ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ד
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ד
תמלול החלק השייך לפרק ד החל מ דקה40:54 מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]
ראה, הביט, חזה
דע, כי "ראה" "הביט" ו"חזה", שלושת המלות האלה נופלות על ראיית העין. והושאלו שלושתן להשגת השכל.
אמנם זה ב"ראה" מפורסם אצל ההמון,
- אמר: (בראשית כט ב): "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" - וזה ראות עין.
- ואמר: (קהלת א טז): "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת" - וזה השגה שכלית.
ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון ראיה שבאה בבורא יתברך. באמרו:
- (מלכים א כב יט): "רָאִיתִי אֶת-יְהוָה"
- (בראשית יח א): "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה"
- (בראשית א י): "וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב"
- (שמות לג יח): "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ"
- (שמות כד י): "וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"
כל זה השגה שכלית. לא ראות עין ממש בשום פנים, כי לא ישיגו העיניים רק גוף ובצדו קצת מקריו גם כן, כלומר מראה הגוף ותארו, וכיוצא בהם. וכן הוא יתברך לא ישיג בכלי, כמו שיתבאר.
וכן "הביט" -
נופל על ההבטה בעין לדבר :
- (בראשית יט יז): "אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ,"
- (בראשית יט כו): "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו"
- (ישעיהו ה ל): "וְנִבַּט לָאָרֶץ"
והושאל אל הבטת השכל והשקפתו, על התבוננות הדבר עד שישיגהו. והוא אמרו:
- (במדבר כג כא): "לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" - כי האון לא יראה בעין.
וכן אמרו:
- (שמות לג ח): "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה" - אמרו חכמים ז"ל שבו עוד זה העניין, ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם.
ומזה העניין אמרו:
- (בראשית טו ה): "הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה" - כי זה במראה הנבואה.
ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון "הבטה" שבאה בשם יתברך,
- (שמות ג ו): "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים"
- (במדבר יב ה): "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט"
- (חבקוק א יג): "וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל"
וכן "חזה" -
נופל על ראות העין:
- (מיכה ד יא): "וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ"
והושאל להשגת הלב:
- (ישעיהו א א): "אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם"
- (בראשית טו א): "דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה"
ועל זאת ההשאלה נאמר:
- (שמות כד יא): "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" ודעהו.
- ^ תמלול השעיעור: טוב פרקים ד' ה' הולכים ביחד פה עכשיו הוא מדבר על המילה הביט. דע, כי "ראה" "הביט" ו"חזה", שלושת המלות האלה נופלות על ראיית העין. והושאלו שלושתן להשגת השכל. כלומר יש גם ראייה חושית ויש גם ראייה שכלית אמנם זה בראה מפורסם אצל המון אמר וירא והנה באר בשדה וזה ראות העיניים. אמר וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת זה השגה שכלית ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון ראיה שבאה בבורא יתברך. כאמרו כאן מדובר מה שהנביא ישעיהו רואה. וראיתי את ה’ זה עניין של השגה שכלית זה אפילו לא השגה דמיונית הוא לא רואה תמונה אז מה הוא רואה?. בפרק ה' הוא ייכנס לזה קצת יותר וירא אליו ה’ וירא אלוהים כי טוב הראני נא את כבודך ויראו את אלוהי ישראל כל זה השגה שכלית זה מאוד קשה בגלל שבדרך כלל כאשר מדובר על נבואה הציבור בדרך כלל חושב שזה כאילו שהנביא נכנס לסרט. הוא רואה דבר והוא יוצא וזה לא שכלי זה עניין חושי, של חוש הדמיון לפחות מה שהוא רואה. ובפרק ה' הוא ידבר עוד אבל גם כאן הוא ידבר על נבואות והוא אומר שהם בעיקר עניין שכלי. כפי שנראה בהמשך זה מתחיל בהשגה שכלית מופשטת שמתפשטת אל הכוח הדמיוני לפי הרמב״ם. לכן לא יכול להיות נביא אמיתי שאין לו השגות עמוקות מופשטות. באחד מהאגרות הרמב״ם עונה לאנשי תימן שרוצים לדעת מה לעשות עם אחד שאומר שהוא המשיח והם כותבים שהוא לא לגמרי טיפש ככה הם כתבו. כאילו לא לגמרי טיפש זה מספיק להיות המשיח. אז הרמב"ם אמר שכדי להיות משיח צריך להיות נביא גדול כמעט כמו משה קחו אותו כמה שיותר מהר ושימו אותו בכלא לפני שהמוסלמים הורגים אותו וגם אתכם. הם לא הספיקו לעשות את זה ובאמת המוסלמים הרגו אותו, בגלל שהם אמרו מה הוא חושב שהוא משיח אז הרגו אותו .אבל הרמב״ם אומר הנביא צריך להיות חכם צריך להיות חכם גיבור ועשיר זה לא יכול להיות שיהיה מישהו לא חכם שהוא נביא אין דבר כזה. אברבאנל אומר שבאיגרת הזו הרמב״ם רומז בין השאר לאנשי תימן על מוחמד שהוא לא היה חכם גדול עם דעות מופשטות ככה שהוא יכול להיות נביא שהשיג איזה משהו איזה חידוש אז זה מה שקורה אצל נביא זה מתחיל זה כמו שהרבה פעמים אפילו בדרך רגילה אדם יש לו הברקה מופשטת וההברקה המופשטת מתפשטת גם כן לראיית תמונה. אבל אנחנו עושים את זה כל אחד בדרך כלל בלי השפע האלוקי שיורד על השכל ואחר כך דרך השכל על הדמיון, אבל הנביא בוודאי אם הוא רואה במחזה. הרמב״ם. נראה בהמשך מבדיל בין חזון מראה ויד ה’ שזה הכל מראה נבואה לבין דבר שהוא דיבור, לבין חלום חלום זה משהו אחר בגלל אותו הפסוק שקראנו. מה הוא אומר לגבי הנביאים האחרים. בחלום אדבר בו. במראה אליו אתוודה. אז במראה הוא לא מקבל דיבור בדיבור זה בחלום יש הבדל בין דיבור שבחלום שהוא שומע ורואה את תמונה של מלאך או הקדוש ברוך הוא מדבר איתו זה בחלום, והמידע מועבר אליו לא צריך להיות בחלום יכול להיות גם כן בלי חלום זה מה שהרמב״ם אומר במורה נבוכים זה יותר גבוה מבחינת האמצעי, לפעמים זה פחות גבוה מבחינת התוכן. יש שני דברים. הרי משה רבנו רואה באספקלריה מאירה אבל הנביאים באספקלריה לא מאירה. משה נאמר למשה פנאי לא ייראו וראינו עכשיו שישעיהו אומר ראיתי את ה’. על זה מנשה הרשע הוציא את הדוד שלו הנביא ישעיהו להורג. הוא לא מתוך צידקות אבל הוא מצא אמטלא הוא אמר הנה משה רבך אמר פנאי לא ייראו ואתה אומר ראיתי את ה’ אז אתה נביא שקר אז הוא הוציא אותו להורג. הגמרא ביבמות שואלת שואלת באמת איך הנביא ישעיהו יכול לומר ראיתי את ה’? והתשובה היא זה באספקלריה מאירה זה באספקלריה לא מאירה. הנביא רואה תמונה באספקלריה לא מאירה הוא לא רואה את הדבר הוא רואה איזה תמונה או ציור של ציור של ציור הוא לא רואה את הדבר עצמו.. דוגמא אחד אומר לשני ראיתי אותך בעיתון הוא אומר לו לא יכול להיות שראיתה אותי בעיתון אני שלושה מימדים עיתון הוא שני ממדים ראית ראיתה את תמונתי. גם כאן ראיתי את השם הכוונה ראית איזו תמונה שצייר מלאך. אז זה הכוונה, משה רבנו, כיוון שהנבואה שלו היא ברמה היותר גבוהה, אז יש דברים שהוא לא יכול לראות ברמה היותר גבוהה, שמישהו שפחות ממנו רואה בצורה מטושטשת יותר. אז כאן הוא נכנס לעניין הזה קצת אצלינו בפרק ד' והוא אומר, שזה עניין מופשט, אבל הוא ידבר על זה בהרחבה בהמשך, אני רק אומר לכם, שאחרי פרק ל' בחלק ב' שבו הוא מדבר על מעשה בראשית, יש לו כמה פרקים שכולם על הנבואה, על דרגות הנבואה ומה התהליך של קבלת הנבואה, זה מה שהוא אומר, מסביר כאן
- ^ תמלול השעיעור:• טוב, אני רוצה רק להוסיף הערה לדברנו על פרק. אנחנו דיברנו על זה שהמילה תבנית לא תיאמר על הקדוש ברוך הוא וכן מה שכתוב זה שבברכה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו זה שהתבנית של האדם שיש לו תבנית כמובן שזה הצד האנטומי שלו זה מקביל לצלם אלוקים של האדם מה שלא הזכרתי בפעם הקודמת זה שזה מזכיר לנו מה שראינו בפתיחה, בעניין של תפוחי זהב במשכיות כסף כלומר שהתפוח הזהב שנמצא בתוך המשכית הוא זה שנותן את הצורה החיצונית למשכית, לכן הרמב״ם אומר שכאשר מסתכלים מרחוק על המשכית זה נראה כתפוח של כסף, כאשר מתקרבים יותר ורואים את החורים בתוך המשכית רואים את הזהב מבצבץ המשכית לא רק מסתיר את הזהב, הוא גם מבליט את הצורה של הזהב, אתה יודע מה הצורה של התפוח בגלל שזה מה שנותן את הצורה לצד החיצוני, לכן גם כן כאשר מדובר על התבנית של האדם, כלומר שזה כעין המשכית של הכסף זה צריך לשקף את הצורה של הצלם אלוקים שיש באדם, רואים את זה לאורך כל הספר, לא רק זה אלא שהשימוש של הרמב״ם בעניינים של המדע של זמנו, אף על פי שהוא פיקפק מאוד באמת של המדע של זמנו אבל בכל אופן זה היה עניין של נראות, הנראות משקפת את מה שיש בתוך הדברים בין אם זה האמת הצרופה ובין אם זה לא האמת הצרופה, התחלנו בפרק ד’ ואני צריך להזהיר אתכם מראש שצריכים להתרכז פה הרבה בגלל שזה לא פשוט.דע כי ראה והביט וחזה שלוש המילות האלה נופלות על ראות העין כלומר חוש הראות הושאלו שלושתם להשגת השכל כלומר השימוש הבסיסי שלהם זה לחוש העין אבל זה גם כן הושאל להבנה שכלית עכשיו הוא יבוא ויתן דוגמאות גם לראה גם להביט גם לחזה. פרק ד’ הוא גם כעין הקדמה לפרק ה’ שם יתמקד בחזה וכאן הוא מדבר על כל השלושה אמנם זה בראה מפורסם אצל המון אמר וירא והנה באר בשדה יעקב ראה שיש באר בשדה וזה ראות העין זה לא היה נבואי ואמר וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת. זה בקהלת איך רואים חוכמה ודעת? זה השגת שכלית לא רואים חוכמה ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון ראייה שבאה באלוה יתברך הכוונה באלוה יתברך זה דו-כיווני כלומר זה כאשר הקדוש ברוך הוא רואה וגם כאשר רואים אותו בשניהם זה עניין שכלי כי אמרו ראיתי את השם את זה אומר ישעיהו וירא אליו השם כמובן אצל אברהם וירא אלוהים כי טוב הראני נא את כבודך ויראו את אלוהי ישראל כל זה השגה שכלית לא ראות עין ממש בשום פנים יש שלוש דרגות יש השגה שכלית יש ראייה דמיונית כלומר שאתה לא רואה את זה בעין אבל אתה רואה את זה בכוח הדמיון שלך ויש את העניין של הראייה השכלית כלומר ראייה שכלית דמיונית וראיית העין. ודאי שזה לא עין אבל גם נראה איך זה בנושא הדמיון כי לא ישיגו העיניים רק גוף, ובצדו קצת מקריו גם כן, כלומר שהעין רואה רק סימנים חיצוניים היא רואה את הפנים של האדם את צורת הגוף או משהו כזה. ומזה אני מסיק שזה פלוני אני מכיר אותו הוא עומד לפניי אז כי לא ישיגו העיניים רק גוף, ובצדו קצת מקריו גם כן כלומר מראה הגוף ותארו, וכן דברים זמניים כמו בגדיו וכיוצא בהם. כלומר הוא לא רואה את האדם כמו שאומרים אלא שהוא מבין לעצמותו של האדם הוא רואה את התמונה החיצונית ואחר כך מזה הוא מזהה אותו. כמו כן כמו שלא רואים את הבורא בעין כך הוא יתברך לא ישיג בכלי, כמו שיתבאר. לקדוש ברוך הוא אין כלי מיחוש נדבר על זה קצת בגלל שזה לא פשוט. כמו שאומרים היוצר אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יראה אז אם נמשיך בכיוון הזה הבורא קיבה הלא יאכל או משהו כזה? זה לא אפשרי מצד שני. הקדוש ברוך הוא לא יודע כמה טוב זה המרק עוף בליל שבת רק אני יודע כמה טוב המרק עוף?. אז זה לא יכול להיות דבר כזה צריכים להבין לאיפה זה הולך. בכל אופן גם כן מה שאומר האלוה יתברך לא ישיג בכלי זה ברור שזה לא רק שהוא לא ישיג בכלי של עין אבל גם כן לא יישיג בכלי של שכל בגלל שגם השכל נברא. הקדוש ברוך הוא קדמון לכל דבר אשר נברא והוא קודם גם כן לשכל אשר נברא אז למה יותר פשוט לומר שהראיה של הקב"ה היא שכלית אלא שבאמת הכלי של השכל שונה קצת מהכלי של העין ונראה את זה בהמשך. וכן היבט נופל על ההבטה בעין. בהתחלה הוא נתן דוגמאות לראה עכשיו הוא נותן דוגמאות להביט אל תביט אחריך ותביט אשתו מאחריו זה עניין של ראייה של ממש והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו והוא אמרו לו לא הביט און ביעקב כי האון לא יראה בעין המשמעות היא שהקב"ה לא רואה רשע ושום נטייה לרעה ביעקב. אמר לו כן כי האון לא יראה בעין וכן אמרו והביטו אחרי משה יש כאן שני דברים אמרו חכמים ז"ל שבו עוד זה העניין, ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם. ומזה העניין אמרו: כלומר שהוא הגדה להיותם מדקדקים אחרי פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם כמו שאמרו חז״ל שהם אמרו ראו איך הוא התעשר מאיתנו כלומר הם רצו לעשות ועדה חקירה לראות איך משה רבינו התעשר אולי זה עניין של שחיתות והם חשדו בו ולכן מה שנאמר שהביטו אחריו זה לא בעניין של ראיית העין גם זה אבל גם שבדקו אותו מבחינה עיונית. ומזה העניין אמרו הבט נא השמימה כי זה היה במראה הנבואה. זה היה במראה הנבואה לפי הרמב״ם כאן עכשיו איפה זה כתוב? בספר בראשית פרק ט"ו אנחנו נעמוד על זה. כי הרמב״ם מדבר על זה הרבה. כתוב אחר הדברים האלה היה דבר השם אל אברהם במחזה לאמור. ראשית כל הוא הפסוק מספר על איזה סוג של נבואה. זה חלום? לא. זה מחזה. במחזה לאמור. אל תירא אברהם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד. ויאמר אברם השם אלוקים מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. איך זה מתחיל? היה דבר השם אל אברם, יש כאן תמונה? עדיין לא, אל תראה אברהם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד ויאמר אברם, מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ויאמר אברם, הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי והנה דבר השם אליו לאמור עוד פעם דבר השם אליו לאמור, לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממך הוא יירשך ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספר אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך לדעת הרמב״ם זה באמצע הנבואה הקב"ה לא הוציא אותו מהאוהל להביט אל השמיים אלא זה הכל בתוך הנבואה עדיין במחזה והאמין בהשם ויחשביה לו צדקה ויאמר אליו אנכי נשם אשר הוצאתיך מאור כשדים לתאת לך את הארץ הזאת ויאמר השם אלוקים במה אדע כי אירשנה ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת אני לא אקרא את כל הפסוקים אחר כך כתוב ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם רק כאן תרדמה נפלה על אברם זה בפסוק יב' הסיפור של המחזה התחיל בפרק טו' בפסוק א' ורק אחרי 11 פסוקים תרדמה נפלה על אברם השאלה היא מדוע תרדמה נפלה על אברם בשלב השני רשי מסביר בגלל שהוא ראה את הגלויות כלומר עצם הצער זה מה שהביא לעניין הזה של התרדמה כי הוא הרגיש כל שאנחנו פגשנו בגלות החושך וכל מסביב. אבל יש פירושים אחרים כפי שנראה חזרה לפרק ד' זה היה במראה הנבואה. ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון "הבטה" שבאה בשם יתברך,, מהביט אל האלוהים. זה בסנה, כאשר משה רבנו רואה את המלאך בסנה, זו הפעם האחרונה שהוא מקבל נבואה דרך מלאך, בגלל שאחר כך קדוש ברוך הוא מדבר איתו פה או פה. אבל בסנה זה היה שהוא רואה מלאך והוא נזהר מהביט אל האלוהים. והוא אומר זה עניין שכלי. ותמונת השם יביט. אגב, זאת הסיבה לכאורה שהוא מביא את הפרק הזה אחרי פרק ג’ בגלל שבפרק ג’ הוא סיים עם תמונת השם יביט. אז לכן הוא ממשיך כאן ומדבר על תמונת השם יביט שזה עניין של הבנה שכלית. והביט אל עמל לא תוכל, עמל זה עוון. זה לא שהוא לא יכול להסתכל על אנשים עובדים. אבל הכוונה היא שהוא לא רואה רשע. יש עניין שהמלכים לא מסתכלים על הגנבים והרשעים. כלומר, הגזלן או העבריין הובא לפני המלך. כלומר, לא כתוב שהמלך מביט עליו. בגלל שמביט עליו זה כאילו יוצר קשר ביניהם וזה בזוי המלך לא רוצה להיות בקשר עם עבריין. אז זה עניין של הביט אל עמל לא תוכל. וכן חזה נופל על ראות העין ותחז בציון עינינו, שהם רוצים לראות את זה בעין, והושאל להשגת הלב, אשר חזה על יהודה וירושלים. זה בישעיהו, הפטרת חזון, והיה דבר השם אל אברם במחזה. עוד פעם, זה מה שראינו בתחילת הקטע שקראנו, שזה עניין של ראייה שכלית. ועל זאת ההשאלה נאמר ויחזו את האלוהים ודעיהו. על מי נאמר ויחזו את האלוהים? אצילי בני ישראל., בפשטות אילו הזקנים ונדב ואביהו., ונראה אחר כך שיש שדורשים את זה לשבח, ויש שדורשים את זה לגנאי. המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי דורשת את זה לגנאי. כלומר, שהם פרצו לאן שלא היו צריכים לפרוץ, וקיבלו ראייה שהיא פגומה. הנבואה שלהם הייתה פגומה, בתמונה שהם ראו דבק קצת ליכלוך, כמו שמישהו שם את האצבע שלו לפני העדשה כאשר הוא מצלם, ואז יש לו גם תמונה של אצבע בתוך התמונה. אז דבר כזה קרה להם. בגלל שהם לא ידעו איך להפעיל את הדברים, ולא ידעו להגיד עד כאן. • הוא רוצה פה לדבר על זה שיש, שבכל שלושת הדברים האלה, הם גם כן ראייה, והם גם כן, והם גם כן השאלה. וחשוב זה לא העניין של המילים, זה הדוגמאות. תמיד אצל הרמב״ם זה הדוגמאות שחשוב. אם לא ככה, הוא היה יכול להגיד את זה פשוט. יש שלושה מילים, וזה ככה זה, תבדקו בעצמכם, ויש הרבה מקרים. לפעמים זה ככה, לפעמים זה ככה. הוא לא מביא את כולם. לא, הוא מביא את הפסוקים שהוא מביא, בכוונה תחילה. והדבר המעניין ביותר, בעניין זה, זה הסיפור עם אברם, ולכן הדגשתי את זה. בגלל שהשאלה היא כאשר הנביא ישעיהו אומר ראיתי את השם. זה רק איזה ראייה ליטאית כזאת, הוא לא ראה כלום, ובכל הדוגמאות שהוא מביא, כלומר, אצל משה רבינו זה אולי משהו אחר, שהוא לא רואה משל, או משהו כזה, אבל אחרים, רואים, ולכאורה להגיד שכל, הוא אמר, נגיד, הבט נא השמימה, הוא אומר, זה עניין שכלי. אז למה צריך להגיד את כל העניין הוויזואלי הזה, הרי כל אחד מסתכל השמימה, הרבה פעמים ויודע שהוא לא יכול לספור את הכוכבים, אז היה יכול לאמר, כמו שאתה לא יכול לספור את הכוכבים, כך לא יוכלו לספור את זרעך, אז למה צריך לומר לו הבט נא השמימה, למה הצד הוויזואלי הזה? ומה היה המעמד של המחזה כאשר הוא שמע רק דיבור? היה דבר השם אל אברהם, שכרך הרבה מאוד, כלומר, הוא שומע את דבר השם, האם זה בנבואה, האם זה במחזה, מה זה? לרמב״ם, יש שתי רמות של הסבר כאן, הוא אומר את זה במפורש בפרק ה’ הוא אומר שיש הסבר למתחילים ויש הסבר למתקדמים, הוא נותן את הסבר למתחילים במשנה תורה ובהקדמה לפרק חלק. במשנה תורה, הוא נותן את ההסבר בהלכות יסודי התורה פרק ז', הלכה ב', הנביאים מעלות מעלות הם. כמו שיש בחוכמה, חכם גדול מחבירו, כך בנבואה, נביא גדול מנביא. יש היררכיה של נביאים, ולא רק של נביאים, אלא גם כן של נבואות של הנביאים. בגלל שיכול להיות נביא, לפעמים הוא מקבל נבואה של מדרגה מסוימת גבוהה, לפעמים הוא מקבל מדרגה נמוכה יותר. וכולן, זה חשוב, אין רואין מראה הנבואה, אלא בחלום בחיזיון לילה. או ביום, אחר שטיפול עליהם תרדמה, כמו שנאמר, במראה אליו את אתודה, בחלום אדבר בו. אז הוא אומר, זה אחד משני הדברים, או שזה בלילה בחלום, או שזה ביום, ואז תרדמה נפלה עליו. אבל, נדייק, הוא לא אומר נבואה, אלא כך הוא אומר, כולן אין רואין מראה הנבואה, אלא בחלום, כלומר, הראייה הוויזואלית, יש גם כן קול, יש גילוי שהוא שומע קול, אבל אם יש כאן צד ראייה, זה יהיה או בחלום בלילה, או אם זה ביום, בתרדמה. וכולן, כל הנביאים, כשמתנבאים, אבריהם מזדעזים, כלומר, וכוח הגוף כשל, ואשתנותיהם, הכוונה היא מחשבותיהם, מתטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה. למה זה? זה לא כדי לעשות להם בעיות. אלא, זה כדי לנתק את הכוח המקבל שלהם, מהגוף שלהם, כדי שהוא יוכל במנותק, לקבל את המסר האלוקי. כמו שנאמר באברם, הנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. כן, זה שם באותו פסוק, שתרדימה נופלת על אברם, אז זה ככה, כאשר הוא רואה, מראה, זה מה שקרה. וכמו שנאמר בדניאל, והודי נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כוח. השאלה מה קרה קודם? הרי כבר בפסוק ה’ נאמר ויוציא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים והרמב״ם אומר, שזה היה במחזה הנבואה, ושם לא נפל עליו תרדימה, ולמה כאן בפסוק יב’ כן נפל עליו תרדימה בהקדמה למשנה בפרק חלק הרמב"ם מביא פחות או יותר אותו דבר הוא מביא את ההבדלים בין נבואות הנביאים האחרים לבין הנבואה של משה רבנו, אז הוא אומר, הבדל השני, כי כל נביא לא תבואיהו הנבואה, אלא בעת השינה, כמו שאמר בכמה מקומות, בחלום הלילה, בחלום, בחזיון לילה, והרבה מזה העניין, או ביום, אחר שתיפול תרדימה על הנביא. ובמצב שיתבטלו בו חושיו, ויתפנו רעיוניו כעם שינה, וזה המצב נקרא מחזה ומראה, ועליו יאמר במראות אלוהים. זה אצל שאר הנביאים, או בחלום, או בתרדימה ביום. אוקיי, , נעבור לפרק מא' של חלק שני. כי זה חשוב לנו, זה לא רק עניין טכני, זה להבין את עניין הנבואה, איך שהרמב״ם מסביר אותו. תחילה נקרא בפרק מא' בהתחלה, זה עמוד ש״מ אצלנו, איני צריך לבאר החלום מהו. למה הוא לא צריך לבאר? בגלל שכולם חולמים, נכון? אמנם המראה, והוא אמרו, במראה אליו את אתודה, היא אשר תקרא מראה נבואה, ותקרא גם כן יד השם, והיא גם כן תקרא מחזה, היא עניין איום מחריד, יחובר לנביא בעת היקיצה. כלומר, הוא נמצא ביקיצה, כמו שהתבאר בדניאל, באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; אף על פי שדניאל לא היה נביא, דניאל קיבל רוח הקודש, לכן דניאל הוא בכתובים הוא לא בנביאים ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו - כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה - כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא היה דבר השם אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'" אז הוא אומר שאצל אברהם, זה התחיל במחזה, כאשר הוא ביקיצה, גם ביקיצה זה זעזוע, זה לא שהוא סתם הולך לו כרגיל. אבל הוא לא נופל באימה ופחד ותרדימה, עד שהוא עובור לחלק השני. אבל גם הראייה הראשונה, הפסוקים הראשונים, היו במחזה. לכאורה זה סותר את מה שהוא כותב במשנה תורה. שהרי הוא אומר, כל נבואה, כל מראה נבואה, זה או בחלום בלילה, או בתרדימה, וכאן, במורה נבוכים, בפרק מ"א, הוא אומר, זה התחיל במראה, ואחר כך, בהמשך של הדברים, אז באה התרדימה. והוא יגיד אחר כך, שזה נהפך לחלום. נראה בפרק מ"ה של חלק, בעמוד שנ"ח. נתחיל מהשורה השנייה. אמרתי על צד ההשערה שאפשר שיהיה זה הדבר אשר ישמע 'בחלום' ולא יתכן כמותו 'במראה' הוא שיהיה האלוה ידמה לו שהוא ידבר עמו - זה כולו על צד המשך אחר הנראה. ואפשר שיאמר האומר שכל 'מראה' שתמצא בו שמע דיבור - יהיה תחילת הענין ההוא 'מראה' ואחר כן הגיע להשתקע ושב 'חלום' - כמו שבארנו באמרו "ותרדמה נפלה על אברם" כלומר, מה שהוא מסביר במורה נבוכים, שיש דברים שהם לא חלום ולא תרדימה, אלא הם במראה שזה ביקיצה. אגב, זה עוזר להבין כמה דברים. בין השאר, יש בעיה, כי אם הנבואה היא תמיד בתרדימה ובחלום. אז איך אברהם עשה את העקידה? האם הוא נפל, קיבל את המסר, אחר כך פעל, אחר כך שוב, נכנס לתרדימה קיבל עוד פעם מסר, זה יכול להיות בין רגע, אבל הוא מקבל את זה, אחר כך יוצא מזה, ועושה את הפעולה השנייה. איך זה בדיוק עובד? אברבנל מדבר על זה. כדי להבין את הדברים, צריכים להבין איך פועלת הנבואה, לפי הרמב״ם. איך הנבואה מגיעה לנביא. אז כאן צריכים להסתכל על חלק שני פרק ל"ו. עמוד שכ"ה. דע - כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת האלוה ית' וית' באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחלה ואחר כן ישפע על הכח המדמה. וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו; והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה וזה - ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים. מה זה השכל הפועל? הרמב״ם אומר שהשכל הפועל הוא מלאך. והוא מה שחז״ל קראו שרו של עולם. כך הוא כותב, שרו של עולם. והשכל הפועל זה הכוח המלאכי שבשליחות אלוקית הוא זה שנותן צורה לכל חומר. הוא זה שקובע שחומר דומם הוא בתערובת מסוימת הוא יהפך לצמח. שהרי אנחנו רואים שהכל הוא אותו חומר. אין צורה שונה שמבדיל ביני לבין הספר. כלומר אם החומר הוא במיקס מסוים בתערובת מסוימת אז זה בן אדם. אם לא זה ספר. אבל זה כמו המשכן. אנחנו בונים את המשכן אבל מתי זה נעשה משכן? אחרי שהקדוש ברוך הוא משרה את שכינה ושוכן בו. כך בכל דבר הכל יהיה פיקס אבל בלי שזה מקבל צורה זה לא הופך למה שזה לדוגמא לצמח. כלומר כאשר יש את המיקס הנכון באופן כמעט אוטומטי הכוח המלאכי הזה משפיע צורה. לפי הרמב״ם בלי קשר לנבואה כאשר אני יודע איזה אמת נצחית שאני לומד, איפה זה היה לפני שהאדם שגילה את זה לראשונה איפה היתה האמת הזאת? האם מי שגילה אותם המציא אותם, או שהם תמיד היו והאדם רק גילה את זה כמו שקולומבוס גילה את אמריקה היום אסור להגיד את זה כמובן זה מאוד לא פרוגרסיבי כאילו מפלים את האינדיאנים ואת האסקמוסים יש בזה צדק מסוים ובכל אופן כמו שאמריקה הייתה קיימת גם לפני שקולומבוס גילה אותה אז כאשר האדם הראשון גילה שתמיד חמש ועוד חמש זה עשר האם זה תמיד היה כך או שהוא המציא את זה יש הרבה היום שאומרים שהוא המציא את זה בגלל שאין חמש ואין חמש ואין עשר יש תפוז ויש תפוז ויש תפוז ורק שזה במקום להגיד תן לי תפוז תפוז תפוז אתה אמר תן לי חמישה תפוזים וגמרנו אז האדם המציא את הדברים האלה כדי להקל לעצמו את העבודה. כאשר מדברים על רעיונות כאמת ויושר ודברים כאלה אז השאלה היא איפה הם היו. אפלטון זה ידוע חשב שיש כאילו עולם מקביל של אמיתות אידיאות והתלמיד שלו אריסטוט צחק עליו ובסוף הוא אמר ככה שמה שאפלטון עשה זה אומר ניקח את הרעיון של החמור כמה אידאות מופשטות משתתפות בחמור המסכן הזה האחד יש עניין של בעל חיים יש עניין של חמור יש עניין של הולך על ארבע יש קיצר יש כל מיני. אז הוא אומר מה את עשית? לקחת את אותו חמור ותשתשתה את התמונה שלו קצת כדי שלא תראה חמור ולא תריח את החמור ולא תשמע אותו ואתה אומר הנה זה האידאה של חמור. אריסטו גם תקף את האלים של היוונים, הוא אמר, מה עשיתה? לקחת איזה בריון מפיוזי, ניקיתה אותו קצת ואמרתה שזה זאוס. שהרי האלים שלהם היו בריונים שהיו תוקפים אחד את השני ועעוברים על כל אחד מעשרת הדיברות. אריסטו אמר והרמב״ם מסכים שהרעיונות לא נמצאות בעולם, הן אמיתות חיות הכוונה שהאמת היא תודעה. כלומר, אצל הרמב״ם ואצל אריסטו יש זהות במידה מסוימת בין העניין של אמת לעניין של שכל, בדרך כלל עד היום אם לא למדתה את הרמב״ם, אתה אומר, אמת זה עניין של עובדה, כלומר עובדה. לדוגמא היה משחק ומישהו ניצח את המשחק. אם אתה אומר משהו שתואם את המציאות, זה אמת, אם לא, זה לא. אבל זה נכון לגבי עניינים של עובדתים. השאלה היא מה עם רעיונות מופשטים. אומר הרמב״ם, הרעיונות המופשטים זה לא שיש רעיון של חמור, לא, אין רעיון של חמור. מה שיש זה יש שכלים נפרדים, תודעות. מה התודעה של אדם? זה שהוא יודע את עצמו לא כאובייקט אלא כסובייקט. איך אני מכיר אותך? אני רואה אותך, אני מכיר אותך כדבר שחוץ ממני, אני פה, אתה שם, אני אומר הנה יהודה שם, זה הכוונה. איך אני מכיר את עצמי? אני גם כן מכיר את עצמי כאובייקט אני רואה הנה הידים שלי, אבל אני מכיר את עצמי גם כן כסובייקט. הכוונה זה שאני לא רק יודע להגיד מידע על עצמי, אני יכול לכתוב קורות חיים, דברים כאלה, אלא גם כאשר אני לא חושב על כלום, על אפס, כמו שאנשים האלה שעושים מדיטציה ורוצים לנקות את הראש, שהם לא חושבים על כלום, עצם זה שהם חושבים, זה... החיות של השכל, השכל חי גם כאשר הוא לא חושב על כלום, כאשר הוא מודע, מודע זה הבז...., שזה כאילו הרקע של דבר שאחר כך קולט דברים מבחוץ. הוא קיים, הקיום של השכל הוא לא משהו פיזי, אלא זה סוג של תודעה, לא תודעה שהוא מסתכל על עצמו מבחוץ, , אפילו לתינוק, אני לא יודע מה הוא יודע כאשר הוא נולד אולי אפילו לפני כן, יש לו סוג של תודעה. עכשיו, המלאכים, יש להם תודעה, והם הסיבה לאמת העובדתית שיודעים מבחוץ, ככה זה הולך, ויש משהו שיש לו הרבה רעיונות, והוא הנקרא השכל הפועל או שרו של עולם, יש לו את כל הצורות של העולם החומרי, בתוך התודעה שלו, והוא משפיע אותן, וזה נקלט על ידי מה שיכול לקבל את השפע הזה מי שיכול לקלוט את התודעה שלו. הסיבה הראשונה של אריסטו, איך הוא יודע את עצמו? הוא לא מכיר את עצמו, הוא לא יכול לכתוב קורות חיים, הוא לא יודע כלום, תשאל אותו כל שאלה, הוא לא יענה, הוא אפילו לא ישמע אותך, הוא לא ידע כלום, הוא פשוט חי, הדבר היחיד לפי אריסטו שיש לסיבה הראשונה, זה החיות והוא שמח, איך הוא יודע שהוא שמח? בגלל שהוא אומר החיות הזאת כשלעצמו, עצם החיים זה שמחה, זה לא שני דברים, כל חי שמח בחייו, ככה הוא מרוצה, כמו שאתה לא אומר, אני שמח, אני נושם, אבל כשאתה חושב על זה, זה די טוב, יש שמחה בסיסית. אריסטו שואל, למה אני מעריץ את הסיבה הראשונה, הרי הוא לא יודע כלום, כאשר אני רואה אדם ישן, או את אותו אדם, כאשר הוא ער, למי אני נותן יותר כבוד? לאדם שער, כאשר הוא ישן, מה הוא? אז למה אני מעריץ את הסיבה הראשונה שלא יודע כלום. אז הסיבה היא שהשכל הוא לא רק מה שקולט מידע, השכל הוא גם הסיבה, , לכן הסיבה הראשונה. זה חיות שהיא הכוח לכל האמיתות שאחר כך נקלטות בחוץ, הוא כאילו הכוח שמצמיח את כל הדברים האלה שבחוץ. כל זה רק כדי להסביר את הפסקה הראשונה בפרק ל"ו. בפרק ל"ו הוא אומר שהקדוש ברוך הוא שולח שפע דרך מלאך, המלאך הזה נפגוש אותו גם כן בהמשך, כלומר, זה עבר דרך המלאך וזה נקלט לראשונה אצל הכוח הדברי. כוח הדברי זה הכוח השכלי הקולט שלנו. אנחנו חיי מדבר, גם תוכי מדבר, אבל הוא לא נרא מדבר, כי המדבר זה עניין של הדיבור השכלי שלנו, אנחנו קולטים את הדיבור, אז הקליטה הזאת, אנחנו קולטים את השפע האלוקי, ואחר כך הוא משפיע על כוח הדמיון. עכשיו, בעברית שלנו כוח המדמה זה כאשר אתה רואה תמונות שאתה לא רואה בעיין הבשרי, או מתוך הזיכרון או מתוך זה שאתה לוקח דברים שפעם ראית או אתה יכול לדמות ואתה עשה קומבינציות שאף פעם לא יכולים להיות, אבל אתה עושה אותם בכוח הדמיון, והכוח השכלי ראינו בהקדמה לשמונה פרקים, זה החלק של הנפש השכלי שיכול ללמוד את האמיתות ולהבדיל בין הנאה למגונה. והוא תופס את השכל שיורד עליו, אתם זוכרים שיש כמה כוחות לנפש, יש את הצד השכלי ויש את השכל הנאצל שיורד עליו, אז לכן הקליטה של השפע האלוקי דרך המלאך זה מגיע לטבע שלו בגלל שזה שכל שקולט שכל, אז מה שבטבע קולט זה הצד השכלי. יש משהו שקולט אמיתות, אנחנו נולדים עם זה, אמרנו, מה צורת האדם, לא צורת צלם אלוקים, צלם האדם זה היכולת לקלוט, אנחנו קולטים את האמת המופשטת, אז האמת המופשטת נקלטת בבנבואה, הנביא קולט את השפע האלוקי היורד, וזה גם כן הולך על הדמיון. אבל נחזור לפרק מ"א, יש הבדל לגבי מראה, בפרק ל"ו הוא מדבר על כל נבואה, בפרק מ"א, בחלק שני, הוא כותב בשורה לפני האחרונה, ויבוא השפע ההוא לכוח הדברי, וישפע ממנו, הכוונה מהכוח הדברי. אברבנל בפירוש שלו למורה הנבואים, מסביר, שיש מצב שהשפע יורד על השכלי, ואחר כך הוא יורד על המדמה, לפעמים הוא יורד על השכלי, ומהשכלי זה עובר למדמה. אני אסביר למה יש הבדל, בגלל שבני אדם, כאשר הם חושבים רעיונות, בדרך כלל הם מציירים תמונות יחד עם הרעיונות. לדוגמא כאשר אומרים שאדם צריך להיות ישר, בדרך כלל יש לנו תמונה בראש או של אדם ישר שאנחנו מכירים, או סרגל או איזה משהו, הכוח המדמה הוא כוח עזר לכוח השכלי. קשה מאוד לחשוב על מושגים מופשטים, בדרך כלל, כאשר אתה חושב, על דדברים מופשטים כמו רעיונות, אפילו על סתירות בין תוספות, ודברים כאלה. עד שאתה מגיע ליישוב הסתירות שבין התוספותים השונים, אתה מתחיל לראות תמונה. לפעמים אפילו דיאגרמה ככה עולה לך בראש. והדברים האלה עוזרים. אז הדרך שהכוח השכלי, הדברי, פועל ומשתף את כוח המדמה, הוא דבר טבעי. לעומת זאת, הדרך השניה זה כאשר יש שפע שיורד על הכוח השכלי, ואחר כך, לא הכוח השכלי יורד אל הכוח המדמה, אלא הכוח האלוקי יורד ישירות על הכוח המדמה. מה זה קשור למה שדיברתי בהתחלה? אני רק אסכם את זה בגלל שאנחנו נצטרך להמשיך את זה בשיעור הבא. מה מביא את השינה על הנביא? יש שני דברים שמביאים את השינה על הנביא. אחד, זה קשר ישיר של הכוח המדמה עם השפע האלוקי כמו שאמרנו במקרה שהשפע האלוקי לא עובר דרך השכלי אל הכוח המדמה, אלא אחרי שהוא יורד על הכוח השכלי, יש שפע שיורד על הכוח המדמה. הקשר הישיר של הכוח המדמה שהוא גופני, עם השפע האלוקי, מפיל אותו לקרשים. זה דבר אחד. הדבר השני שמפיל אותו, זה לשמוע כאשר פונים אליו, יש דברים שהם כל כך חודרים. שזה מפיל גם מישהו שמתחיל עם מראה, לשמוע את הקדוש ברוך הוא כביכול מדבר איתו. כי דיבור חודר לעומת מראה. אנחנו מרגישים שהדיבור נכנס לנו דרך האוזן. ואילו העין תופס את הדברים בחוץ. למרות שזה לא באמת ככה אבל ככה זה נראה לנו. כלומר, העין שולחת את הקרניים של העין, שיש את הדבר שיוצא ומקיף את מה שהוא רואה. לעומת זאת, הדיבור חודר דרך האוזן. אז כאשר שומעים את הקדוש ברוך הוא, רואים את הקדוש ברוך הוא מדבר, זה מפיל כל נביא על הקרשים. גם אם זה התחיל דרך השכל, שני הדברים האלה מפילים. הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה מה שהזכרנו גם כן בסוף השיעור הקודם, במראה אליו אתודה. מראה זה כולו ידיעה. בחלום אדבר בו. בהתחלת הפסוקים אצל אברהם. האם כתוב וידבר? לא. כתוב היה דבר השם אל אברהם. יש הבדל בין וידבר אל, לבין היה דבר השם אליו. הרמב״ם אומר את זה במפורש. היה דבר השם זה כמו קבלת מסר. קיבלת מסר, הנה דבר השם. וידבר השם אליו זה שהוא שומע. הוא רואה את כבוד השם מדבר איתו. זה משהו אחר. וידבר השם אל מפיל את אברהם על הרצפה. כאשר זה דבר השם אל, כלומר זה רק ידיעה וזה לא מפיל אותו. מראה הוא לא חייב להיות ביקיצה. הרמב״ם יגיד בפרק ה’, ונראה את זה פעם הבאה, שההבדלות האלו הן הבדלות דקות. לא דיברתי עליהן במקומות אחרים, כמו במשנה תורה ובהקדמה. ואם אתה לא רוצה להגיע לפה, זה גם בסדר. ככה הוא אומר, תוכל להסתפק במה שאמרתי שם. אבל אמשיך עם זה פעם הבאה. אז התרדמה זה מפיל אותו בגלל שזה חודר לתוך הארציות שלו, וזה מפיל. הוא צריך להתפרד יותר מהארציות שלו. לעומת זאת, הדברים שהוא כאילו יודע עובדות וסיפור, זה לא מפיל אותו. פעם הבאה נראה איך זה משפיע על התרגום של אונקלוס במקומות שונים, שער להבחנות האלה שעושה הרמב״ם כאן