ביאור:שמואל ב טז כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמואל ב טז כב: "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו[עריכה]

עצת אחיתופל[עריכה]

דוד השאיר את פלגשיו לשמור על ביתו, כאילו שהוא יצא לזמן קצר וישוב לארמונו ולמלכותו.
אבשלום נכנס לארמון המלך. היה יכול להשאיר את הפלגשים בחדרן, או לגרש אותן, או להראות בעלות עליהן.

אחיתופל הציע שאבשלום ישכב עם פלגשי דוד לעייני העם, וכך הוא יוכיח מי המלך בירושלים, ויכול לעשות כרצונו.
בצורה זאת אבשלום גם חתם את גורלו שהוא המלך, והוא לא מתכוון לוותר או להשיב את המלוכה לדוד אביו.
אחיתופל הסביר לאבשלום שבזה אבשלום יוכיח לעם את עוצמתו ונחישותו.

וכך אבשלום בא אל פלגשי אביו.

וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג[עריכה]

אנשיו של אבשלום נטו אוהל על גג הארמון. לא בטוח שאפשר היה לראות את גג הארמון מרחבי העיר.
פילגשי דוד היו בגיל של אימו של אבשלום, והיו מבוגרות מאבשלום. לא ברור שהיתה כאן אהבה או תשוקה מינית. כל זה היה רק הדגמה של כוח.

לא ברור מי נטה את האוהל, ומי פקד על הקמת האוהל. יש לנקודה חשיבות אם אחיתופל פקד להקים את האוהל לפני שהוא המליץ לאבשלום לעשות זאת. אבשלום ידע איך קרה שנטו לו אוהל, וידע האם אחיתופל מרשה לעצמו יותר מדי.

לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל[עריכה]

לא ברור מה ראו העם.

בכל אופן בטוח שאבשלום לא שכב לעייני העם, כי אז לא היה צריך אוהל. העם ראו את האוהל, אולי ראו את הפלגשים מובאות ומוצגות, ואולי ראו את אבשלום על הגג. את כל השאר אם מישהו ראה, אז זה היה רק המשרתים של אבשלום.

העם לא ראו מה עשה אבשלום באוהל, לכן אין שני אנשים, שאינם כפופים לאבשלום, שיעידו באמת: האם הוא שכב או לא.

למעשה אבשלום נשא את עשרת הפילגשים בביאה, ומעכשו הן היו נשותיו. כיוון שהוא מת במלחמה, הן נעשו אלמנותיו.

האם הפילגשים נענשו?[עריכה]

לפי חוקי משה: אם אישה שכבה בעיר ולא צעקה, עונשם של הגבר והאישה - סקילה (דברים כב כד).
אם אחיתופל או אבשלום היו נשארים בחיים לאחר המלחמה גם עונשם היה סקילה.
כאן לא נאמר שהפילגשים צעקו או סרבו. בכל מקרה זה לא היה עוזר להן, הן האונס הוא המלך עצמו.

דוד שמע מה קרה לעשרת הפילגשים, ככתוב: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא; וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב כ ג).
לא בטוח אם דוד ידע שאבשלום באמת שכב איתן, אבל לא היתה לו ברירה אלא לחשוד שהן שכבו איתו ולא התנגדו.

דוד הניח שהעם מאמין שאבשלום שכב איתן, אבל ללא הוכחות הוא לא היה יכול להרוג אותן. הוא החליט לראות בהן נשותיו של אבשלום, ולכן הוא הפריד אותן, כלכל אותן, אבל לא בא אליהן יותר. בצורה זאת באמת הפילגשים נבאשו (נעשו מסריחות) בעייני דוד (ביאור:שמואל ב טז כא).

מעניין שלא נאמר אם אחת הפילגשים נכנסה להריון מאבשלום. זאת היתה הסיבה שדוד לא בא אליהן, כדי שלא יקרה שיוולד תינוק ולא ידעו מי אביו.