בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר ג

מאמר הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש ניסן • מאמר ג • מאמר הבא

שבת הגדול

בו ידובר כמה טעמים למה קוראין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול:

א

טעם למה קוראין לשבת לפני חג הפסח שבת הגדול. הנה כבר דיברו בזה כל הראשונים ואחרונים, כל שלטי הגבורים כיד ד' הטובה עליהם, ואענה גם אני חלקי לכבוד התורה ולכבוד השבת, שבת כלה, ועת לכל חפץ ופטטייא דאורייתא טבין.

ואען ואומר: ידוע אשר חכמים הראשונים דרשו וחקרו להוציא הלכה לאמתו בעניין האבות מימות אברהם, שקיימו התורה (בתורת נדבה) עד שלא ניתנה, אם יצאו מכלל בני נח בין להקל ובין להחמיר, או נאמר: לאו כל כמינייהו לצאת מכלל בני נח בדברים שישנם בחומרא אצל בן נח יותר מישראל, עד שניתנה התורה ונתחדשה הלכה להקל בדבר למקבלי התורה [ועיין בספר פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א') שהדבר הזה היה מחלוקת קדומה בין יוסף ובין אחיו שבטי ישורון, מה שהוציא את דבתם וכו' שהיו אוכלין אבר מן החי, שהיו אוכלין ממפרכסת ובן פקועה אחר שחיטה, ונאסר לבן נח עד שימותו, ובישראל שחיטה מתרת, והשבטים היו סבורין בקיימם התורה יצאו מכלל בן נח אפילו להקל, ויוסף היה סובר דלאו כל כמינייהו להתיר לעצמם דבר שנאסר לבן נח]. והדבר הזה תלוי ועומד ברפיון בין הפוסקים ראשונים, ויש סברות לכאן ולכאן. כללו של דבר, כפי הנראה מימות השבטים היתה הלכה הזאת בספק, ולא איפסק הלכתא כמאן.

וצריכים אנחנו לומר לפי זה, דגם אבות העולם היו באפשר מסופקים בהלכה הזאת, דאי לא תימא הכי, מה היו מחולקים שבטי ישורון עם יוסף? הרי יצחק ויעקב ובית דינם קיים, יבואו וישאלו את פיהם. אלא על כרחך דלא איפסק הלכה בזה. ממילא היחידי סגולה אשר היו מקיימים את התורה בכל דור מימות האבות, הנה שמרו גם כן את השבת, בהכרח היו צריכין באיזה רגע מן השבת לעשות איזה מלאכה, כי הלא מדאורייתא בן נח ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב) דכתיב "לא ישבותו" (בראשית ח, כב). על כן בהכרח היה להשומרים את יום השבת מימות האבות, שיעשו בכל שבת איזה מלאכה בעת מעתותי היום, בכדי שלא יעברו על מצות לא תעשה "יום ולילה לא ישבותו", כיון שהלכה היתה רופפת והוה ספק דאורייתא:

[הגהה: ובזה פירשנו מקראי קודש הנאמרים אצל יוסף: "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" (בראשית לט, יא). הנה הדברים צריכין ביאור: א. אמרו כהיום הזה אינו מובן, הוה ליה למימר "ויהי היום ויבא יוסף" וכו'. ב. ויבא (יוסף) הביתה לעשות מלאכתו למה לי, דמה נפקא מינה אם בא הביתה לעשות מלאכתו או בא סתם אל הבית? ג. לאמר שכבה עמי, הוה ליה למימר "ותאמר שכבה עמי". ולפי הנ"ל מובן, דהנה היום הזה יתכן לפתרו על יום השבת (וכמדומה שראיתי כן באיזה ספר), שנתנבא משה עליו בלשון זה: "ויקהל משה וכו' ויאמר עליהם זה הדבר" וכו' "וביום השביעי יהיה לכם קודש" וכו' (שמות לה, א).

[ויתכן לומר בהיפוך, דיום השבת הוא בבחינת עולם הבא, מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה, אם כן הוא מבחינת עולם הנסתר, נקרא יום ההוא, וימי המעשה נקרא בלשון "יום הזה", עלמא דאתגליא, עולם המעשה, כעניין שנאמר: "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות" וכו' (דברים כו, טז), וכענין שנאמר ביוסף: "למען עשה כיום הזה" וכו' (בראשית נ, כ). והנה אמר הכתוב לפי זה: ויהי כהיום הזה, היינו שהיה אז שבת קודש, יום ההוא, אבל השעה הזאת היה כעין יום הזה, היינו כעין יום המעשה, משום דיוסף אזיל לשיטתיה שמהראוי להחמיר בדבר הנאסר בבן נח, על כן הגם ששמר את השבת, "יום ההוא" מנוחה, עם כל זה נהג באיזה עת מעתותי שבת כעין יום הזה, שעשה איזה מלאכה בכדי שלא יעבור על לא תעשה "יום ולילה לא ישבותו". על כן ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית וכו', דאילו היה שם מי מאנשי הבית, יש סברא לומר דבאפשר ציווה לו לעשות איזה מלאכה, דזה ודאי, דהגם ששמר את השבת אינו מחויב למסור נפשו על הדבר (אפילו ישראל גמור). אבל כיון שלא היה שום אחד מאנשי הבית, ובא מעצמו לעשות מלאכתו, הבינה אשת פוטיפר דרוצה להחמיר כדין בן נח. ותתפשהו בבגדו, שהיה משונה משל חול לכבוד שבת. דהנה ראתה ב' הפכים: ראתה שהוא שומר שבת ומשנה בגדים לכבוד היום, וראתה אותו עושה מלאכתו דייקא ולא מלאכת אדוניו, והוא מבלי הכרח, הנה הבינה הדבר, דעל כרחך סברתו דאין בידו לצאת מכלל בן נח להקל, על כן בהכרח הוא שיעשה איזה שעה מלאכה. ממילא היה לה מקום לומר שמחויב גם כן לעשות מבוקשה ולא למסור נפשו על הדבר, כי בן נח אינו מצווה על קידוש השם, וכאשר מוסר נפשו עובר על "ואך את דמכם" וכו' (בראשית ט, ה). וזהו שמדוקדק בפסוק: ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, רוצה לומר: מכח אלו ב' הפכים יהיה לה הוכחה לומר לו שכבה עמי, כי אינך רשאי למסור נפשך לפי סברתך:]

והנה ביום השבת הזה, בעת צאתינו ממצרים, היה יום עשור לחדש (טור אורח חיים תל), וצוה הש"י ליקח בו ביום את הקרבן פסח, דפסח מצרים היה מקחו מבעשור. והנה נאמר: "משכו וקחו לכם צאן" (שמות יב, כא). והנה דקדוק משכו וקחו, גם מה יורה תיבת לכם, פירש הרב הקדוש חיד"א בספרו ראש דוד, הוא עפ"י דברי הרב בעל מחנה אפרים, דבקניית האדם חפץ למצוה דאורייתא, כגון קונה אתרוג למצוה, אינו קונה במשיכה לבד, דהוא קנייה מדרבנן, וצריך ליתן כסף דהוי קנייה מדאורייתא. וכתב על זה הרב חיד"א הנ"ל, דהוא הדין בכסף בלא משיכה גם כן לא קנה למצוה, דכיון דתקנו רבנן דכסף לא קנה, הנה הפקר בית דין הפקר, אם כן תרווייהו בעינן, כסף ומשיכה לקנות המצוה.

וזהו פירוש הכתוב: משכו וקחו לכם וכו', משכו [במשיכה] וקחו [בכסף, כמא דאת אמר: "שדות בכסף יקנו" (ירמיהו לב, מד), וילפינן (קידושין ב, א) קיחה קיחה משדה עפרון], לכם [היינו שיהיה שלכם ממש, בעינן תרווייהו למצוה דאורייתא], ושחטו הפסח [מצוה דאורייתא, על כן בעינן תרווייהו], ע"כ תורף דברי הרב הנ"ל. וכבר חש לזה הדין הרב הגאון מוהר"ר זלמן מרגליות מבראד ז"ל:

והנה בקניית הגוי יש מחלוקת בין רש"י לרבינו תם, רש"י ז"ל סבירא ליה דקונה במעות ולא במשיכה, ורבינו תם סבירא ליה משיכה קונה ולא מעות, על כן פסקינן בשו"ע יו"ד סי' ש"כ ס"ה דמספיקא עבדינן לתרווייהו לעניין לפטור מן הבכורה. אבל זה ודאי, דמדינא בבן נח – רק קנייה אחת קונה, או כסף או משיכה. והנה ליכא ספיקא קמיה שמיא (ברכות ג, ב), ומדאמר משה על פי הש"י: משכו וקחו לכם, דתרווייהו בעינן, על כרחך לומר דשוב אין להם דין בני נח ודינם כישראל ממש (ואי אפשר לומר דזה לחומרא, דהרי חומרא דאתי לידי קולא הוא, כשהקונה לא מקנהו רק בקניה אחת ואחר כך יחזור בו המוכר ויקריבהו לעצמו לשם קרבן פסח, הנה אינו שלו על פי הדין, אלא על כרחך דיצאו לגמרי מכלל בני נח). וכיון שיצאו מכלל בני נח, היו רשאין לשמור ולשבות את כל יום השבת כמצוותו, ושוב לא היו צריכין לעשות איזה מלאכה בשום שעה מעתותי היום, ולא היה כיום השבת הזה שבת גדול לפניו, כי עד עתה לא היה להם באפשרי לשבות כל כ"ד שעות השבת. ממילא ראוי ונכון לקרוא לשבת הזה שבת הגדול, הבן הדבר, ופטטיא דאורייתא טבין:

ב

טעם ב' נקרא שבת הגדול, מצאתי ראיתי טוב טעם בשו"ת שמן המור בשם גדול ספרדיי אחד נקרא הרב מהר"י זאבי. דהנה "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו), באת הקבלה ממחרת יומא טבא, דיום טוב נקרא גם כן שבת (מנחות סה, ב). והאפיקורסים שאינם מאמינים בקבלת תורה שבעל פה נתפקרו בזה. והנה הרבה עניינים עשו חז"ל לפרסם הדבר ולהוציא מלב המינים, על כן גם זאת עשו להיכר, וקראו לשבת שלפני הפסח שבת הגדול, מכלל דאיכא שבת קטן בשבוע הבאה, היינו יום טוב הראשון של פסח שנקרא גם כן "שבת", ששביתתו הוא קטן משביתת יום השבת, עכ"ד. לדעתי הטעם זה הוא חשוב ודבר נחמד:

ג

ויתכן עוד טעם לדעתי, מה שאמרו רז"ל: שבת קביעא וקיימא, מה שאין כן מועדים תלויים בקידוש בית דין (פסחים קיז, ב). ועל כן קדושת שבת הוא כמו הגדול, שיכול לעמוד בעצמו, מה שאין כן קדושת המועדים, מעמידין אותן אחרים היינו ישראל, כביכול כמו הקטן, שמחזיקין בידו אחרים להעמידו, ובזולת אחרים אין לו העמדה. והנה קודם בוא יום המועד הקדוש, הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים, נקרא שבת שלפניו שבת הגדול, להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב:

ד

מדרש פליאה (הובא בספר צפנת פענח ובספר עפר יעקב המחובר לטהור ספר דעת זקנים) וזה לשונו: האדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה, הקב"ה מוחל לו כל עונותיו, ולכך נקרא שבת הגדול, עכ"ל. והוא פלא.

ונראה לפרש על פי מה שאמרו רז"ל במדרש רבה פרשת בא (שמות רבה טז ב) וזה לשונו: "משכו וקחו לכם צאן", הדא הוא דכתיב (ישעיהו ל, טו) "בשובה ונחת תושעון", עכ"ל. והנה גם זה המדרש אומר דרשוני וחיו. ונראה לפרש, דהמדרש מדייק תיבת לכם, דדרשינן בכל מקום, ורוצה לדרוש בכאן: להנאתכם, כמו שאפרש. דהנה דרשו עוד חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה, ומה שייכות זה לזה?

דהנה אית תשובה ואית תשובה, היינו אית תשובה מיראה, והוא שמתחרט על מה שעבר מן העבירות, ומפני יראת קונו הוא שב ומתחרט והוא סר מרע, ועל ידי זאת התשובה זדונות נעשה כשגגות. והנה גם השוגג צריך כפרה, ואין זה נקרא מחילה על כל העוונות כי עדיין רישומו ניכר. מה שאין כן כשאחר התשובה עולה למעלת התשובה, תשובה מאהבה לעסוק במצות הש"י באהבה בבחינת ועשה טוב, הנה על ידי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות. והוא התשובה של נחת, כי מבחינת אהבה הנה נַחֵת יְנַחֵת איש אשר כמוהו באהבת הש"י, ישתעשע באהבים בעבודתו. והנה ידוע לך, תשובה תתאה מיראה הוא בבחינת ה' בתראה, "יראת ד' לחיים" (משלי כט, כג), מורא מלכות, "ירא את ד' בני ומלך" (משלי כד, כא). וזה לא נקרא עשיה, כי היראה עיקרה בלב. ותשובה עילאה הוא תשובה מאהבה (בבחינת ועשה טוב), הוא בבחינת ה' ראשונה, בינה, שבת הגדול, יובל העליון המוציא אדם לחירות, ומשם תשועת הגאולה:

ועל פי זה יתפרש לן המדרש רבה הנ"ל: משכו וקחו לכם צאן, הדא הוא דכתיב: בשובה ונחת תושעון. דקשה, מהו "משכו"? ומהו "לכם"? על כן אמר: הדא הוא דכתיב: בשובה ונחת תושעון, דהפירוש הוא: תשובה של נחת, שהוא מאהבה, על ידי זאת התשובה, שהיא תשובה עילאה, שבת הגדול, יובל העליון –משם התשועה והגאולה. על כן אמר הכתוב: "משכו" (ידיכם מע"ז, שהוא תשובה מיראה, בבחינת סור מרע, ואחר כך) "וקחו לכם" (להנאתכם) "צאן" (למצוה, שהוא בבחינת ועשה טוב, תשובה עילאה, ועל ידי זה תהיה התשועה בבחינת יובל העליון, שבת הגדול, ויצאו העבדים לחירות):

ומעתה יתפרש לך היטב דברי המדרש פליאה הנ"ל: אדם שעבר עבירה וחזר בו (היינו סור מרע, תשובה מיראה), ועשה תשובה (היינו בעשיה, שהוא ועשה טוב מאהבה, תשובה עילאה), הקב"ה מוחל לו כל עוונותיו, היינו שלא נשאר רשומו ניכר אפילו בבחינת שוגג, מפני שזאת התשובה היא בבחינת אימא עילאה (המוציאה לחירות לגמרי), לכך נקרא שבת הגדול, יובל העליון. ולכך פסח מצרים היה מקחו מבעשור, מפני שהיה יום העשור שבת, שהוא מורה על ב' שבתות, שבתא דליליא תשובה תתאה, ושבתא דיממא תשובה עילאה. וזהו שאמרו (שבת קיח ב): אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין:

ה

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל, על פי מה שאמרו רז"ל ביומא (דף פו:): גדולה תשובה, שאפילו יחיד ששב – מוחלין לכל העולם כולו. והנה זה מן התימא, דוודאי אין לך זמן מן הזמנים שאינו בדור יחיד ששב, ואם כן מוחלין לכל העולם כולו; ומדוע נתארכו כל כך ימי גלותינו? ופירשו בזה, שמוחלין לכל העולם הערבות, שהיה מגיע להם העונש מן עוונותיו בבחינת ערבות, וכיון שהיחיד החוטא שב מחטאו – מוחלין לכל העולם הערבות.

והנה בכאן במצות קרבן פסח נאמר: משכו וקחו לכם צאן, והנה לא נתבאר מאי לשון משכו. ופירשו חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה. והנה הוא התשובה, למשוך ידיהם מהעבודה זרה, מהצאן שהיו עובדים אותם בתוך מצרים (מיראתם), ולקחו אותו הצאן למצות השם יתברך. והנה לקיחת הצאן היה בשבת בעשור לחדש, כמא דאת אמר: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג), כל בעל הבית בפני עצמו (כי אינו קרבן ציבור, שיהיה קרב בעד כל הציבור כתמידין ומוספין). והנה בציווי משה לישראל אמר: משכו וקחו לכם, לשון רבים. אבל הוא הנרצה, כיון שהוא תשובה בסור מרע ועשה טוב, הנה יחיד ששב – מוחלין לכל העולם כולו, ועל כן קרבן פסח הוא קרבן יחיד, והוא כקרבן ציבור, כמו שאמרו בגמרא (יומא נא, א): כיון דאתיא בכנופיא, כקרבן ציבור דמי:

והנה מה שאמרו רז"ל: גדולה תשובה שאפילו יחיד ששב וכו', הנרצה בכמה מקומות בגמרא באמרו "גדולה" או "גדול", היינו הדבר הזה יש בו ממידת הגדולה שהוא מידת חסד. דהנה יש חילוק בין מידת חסד לרחמים, דרחמים הוא כאשר מבקש אחד מחבירו על איזה דבר החסר לו, והוא מרחם עליו ונותן לו מבוקשו; מה שאין כן מידת החסד, הוא להתחסד עם חבירו גם בדבר שלא ביקש ממנו (עיין בספר סידורו של שבת בעניין העבד עם רבקה, שעשה לעצמו סימן, כשהנערה תתן לו מה שלא ביקש ממנה, היינו באומרה "גם לגמליך אשאב" – "היא האשה אשר הוכיח ד' לבן אדוני" (בראשית כד, מד), ראויה ליכנס בביתו של אברהם איש החסד, והוא שהקדים בדבריו: "ועשה חסד עם אדוני אברהם"). והנה חסד נקרא "גדולה", וזהו שאמרו: "גדולה תשובה" (תשובה יש בה ממידת הגדולה והחסד), "שאפילו יחיד ששב" (הנה ביקש רחמים על עצמו ושב על חטאו), "מוחלין" (עוונותיו מן הערבות גם) "לכל העולם כולו" (הגם שלא ביקש על זה, הנה הוא ממידת הגדולה וחסד).

והנה זה הדבר נתגלה בפעם ראשונה במצרים בעשור לחדש הזה, הגם שנאמר: "ויקחו להם איש" וכו' כל אחד בפני עצמו, אף על פי כן אמר להם משה: "משכו וקחו לכם צאן", כי כל מעשה יחיד הוא צריך לכל הציבור, כי בתשובת כל אחד מתכפרין כל הציבור. ועל כן צוה השם יתברך מקחו מבעשור, להיות שהיה שבת, וסגולת השבת בשמירתו – אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו (שבת קיח, ב), כי שמירת השבת היא תשובה. ממילא כשמוחלין לו – מוחלין לכל העולם הערבות, והנה הוא ממידת הגדולה. והנה בראשונה נתגלה זה העניין בשבת הזה, ועל כן נקרא שבת הגדול, שבו נתגלה עניין התנהגות מידת הגדולה להשב ולשומר שבת.

ובזה יתפרש המדרש הנ"ל: אדם שעשה עבירה וחזר בו (שהוא סר מרע), ועשה תשובה (בועשה טוב), מוחלין לו על כל עוונותיו. היינו שחלקי עוונותיו הם בבחינת הערבות אל כל ישראל, הנה יש לו מחילה על הכל וכולם מתכפרין, והוא ממידת הגדולה. ונתגלה הדבר בשבת זה, ועל כן נקרא שבת הגדול:

ו

עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול, כתב הרב הגדול בעל עוללות אפרים, הוא על פי מה שאמרו רז"ל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (דף לא.). והנה עד היום ההוא בעשור לחודש הראשון, הגם שמזמן האבות צדיקי הדור ויחידי סגולה היו מקיימין את התורה, אבל היה בתורת נדבה ולא היו מצווים ועושים. והן היום שנצטוו: "ויקחו להם איש שה" וכו', גדול המצווה וכו', על כן נקרא שבת הזה שבת הגדול. וזהו שאמרו רז"ל: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו' שהוא מצוה ראשונה שנצטוו וכו' (רש"י על בראשית א א, מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית א א אות יא), עיי"ש דבריו ז"ל: