. לפי הנ"ל, הסיפור מורה על גדלות ב'. והנה הנס והפלא היה שקטנות א' אינו נכנס עד שנכנסין כל המדרגות אפילו גדלות ב'. וזהו שאירע הרמז לחכמים, אחרי שהחכמים הנ"ל נתרחבו מאד בסיפור היציאה, שהוא הוראה לגדלות הב', אז באו תלמידיהם, המורה על הקטנות, וכדרך שאבאר לך להלן אם ירצה ה' בטעם למה נתחייבנו בסיפור יציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה:

ו[עריכה]

הנה אמרו רז"ל: סיפור יציאת מצרים מוכרח להיות בדרך שאלה ותשובה, אפילו מי שאין לו מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו מה נשתנה הלילה הזה וכו' (פסחים קטז א). הטעם נ"ל, דהנה לפי המבואר בכתבי מרן האריז"ל (פרי עץ חיים שער חג המצות) עניין הנס בלילה הזה, שכל המדריגות האירו כאחד (וכן הוא בכל שנה ושנה), וגם שלא כסדר המדריגות, כי בתחילה האירו מוחין דגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' ואחר כך מוחין דקטנות א'. והנה להורות על הנס המופלג הזה, הנה הבא לקיים המצוה לספר ביציאת מצרים, הנה יודע תחילה במוח וזה נקרא גדלות (כעניין הגדול שיש לו דעת), והשואל שאינו יודע נקרא קטנות (כמשל הקטן שאינו יודע). ואחר כך כשמשיב, הנה נקרא גדלות ב' בביאור וגילוי יותר ממה שיודע תחילה רק במחשבה. והשואל שתופס אחר כך עניין הנדבר במחשבה נקרא קטנות א', הבן הדבר. וזה שאמר: אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכמש"ל:

ותתבונן לפי זה מה שאמר השם יתברך: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי" וכו' (שמות י ב). דהנה יש להתבונן, למה יהיה בחיוב לספר לבן בנו? הלא אביו יספר לו. אך הוא, דהנה בן ובן הבן, הנה הבן הוא גדול, ובן הבן הוא קטן ממנו. הנה להורות הנס המופלג אשר נעשה בגבהי מרומים גדלות קודם לקטנות, הנה חובה ומצוה עלינו לספר לבן (הגדול קודם) ואחר כך לבן הבן (שהוא קטן). ופירשתי במקומו שארית הפסוק, "את אשר התעללתי" וכו', ויראתי להרחיב הדבור בכאן:

ז[עריכה]

עוד פירשנו בפיסקא "עבדים היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים" וכו'. הנה מה שיש להתבונן בפיסקא הלזו: א'. התחיל לומר "ויוציאנו י"י אלקינו", ואחר כך אמר: "ואילו לא הוציא הקב"ה" וכו', הנה שינה התנא לכנותו יתברך שמו בשם "הקדוש ברוך הוא". ב'. אומרו: "ואילו לא הוציא וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו" וכו', הנה קשה, הלא אפשרות אינו מן הנמנעות, ואפשרות היא שיבוא איזה מלך וילחם עם המצריים ויכם וישלח את העבדים חפשים, או העבדים בעצמם ימרדו, או פרעה ישים אל לבו וישלחם חפשיים, ואיך החליט לומר: "ואילו לא הוציא" וכו', ומי יודע זאת? ג'. התחיל לומר: "עבדים היינו", וסיים: "ואילו לא הוציא וכו' משועבדים היינו" וכו'.

והנראה לפרש בפטטייא דאורייתא טבין, דהנה דקדקו הראשונים, דהרי הקב"ה כהן הוא כביכול, כנמצא בדברי רז"ל (סנהדרין לט א [הג"ה: כהן מורה על האחדות, הן המה הג' אותיות שאין להם בן זוג באלפ"א בית"א דאטב"ח, והארכתי במקום אחר ועת לקצר]. וכנסת ישראל כביכול נקראה ארוסתו, כעניין הנאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו) על דרך "הרי את מקודשת לי", וכעין שאמר הנביא: "וארשתיך לי" וכו' (הושע ב כא). והנה ישראל היפה בנשים היו בשביה במצרים, ושבויה אסורה לכהן, והשם יתברך כביכול מקיים התורה. והגם דהשם יתברך יודע שטהורה היא כנסת ישראל, עם כל זה על פי משפטי התורה לא מהני, דהרי ר' זכריה אמר: המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה ואף על פי כן אסרוה לו על פי התורה (כתובות כז ב). ותירצו על פי ההלכה, דכהן בעצמו שפדה את השבויה (ומעיד עליה) מותר לישאנה, דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי (כתובות לו ב), ממילא בכאן כביכול השם יתברך בעצמו פדה את ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה, הנה חזקה על פי התורה ויודע השם יתברך שטהורה היא כנסת ישראל:

הגהה: ביארנו פסוקי התורה: "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים" (שמות יט ד) (בעצמו ובכבודו) "ועתה אם שמוע תשמעו" וכו' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (וגם) "גוי קדוש", מקודשים לי לשמי, הבן כי אין כאן מקומו להאריך:

ומעתה נבא לביאור, "עבדים היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו (בעצמו) משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", והנה כאילו כביכול התאמץ ונתן ממון הרבה בעדנו. והנה אמר: "ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא", נקרא כביכול "הקדוש", היינו כנאמר בכהן: "אשה זונה וחללה וכו' לא יקחו כי קדוש הוא" וכו' (ויקרא כא ז), וכביכול הקב"ה כהן שנקרא קדוש. ואילו לא הוציא הקב"ה (שהוא כהן) את אבותינו ממצרים (בעצמו ובכבודו) רק על ידי איזה טובה מלובש בטבע, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו', היינו סמוכים ושייכים אליו והיה נקרא שמו עלינו, שיש לחשוש שפעל בנו כעניין החשש בשבויה והרי היינו אסורין לכהן. על כן כביכול השם יתברך בעצמו גאלנו וכו', והוא על פי משפטי התורה חזקה לא שדי וכו' [איניש זוזי בכדי] ויודע שכנסת ישראל טהורה היא, ופטטייא דאורייתא טבין:

ח[עריכה]

"ואפילו כולנו חכמים וכו' כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו" וכו'. יש להתבונן, א. למה אמר "יודעים את התורה", ולא הספיק לומר סתם "יודעים"? דהרי ביציאת מצרים אנו עסוקים, ולא מן התורה. ב. "מצוה עלינו", למה ליה למימר תיבת "עלינו"?

אבל ידוע, דהתורה הוא מזון הנשמות בגן עדן בפנימיות, ומעשי המצוות הם לבושי הנשמות. והלבושים הם מבחוץ ונראים. והנה סיפור יציאת מצרים המבואר בתורה הנה הוא תורה, וסלקא דעתך אמינא שיתהווה מזה רק מזון בפנימיות, אבל לא מלבושים מבחוץ, לזה אמר: "אפילו כולנו יודעים את התורה" (שהוא מזון), "מצוה עלינו" (דייקא) לספר ביציאת מצרים, כי סיפור יציאת מצרים, מלבד שהיא עניין התורה, עוד למצוה יחשב ומתהווה מלבוש עלינו מבחוץ. וזהו שסיים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", תיבת הוא מורה על דבר הנסתר שאינו נראה, אבל תיבת זה מורה על דבר הנראה, וזהו שאמר: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", הנה הוא משובח בדבר הנראה, מלבושים, הבן. ובזה מצאנו טוב טעם מה שנוהגין ללבוש הקיטל או שאר בגד לבן בסיפור יציאת מצרים:

ט[עריכה]

"עבדים היינו לפרעה במצרים", הזכיר פרעה ומצרים. ידוע מה שכתבו המקובלים, שורש פרעה ומצרים בקליפה. ועל פי כך נימא, פרע"ה בגימטריא ספיר"ה, שהיה אחוז בספירות שבמרכבה הטמאה, מצרי"ם בגימטריא ש"פ, הנה בקדושה ש"פ מורה על שורש היחוד הוי"ה עם אדנ"י, היינו י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י', בגימטריא‏[1] ש"פ. והנה זה לעומת זה בקליפה היה כח מצרים. ומזה נוכל להתבונן תוקף הנס שנעשה, וזהו שאמר: "ויוציאנו ה' אלקינו משם" דייקא, ממקום כח עז וקשה, מקליפה כזה הוציאנו השם יתברך "ביד חזקה" וכו'. ולזכרון תוקף הנס שהוציאנו השם יתברך ממקום קליפות כאלה, פרעה ומצרים, נצטוינו לאכול פס"ח מצ"ה ומרו"ר בגימטריא תשל"ה מספר פרע"ה מצרי"ם, וביטולם על ידי ג' מצות הללו, המשכיל יבין:

י[עריכה]

במדרש שוחר טוב [תהלים י]: אמר הקב"ה: אתם מכרתם את יוסף לעבד? חייכם שתאמרו: "עבדים היינו לפרעה במצרים". והוא לפלא.

ונראה לפרש על פי מה שאמרו רז"ל בשוחר טוב [תהלים ע]: לא גאל הקב"ה את ישראל ולא עשה עמהם, אלא בשביל שיהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד: אם כן, אני מזכירו ותצילני, עכ"ד. וכן הוא בזהר, שעל ידי שמזכירין יציאת מצרים, כביכול נותנים עז לאלקים, עיין ברעיא מהימנא פרשת בא (חלק ב מ עמוד ב). ועל פי זה יתפרשו הפסוקים בתורה: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני" וכו' "לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים" (דברים ז יז). והוא בסגולה להנצל מכל הגוים ולהתגבר עליהם.

והנה כבר ידוע לך, אשר כל היסורין שבכל הגליות, הכל יש בהם מעין מכירת יוסף, כמבואר כל זה במגלה עמוקות. ועל פי זה יתפרש היטב דברי המדרש הנ"ל: אתם מכרתם את יוסף לעבד, והנה חובה עליכם שתסבלו יסורי הגליות, חייכם שתאמרו: עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ותספרו נפלאותיו אשר עשה במצרים, ועל ידי זה תהיו ניצולים מכל הצרות והיסורין ומידי הגוים, וכעניין הכתוב: "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה":

יא[עריכה]

הא לחמא עניא וכו'. מה שיש לדקדק בפיסקא הזאת: א. מהו הנרצה, שאנו אומרים על המצה שהיא הלחם עוני שאכלו אבותינו במצרים? ב. למה אנו אומרים זה תיכף קודם הסיפור, וקודם שעוסקים באכילת מצה? הוה לן למימר זה קודם אכילת מצה. ג. מה קישור יש לומר אחר כך כל דכפין? ד. קשה הכפל, לשון "דכפין", "דצריך", גם "וייכול", "ויפסח". ה. "ויפסח", וכי פסח בזמן הזה מנין? והרי חז"ל חשו הרבה אפילו מלומר "בשר זה לפסח" (פסחים נג, א), וגם דובר שקרים לא יכון:

ויש לפרש קישור כל הפיסקא בטוב טעם. דהנה אנחנו נוהגים לאכול כזית מצה למצוה דאורייתא בתחילת הסעודה, כשהוא רעב; ואח"כ אנחנו אוכלין כזית מצה אפיקומן בסוף הסעודה על השובע, זכר לפסח הנאכל על השובע. (ולזה יחלקון המצה תיכף, ומניחין חציו בקערה למצת מצוה, וחציו השנית מטמינים לאוכלו על השובע זכר לפסח). והנה בחרו לאכול מצה דווקא זכר לפסח, ולא איזה מין מאכל אחר, כי בחרו הדבר הנאכל במצרים ואז יהיה זכר לפסח מצרים. והנה להורות שאין זה פסח גמור (רק הוא זכר לפסח), אנו מכריזין: "כל דכפין וכו' כל דצריך" וכו', רצה לומר שאין דינו כפסח שאינו נאכל אלא למנויו. והנה מצינו בגמרא, שגזרו באיסור חדש שיהא יום הנף כולו אסור, כי מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכו' (סוכה מא, א). ואם כן, יש לנו בזה גם כן לחוש, מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו אפילו שלא למנויו? ‏[2] דבהקרבת העומר יכול להיות שיבנה בית המקדש, ויקריבו העומר ועדיין רוב ישראל בארצות אויביהם, דכתיב: "בונה ירושלים ה'" (היינו בית המקדש) והדר "נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב), ויש חשש לאותן שיהיו עדיין בגליות שיאמרו: אשתקד מי וכו'. מה שאין כן בקרבן פסח אין חשש זה, כי אינו נקרב, רק בבית המקדש:

ומעתה נבא לבאר לך הפיסקא. דהיינו אחר שמחלקין המצה לשנים, חלק אחד למצת מצוה וחלק השני מטמינים לאוכלו זכר לפסח שנקרב במצרים, על כן בחרו מצה דייקא, שהיתה גם כן נאכלת במצרים. זהו שאומרים: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים (על כן עושין בזה דייקא זכר לפסח), כל דכפין ייתי ויכול (כזית מצת מצוה), כל דצריך (לא יאמר דכפין, כי קאי על הכזית הנאכל בשובע) ייתי ויפסח (היינו יאכל כזית אפיקומן, זכר לפסח. ואין דינו כפסח, לומר שאינו נאכל אלא למנוייו, ואין חשש לגזור ולומר מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו וכו' כדגזרינן ביום הנף, כי אין כאן חשש כי) השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא וכו', מה שאין כן ביום הנף, וכמו שכתבתי לעיל:

יב[עריכה]

פיסקא, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. הנה אות"ו לשון זכר (עיין בתוס' יו"ט פרק ב' דברכות), עיין בזהר (זהר חלק ב לח א) כי היציאה היה קודם בבחינת לילה, והיא עבדית נוקמין בכח בחינת יום, על כן נקרא בלשון זכר, אותו הלילה. והיו אותן התנאים מספרים כל הלילה מעניין היציאה שהיה בבחינת לילה תחילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", ובאתר דדכורא אשתכח לית שבחא אלא לדכורא (זוהר הקדוש שם עמוד ב). ותתבונן מעניין קריאת שמע, "שמע" בהרמת קול, "ברוך" בחשאי, הבן הדבר:

יג[עריכה]

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה וכו'. מהראוי להתבונן מה שייכות יש בכאן לנתינת התורה. ונראה, דהנה אותיות התורה היו גם כן בגלות מצרים, ועל ידי כור הברזל יצאו האותיות מן הגליות ובא הזמן לנתינת התורה. וזהו שאמר הש"י למשה: "וזה לך האות וכו' בהוציאך וכו' תעבדון" וכו' (שמות ג, יב), וזה לך האות היינו אותיות התורה. והנה אותיות התורה המה ז"ך, וכל אות כלול מכולם, ז"ך פעמים ז"ך בגימטריא פס"ח מצ"ה מרו"ר. על כן מחוייבים לומר בפה אלו הג' דברים כמו שאמר רבן גמליאל, כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, להורות על הטובה הגדולה, אמירה בפה, אותיות התורה שנתחייבנו לדבר בם:


מאמר זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה


הערות[עריכה]

  1. ^ 10+20+300+50=380
  2. ^ אך זה אינו, מכיוון