ביאור:תוספתא/כלים/בבא בתרא/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"ב דכלים פרק ראשון[עריכה]

חלקי הנול והאריג[עריכה]

(א)

הנוגע בעמודין שבצדדין מכאן ומכאן, ובמכבש שעל גבי הקנים, אע"פ שחקוק ומקבל - טהור

ואינו טמא אלא הנוגע בברזל לבד.


ברישא מדובר על מכבש.
משיכת החבל היא בנול, ראו משנה כא, א. בדרך כלל היא נעשתה ע"י כמה נשים כי היא הצריכה מאמץ.



נדה שמשכה את החבל ודרסה על הקנה העולה ויורד - הבגד טמא
מעשה באשה אחת שהיתה אורגת בגד בטהרה, ובאת לפני ר' ישמעאל, והיה בודקה
אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמא הבגד, אלא שלא היה בלבי לשומרו.
מתוך בדיקות שהיה בודקה ר' ישמעאל, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנכנסה נדה ומשכה עמי בחבל
א"ר ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא נתכוון לשומרו - טמא.
שוב מעשה באשה אחת שהיתה אורגת מפה בטהרה, ובאתה לפני ר' ישמעאל, והיה בודקה
אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמאת המפה, אלא שלא היה בלבי לשומרה.
מתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנפסקה נימה וקשרתיה בפי
א"ר ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים אם לא נתכוון לשומרו - טמא.

(ב)

חולדה שגררה את העירה שהוא עתיד להחזירה, והכניסתו לבית שהמת בתוכו

אע"פ שאין באהל אלא כל שהוא - הבגד טמא טמא מת.


העירה שעתיד להחזירה – ראו משנה כא, א. אם עדיין לא גמר לארוג – השתי נחשב מחובר לאריג, ואם נטמא – נטמא האריג.
לעניין הנוגע בפסיקות השתי השוו נגעים יא, ח, שהפסיקות אינן מיטמאות בנגעים.



דרס עליה הזב בתוך י' טפחים - הבגד טמא מדרס.
שתי, כל זמן שהוא עתיד לארוג - חבור לאריג.
גמר מלארוג - אינו טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע. לחתוך את השתי.
הנוגע בפסיקות של שתי ושל ערב - הרי זה אינו חבור.
ר' יוסי אומר: הנוגע בפסיקות של שתי עד ג' אצבעות - חבור
מפני שהכובס אומן מחלידו לתוכו.
הנוגע בצמר שעל גבי האשוה ובטווי שעל גבי הפלך – טהור, ובכוש ובעומד - טמא.
נוגע בשחור שעל גבי הלבן ובלבן שעל גבי השחור שהאורג עתיד להוציא את החוט יוצא הדופן - טהור
אבל אם היה כולו שחור מצד אחד, והעבירו בכוונה ע"ג לבן
או כולו לבן מצד אחד, והעבירו על גבי שחור - טמא.

מחרשה, מעצד ומשור[עריכה]

החרב שפירשה עם יתדות המחרישה - הרי זו טמאה


ראו משנה כא, ב-ג
לעניין המשיחות והרצועות השוו לעיל פרק ח מב"מ, ב.



מפני שהוא מנקב בה חוליות של באר
העיין שבמעצד והעיין שבמחרישה והמסוה שבמעצד, בזמן שהן קבועין - חבור לטומאה ולהזאה.
בזמן שהן בפני עצמן - טהורין.
המשיחות והרצועות שבמעדר, תפורות – חבור, וקשורות - אין חבור.
מכבש של נגר, בזמן שהוא קבוע - חבור לטומאה ולהזאה.
ניטל - אין חבור לא לטומאה ולא להזאה
רבי יהודה אומר: אף הנוגע במלבן של מסר הגדול מכאן ומכאן - טהור
ואינו טמא אלא מקום החזקת יד מכאן ומכאן כלפי הברזל.

שולחנות, ספסלים וכסאות[עריכה]

(ג)

השלחן והטבלא והדולפקי שנתקרסמו, ונשתייר בהן טפח - טמאים

שלחן שגררו - התחתון טמא והעליון טהור

מתפרק - מקבל טומאה מכאן ולהבא
טבלא שגררה - העליונה טמאה והתחתונה טהורה
נתפרקה - מקבלת טומאה מכאן ולהבא.
טבלא שמלאה עצים ותקעה – טהורה. חיפה בנסרים - טמאה.
שלחן שחפהו בשיש להיות אוכל עליו, אע"פ שעשה לו עץ רחב להיות מקבל בו את השיש - טהור
שלא עשאו אלא לחזוק, להיות מקבל בו את השיש.
הספסלין שבפונדקאות, אע"פ שנקובין ומכניסין בהם בנקבים את הרגלים - טהורים.
קבען את הרגליים במסמר - טמאין.
הספסלין של מלמדי תינוקות, אע"פ שנקובין ומכניסין בהן – טהורין. קבען במסמר - טמאין
ספסל שנתפרק - טהור. סירגו במשיחות או בחבלים - טמא.
טרקיש דרגש שעשה לו עץ כמין שירתוע, להיות אוכל עליו – טהור. עשה לו עץ רחב לצרכיו - טמא.
כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו – טמא. שלא כדרך ישיבתו - טהור
העשוי בה - ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה, שהוא טהור, ושמאי היה מטמא
על מה נחלקו? על שהביא ממקום אחר וקבעו בה
שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין
א"ר יוסי: רואה אני את דברי שמאי, שאני אומר: מלבן, אפילו מבית האומן - טמא.

(ד)
ישיבת הקרר, עגלון התירה – טהורה. קשרה - טמאה


אם מושב העגלון מחובר לעגלה הוא טמא כחלק ממנה. המושבים שמאחור אינם מושבים אלא נועדו למנוע נפילות, ולכן אינם מקבלים טומאה.
הכסא של הסתת שאינו מחובר לאבן טהור. אם מחובר אליה ויכול לעבוד עליה – טמא, וראו משנה כב, ח.



ושבאחורי הקרון - בין כך ובין כך טהורה, שאינה אלא ישיבת הצער.
ישיבת הסתת, התירה – טהורה, קשרה – טמאה. מטמאת ומטהרת אפילו י' פעמים ביום.
עור האסלא וחלל שלה - הרי אלו נמדדין בטפח
הזרב והפרד נעלי בית שלפני המטה - הרי אלו טמאין מדרס.
דפין שחובטין עליו את השלחין העורות - הרי זה טמא טמא מת
זה הכלל: כל שניטל ואין רגליו נטלות עמו, בין של עץ ובין של אבן - טהור
וכל שניטל ורגליו נטלות עמו, של עץ – טמא, של אבן - טהור.
מכבש של שכף, שהוא מותח עליו את העור ומניח עליו את האבן
אע"פ שחקוק ומקבל – טהור, ואין בו משום כלי קבול.