ביאור:שמואל ב טז כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמואל ב טז כא: "וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם: בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ, אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ, וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ראו: שמואל ב טו טז

וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ[עריכה]

וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם[עריכה]

אבשלום הומלך בחברון, הוא וזקני ישראל התקדמו לירושלים, דוד החליט למנוע מלחמה בעיר ועזב את ירושלים למחניים בגלעד, שהיתה עיר מקלט.
אבשלום נכנס לירושלים ובקש שאחיתופל יתן לו עצה מה לעשות עכשו (שמואל ב טז כ). אחיתופל ענה בנימוס לשאלתו.

אַבְשָׁלֹם[עריכה]

בכל סיפור אבשלום, השם מופיע 88 פעמים "אַבְשָׁלוֹם" ו14 פעמים "אַבְשָׁלֹם". לא ברור מה משמעות ההבדל. הניקוד שנעשה במאה התשעית, כאלף חמש מאות מאוחר יותר מבטל את ההבדל, אבל לנו אין הסבר למה אבשלום מופיע כ אב-שלום, או אב-שלם.

בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ[עריכה]

כשדוד עזב נאמר: "וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת" (שמואל ב טו טז). לא ברור מהמשפט אם יש כאן שגיאה ודוד עזב גם את נשותיו וגם את פלגשיו, או עזב רק את פלגשיו ולקח את נשותיו. הנשים לא מוזכרות בהמשך, ואחיתופל לא מזכיר את הנשים, כך שייתכן שדוד עזב עשר נשים שהיו פילגשיו.

סופר לנו על מספר מקרים בעבר שבהם בן בא לפילגשי אביו:

  • ראובן שכב עם בלהה פילגש אביו (ביאור:בראשית לה כב). יעקב שתק, אבל ראובן לא זכה לכבוד או עוצמה. זה היה חסר ערך. ובסוף יעקב קילל אותו לפני מותו.
  • אבנר בן נר שכב עם רצפה בת איה, פילגש שאול המלך, ללא בקשת רשות מאיש-בושת בן שאול מלך ישראל (שמואל ב ג ז). איש בושת כעס על אבנר שר צבאו, ואבנר ענה לו בעוצמה: אחרי שהמלכתי אותם, ושמרתי עליך, "וַתִּפְקֹד עָלַי עֲו‍ֹן הָאִשָּׁה, הַיּוֹם" (שמואל ב ג ח). אבנר הודיע לאיש בושת שהוא יעביר את מלכותו לדוד, ואכן הוא ביקר את דוד וביקש להיות שר צבאו בתמורה לאיחוד הממלכות. לא נראה שהיתה חשיבות לרצפה בת איה, ואבנר לא רצה להדיח את איש בושת ולמלוך תחתיו.

ניתן להבין שאין שום ערך פוליטי לקיום המגע המיני הזה. הדבר היחיד שהפעולה הזאת מראה על הגבר זה שהוא בעל כוח ועוצמה לעשות כרצונו.

בהמשך אדוניה מבקש מבת שבע שתבקש משלמה המלך לתת לו את "אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית" שהיתה פילגש דוד בזקנתו (מלכים א ב כא). שלמה עשה מזה ענין גדול, וכעס על אימו ופקד להרוג את אדוניה (מלכים א ב כה). לא נראה שאדוניה ובת שבע חשבו שזה היה עניין רציני, שיביא למותו של אדוניה. אדוניה היה חלש מאוד במיוחד לאחר שיואב בן צרויה הומת. לא ברור מה אדוניה רצה ולמה זה היה חשוב לו. נראה שזה היה פשוט תרוץ לשלמה להפטר מאדוניה ולשכוח ממנו. בהמשך תולדתו עמינו אין יותר חשיבות לענין הזה, ובכל המרידות בממלכת ישראל לא מוזכר העניין. אחשוורש כעס שהמן נשען על המיטה של אסתר ואמר: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (ביאור:אסתר ז ח), אבל הוא ידע שהמן, במצבו, לא מנסה לכבוש את אסתר, וגם בהמשך הוא מבטל את חשיבות העניין כאשר הוא אמר: "וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ, עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)" (ביאור:אסתר ח ז), ולא על זה ששלח ידו לאסתר.

אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת[עריכה]

המלך נהג לצאת מביתו לתקופה ארוכה, אבל אין בזה נטישה או הזנחה של הרכוש.
השארת הפילגשים בבית הראתה בעלות על הבית ועל ירושלים בהעדרותו של המלך. היום אדם מחזיק במסמך בעלות על הרכוש אשר הוא נרשם ומוכר על ידי הרשויות. כך קנה אברהם את מערת המכפלה והשדה בנוכחות עדים. המערה נשארה רכושם של בני ישראל גם כאשר הם ירדו מצרימה לתקופה ארוכה.
אולם כיוון שמלך יכול לקבוע בעלות ולהפקיע רכוש, במיוחד לאחר מרד או מלחמה, דוד השאיר את פילגשיו כהוכחה לבעלות, וכאילו כפה על אבשלום להרשות להן להשאר, לגרש אותן, או לשכב איתן ולקחת בעלות עליהן.

וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ[עריכה]

"נִבְאַשְׁתָּ אֶת" - הדיף ריח רע, הסרחת, ריח דוחה ומגאיל, מדמנה, "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר, וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (שמות ז יח). היה יותר טוב אם היה נכתב: 'הבאשת את אביך', כלומר גרמת שאביך יסריח וירד בערכו, או 'נבאשת בעייני אביך' וערכך ירד.

אולם למעשה אבשלום הבאיש את עצמו בנוסף לזה שהוא הבאיש את אביו המלך. גם ערכו ירד, והוא עבר על חוקי משה לא לשכב עם אשת אביו.

וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ[עריכה]

אבשלום כבר היה מלך ישראל. הוא כבר נכנס לירושלים והכריז עליה כבירתו. דוד ברח לעיר מקלט, מחניים בגלעד.
אבשלום לא יכול להיות יותר חזק, אולם בני ישראל רצו לדעת האם הוא נחוש בדעתו לקחת בעלות על הארמון ופילגשי דוד אביו.

גם אירגוני פשע דורשים מחברים חדשים להוכיח נאמנות, כאשר הם נדרשים לבצע פשע חמור. לאחר ביצוע הפשע האדם נמצא בסכנה שילשינו עליו והוא חייב להמשיך להיות נאמן לראשי האירגון. אנשים אחרים, שמודעים לפשע, מכבדים אותו ומבינים שאין לו מה להפסיד והוא ימשיך לפשוע כרצונו.

אחיתופל המליץ לאבשלום להראות שהוא חזק ונחוש. שהוא מוכן להלחם בדוד ולא יוותר, כי דוד יהרוג אותו על חטאו, במידה והוא יוכל.

לא נראה שהעניין הזה עשה רושם על דוד, ולמרות המרד, בעילת הפילגשים, ויציאה למלחמה נגדו, דוד פקד על אנשיו: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב יח ה), והתאבל קשות על מותו (שמואל ב יא א).