ביאור:תוספתא/כלים/בבא בתרא/א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת ב"ב דכלים פרק ראשון
[עריכה]חלקי הנול והאריג
[עריכה]הנוגע בעמודין שבצדדין מכאן ומכאן, ובמכבש שעל גבי הקנים, אע"פ שחקוק ומקבל - טהור
ברישא מדובר על מכבש. |
נדה שמשכה את החבל ודרסה על הקנה העולה ויורד - הבגד טמא
מעשה באשה אחת שהיתה אורגת בגד בטהרה, ובאת לפני ר' ישמעאל, והיה בודקה
אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמא הבגד, אלא שלא היה בלבי לשומרו.
מתוך בדיקות שהיה בודקה ר' ישמעאל, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנכנסה נדה ומשכה עמי בחבל
א"ר ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא נתכוון לשומרו - טמא.
שוב מעשה באשה אחת שהיתה אורגת מפה בטהרה, ובאתה לפני ר' ישמעאל, והיה בודקה
אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמאת המפה, אלא שלא היה בלבי לשומרה.
מתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנפסקה נימה וקשרתיה בפי
א"ר ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים אם לא נתכוון לשומרו - טמא.
חולדה שגררה את העירה שהוא עתיד להחזירה, והכניסתו לבית שהמת בתוכו
העירה שעתיד להחזירה – ראו משנה כא, א. אם עדיין לא גמר לארוג – השתי נחשב מחובר לאריג, ואם נטמא – נטמא האריג. |
דרס עליה הזב בתוך י' טפחים - הבגד טמא מדרס.
שתי, כל זמן שהוא עתיד לארוג - חבור לאריג.
גמר מלארוג - אינו טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע. לחתוך את השתי.
הנוגע בפסיקות של שתי ושל ערב - הרי זה אינו חבור.
ר' יוסי אומר: הנוגע בפסיקות של שתי עד ג' אצבעות - חבור
מפני שהכובס אומן מחלידו לתוכו.
הנוגע בצמר שעל גבי האשוה ובטווי שעל גבי הפלך – טהור, ובכוש ובעומד - טמא.
נוגע בשחור שעל גבי הלבן ובלבן שעל גבי השחור שהאורג עתיד להוציא את החוט יוצא הדופן - טהור
אבל אם היה כולו שחור מצד אחד, והעבירו בכוונה ע"ג לבן
או כולו לבן מצד אחד, והעבירו על גבי שחור - טמא.
מחרשה, מעצד ומשור
[עריכה]מפני שהוא מנקב בה חוליות של באר
העיין שבמעצד והעיין שבמחרישה והמסוה שבמעצד, בזמן שהן קבועין - חבור לטומאה ולהזאה.
בזמן שהן בפני עצמן - טהורין.
המשיחות והרצועות שבמעדר, תפורות – חבור, וקשורות - אין חבור.
מכבש של נגר, בזמן שהוא קבוע - חבור לטומאה ולהזאה.
ניטל - אין חבור לא לטומאה ולא להזאה
רבי יהודה אומר: אף הנוגע במלבן של מסר הגדול מכאן ומכאן - טהור
ואינו טמא אלא מקום החזקת יד מכאן ומכאן כלפי הברזל.
שולחנות, ספסלים וכסאות
[עריכה]השלחן והטבלא והדולפקי שנתקרסמו, ונשתייר בהן טפח - טמאים
מתפרק - מקבל טומאה מכאן ולהבא
טבלא שגררה - העליונה טמאה והתחתונה טהורה
נתפרקה - מקבלת טומאה מכאן ולהבא.
טבלא שמלאה עצים ותקעה – טהורה. חיפה בנסרים - טמאה.
שלחן שחפהו בשיש להיות אוכל עליו, אע"פ שעשה לו עץ רחב להיות מקבל בו את השיש - טהור
שלא עשאו אלא לחזוק, להיות מקבל בו את השיש.
הספסלין שבפונדקאות, אע"פ שנקובין ומכניסין בהם בנקבים את הרגלים - טהורים.
קבען את הרגליים במסמר - טמאין.
הספסלין של מלמדי תינוקות, אע"פ שנקובין ומכניסין בהן – טהורין. קבען במסמר - טמאין
ספסל שנתפרק - טהור. סירגו במשיחות או בחבלים - טמא.
טרקיש דרגש שעשה לו עץ כמין שירתוע, להיות אוכל עליו – טהור. עשה לו עץ רחב לצרכיו - טמא.
כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו – טמא. שלא כדרך ישיבתו - טהור
העשוי בה - ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה, שהוא טהור, ושמאי היה מטמא
על מה נחלקו? על שהביא ממקום אחר וקבעו בה
שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין
א"ר יוסי: רואה אני את דברי שמאי, שאני אומר: מלבן, אפילו מבית האומן - טמא.
ישיבת הקרר, עגלון התירה – טהורה. קשרה - טמאה
אם מושב העגלון מחובר לעגלה הוא טמא כחלק ממנה. המושבים שמאחור אינם מושבים אלא נועדו למנוע נפילות, ולכן אינם מקבלים טומאה. |
ושבאחורי הקרון - בין כך ובין כך טהורה, שאינה אלא ישיבת הצער.
ישיבת הסתת, התירה – טהורה, קשרה – טמאה. מטמאת ומטהרת אפילו י' פעמים ביום.
עור האסלא וחלל שלה - הרי אלו נמדדין בטפח
הזרב והפרד נעלי בית שלפני המטה - הרי אלו טמאין מדרס.
דפין שחובטין עליו את השלחין העורות - הרי זה טמא טמא מת
זה הכלל: כל שניטל ואין רגליו נטלות עמו, בין של עץ ובין של אבן - טהור
וכל שניטל ורגליו נטלות עמו, של עץ – טמא, של אבן - טהור.
מכבש של שכף, שהוא מותח עליו את העור ומניח עליו את האבן
אע"פ שחקוק ומקבל – טהור, ואין בו משום כלי קבול.