ביאור:תוספתא/סוטה/טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סוטה פרק חמישה עשר[עריכה]

פגיעה בעולם בעקבות החורבן[עריכה]

(א)
משחרב בית המקדש - בטל שמיר ונופת צופים.


ראו משנה ט, יב. לעניין השמיר ראו אבות ה, ו, וכן מכילתא ויסע ה, וכן ספרי ברכה שנה, שם נאמר שהוא נברא בערב שבת בין השמשות.
לדברי ר' נחמיה ראו מכילתא סוף יתרו.



אמר ר' יהודה: מה טיבו של שמיר זה?
בריה היתה מששת ימי בראשית. משנותנים אותו על גבי אבנים, על גבי קורות
מתפתחות לפניו כלוחי פנקס
ולא עוד אלא כשנותנין אותו ע"ג ברזל - הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו.
כיצד עושין לו? כורכין אותו במוכין של צמר
ונותנים אותו לתוך כלי של עופרת מלא סובין של שעורין.
ובו בנה שלמה את בית המקדש
שנא' (מלכים א ו, ז) "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וגו'", דברי ר' יהודה
ר' נחמיה אומר: מגוררת במגרה היה מבחוץ
שנאמר (מלכים א ז, ט) "כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגררות במגרה מבית ומחוץ."
מה ת"ל מבית ומחוץ? בבית לא היו נשמעין
אלא מתקנין אותו מבחוץ ומכניסין אותו לפנים.
 אמר ר': נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו. של שלמה

(ב)
אמר ר' שמעון בן גמליאל: תדע שנתאררו טללים.

שבראשונה כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי הקשין - מלבין
שנאמר (שמות טז, יד) "והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור".
ועכשיו - משחיר.
בראשונה כל עיר שהיו טללין מרובין מחברותיה - פירותיה היו מרובין. עכשיו - ממועטין.
רשב"ג משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה
ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם פירות, וראשון ראשון עומד. גם לאחר שניתוספה קללה לא נפסקה קללת היום הקודם.
ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן פירות.
ר' שמעון בן אלעזר אומר: טהרה נטלה את הטעם ואת הריח.
מעשרות נטלו את השמן ואת הדגן.

פגיעה בעקבות מות חכמים[עריכה]

משמת ר' אליעזר בטל כבוד תורה.


ראו משנה ט, טו. בשינויים מסוימים.



משמת ר' יהושע בטלו אנשי עצה ופסקה מחשבה מישראל.
משמת ר"ע בטלו זרוע תורה ופסקו מעיינות חכמה.
משמת ר"א בן עזריה בטלה עטרת חכמים, שעטרת חכמים עשרם.
משמת בן עזאי בטלו השקדנין. משמת בן זומא בטלו הדרשנין.
משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה מישראל.
משמת אבא יוסי בן קטנות איש קטנתא - נתקטנה חסידות מישראל.
למה] נקרא שמו איש קטנתא? שהוא קוטנה תמציתה של חסידות.
משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גובאי ורבו צרות. משמת רבי נכפלו צרות. שהוטלו מיסים נוספים

גזירות חכמים בעקבות החורבן[עריכה]

רשב"ג אומר: אין לך כל צרה שבאה על הצבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה.
(ג)
משבטלה סנהדרין בטל שיר מבית המשתאות.


ראו משנה ט, יא. הפסיקו לשמוח בחתונות כי החתונה היא קבלת אחריות על משפחה נוספת, וסיכון בעונש בהתאם.
המשל מדגים שאם לא נענשים כראוי – העונש למעשה הוא כפול ומכופל.
הסיום "אף כן ישראל" – ראו תוספתא ברכות א, יא.



וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן לישראל?
אלא לענין שנאמר (ויקרא כ, ד) "ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו'."
בראשונה, כשהיה אדם חוטא כשהיתה סנהדרין קיימת - נפרעין ממנו.
עכשיו - ממנו ומקרוביו, שנאמר (שם) "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו'."
משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שסרח בעיר ומסרוהו לרוצען ורצעו.
היה קשה מן הרוצען, לא מת מהרצועה - מסרוהו לבעל זמורה וחבטו.
היה קשה מבעל זמורה, מסרוהו לקטרין לצנטוריון וחבשו.
היה קשה מקטרין, מסרוהו לשלטון והטילו לקמין.
אף כן ישראל, צרות האחרונות משכחות את הראשונות.

(ד)
בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרת חתנים.


ראו משנה ט, יד. היו עושים לחתן עטרה ממלח ומגפרית, שהיא מבהיקה ושקופה.
הגזירה על עטרות כלות היא על עיר של זהב, אבל מלח הותר לה בזמן החתונה.
איסור הסיוד קשור לחורבן, כי ההיכל היה מסוייד, ראו נגעים א, א.
חופת חתנים היא החופה, שאותה עצמה אין לעשות מזהב, אבל מותר לתלות עליה תכשיטי זהב כרצונו.



ואלו הן עטרות חתנים - של מלח ושל גפרית. אבל של ורד ושל הדס התירו.
בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות.
אלו זהורית מזוהבות. אבל יוצאה היא בכפה של מלח.
ושלא ילמד את בניו יונית. התירו להם לבית ר"ג ללמד בניהם יונית, מפני שהן קרובין למלכות.
ושלא לסוד את ביתו בסיד - בביצת הסיד. אם ערב בו תבן או חול מותר.
ר"י אומר: ערב בו חול - ה"ז טרכסיד ואסור. אם ערב בו תבן מותר.
בפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים.
אלו הן חופת חתנים, ואלו - של זהב
אבל עושה הוא אפיפירות חבלי פפירוס ותולה בה כל מה שירצה.
ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא באפריון בתוך העיר.
אף על פלייטין בושם גזר ר' יהודה בן בבא, ולא הודו לו חכמים.

הגבלת גזירות חכמים וגזירות של הרומאים[עריכה]

(ה)

א"ר ישמעאל: מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין

אלא שאין ב"ד גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן.


בעניין הבשר והיין ראו בהמשך. השלטון הרומי גזר על נישואין ועל המילה, בנוסף לגזירות חכמים על השמחה. ר' ישמעאל טוען שעדיף עקרונית שלא לקיים אותם כלל ולמעשה להפסיק את קיום העם, אבל אין זה אפשרי.
בניגוד להלכה ד, מתיר ר' יהושע לסוד את הבית בסיד אם ישייר בו דבר מועט, וכן הוא מתיר לאשה להתקשט אחרי החתונה.
הפרק מסתיים בציפיה לגאולה, כמו המשנה – ראו בסוף פרק ט.



הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו, נגזר על העולם שיהא שמם,
שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע הבן - עד שיכלה זרעו של אברהם מאליו.
אלא מוטב להן לצבור שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין.
משחרב בית האחרון רבו פרושין בישראל
שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם ר' יהושע,
אמר להם מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר
שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל? אמר להם: לא נאכל.
ומפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: יין נשתה
שבכל יום היה מתנסך ע"ג המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: לא נשתה.
אמר להם: א"כ לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים.
מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בחג.
תאנים וענבים לא נאכל, שמהן מביאין בכורים בעצרת. שתקו.
אמר להם: בני, להתאבל יותר מדאי אי אפשר, ושלא להתאבל כלל אי אפשר,
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים.
עושה אדם עסקי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים.
עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירה דבר מועט זכר לירושלים.
שנאמר (תהילים קלז, ה -ו) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
"
וכל המתאבלים עליה בעוה"ז - שמחים עמה לעוה"ב
שנאמר (ישעיהו סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה."