המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
ויאמר ה' אל משה שא את המלקוח עד ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. כבר ביארתי שאנשי הצבא בזזו במדין ג' סוגים מהדברי'. הא' הוא השבי מנפשות בני אדם ששבו. והב' הוא המלקות מהבהמות שלקחו שמה צאן ובקר סוסים וחמורי' ודומיהם. והג' הוא השלל מהמטלטלי' והם בתם לבבם ובנקיון כפם הביאו הכל לפני משה ואלעזר והנשיאי' והעדה לחלקם כרצונם והקב"ה צוה למשה שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה רוצה לומר הנה השלל אשר שללו אנשי הצבא מן המטלטלים יקחו להם ולא יבואו לחלוקה כי הם יבוזזו איש לו אבל בשבי הנפשות והמלקוח מהאד' והבהמה מאלה תהיה החלוקה כי שללו אותם בארץ לא להם אבל בארץ סיחון לא נתנו מהשלל לא לכהנים ולא לזולתם. וכן דרשו (במדבר י"ח ב') חז"ל וחלק לא יהיה לך בתוכם. אפי' בבזה. ולזה צוה כאן למשה שימנה בבזה ובמלקוח את ראשיהם כי לכל ב"ח יש ראש והראשים ימנו. וזהו שא את ראש מלקוח השבי שחסר וא"ו השמוש כמו המלאה הזרע רוצה לומר המלקוח והשבי. ואפשר לפרשו מבלי חסרון וא"ו והוא שהנה שם מלקוח נאמר בכלל ובפרט כי כאשר יהיה סמוך לשם שבי יהיה פרטי לנפשו' בני אדם מלקוח השבי. וכאשר יאמר מלקוח לבד הוא נאמר בכלל על האדם ועל הבהמה יחדו על כל חי ועל זה הדרך נאמר כאן וחצית את המלקוח רוצה לומר האדם והבהמה. והענין שצוה שיעשה מהשבי והמלקוח ההוא שני חלקים שוים. הא' יהיה לתופשי המלחמה הלוחמים שהחזיקו בה. והנה המפרשים חשבו שצוה יתברך בזה לפי שהיה חק במלחמות שחלק היוצא למלחמה יהיה כחלק היושב על הכלים ואין הפרש בין רב למעט. ואינו נכון כי ישראל לא היו יושבים על הכלים כי עמדו במחניהם כמו שזכרתי בשאלה. אבל ענינו הוא שישראל עם היות שעמדו במחניהם ולא היה להם דין שומרי הכלים אין ספק שהם שלחו במקומם את אנשי הצבא אלף למטה והם נמנעו מלכת שמה בדבר משה. ולכן כמו שהיה ראוי שאותם המסתככי' במלחמה יזכו בחצי האחר מהשבי והמלקוח ובכל שלל המטלטלים ככה היה ראוי שהעדה ששלחו אותם במקומם ושזכותם עמד להם בעת צרתם והתפללו בעדם שיזכו בחצי האחר מהשבי והמלקוח בלבד כי אם היותם עם רב ויגיע חלק מועט ממנו לכל אחד מהם והנה כל א' יניח ברכה אל ביתו ויהיה חלק למשלח וחלק לשליח. ולפי שישראל שלחו י"ב אלף איש למלחמה שהיו אחד בעד חמשים איש מהם כי הם היו שש מאות אלף רגלי ואחד מחמשים מהם יעלו לי"ב אלף. לכן צוה יתברך שישראל יתנו מהחצי שלהם אחד אחוז מהחמשים כי כמו ששלחו מהעדה אחד מחמשים איש כן יתנו לגבוה מחלקם מהמלקוח והשבי אחד מחמשים. אמנם אנשי הצבא צוה שיתנו אחד מחמש מאות לפי שמתנת אנשי המלחמה היתה לאלעזר הכהן מפני שהיתה ראויה לפנחס תחת אשר הלך עמהם ועל ידו ובאמצעותו עזרם השם ולפי שפנחס הלך ובידו כלי הקדש במקום אביו לכן הוא בענותנותו רצה שיקריבו המתנה לאבי ואמנם ישראל נתנו מחנתם ללוים לא להיותם מחוייבים בזה משום מעשר כי לא היו הלוים זוכים במעשר אלא מגורן ויקב ולא משלל וביזת המלחמות גם שמשבט לוי לא הלכו במלחמה הזאת. אבל מפני שהיו הלוים שומרי משכן ה' לכן לכבוד גבוה נתנו להם מתנתם במצות השם. וכמו שאמר ונתתם אותם ללוים שומרי משמרת משכן ה'. והנה בענין המעשרות היו הלוים נותנים לכהנים מעשר מן המעשר. ומפני זה בהיות שהכהנים על ידי אלעזר היו לוקחים מזה החצי של הלוחמים אחד מחמש מאות היה ראוי שיקחו הלוים עשר פעמים כזה והוא אחד מחמשים מהעדה והיה אם כן חלק הכהנים עשירית חלק הלוים. הנה התבאר למה צוה יתברך שיקחו כל העדה עם כל רבויים החצי מן השלל הזה שיקחו אנשי הצבא בהיותם מועטים החצי האחר. ולמה אנשי הצבא שנטלו חלק מרובה צוה שיתנו דבר מועט אחד מחמש מאות ואנשי העדה שנטלו חלק מעט יתנו מתנה מרובה אחד מן החמשים שהוא מפני ששלחו מהם אחד אחוז מהחמשים איש התבאר אם כן למה נתנו העדה תרומתם ללוים. ואנשי הצבא לאלעזר הכהן. והותרו בזה ד' שאלות ו' ז' ח' ט'. ואמנם למה נקראת מתנת העדה אחד אחוז מן החמשים ולא תרומה בהיותה תרי ממאה ומתנת אנשי הצבא קרא מכס ותרומת ה' לא אחד אחוז מן החמשים בהיות זו וזו תרומת ה' מיד העדה ומאנשי הצבא תשובתו מבוארת ממה שפירשתי שמתנת העדה נקראת אחד אחוז מן החמשים מפני שהיה זכר למעשה שעשו ששלחו לצבא על מדין י"ב אלף איש שהיו אחד מכל חמשי' שהיו בישראל ולזכרונם היתה מתנתם באותו אופן עצמו ונקראת אחד אחוז מן החמשי'. ומתנת אנשי הצבא לא נקראת כן לפי שלא היתה לזכר המעשי' ההוא אבל נקראת מכס ותרומ' ה' לפי שהיה מכס פנחס מלשון תכוסו על השה. ותרומת ה' כתרומה הנתנת לכהנים והותרה בזה השאלה הי'. וביאר הכתוב המנינים האלה מהחצאים להורות על רבוי השלל ההוא וקראו יתר הבז ואין פירוש יתר על הנשאר אבל הוא לשון עושר כמו והניחו יתרם לעולליהם יתרם עשה. וכבר תמה הראב"ע איך י"ב אלף מישראל לבדם לכדו כל ערי מדין והרגו אומה גדולה ושלל מופלג כזה ואין לתמוה ממנו כי אין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט ומלרדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואפשר לפרש יתר הבז מלשון השארות יתר הבזה ממה ששללו כל אנשי הצבא או הנשאר ממה שאנשי הצבא בזזו איש לו שהם המטלטלים והכסף וזהב. והנה זכר הכתוב שנקבצו הפקידים אשר לאנשי הצבא ואמרו למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה. וי"מ שאלו השרים באו לפני משה בדברי רצוים להודיע שלא קצף עמה' הקב"ה כמו שקצף משה על שגגתם בהחיותם כל נקבה. אבל היה בעזרתם ויפלטם שבכל המלחמה הזאת לא נפקד מהם איש והוא נס גדול ולכך אמרו ונקרב את קרבן העם שהוא הקרבן שצותה התורה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה. שהקריבו אז על אותה שגגה ואמרו ועוד הרימונו מלבד זה תרומת נדבה לכבוד ה' איש אשר מצא רוצה לומר כל איש ממנו שמצא כלי זהב ואצעדה שהוא התכשיט שעל הזרוע וצמיד הוא אשר על היד ועגול היא אשר על הצואר וסביבו וכומז הוא על האזן ואחרים פירשו אצעדה האלף נוספת והוא תכשיט הרגל שצועדין בו וצמיד בזרוע טבעת באצבע עגיל באזן וכומז באף. כל כלי מעשה מתוקן ושלם. ויהיה הקרבן הזה שיקריבו על שגגתם בהחיותם כל נקבה וזכרי הטף. והיותר נכון אצלי הוא ששרי האלפים והמאות באו להודיע למרע"ה נס שנעשה עמהם במלחמה והוא שהם לא נתנו לב למה שאמרה תורה בענין מנין העם כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולכן הם נשאו את ראש אנשי המלחמה רוצה לומר לגולגלותם עם היות שהיה ראוי שישלוט בהם עין הרע מפני המנין וינתנו ביד אויב ולא נעשה כי בחמלת ה' עליהם לא נפרד ולא חסר מהם איש במלחמה ויעזרם אלהי' ויפלטם ובעבור זה משום יודו לה' חסדו אמרו השרים אנחנו חטאנו במנין ההוא כי אלה הפקודים מה עשו ומפני זה נקריב את קרבן ה' לא צאן ובקר כי יש לעדה וללוחמים להקריב כמה קרבנות נדבה אבל שכל איש אשר מצא במלחמה אצעדה וצמיד וגו' כל כלי שימצ' בית אחד מהשרים יהיה קרבן ה' ובאוצר בית המקדש יבא לעשות ממנו כלי שרת ויהיה זה לכפר על נפשותינו ממה שחטאנו ושגינו במנין ההוא ולכן לא היה זה כולל לכל אנשי המלחמה כי אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל לקח לעצמו מה שמצא לא הקרבן. וספר הכתוב שהיה הזהב הנקרב מהשרי' ט"ז אלף ותש"נ שקלים. ומכאן תדע שאם יהיו מקריבים כל אנשי המלחמה כל הזהב אשר מצאו כמה עולה החשבון. ואמר שהניחו זהב הקרבן באהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה' להגיד שיזהרו מכאן והלאה כל שרי הפקודים שבהיות הולכים במלחמה לא ימנו את אנשיהם לגלגלותם כי מפני זה הוצרכו השרים האלה להקריב לה' כל הזהב הנמצא אתם לכפר על נפשותם ולא יחטאו עוד בזה כי לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא. והותרו בזה השאלה הי"א והי"ב: