ביאור הלכה על אורח חיים עט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים עט |

סעיף א[עריכה]

אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים - וזה לשונו בטרם שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים:

  • (א) צואה מלאחריו ומצדדים:
  • (ב) לפניו:
  • (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד:
  • (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח:
  • (ה) צואה בעששית:
  • (ו) צואה במים:
  • (ז) ריח רע שיש לו עיקר:
  • (ח) צואה במקומה:
  • (ט) דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי:
  • (י) אשפה וצואת בהמה.

א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.

ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש. והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי.

ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל [דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.

ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.

ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא. ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.

ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.

ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן].

ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א.

ט. התשיעי. מי רגלים מן התואה אסור רק נגד העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור.

י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המגן אברהם בס"ק י"ג הלא"ה אין צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה וריחו נודף עיין לעיל באות ז':


(*) ד' אמות ממקום שכלה הריח:    עיין בנ"א כלל ג' שכתב דממקום שכלה הריח הוא רק מדרבנן ע"כ בדיעבד אין חוזר ומתפלל עי"ש ומלבוש ופמ"ג משמע שהוא דאורייתא:


(*) ומלפניו צריך להרחיק וכו':    עיין בח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא דולא יראה בך ערות דבר קאי נמי אצואה לדידיה ותלי הכתוב בראיה אבל להרא"ש לא הוי רק מדרבנן ובפמ"ג מסתפק בזה להרא"ש ומהמ"א בסק"א וכן מהפר"ח ושארי אחרונים שהובאו בא"א סק"א משמע דאף להרא"ש הוא מדאורייתא עי"ש ומ"מ אף אי נימא דהוא מדאורייתא אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו משא"כ בספק ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק עיין בזה לקמן סימן פ"א ובמ"ב שם:


(*) מלא עיניו:    ובזה א"צ ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש [הגר"ז]:


(*) או שהוא סומא:    פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו לא מיבעי לדעת הט"ז ושאר אחרונים לעיל בסוף סימן ע"ה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור כמבואר להמעיין שם דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים:


(*) עד שיוציאנה:    עיין במ"ב במה שכתב דאם עוסק עתה בפסוקי דזמרה לכאורה ה"ה אם הש"ץ עוסק בק"ש וברכותיה אי להשתיקו דהרי אין אנו נוהגין עתה להוציא בזה ידי חובה ואף אם נזדמן שהוא לאחד בתוך ד' אמותיו ומחמת זה לא יוכל לגמור הברכות קודם החזן ולענות אמן על ברכת החזן מה איכפת להחזן בזה הלא צריך לאמר הברכות והק"ש בשביל עצמו ואינו דומה לחזרת הש"ץ בזמנינו שעיקרה ניתקן בשביל הצבור וכדמוכח בסי' קכ"ד ס"ד ואין ראיה ממ"א להיפך ממה דנקט דוקא פסוקי דזמרה דהוא קאי להמקומות שנוהגין להוציא ידי חובה בברכת ק"ש לזה קאמר פסד"ז דבזה אין הדרך להוציא ידי חובה כדמוכח בלישניה עי"ש בדבריו דזהו עיקר טעם שלו וא"כ בזמנינו ה"ה ק"ש וברכותיה וצ"ע. ולענין מי רגלים אם נזדמן בעת ק"ש וברכותיה חוץ לד' אמותיו של הש"ץ בודאי יש להקל שלא להודיעו וכדלקמיה:


(*) בתוך ד"א של הצואה:    עיין מ"ב במה שכתב דה"ה אם התינוק השתין מים וכו' ובספר מור וקציעה כתב דאם תינוק השתין מים בעוד שהש"ץ מתפלל בקול רם ואין הש"ץ יודע אין להשתיקו ועיקר טעמו הוא כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן מפני כבוד הצבור ראוי להעמיד על דין תורה ובאמת קשה לדחות בזה כל האחרונים שלא הזכירו סברא זו משמע דלא ס"ל אם לא שהמי רגלים הוא מאיזה חולה המטפטף לאונסו שבודאי יש ליזהר שלא לגלות שלא לביישו. ומ"מ אם הוא חוץ לד' אמותיו של הש"ץ לפי מה שאין אנו נוהגין היום לצאת בתפלת הש"ץ אפשר דיש לסמוך להקל במי רגלים שלא להודיע להש"ץ להשתיקו. ואם היה המי רגלים בתוך ד' אמותיו של הש"ץ ועד שהביאו מים להטיל בהן שהה כדי לגמור כל התפלה אי צריך לחזור לראש בשביל זה עיין לעיל בסי' ע"ח בבה"ל:

סעיף ב[עריכה]


(*) אבל להרשב"א וכו':    בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנ"ץ וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון:


(*) דוקא כשאינו רואה:    והרהור מותר בכל גווני דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]:


(*) אותה:    עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המגן אברהם וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר ובפמ"ג הקשה על דינו לפי מה שכתבנו לעיל בסוף סימן ע"ה מסקנת האחרונים לענין איסור ערוה דאפילו בעוצם עיניו אית ביה ג"כ משום ולא יראה בך וגו' ה"ה דאפילו בענינינו יש להחמיר בזה ולא שרי אלא בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו אמנם לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ע"ה דאפילו בערוה גופא אם הוא ברשות אחרת מותר לכו"ע בעוצם עיניו אין כאן שום קושיא ע"כ יש להקל בשעת הדחק ובלא"ה הלא הרבה תופסין כהרא"ש והוי ס"ס וכ"כ הדה"ח. והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג:


(*) לא מהני הפסקה:    ר"ל מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק:


(*) ולא שינוי רשות:    עיין במ"ב ס"ק י"ז מה שכתב דבעינן ד"א כו' הוא דעת הלבוש והגר"א והח"א והיש מקילין הוא הפרישה והא"ר והדה"ח והש"ש. והפמ"ג במ"ז ה' נשאר בצ"ע וכן במכוסה והריח נודף ג"כ דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש:

סעיף ג[עריכה]


(*) שירחיק כשיעור:    עיין במ"ב מש"כ בשם הב"י ולפלא על השליט הגדול הב"י איך פשיטא ליה זה כ"כ ולא זכר אשר לפי דברי רש"י בעירובין צ"ב ע"א ד"ה אסור לזרוע שפירש דכל הקטנה נחשבת למקום הפתח של הגדולה עי"ש ממילא יהיה הדין ג"כ לענין צואה דאם הצואה בגדולה ואין רחוק ד"א מן הפתח ממילא אסור בכל הקטנה דבחד מחתא מחתינהו שם הגמרא עי"ש וכ"כ הריטב"א שם בהדיא והתוספות שם ע"ב ד"ה שאלמלי אף דבתחלה רצו לדחות פירש"י מ"מ הלא לבסוף הכריחו דפרש"י עיקר א"כ יש לנו ג' עמודים לדין זה ולא זכר כלל את שיטתם לא בזה ולא ביו"ד סימן רצ"ו סמ"ט לענין כלאים וצ"ע אח"כ מצאתי בספר יבשר טוב שהקשה ג"כ קושיא זו:


(*) אם אין מגיע לו ר"ר:    עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שפירש דברי המחבר דהכונה שאין מגיע ר"ר כלל בהגדולה דאם היה מגיע היה אסור אפילו אם לא הגיע הריח עד לו לפי מה שפסק הלבוש למעלה דגם בזה בעינן דוקא ד"א ממקום שכלה הריח:

סעיף ד[עריכה]


(*) אם נתן בהם עורות:    מלשון זה משמע דאפילו אם ניטל אח"כ העורות מהן ונתייבש וניטל הריח רע ג"כ שם צואה עליהן ומלשון תר"י בענין זה לא משמע לכאורה כן עי"ש ועיין במה שכתבנו בסמוך מענין זה:


(*) ואם יש בהם ריח רע וכו':    לא קאי על צואת כלב וחזיר כ"א אשאר בהמה חיה ועוף דבכלב וחזיר קים להו לחז"ל שאין ריחם רע כ"ז שלא ניתן בתוכם עורות כן מוכח בגמרא שם כ"ה ע"א א"ר לית הלכתא וכו' עי"ש:


(*) דינם כצואת אדם:    עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם פסק הריח ג"כ אסור כתבתי זה משום דכיון דהמחבר ס"ל דדינו ממש כצואת אדם ושם הוא אסור בכל גווני כבסימן פ"ב עי"ש וא"כ לפ"ז כ"ש בצואת חתול וכל אלו הדברים המוזכרים מס"ה והלאה אסור אפילו נפסק הריח אח"כ וכ"כ בספר הלכה ברורה ומ"מ אינו מבורר כ"כ אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה:

סעיף ה[עריכה]


(*) צואת חמור וכו':    עיין במ"ב מה שכ' בשם המגן אברהם וכ"כ הדה"ח אמנם לעיקרא דדינא יש לפקפק בזה די"ל דכל עיקר שחל עלייהו שם צואה אינו רק כ"א כשיצאו מן הבהמה היו מסריחין משא"כ כשמתחלה לא היה בהן ר"ר אין חל עלייהו שם צואה כלל ואינו דומה לצואת אדם דאסור שם בכל גווני ומה שהוכרח המגן אברהם לזה נראה משום דאל"ה מה חילוק יש להמחבר בין אלו ובין צואת שאר בהמה חיה ועוף הלא בכולם פסק המחבר בס"ד דאם יש בהם ר"ר דינם כצואת אדם וכ"כ המחה"ש דזהו טעם המגן אברהם וא"כ לפי מה דפסק אח"כ המגן אברהם בעצמו כהטור דצואת שאר בהמה חיה ועוף אינו אסור רק עד שיכלה הריח אין אנו צריכין לכל זה וצ"ע:

סעיף ו[עריכה]


(*) בירושלמי אוסר וכו' אדומה:    עיין במ"ב מה שכתב לענין תרנגולים הגדולים [שקורין אינדיק או וואלעכשי הענער] ובדה"ח משמע בזה וכן בלול של תרנגולין דאם עבר וקרא נגדן יחזור ויקרא ולענין תפלה יתנה וכנ"ל במ"ב ונ"ל שטעמו משום דמתר"י והרא"ש משמע דלא פסיקא להו דין זה אף בלול כ"כ דדינו כצואת אדם לכן דעתו דלענין תפלה צריך להתנות ולכתחלה בודאי צריך האדם להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא לכן כתב המחבר דדינו כצואת אדם:

סעיף ז[עריכה]


(*) אבל הלול שלהם וכו':    עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א לענין דיר של בהמה ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו וגם הפוסקים לא הזכירוהו ומלול של תרנגולין יש לחלק ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו ואין להביא ראיה להקש"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבה"כ קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבה"כ דלולין יוכיחו דחייבים וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבה"כ מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה עי"ש [ועיין בח"א כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע] אך ראיה אחרת יש להביא להקש"ע דלהח"א דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו' לוקמי כה"ג אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם הח"א ולא מטעמיה דרפת בקר הוא בכלל אשפה וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה ב"א אין אנו צריכין לכל זה דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הר"ר מהדיר נראה דמותר אח"כ לקרות שם אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואחז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים עי"ש בגמרא:

סעיף ח[עריכה]


(*) אשפה שריחה רע:    עיין במ"ב דאפילו אם היא בדוקה מצואה ומ"ר כ"כ הפמ"ג ופשוט דאל"ה אפילו אם אין ריחה רע הלא קי"ל ספק צואה באשפה אסורה ונ"ל דאם ברוב הימים נסתלק ממנה הר"ר מותר אם היא בדוקה מצואה ואף דבצואה קי"ל סימן פ"ב דאסורה עד שתהא נפרכת דאז חשיבה כעפרא בעלמא ש"ה דאשפה הלא היא עפר מעיקרה ורק אסורה וחשיבה כצואה מטעם הריח וממילא כשנסתלק הריח חוזרת להיות עפר כנלענ"ד: