ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ה

<< · ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק ה · >>

למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ה

1 מורה-נבוכים-פרק-ה

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[1]

2 מורה נבוכים פרק ה

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[2] ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר, זה עניינו: שאין ראוי למעיין בספריו שייחסהו במה שיחקר עליו לעזות, או היותו משתבח ומתפאר והורס לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אבל ראוי שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.

כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.

וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.

ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.

ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.

ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) - וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.

ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.

ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה" (שמות יט, כב).

וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר: "שְׁמֹר רַגְלְךָ, כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד, יז).

ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו, ואומר, שאצילי בני ישראל עם המכשולים שאירעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן מפני פעולותיהם ונטו לעניינים הגופיים להשתבש ההשגה. ולזה אמר: "וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, יא). אמנם סוף המאמר והוא אומרו: "וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י) וגומר, הנה יתבאר בקצת פרקי זה המאמר.

והכוונה כולה אשר כוננוה היא, שכל ראייה חזייה או הבטה שבאה בזה העניין, היא השגה שכלית לא ראות עין, שאיננו יתברך נמצא שישיגוהו העיניים.

ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה, ישים אלו המלות כולן אשר בזה העניין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם, אין היזק בזה.

^ תמלול השיעור: בשיעור הקודם אמרנו שבמקרה שהשפע האלוקי לא עובר דרך הכח השכלי אל הכוח המדמה, אלא אחרי שהוא יורד על הכוח השכלי, באופן אוטונומי זה יורד גם כן במקביל לצד הדמיוני. הקשר של השפע האלוקי ישירות עם הצד המדמה של האדם, שזה כוח פיזי כפי שאומר הרמב״ם, הכח המדמה זה כוח גופני ולכן זה יוצר ניגוד, כדי לקלוט את זה בכוח המדמה שלא באמצעות הכוח השכלי שבאמצע, הדבר הזה מפיל את הנביא לתוך חלום. לעומת זאת במחזה לפעמים הנביא מקבל את הנבואה במחזה כאשר הוא עומד על רגליו. למרות שהוא רואה את הדברים בדמיון של נבואה וזה לא מפיל אותו על הקרשים באופן הכרחי, אם מדובר על מחזה שכמו שאמרנו הכוח השיכלי הוא זה שמפעיל את הכח המדמה, אלא אם כן הוא רואה דמות שמדברת אליו, ודאי אם זה דמות השם שמדבר אליו, ולפי דעה אחרת כל דמות, גם דמות מלאך שמדברת אליו. זה כיוון שהדיבור נתפס כחודר, גם כאשר אני מדבר איתכם או אתם מדברים איתי, הדיבור נתפס כחודר את האדם הקולט, אז בנבואה כשיש דיבור מדמות שמדברת אל הנביא זה חודר וגם במחזה זה יפיל את הנביא לקרשים, והמחזה הופך להיות חלום. ככה זה הולך, אז יש שתי סיבות למה הנביא צריך להיות ישן או בתרדימה, או בגלל שהשפע האלוקי יורד ישירות על הצד המדמה שלו, זה יפיל אותו. או אף על פי שהשפע האלוקי פועל על הצד השכלי ומשם למדמה, אם זה מגיע למצב שהוא שומע את הדמות האלוקית, השם מדבר אליו, או אפילו דמות מלאך לפי אחת מהשיטות שמביא הרמב״ם, זה יפיל אותו. זה שתי אפשרויות. וראינו שהרמב״ם לומד על שתי הדברים מהפסוק בבעלותך, שהקדוש ברוך הוא מדבר עם מרים והארון, והוא מסביר להם מה השונה בין משה רבינו לבינם ולבין כל הנביאים. הוא אומר שכל שאר הנביאים במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. דיבור זה רק בחלום, אבל העיקר במחזה זה התוודעות, כלומר זה ידיעה. וזה מה שהרמב״ם אומר, הוא אומר את זה בפרק ה של חלק שני יש שתי סולמות, יש שתי דרכים למדוד מה זה גבוה. המחזה הוא נחשב לי יותר גבוה מאשר החלום. הרמב״ם בפרק ממ"ה של חלק שני הביא סולם של נבואה. יש שתי מדרגות של נבואה שהם רוח הקודש. המדרגה הנמוכה של רוח הקודש היא כמו שמצאנו רוח השם היה על שמשון, או רוח השם היה על גדעון. כלומר גדעון לא היה נביא, זה רוח הקודש אבל לא בנבואה,. השפע אלוקי יורד עליו, ונותן לו כוח לעשות משהו שבאופן נורמלי הוא לא היה עושה לטובת עם ישראל או לטובת העולם. בכל אופן זה המדרגה הראשונה הנמוכה של רוח הקודש. יש אחר כך עוד מדרגה של רוח הקודש שאדם לא יודע מה הוא יגיד או מה שהוא יכתוב עד שהוא כותב את זה זה עניין שאדם כותב ויש לו סיעתא דשמיא בכך ורק אחרי שהוא גומר לכתוב. הוא מסתכל על מה שהוא כתב ומבין את המשמעות של מה שהוא כתב. זה לא שהוא לא הבין לגמרי, אם הוא כותב עברית הוא יודע מה זה עברית, זה לא שפתאום מישהו כותב צרפתית ולא מבין מילה אחת בצרפתית. הכוונה שהוא כותב את זה אבל הוא לא הוא לא ער לגמרי למשמעות של מה שהוא כותב. יש מחלוקת בין הרמב״ם ובין רבי סעדיה גאון בנושא של תהילים לדוגמה. רב סעדיה גאון כותב שכאשר דוד הוא כותב ומדבר על הקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה קודם תמונות ואחר כך הוא מתרגם את זה לתפילות. הרמב״ם אומר שזה לא ככה שדוד המלך בעצמו מבטא את הרגשות של עם ישראל במשך הדורות והוא לא רואה תמונות אלא הוא כותב את איך שעם ישראל מרגיש או שהוא מרגיש כלפי הקדוש ברוך הוא. הוא כותב את זה ברוח הקודש והוא עושה את זה בסיעתא דשמיא וזה לא נבואה זה מדרגה נמוכה. כל הכתובים ככה. אז רוח הקודש זה או בכתיבה או לפעמים זה בחלום אבל זה חלום שנקרא חלום לילה. וזה חשוב לדעת הרמב״ם חלום לילה זה חלום שגם אני וגם לכם לכולנו יש חלום לילה אצל הרמב״ם ונראה את זה עוד מעט יש מדרגות הדבר השכיח זה חלום לילה ויש חלום כאשר זה בנבואה זה חלום נבואי. ההבדל בין חלום נבואי וחלום לילה זה שבחלום נבואי, הנבואה זה מה שמפיל את הנביא לחלום. חלום לילה אנחנו יודעים כמו שאחרי יום עבודה רוצים לישון, זה העניין של החלום לילה. אז יש חלום לילה, יש חלום. יש מראה לילה. מראה לילה זה שווה לחלום. זה אותו דבר. יש מדרגה גבוה יותר. שזה מראה, יד השם, חזון, מחזה, כל זה, זה המדרגה שבה השפע האלוקי יורד על הצד של השכל ואחר כך מן השכל זה עובר אל הכוח המדמה וזה לא מפיל את האדם בהכרח אל החלום. חכמי ישראל גם יש להם שפע אלוקי שיורד על הצד השכלי שלהם וזה לא מפעיל את הצד המדמה. אתם זוכרים שהרמב"ם במשל אומר שכשהנביא מקבל נבואה הוא רואה את הסביבה שלו כולה מוארת כלומר שיש ברקים שמאירים את סביבתו. לעומת זאת החכם הוא נמצא בחדר חשוך כאילו יש אור קטן. של אבן טובה שמאירה והוא מתמקד באבן הזו. כלומר הוא נמצא בעולם הרגיל אבל הוא לא נותן לעולם הרגיל להפריע לו. זה לא בחלום אבל הוא מתעלם. טוב שהוא לא הולך ברחוב באותו זמן. בגלל שהוא שקוע במחשבתו הוא יכול להיכנס בקיר. אז הוא ממש מתמקד. פעם ראיתי שהיו אומרים על הרבי מיקוצק שהוא אומר שהוא הגיע למה שהגיע בגלל שהוא היה יכול לחשוב מחשבה אחת משך שבוע. זה לא אומר שהוא לא חשב על דברים אחרים הוא גם קידש הוא גם קיבל שבת אבל הוא לא שיחרר את המחשבה האחת עד שזה מתפרץ. זה קורה אני חושב להרבה אנשים חכמי ישראל שחושבים על דברים כל הזמן ואחר כך אפילו באמצע הלילה מקבלים את התשובה למה שמפריע להם. זה לא איזה גילוי של משהו אבל זה עניין שהדברים מתבשלים כמובן שאחר כך כשקמים בבוקר צריכים לראות האם זה עומד במבחן האם זה מתאים למקורות האחרים. זה יכול להיות שסתם אבל ככה זה הולך זה עניין של רוח הקודש של של חכמי. כמו שמאמרתי זה חושך עם נקודה של אור לעומת הנביא שאצלו הכל מאיר. עכשיו יש הבדל גדול. כאשר מדובר במחזה ראינו את זה באברהם בברית בין הבתרים בהתחלה זה היה מחזה זה התחיל בפרק ט"ו בבראשית בפסוק א' ושם כתוב ויהי דבר השם אל אברם וזה לא מפיל אותו על הקרשים. אף על פי שזה גם מגיע לכוח הדמיון בגלל ששם עוד לפני שנפלה תרדימה עליו ויוצא אותו החוצא הקדוש ברוך הוא הוציא את אברהם החוצא לראות את הכוכבים ורמב״ם אומר שזה היה במראה הנבואה אבל הוא לא נרדם רק אחר כך כאשר השם מדבר אליו וידבר השם אליו בברית בין הבתרים זה מה שמפיל אותו לתוך חלום האבחנות שעשינו זה דבר חשוב כדי שנבין את השבח שמשבח הרמב״ם את אונקלוס כלומר הרמב״ם מאוד משבח כמה פעמים במורי נבוכים את התרגום של אונקלוס הוא אומר שהוא. קיבל את המסורת שלו מרבי אליעזר ומרבי יהושע ולכן צריכים לכבד מאוד את התרגום שלו והוא מאוד מדייק. נראה פרק כ"ז עמוד מ"ט. אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. כלומר אונקלוס מאוד מקפיד שלא לפרש דברים פירוש שיכול להביא את ההמון להאמין שהקדוש ברוך הוא יש לו גשם שיש לו גוף וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה היגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה. והנה תרגם ירד השם. יתגלה השם. וירד השם על הר סיני ויתגלה. ולא אמר נחת השם. נחת זה יורד כמו מטוס נוחת. זה עניין של ירוד. כמו רגש נחיתות. הוא לא מתרגם את זה ככה. אלא הוא תרגם יתגלה. ארדה נא ואראה אתגלי כען ואדון. וזה נמשך בפירושו. נא זה עכשיו. כמו הלעיתני נא. זה לא בבקשה אלא תן לי עכשיו. ומה שכתוב שלא לאכול את הפסח נא הכוונה היא מידית בלי שזה מבושל. מישהו אמר לי שהוא חושב שמזה יש מה שאומרים באנגלית now. וזה מתאים לעשיו. תן לי נאו. נחזור לפרק, ארדה נא ואראה אתגלי כען ואדון. וזה נמשך בפירושו. עכשיו הוא מסביר משהו אלא שהוא תרגם. את מה שאמר השם ליעקב אנוכי ארד עמך מצרים הוא לא תרגם אתגלי. אלא הוא תרגם אנא איחות עמך למצרים. איחות זה יורד פיזית. וזה דבר מופלא מאוד. יורה על שלימות זה האדם הכוונה לאונקלוס. וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם. הוא פתח לנו בזה התרגום עניין גדול מענייני הנבואה. זאת אומרת תראה מה שאונקלוס מלמד אותנו בין. הנושא של הנבואה. והוא כי תחילת זה הסיפור אמר ויאמר אלוהים לישראל במראת הלילה. מראת הלילה אמרנו שזה חלום נבואי. נכון? זה לא כמו חלום לילה שזה חלום רגיל. וזה לא מראה אלא זה חלום נבואי שזה מראת לילה. ויאמר יעקב יעקב ... אנכי ארד עמך מצרימה וכאשר כלל תחילת המאמר היותו במראות הלילה שזה חלום נבואי זה לא מראה אלא חלום נבואי. לא הרחיק אונקלוס שיסופר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו. הוא תרגם את זה מילולית כמו שיעקב אבינו שמע. אנכי ארד הוא תרגם אנא איחות. והוא האמת כי זה סיפור מה שנאמר. לא סיפור עניין שקרה. כלומר מה אפשר לעשות בחלום שאי אפשר לעשות במחזה? כמו שכתוב במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו כן אז יעקב ראה תמונה שכבוד האלוהים מדבר איתו הוא שומע את הדיבור מפי הכבוד. איזה מילים הוא שומע בעברית? הוא שומע את המילה ארד. אז אונקלוס מתרגם את המילה שהוא שמע ארד. איחות לכן הוא אומר, זה לא סיפור עניין שקרה, אלא מה שנאמר בחלום, ובחלום אפשר לשמוע דיבור שמגיע אליך מהדמות כמו אנוכי ארד, זה לא כמו עניין שקרה, כמו וירד השם על הר סיני, וירד השם על הר סיני מה קרה? השם התגלה, השם לא יורד, אין עניין של ירידה. וירד השם על הר סיני, אשר הוא סיפור מה שהתחדש בדברים הנמצאים, ולזה כינה אותו בהיראות, והרחיק ממנו, מה שיורה על מציאות התנועה כלומר אונקלוס אומר, אני לא אתרגם את זה מילולית, בגלל שאני לא רוצה שהעם יחשוב שהקדוש ברוך הוא עולה ויורד, והדברים הדמיוניים, כלומר, סיפור מה שנאמר לו, הניחו כאשר היה, וזה מופלא, כלומר, מה שנאמר הוא כן יתרגם את זה מילולית וארד זה המילה שנאמרה ליעקב, וזה מופלא, ומכאן תתעורר, כי יש הפרש גדול, מה שיאמר בו בחלום, או במראות הלילה, דבר אחד הכוונה שזה אותו דבר, ובין מה שיאמר בו במחזה ובמראה ומה שיאמר בו סתם ויהי דבר השם אליי לאמור שזה גם כן במחזה בגלל שלא נאמר ויאמר השם אליי לאמור. ויאמר השם אליי זה שהוא מדבר אליי היה דבר השם אליי זה שנודע לי דבר השם זה לא בהכרח שהשם מדבר אליי אלא נודע לי דבר השם. בגלל שקודם כל הנביא מקבל את הידיעה ואחר כך הוא מתאר במילים את הסיפור שהוא רואה אבל זה בעיקר סיפור. בנושא זה יש שלוש דרגות יש רוח הקודש שהוא בא בחלום שהוא לא חלום נבואי. בנבואה לעצמה לא רוח הקודש. יש שני דרגות יש חלום ויש מראה וכמו שכתוב בפסוק במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו זה שתי אפשרויות חוץ מזה יש את הנבואה של משה רבנו שהוא ליגה אחרת . ואפשר עוד אצלי, כי אונקלוס פירש אלהים הנאמר הנה – מלאך. ולזה לא הרחיק שיאמר "אנא אחות עמך למצרים". ולא תרחיק האמינו אלהים הנה – מלאך, והוא יאמר לו אני עכשיו מדבר על משהו שלא כותב פה בשמות בפרק ג פסוק ח' בסנה כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר למשה וזה במחזה לא בחלום הוא אומר וארד להצילו מיד מצרים אונקלוס מתרגם אתגלי ויתגלית לשזבותהון מידא דמצרים בגלל שזה מראה זה הסנה זה הנבואה היחידה שאנחנו מוצאים את משה רבנו מקבל לפני שהוא מגיע לאספקלראי מאירה אבל זה לא חלום הוא רואה דברים שמתוודאים לו זה לא עוד שהוא שומע הוא רואה את כל התמונה וזה מה הוא ראה הוא ידע שהקדוש ברוך הוא יתגלה זה מה שהוא ידע וזה תורגם אחר כך למילים אבל זה לא התחיל ממילים כמו שהיה בחלום של יעקב אז זה חשוב לנו לדעת ומזה אנחנו עוברים לפרק ה’ כאשר החל ראש הפילוסופים הכוונה לאריסטו במקום אחר הרמב"ם אומר אם כבר לומדים פילוסופיה אז כדאי כבר ללמוד את אריסטו בגלל שהוא לקח את כל מה שהיה לפניו והוא יותר טוב מאחרים וגם את אריסטו לא כדאי לקרא בגלל שהוא קשה מדי אז כדאי לקרוא את התלמדים שלו כי מה שהם אמרו זה פחות או יותר מה שהוא אומר. אגב זה דבר שהוא מביא את אריסטו וגם בחלק ב' פרק יד הוא מביא כמעט אותו לשון אבל ביותר הרחבה טוב כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר, זה עניינו: אין ראוי למעיין בספריו שיחסהו במה שיחקור עליו, לעזות, הכוונה חוצפה, או היותו משתבח ומתפאר והורס הכוונה קופץ, לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אני יודע שאני עושה את זה. אבל ראוי שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.. אז ישכח אריסטו. אתה השקעת, אתה אוהב את האמת, ולכן אתה מוכן להיכנס לדברים שאתה לא מבין בהם מאה אחוז. למרות שאתה לא יכול להגיע למסקנות ברורות בכל אופן אתה קופץ , ‫אז צריכים להגיד שכוח. ‫ככה אומר אריסטו כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, צריכים להיזהר מאוד, ‫שלא ‫לקפוץ לדברים כאלה בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין. ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון. ‫הרמב"ם מסכים עם החלק הראשון. ‫של ‫אריסטו שיש כמה כללים ‫שאתה צריך לעשות קודם, ראשית כול, ‫שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ‫אוקיי? ‫ויזקק מידותיו זיקוק רב. ‫עכשיו, אריסטו קדם לרמב״ם ‫בעניין של הדרך האמצעית. ‫זה ידוע. ‫אבל אריסטו עצמו אומר ‫שיש לו קצת בעיה בזה. באתיקה של אריסטו, ‫לדברי אריסטו, ‫הדרך הממוצע נקבע ביחס אלינו. ‫ואמצע זה איננו אחיד, ‫ולא אותו דבר לכל בני האדם. ‫מה זה אמצע? ‫הוא מוגדר לפי שיקול של היגיון, ‫הוא כדרך שיגדירנו אדם נבון. ‫אדם נבון מזכיר את אהרן ברק, נכון? ‫כלומר, זה המבחן של האדם הנאור. ‫כלומר, ‫אדם הנבון, הוא יודע, פחות או יותר, ‫לפי ההקשר, מה זה האמצע. ‫אריסטו מוסיף ואומר שקשה במיוחד הוא יישומו ‫של הכלל על הפרטים. כלומר, אריסטו אומר ‫אני יודע את הפרנציף, ‫העיקרון, זה שלא טוב להיות קיצוני לכאן ‫או לכאן, צריך להיות באמצע. ‫זה הכלל, אין לי ספק. ‫איך אני מיישם את זה? זה קצת בעיה. ‫זה ממש, זה ראש של גוי, ‫עם כל הכבוד. ‫אנחנו יודעים בהלכה שהעיקר ‫היא להגיע לתכלס, מה אתה עושה. ‫אבל הוא אומר, אני לא יודע, ‫אני יודע רק את הפרנציף, ‫אז תחזור לפילוסופיה שלך עד שתדע להגיד מה צריכים לעשות. ‫ויש גם כמה מחלוקות בגלל שהוא ‫בחן את הדברים, ‫על פי החברה היוונית. ‫אחד מהם זה עניין של הכעס. ‫אריסטו אומר שמידת כעס חשובה לגבר. ‫גבר צריך להתרגז מדי פעם. ‫היה פעם ראש ממשלה אחת שהפועל ‫שתמיד היה יחד עם שמו, זה שהוא זועם. ‫אז הוא אומר, זה גברי, ככה הוא כותב לפעמים נשבח ‫את המתקצפים ונקרא להם גבריים. ‫הוא גברי הוא לא מקבל כל דבר, ‫והרמב״ם לעומת זאת אומר ‫שצריך להתרחק מאוד מהכעס. ‫גם עניין של ענווה. ‫ענווה אצלנו זה משהו טוב. ‫ואריסטו לא אוהב את הענווה. ‫אדם צריך לדעת מיהו, בזה אנחנו מסכימים, ‫אבל לדעת אריסטו הוא צריך לתבוע את מה שמגיע לו. ‫ אז אריסטו אומר שצריך לעבוד על זיקוק המידות אבל המידות ‫שאנחנו רואים אותן כמידות טובות. ‫אני חושב, אגב, שזאת הסיבה ‫שהרמב״ם במשנה תורה ‫מקדים את יסודי התורה ‫להלכות דעות, שזה המידות. ‫, הוא כותב גם כן ‫בהקדמה לפרקי אבות, ‫כאשר הוא מדבר על הדרך האמצעית, ‫הוא מדבר...לאנשי תורה. כלומר, גם במידות ‫שהתורה רואה אותן כחיוביות, ‫השאלה היא האם צריכים להיות ‫בקיצוניות או לא, ‫אבל בוודאי ההקשר הוא מתוך ‫המידות שקובעות התורה. ‫אז אם כן, אריסטו עוסק בזיקק המידות, ‫אבל לא לפי המידות ‫שאנחנו חושבים שזה מידות טובות. ‫כן. וגם כן, לא יגזור בתחילת הדעת ‫שיעלה בליבו, ולא ישלח מחשבותיו ‫תחילה ויהיה השליטים להשגת האלוה. ‫אני לא אכנס לזה בגלל שזה יותר שייך ‫לחלק שני, אבל בעיקר מה ‫שאריסטו מדבר עליו, זה עניין של ‫האם העולם קדמון או לא. ‫עכשיו, הרמב״ם טוען שם ‫שאריסטו לא הגיע למסקנה. ‫ואיך הוא יודע את זה? ‫לא בגלל שאריסטו הודע ממש בגלוי ‫שהוא לא הגיע למופת והוכחה הגיונית ‫שהעולם קדמון, אלא בגלל שהוא אמר, ‫אני שאלתי את הפילוסופים האחרים ‫ובדקתי בספרים, ורובם מסכימים איתי. ‫ אדם כמו אריסטו ודאייודע ‫שאומרים דבר כזה רק אשר אין ‫הוכחה חותכת. כאשר אוקלידס הציג את מסקנותיו הגיאומטריות, הוא לא אמר “רובם מסכימים איתי”. גם אם היה היחיד הוא ידע שהוא צודק, ואלו שלא מסכימים טועים והוא לא התייחס להסכמת הרוב. ‫אריסטו אפילו הגיע למצב, ‫שהוא אמר, וגם כך קיבלנו מאבותינו, ‫ורוב תרבויות העולם חושבים ‫שהשמיים תמיד היו, וכנראה זה ‫מאוד טבעי לחשוב שהשמיים תמיד היו. ‫אז הרמב״ם אומר, ‫הוא מסתמך על אבותיו, עובדי עבודה זרה, ‫כמו שהוא אומר, ואם הוא עושה כך, ‫בוודאי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, ‫יכולים להגיד שהקדוש ברוך הוא ‫אמר לנו בפשט התורה שהעולם נברא. ‫אבל אריסטו שלח את מחשבותיו. ‫ אף על פי שהוא לא ידע, ‫ ‫הוא לא אמר בגלוי, אני לא יודע. ‫הרמב״ם, אגב, אומר גם ‫אני לא יכול להוכיח ‫שהעולם נברא, ‫אבל אני יכול להוכיח ‫שזה מאוד רחוק להגיד שהוא לא נברא. ‫זה מה שהוא אומר. ‫כלומר, רוב משקל הראיות נוטות ‫לכך שהעולם נברא, והוא לא קדמון. ‫ אז אנחנו אומרים ‫שמה שאריסטו חשש ממנו ‫זה דבר שראוי לחשוש ממנו. הוא חשש שאולי הוא קופץ איפה שלא צריך, ‫אבל התירוץ שנתן אריסטו, ‫שהוא עשה את זה לא משום חוצפה, ולא בגלל שהוא רוצה להתפאר. ‫אלא כדי ‫להגיע לחקר האמת. ‫זאת אומרת, אני רציתי לדעת את האמת. ‫הרמב״ם לא מקבל את זה כתירוץ. ‫להפך, אם אתה רוצה להגיע לאמת, ‫אתה חייב שלא לפרוץ כאשר אין לך את הכלים, ‫ואם אתה מגיע להשערות, ‫אתה יכול להגיד, אני משער שזה ככה, או ככה, ‫ ‫אבל לא להגיע למסקנות ‫כאשר אין לך הוכחות, ‫והוא לומד את זה ממה שכתוב בפרשת שמות ‫ויסתר משה פניו, ‫כי ירא מהביט על האלוהים, ‫חובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב., ‫אגב, הוא דיבר על זה קודם, ‫בעמוד הקודם, כאשר הוא מדבר על הבטה, ‫שהוא אומר, מזה העניין אמרו, ‫הבט נא השמיימה, זה היה הנבואה, ‫ועל זאת הושאלה לכל הבטה באלוה, ‫מהביט אל האלוהים, ‫כלומר, משה רבינו, ‫הסתיר את פניו, ‫ ‫מה המיוחד בפניו של משה? ‫-בהמשך הקדוש ברוך הוא דיבר איתו פנים אל פנים. ‫אז הוא הסתיר את פניו. ‫הוא לא רצה, ‫שהקדוש ברוך הוא ידבר איתו כרגע ‫פנים אל פנים, לכן ‫הוא הסתיר את פניו. ‫-כי ‫הוא עוד לא היה מוכן. ‫ יש אנשים ‫שלא צריכים להסתיר את פניהם. ‫‫-בגלל שבין כה הם לא יקבלו את זה. ‫אבל משה יודע שהוא בסוף ‫כן יקבל את הנבואה פנים על פנים, ‫אבל הוא עדיין לא מוכן לזה, ‫הוא עוד לא הגיע לזה. ‫ויסתר משה פניו, ‫כי ירא מהביט על האלוהים, ‫‫מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, האור הנראה זה לא שכל מי ששם היה רואה אור, אלא הכוונה האור הנראה בנבואה, הוא היה רואה את אור השכינה, ומשה לא רצה להביט על זה. לא שהאלוה ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב. ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו\מחסדו מה שחייב לו, שנאמר בו:, ותמונת השם יביט, מתי נאמר תמונת השם יביט? כאשר הקב"ה דיבר אהרון ועם מרים, והסביר להם את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים שמשה רלא רואה במשל או בחידות אלא תמונת השם יביט, ראינו שזה מה שנאמר וראית את אחורי, וזכרו החכמים זה, כי גמול הסתירו פניו תחילה מהביט אל האלוהים. נעבור לפרק כא', בסוף עמוד מ"ב, כתוב כך, ופני לא יראו, זאת אומרת, פני השם לא יראו, וייעדהו בהשגה למטה ממה שביקש, זאת אומרת, הוא לא מקבל ראיית פניו כפי שביקש אלא משהו פחות מזה ,והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: וראית את אחוריי, וכבר העירונו על זה העניין במשנה תורה, ויאמר הנה, כי האלוהי יתברך העלים ממנו ההשגה ההיא, המכונה ראיית פנים, והעבירו לעניין אחר, כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתברך, שיחשב בהם שהם תארים רבים. כמו שאבאר באמרי העלים ממנו ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת, נמנעת בטבע, ושכל אדם שלם, אם יידבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו, או תובד, כמו שאבאר בפרקי זה המאמר. אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמו שאמר, וסכותי כפי עליך עד עוברי. עוד פעם, משה רבנו, מבקש הראני נא את כבודיך, הוא ביקש לראות את הפנים, לא את האחור. הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה לא יכול לראות את פניי, וראית את אחוריי, אבל משה ביקש לראות משהו שאי אפשר לראות אותו. ולא רק זה, כמה מקום, מפריד בין האחור לבין הפנים. זה צמוד, זה צמוד. האם אפשר לראות את כל האחור בלי לראות את הפנים? אם אתה לא רוצה לפספס שום דבר מהאחור, אז אתה צריך להיות עם העיניים פתוחות כל הזמן. כאן זה לא עיניים, וזה לא פיזי. אבל העניין שאתה רוצה לתפוס את כל מה שאתה יכול לתפוס אבל לא לעבור את הגבול. אדם לא יכול לצמצם, הקדוש ברוך הוא יכול לצמצם. לכן הקב"ה אומר למשה בחצות הלילה, ומשה אומר לפרע כחצות הלילה, כי אנשים לא יכולים לצמצם. שפרעה לא יסתכל על השעון ויגיד אה, המכה באה, הוא הרג את כל בכוריי, אבל זה היה דקה באיחור, או דקה לפני כן. בכל אופן, איך הוא יכול, וגם אפילו בקריאה, אם אתה רוצה לראות משהו שקטן מדי, או חלש מדי, ואתה מתאמץ, אז זה גורם לך שאתה לא יכול לראות אפילו מה שאתה יכולתה קדם לראות. אז לכן היה צריך סיעתא דשמיא, כי אי אפשר להכניס אפילו מחט בין הפנים לבין האחור. משה רבינו שמר על עיניים פתוחות כל הזמן, והקדוש ברוך הוא, וסכותי כפי עליך, עד עוברי, כלומר, יש מכסה ומשה לא יכול לראות ובדיוק ברגע הנכון אחרי שהפנים עברו הקב"ה כאילו הרים את המכסה, ואז משה יכול לראות את כל מה שיכול, ובלי לפספס כלום, ובלי לעבור את הגבול ולראות את מה שהוא לא יכול לראות. אני חוזר חזרה לפרק ה'. בפרק ה', הוא אומר, בגלל זה שמשה לא הרס ולא פרץ, בגלל זה, הקדוש ברוך הוא השפיע עליו מטובו. יש כאלה שגורסים מחסדו, זה חסד, לכן רק משה רבינו יוכל להגיע לזה, בגלל שהוא עשה את זה בחסד אלוקי. הקדוש ברוך הוא סייע בידו, בידו, תרתי משמע, כלומר, הקב"ה סגר עליו בכפו, כך שהוא לא יוכל לראות מה שאי אפשר לראות אבל יראה את כל מה שאפשר הוא ראה את כל מה שאפשר לראות, אם לא הסיוע האלוקי, אז אחד מהשנים, או שהוא היה צריך להתרחק ולא לפתוח עניים עד ויעבור ואז הוא לא יראה את כל אחורי, או שיביט קדם ויעבור, ואז הוא ינזק, אז לכן זה היה בחסד שלו. הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה פנים אל פנים, הדיבור יצא פנים אל פנים, אבל משה ראה את האחור. כי יש הבדל בין ראייה לבין דיבור,עכשיו, השאלה היא, משה שומע את הדיבור האלוקי מפני השם, למה הוא רוצה לראות את פני השם? מה ההבדל בין הדיבור לראייה? בין השמע לחוזי. ל בין השאר, בגלל שאמנם האודיו חודר, והראייה לא, אבל האודיו עוזב את המשדר לפני שזה נכנס אליי. הווידאו, אני רואה את זה כאילו אני רואה אותך. האדם לא תופס שהאור שלך מגיע לתוך העיניים, זה נראה כאילו אני רואה אותך במקומך, אז להקיף את השם בצורה כזאת הוא לא זכה, אבל לשמוע את דיבורו כן. הדיבור הוא פנים על פנים, הראייה היא פנים אל אחור. אמנם מי לא עמד בזה? אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, הרמב״ם מפרש את זה לגנאי והוא מפרש את זה על פי המכילתא דרשב"י. הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. מי היו אצילי בני ישראל? נדב ואביהו אחר כך הם עשו משהו שקצת מזכיר את זה, הם הביאו אש זרה היה צריך להיות אש שיורדת מלמעלה הם הביאו אש זרה אז כאן הוא אומר, שאצילי בני ישראל הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. נראה אחר כך למה זה קרה. אבל הרי הם קיבלו נבואה. הם לא היו נביאי שקר. אפשר לקבל נבואה לא מתוקנת? ולא רק זה, אלא שבאותו מכילתא, נאמר שהם ראו את מה שראה יחזקאל הנביא כאשר הוא ראה את האופנים. ולא ראינו שמישהו מבקר את יחזקאל הנביא. לא אמרו שהוא פרץ לא אמרו שהוא לא בסדר. הבעיה הייתה בכותרת שהם נתנו: “הם ראו את אלוהי ישראל”. ומה קרה כאשר ראו את אלוהי ישראל? היה שם משהו שלא היה צריך להיות בתמונה - תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. זה עצמו קשה הרי השמיים כחולים ולבנת הספיר לבנה, אבל זה מה שהם ראו. הרמב"ם ופרשנים אחרים מסבירים שהטעות שלהם הייתה במה שהם חשבו שהם רואים מה הם ראו תחת רגליו את כמעשה לבנת הספיר. מאיפה ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ? לפי רבי אליעזר, מהשלג שתחת רגליו. כתוב באיוב: “כי לשלג יאמר הוה ארץ”, שהקב"ה שלח את השלג ומזה נעשתה הארץ. ומאיפה הוא עשה את השמיים? מאור שימלתו, שנאמר: “עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה”. כלומר, הם חשבו שהם ראו את אלוהי ישראל וגם את החומר הראשון. אם היה כתוב בכותרת “הם ראו את החומר הראשון”, זה היה בסדר, כי החומר הראשון בא מהקדוש ברוך הוא. אבל הם אמרו שהם ראו את אלוהי ישראל והם חשבו שיש עם הקדוש ברוך הוא בהכרח את הצד הראשוני של החומר, בגלל זה הם לא ראו סתירה באכילה ושתייה יחד עם הזנה רוחנית. חז"ל אומרים שהאצילי בני ישראל מתו בתבערה, כי הם פרצו ולא קיבלו את הנבואה בצורה נכונה. נראה איך זה קשור לאריסטו, שגם הוא פרץ ויכול לטעות, אבל איך אפשר לטעות בנבואה? למה הקדוש ברוך הוא לא סגר את הסוויץ’ וכיבה את האורות? למה הקב"ה איפשר את זה נראה בפעם הבאה בע"ה.
^ תמלול השיעור:בשיעור הקודם קראנו שאצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ואמרנו שהרמב״ם מפרש את זה לגנאי והוא מפרש את זה על פי המכילתא דרשב"י. שהם הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. ואמרנו שאצילי בני ישראל אלו נדב ואביהו והזקנים ושאלנו איך זה קרה. הרי מה שהם ראוזה נבואה אמיתית, הרמב״ם בפרק כ"ו בחלק ב' קורא לזה מראה הנבואה של אצילי בני ישראל, זה לא היה נבואה של נביאי שקר או משהו כזה, זה היה נבואה של אמת, אז איך זה שבנבואה של אמת, הם קיבלו משהו שלא היו צריכים לקבל? משהוא שלא התאים להם, אז אמרנו שהרמב"ם כותב שהם השיגו השגה בלתי שלמה וזה אמר להם ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולא אמר ויראו את אלוהי ישראל לבד, כי כלל המאמר אינו לדקדק עליהם ראיתם, לא לתאר איך הם ראו אמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה, למה זה קרה? חייב זה, הורסם קודם שלמותם, כלומר מה שחייב את זה, זה שהם פרצו, הם ראו לפי מה שהרמב״ם יסביר גם בפרק כ"ו של החלק השני וגם בתחילת החלק השלישי, הם ראו את ההתחלה של החומר, זה הכוונה, דיברנו על זה פעם קודמת יש מה שנקרא חומר היולי, החומר היולי, כמו שבתרומת דם, יש את המקבל האוניברסלי, שהוא יכול לקבל כל סוג דם, ויש מי שיכול לתרום לכולם, כך החומר האוניברסלי, מקבל את כל צורה אנחנו יודעים שהקדמונים חשבו שיש ארבע יסודות, ארבע יסודות שמתחלקים לפי שתי שאלות, חם או קר, יבש או לח, זה נותן ארבע אפשרויות, יכול להיות יבש חם, יבש קר, לח חם, לח קר, זהו, אז יש את האש, את הרוח, את המים ואת העפר וזה החלוקה הזאת, אבל הם חשבו, גם כן, שהיסודות האלה יכולים להתחלף, כלומר שאם אתה לוקח עפר ובכוח מעלה את זה קרוב לחלל, הוא יהפך לאש, ואם תיקח אש ותשים את זה למטה ותחזיק את זה שם יכול להיות שזה יהפך לעפר, כלומר הדברים האלה יכולים לההפך, איך זה יכול לההפך, הרי אילו יסודות שונים?, אז הם אמרו שיש איזה משהו אוניברסלי שמשותף לכל ארבע היסודות ואפילו היסודות הן צורה לחומר ההיולי הזה, לכן הם יכולים להתחלף זה מזכיר קצת את דברי המהר"ל בקשר למופת שעשו משה ואהרון עם הנחש שנהפך למטה, המהר"ל מסביר שלא שהיה נחש ואחר כך היה מטה אלא זה תמיד היה מטה והמטה הוא עצמו נעשה נחש בגלל שאם המטה נעלם ובא במקומו נחש ואז הנחש נעלם ואחר כך בא במקומו מטה זה לא נקרא נהפך, זה יצא מהתמונה וזה נכנס לתמונה, לכן בסופו של דבר כאשר המטה של משה אכל את המטות של החרטומים זה להראות שהנחש היה גם כן בתוך המטה אז הכוונה היא שאומנם החומר ההיולי הזה לא נראה אף פעם בגלל שתמיד יש צורה, תמיד זה אחד מהיסודות. אבל האפשרות להתחלף מיסוד אחד ליסוד אחר קים וזה מלמד שיש איזה חומר היולי שלא רואים אותו זה החומר המקבל. ומה שאומרים מעשה לבנת הספיר הכוונה היא לא לבן כמו חלב אלא לבן שקוף זה הכוונה של לבן. לבן לפעמים זה אצלם זה עניין של שקוף אז למה זה שקוף בגלל שאין לו משלו כלום הוא מקבל כל צורה שתשב עליו לכן הוא המקבל האוניברסלי. הם ראו את העולם החומרי בכוח זה הכוונה הם אמרו לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא ברא עולם אילו לפני בריאת העולם לא היה במציאות כוח לקבל עולם. טענה דומה מאוד לטענה של אפלטון שאמר שהיה חומר היולי לפני הבריאה ולא כמו אריסטו שאמר שהשמיים קדומים אפלטון אמר שהיה בורא אבל היה עולם בכוח לפני כן. אז הם ראו את החומר כי הבעיה שלהם היתה שהם הורסו הם ניסו להבין מה שהיה מעבר ליכולת שלהם באותו שלב. והכותרת שהם נתנו זה ויראו את האלוהים ותחת לרגליו החומר ההיולי אילו היו אומרים כמו שדיברנו בפעם הקודמת ראינו את החומר ההיולי ומעליו הקדוש ברוך הוא זה היה בסדר. בגלל שזה היה אומר שאין חומר היולי בלי הקדוש ברוך הוא זה טוב מאוד אבל הם אמרו ראינו את הקדוש ברוך הוא ותחת רגליו החומר ההיולי משמע שחלק מהתמונה השלמה של הקדוש ברוך הוא זה החומר ההיולי וזה לא בסדר אז כללה מן הגשמות, מה שכללה, חייב זה, כלומר מה גרם לזה? זה הורסם קודם שלמותם, והתחייבו כליה. כלומר, הם היו צריכים למות, ולא שלח ידו, הכוונה לפי איך שהרמב״ם אומר בעקבות המכילתא דרבי שמעון, שהם התחייבו כליה ויעתר להם עליו השלום משה רבינו, כלומר, הוא ביקש רחמים עליהם, והעריך האלוה עליהם עד שנשרפו בתבארה. כמו שהזכרנו האספסוף שנשרפו בתבארה, לפי חלק מהמפרשים, זה אסיפת הזקנים, הכוונה לסנהדרין, השבעים זקנים שעלו יחד עם משה, ונשרף נדב האביהו באוהל מועד, לפי מה שבא בו הקבלה האמיתית, שהמסורת אומרת, שאצילי בני ישראל, זה הזקנים ונדב האביהו, כלומר, גם הם כלולים בזה, והם חטאו באותו שהם הורסו והגיעו לטעותוהשאלה מדוע הם עשו את זה? דיברנו על זה בפעם הקודמת, ונחזור על זה, זה בגלל שהם רצו לראות כל מה שהם יכולים לראות, ולא היה להם החסד האלוקי שהגן על משה, כמו שנאמר ושכותי כפי עליך עד עוברי, הם לא נתנו איזו רווח, כדי שלא יראו את מה שאין להם כוח לראות, הם היו צריכים להימנע מלהגיע ממש אל הגבול. אבל הם רצו לראות כמה שאפשר. ולכן זה ביקורת על אריסטו גם כן. כלומר, מה שאמר אריסטו שהוא עשה את הכל בגלל שהוא רצה לדעת את האמת. והוא חשב שזה תירוץ טוב, זה שהוא אומר, בגלל שאני רציתי להגיע על האמת, אני נכנסתי לתחומים שאני לא יכול להכריע בהם באופן ודאי אני לא עשיתי את זה מתוך חוצפה. אומר הרמב״ם, דווקא האנשים הטובים ביותר, אצלנו, כלומר, נדב, אביהו ואצילי בני ישראל, חטאו בזה הם לא עשו את זה בגלל חוצפה, וגם לא בגלל גאווה. בעל העקידה אומר שאחד התרומות הגדולות של אריסטו, זה שהוא נתן מכה מאוד גדולה לעבודה זרה. אריסטו אמר שהאל לא יודע ממך, לא כדאי לך לעבוד שום דבר, הוא לא מתעניין בך, וזהו. אז הוא אומר, אם כדי שלא יסקלו אותך או שאתה לא תהיה אדם מוסרי בלי זה, זה בסדר, שתעשה. - היה לו רעיון לא נכון. שבראש כל הדברים יש מציאות שממנו יוצא הכל בלי רצון. כלומר, הוא לא רוצה שום דבר, הוא לא חכם, הוא לא יודע שום דבר חוץ מעצמו. יש לו תודעה נטו, והעולם יוצא ממנו, זה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ לא עבודה זרה. גוי ודאי לא חייב על דבר כזה, כלומר, ופחות או יותר, הוא אומר, לא כדאי להיכנע בגלל שאז לא תוכל להשכיל, וזה היה מכה גדולה, שהוא נתן לעבודה זרה. עבודה זרה מספיק חזקה, ודאי גם כן להתגבר על המכה הזאת, עד היום היא קיימת בכל מיני דברים, אבל הוא איתגר את עבודה זרה מאוד. אני חושב שזה אחד מהסיבות שהרמב״ם, מכבד אותו, בגלל שבשביל גוי, בלי מסורת, מסורת אבותיו הייתה מסורת אלילית. להגיד שיש אחדות בראש הפירמידה זה דבר גדול. עכשיו, בראש הפירמידה על פי ההבנה שלו, זה לא כל כך גבוה. זאת אומרת, הוא אומר שהסיבה הראשונה זה השכל שנמצא במעלה העליונה של המציאות. נו, בסדר, אבל זה עדיין בתוך המציאות הרגילה שאנחנו גם כן חלק ממנו. אבל בכל אופן, בשביל גוי שאין לו מסורת,זה לא רע, הרמב"ם אומר שהוא הגיע בשכל שלו למה שהשכל יכול להגיע בלי מסורת של הנביאים. אז מי חושב שהמסורת של נביאים זה לא מה שהוא, אומר, הוא, תראה איך שהוא משבח את אריסטו. אבל מי ששחושב, שמסורת הנביאים זה משהו חשוב, הוא אומר, תראה, הוא התחיל בסוג של נכות, אין לו את מסורת הנביאים, והוא הגיע למקסימום שהוא יכול להגיע בתנאים האלו. בכל אופן, חשוב שנראה את הדברים, גם כן בפרק לב', , נראה בעמוד נח' בגלל שזו באמת המשך של הדברים, דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר השכל שלנו, נמצא בחומר. דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. כלומר, אם אתה מתאמץ יותר מדי, זה כמו בדור שלי ההורים היו אומרים לילדים לא לקרוא בחושך, ולא לקרוא את האותיות הקטנות, בגלל שזה יקלקל את העיניים. אני לא יודע אם עדין חושבים ככה בכל אופן, הרמב״ם חשב שאם אתה מתאמץ יותר מדי, אז זה יחליש את העיניים. פעם אמרו שתלמידי ישיבה, כולם הם משקפיים, בגלל שהם מסתכלים באותיות קטנות, לא יודע אם זאת הסיבה, בכל אופן. לפי הרמב"ם אם אתה מתאמץ להגיע למה שקשה מעבר ליכולת שלך, אז לא רק שלא תוכל, אלא זה יקלקל ויפגע בכוחך לראות את מה שאתה יכולתה לראות קודם. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. מחשבה זה מדרגה יותר מדמיון וראייה כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד עכשיו, יש מדרגה מעל המחשבה, וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. אנחנו בדרך כלל חושבים, שמחשבה זה מחשבה שכלית. הרמב״ם מחלק, במילון של הרמב״ם, בדרך כלל מחשבה, זה כל סוג של הרהור. כלומר, אתה מהרהר בדברים, זה יכול להיות עניין שכלי, יכול להיות דברים אחרים, זה הפעולה של השכל ההיולי. ויש את השכל, שזה היכולת של האדם לקלוט ברגע כלשהו אמת מופשטת, גם כן. זה בעצם יקרה לך בהשגות השכליות, והוא, שאתה אם תעמוד על הספק עכשיו הוא אומר, מה אתה כן צריך לעשות אם אתה עומד על הספק אם אתה אומר צריך עיון, אתה ישר עם עצמך, ואתה לא מכריח את עצמך. ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו כלומר שאין לך הוכחה שזה לא נכון, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום , בעיונו באלו העניינים האלהיים. כלומר, צריך לדעת שיש דברים שאתה לא יכול להגיע אליהם, וכאשר אתה רואה את זה, אתה לא מכריח את עצמך, בגלל שאחרת אתה יכול או למות, כמו בן עזאי, שמת, כיוון שהוא רצה להגיע למה שאדם בגוף לא יכול להגיע אליו ולכן הוא התנתק מהחיים ולכן נשמתו עזבה את גופו, ובן זומה שהשתגע, בגלל שהוא לא יכל לשמור על השפיות שלו כאשר הוא לומד את הדברים האלה, ואלישע אחר שהגיע לכפירה. אז צריך לדעת את הגבול, כל הארבעה האלה לפי הרמב״ם, גם אלה שלא הצליחו, הכוונה שלהם הייתה להתחבר אל האמת. זה היה מתוך שחצנות או חוצפה, אלא להגיע אל האמת. אז כאשר אדם רואה שהדברים לא ברורים, ואין לו יכולת להוכיח הוא צריך להתרחק מזה. אריסטו לדוגמה, ידע שאין לו הוכחה, ובכל אופן הוא דחף, וכל תלמידיו משוכנעים שהוא קבע שהעולם קדמון. הרמב״ם אומר שהוא בעצמו ידע שאין הוכחה שהעולם קדמון. כמו שדיברנו, הוא לא מביא הוכחות אלא אומר שאלתי את כל חבריי, רובם הסכימו איתי, אם יש לך הוכחה, אתה לא עושה סקר דעת קהל. הוא היה צריך להגיד, אני לא יודע, או נראה לי ככה אבל הוא לא עשה את זה וזה לא בסדר. אבל למה הם עשו את זה? למה הם עשו את זה? אז אנחנו נראה מה ש... מה שקרה בחלק שני, בפרק לב', בעמוד שי"ב. ואמנם מעמד הר סיני - ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא -, כלומר, כל עם ישראל שמע רעשים, ממש רעשים גם בעלי חיים שהיו שם, היו שומעים את הרעשים האלה, זה לא עניין נבואי. אבל העניין שהיה שם זה היה נס, בגלל שלא היה שם משהו שהיה עושה את הרעש. היה רעש פיזי שכולם שמעו, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו בפרשת משפטים "עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל"; בהמשך נאמר ויראו את אלוהי ישראל וכ"ו, הוא משה רבינו ע"ה - במדרגה העליונה כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו"; ואהרן - למטה ממנו ונדב ואביהו - למטה מאהרן ו'שבעים זקנים' - למטה מנדב ואביהו ושאר האדם עוד נביאים שהיו שם - למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז"ל' - "משה - מחיצה בפני עצמה ואהרן - מחיצה בפני עצמה": ראינו שהשבעים זקנים האלה, ונדב ואביהו, הם פרצו, ונדב ואביהו פרצו גם כן בעניין המשכן, והם הביאו אש זרה, כמו שהם הכניסו את הצד הגשמי וראו את מעשה לבנת הספיר, אז גם כן הם פרצו והביאו אש זרה. יש מדרשים שאומרים שהאספסוף שנספו בתבארה ונשרפו, הם הזקנים שהמשיכו לדון בדברים שלא היה להם הבנה בהם. אני חושב שזה מובא גם בזוהר שזה מה שהם עשו. וראינו שהם עלו יחד עם משה, וכולם ידעו שיש משהו שהם לא עלו בהר עד למשה, ולא עלו עד לאהרון, והיה מי שכל אחד שעלה רצה, חוץ מאהרון כנראה שידע את מקומו, אבל הם ראו, רצו להגיע למקסימום שהם יכולים להגיע, והם עברו את מחיצתם. זה היה הכוונה, ונבין אחר כך. מה שמעניין הוא, נראה פרק י' בחלק ראשון. פרק י' הוא מדבר על המילה ירידה ועלייה, ירד ועלה. הוא אומר שיש לזה כמה פירושים, אחד בעניין פיזי, עולה, הוא עולה בסולם, יורד בסולם, השני זה לגדולה, עולה למלכות, יורד, ככה. יש עניין שיש ירידה בעיון, גם מסתכל במה שמתחתיו, והעלייה הזה שהוא שהוא מביט במה שלמר ממנו. וגם יש עניין של שרות, הגדולה עלינו, נראה בסוף עמוד לב'. אמנם העניין הראשון, רצוני לומר עניין הנבואה והכבוד הרבה יש הרבה פסוקים כאלו וירדתי ודיברתי עמך, ‫ויראה ה' על הר סיני, ‫ירד ה' לעיני כל העם, ‫ויעל מעליו אלוהים, ויעל אלוהים מעל אברהם. ‫ אז יש ירידת נבואה, ‫ויש עלייה. ‫מה זה עלייה? כאשר כתוב ‫ויעל אלוהים מעל אברהם, ‫זה שנסתלקה הנבואה, ‫כלומר נסתלקה שכינה ממנו. ‫ירד, זה ירד השכינה אל אברהם, ‫ככה גם אל הנביאים. ‫אני ממשיך, אבל אמרו, ‫ומשה עלה אל האלוהים, ‫הוא מן העניין השלישי, ‫כלומר, זה מקום עיון. ‫ מצורף אל היותו גם כן עולה אל ראש ההר שמשה עלה פיזית להר אשר ירד עליו האור הנברא, לא שהשם יתעלה יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו. אלא זה מקום עיון מקום שבו ‫הוא יביט אל הקדוש ברוך הוא. אצל שאר הנביאים, ‫וגם כן אל העם נאמר ירידה, ‫וירד השם על הר סיני, ‫ירד השם לעיני כל העם. ‫לעומת זאת משה עולה, חוץ מדוגמה אחת ‫שאצל משה כתוב וירדתי. ‫איפה, זה מופיע? נקרא שוב, ‫ואמנם העניין הראשון, ‫רצוני לומר עניין הנבואה ‫והכבוד הרבה. ‫וירדתי ודיברתי עמך, ‫וירד השם על הר סיני. ‫על מי אומר וירדתי ודיברתי עמך? ‫ עם משה. באיזה עניין? ‫-למנות הזקנים. למה היו צריכים ‫למנות זקנים? ‫ מה קרה לזקנים שהיו בהר סיני? ‫נשרפו בתבערה ‫, זה המקום היחידי, ‫ככה אומרים המפרשים, ‫שלא כתוב שמשה עלה, ‫אלא שירדה הנבואה על משה. ‫ למה זה היה ככה? ‫המלבים אומר שהנבואה ‫ירדה אליו כדי שהזקנים יקבלו את הנבואה ממשה ‫כאשר משה בדרגה נמוכה יותר. כדי הם לא יהיו ברצף עם משה רבנו ‫במדרגה העליונה, שהוא נכנס יותר, ‫והם גם נכנסו, כדי שהזקנים ‫שהחליפו את אלה שנשרפו לא יכשלו וישרפו גם הם, ‫כאן מראש הם מקבלים משהו, ‫לא ממשה בשלמותו, ‫אלא משה במדרגה עממית, כלומר, ‫הוא קיבל משהו שהוא יכל אחר כך ‫להציל עליהם את הרוח . ‫ולכן הרמב״ם מכניס את הפסוק, ‫וירדתי ודיברתי עימך, ‫אבל אחר בכל המקרים האחרים, ‫אמרו, משה עלה אליו, משה עולה תמיד. ‫הכוונה היא שהשכינה לא צריכה ‫לרדת על משה, משה מגיע אל השכינה. ‫זאת הכוונה. כאן זה יורד ‫כדי שלא יקרה לזקנים המחליפים, ‫מה שקרה לזקנים הראשונים. ‫טוב, חוזרים לעמוד כ"ז. ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר ‫מי זה אשר למטה ממנו? ‫מי פחות מאיתנו? ‫ פרופ' יוסף פאור ז"ל, ‫אומר שכוונה לאריסטו, כן? ‫אבל ‫איזה קל וחומר זה? ‫ שהרי האנשים האלה, ‫נדב ואביהו ואצילי בני ישראל, ‫ פרצו על הקודש. ‫אבל מי אנחנו? ‫איזה נזק אנחנו יכולים לעשות? ‫ אם אנחנו לא מבינים, ‫אז אנחנו לא מבינים, ‫אבל אנחנו לא מביאים אש זרה לתוך המקדש ‫מקסימום, נגיד איזו סברא ‫לא נכונה, ‫אנחנו לא אצילי ‫בני ישראל הזקנים, ‫אז מה אנחנו יכולים לעשות? ‫וזה נכון, אף אחד לא חושב ‫שאדם שאומר, אני, יש לי חוכמה, ‫ומתברר שאין לו חוכמה, שהוא ישרף. ‫, וגם אנחנו לא בין ארבעה ‫שנכנסו לפרדס ואחד השתגע, ‫ אנחנו עוסקים בדברים יותר קלים. ‫אבל הכוונה היא, לדעתי, ‫שהרמב״ם לא מדבר ‫על העונש או על החומרה, ‫אלא שמי שאומר, אני עושה את זה ‫כדי להגיע לאמת, זה לא ככה, ‫זה פוגע באמת. ‫אם אצלם הם פגעו באמת, מה הסיכוי שלנו, אם אנחנו עוברים ‫מעבר לגבול היכולת שלנו ‫להגיע לאמת ולא להשתבש? ‫זה הכוונה. לא שאם אנחנו טועים, ‫אז נשרף. ‫טוב, נמשיך. ‫זאת אומרת, שצריך לכל אחד ממנו ‫שיכוון ויתעסק בהשלמת ההצעות, ‫ההצעות הכוונה ההקדמות, הבנת ההקדמות, ‫המטהרות להשגה מטומאתה. ‫יש טומאה שזה נקרא הטמטום, ‫שהיא הטעויות. ‫ואז יבוא להביט ‫למחנה הקדוש אלוקי, כאשר אמר, ‫וגם הכוהנים הניגשים אל השם מתקדשו, ‫בין יפרוץ בהם השם, ‫ וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר ‫שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלוהים. ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו, ואומר, שאצילי בני ישראל עם המכשולים שאירעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן פעולותיהם ‫כלומר, הוא אמר כך, ‫זה לא שבגלל שהם אכלו ושתו, ‫הם הבינו לא נכון. ‫אלא בגלל שהם הבינו לא נכון, אז הם אכלו ושתו. ‫בגלל שחשבו שזה בסדר ‫להכניס את החומריות, ‫את הצד הנמוך יחד עם הצד העליון. ‫כמושראינו במכילתא, ‫שהם ערבו ובלבלו בין עליונים לתחתונים, ‫הם לא ידעו שיש לזה מקום ‫ויש לזה מקום. ו‫הכניסו את החומר היולי ‫לתוך התמונה של השם. ‫אכלו ושתו כאשר הם עשו את זה. ‫אחר כך גם הביאו אש זרה ‫משליהם כאשר היה זה. ב‫קיצור, זו הייתה תפיסת העולם. ‫, ונטו לעניינים הגופיים ‫להשתבש ההשגה. ‫ולזה אמר, ‫ויחזו את אלוהים ויאכלו וישתו. ‫אמנם סוף המאמר, והוא אמרו, ‫ותחת רגליו, כמעשה, לבנת הספיר. ‫הנה, יתבאר בקצת פרקי זה המאמר, ‫בעיקר בפרק כ"ו חלק שני. ‫עכשיו נראה מה שהוא עושה פה. ‫בגלל שהשאלה הייתה, ‫איך אפשר להתבלבל? ‫ואם רואים את הנבואה, ‫כאילו אתה נכנס לתיאטרון, ‫והקדוש ברוך הוא מראה לך סרט, ‫אז אי אפשר להתבלבל. ‫ברגע שאתה נכנס, אתה רואה ‫בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא נותן לך, אם נרדמת באמצע אז זה בעיה אתה מתעורר ואתה לא יודע ‫מה היה שם. אבל ‫קשה להאמין שמישהו היה נרדם ‫בנבואה. ‫אלא אם כן צריך, ‫את התרדמה כדי לקבל את הנבואה כמו שתרדמה נפלה על אברהם, ‫כדי לקבל את הנבואה, ‫בכל אופן אם זה אם הקדוש ברוך הוא מראה לו את הנבואה אז איך זה יכול להיות. ‫אבל אמרנו שלפי הרמב״ם, ‫הנבואה זה עניין שכלי בהתחלה. ‫כלומר, השפע האלוקי ‫יורד על כוח הדברי, ‫ובמחזה השפע עובר מהדברי‫ והולך אל הכוח המדמה. ‫אז כאשר אדם מקבל את זה, ‫והוא מאמץ את השכל להבין, ‫מתוך השפע האלוקי היורד עליו, ‫את מה שלא היה כלול בה. ‫או שהיה כלול בה אבל הוא לא ראה את זה ‫בבהירות, בגלל שהשכל שלו ‫לא הבין את זה בבהירות, ‫הוא מתאמץ. מדובר במשהו ‫שהוא כמעט יכול להגיע אליו אבל ‫אם משהו לגמרי מעבר לזה, ‫אין חשש, הוא לא יראה כלום. ‫כלומר, מישהו שרוצה לראות מפה ‫את אנגליה, לא יקרה לו כלום כמה שהוא יתאמץ , ‫זה לא יעבוד. אבל ‫מי שרוצה לראות משהו ‫שהוא כמעט יכול ולא מגיע לשם, ‫אז זה הדבר שיפגע בו. ‫ולכן זה ישבש את התפיסה השכלית שלו, ‫ התמונה שנוצרת ‫מהשפע האלוקי שיורד עליו, ו‫בצירוף מה ששלח מחשבותיו. הטעות ‫שהוא רואה זה לא מה שהיה שם בשפע, ‫אלא זה נוצר מהמחשבה שלו שהוא הוסיף לנבואה, ‫זה בדיוק העניין של האש זרה, ‫שמכניסים מחשבות ‫יחד עם מה שירד. ‫אז כאשר מקבלים את הנבואה, ‫אדם צריך להבין את השפע האלוקי ‫שיורד על השכל, ולא להכניס ‫סתם השערה לתוך הנבואה יחד עם זה. ‫כאשר הוא לא זהיר, והוא מערבב ‫דברים שהם לא מובהקים ‫ולא מבוררים לתוך הראייה, ‫אז הוא מקבל טעות, וזה ‫מה שהוא אומר כאן בסוף. ‫לכן הוא כותב את זה בסוף פרק ה', ‫ולא בסוף פרק ד'. ‫בפרק ד', הרי הוא דיבר על זה, ‫שראייה זה גם ראייה שכלית, ‫ ‫אבל הוא אומר כאן, ‫והכוונה כולה אשר כיווננוה היא ‫שכל ראייה או חזיה או הבטה ‫שבאה בזה העניין היא השגה שכלית, ‫לא ראות העין, ‫שאיננו יתברך נמצא ‫שישיגו עיניים. ‫וזה דבר פשוט, ‫שלא רואים את הקדוש ברוך הוא בעיניי. ‫אבל אולי בדמיון, ‫אבל הוא אומר כך, ‫ואם לא ירצה אחד מהמקצרים, להגיע לזאת המדרגה ‫אשר נשתדל עמו לעלותה, ‫כלומר, אם מישהו אומר, ‫אני לא רוצה להיכנס לזה, ‫ זה קשה לי תעזוב אותי. ‫ ‫מתכחשים זה מי שאומר, ‫אני יודע מה שאתה אומר לי, ‫ואני לא מוכן לקבל את זה. ‫זה דבר אחד. ‫מתקצרים זה שהם או בגלל ליאוט ‫או בגלל חוסר הכנה, ‫הם לא יכולים להגיע לזה. ‫אז הם אומרים, תעזוב אותי, ‫אני אין לי זמן לזה, ‫זה לא מעניין אותי. ‫אז הוא אומר שאם יש מתקצרים ‫להגיע לזאת המדרגה ‫אשר נשתדל עמו לעלותה, ‫להבין איך השפע השכלי יורד על השכל ‫ואחר כך על המדמה, ‫או מהשכל אל המדמה, ‫או כל אחד באופן אוטונמי, ‫ראינו שיש גם חלום וגם מחזה, ‫אם לא ירצה אחד מן המקצרים ‫להגיע לזאת המדרגה ‫שנשתדל עמו לעלותה, ‫וישים אלו המילות כולם, ‫אשר באו בזה העניין, ‫מורות על השגות חושיות. ‫עכשיו, הוא לא מדבר ראיה בעיניים, ‫אלא הוא מדבר על חשגות חושיות ‫של הכוח המדמה. ‫לאורים ברואים ‫הכוונה היא לכבוד השםי, ‫אבל רואים את זה רק בדמיון, ‫וזה לא עניין שכלי בכלל. ‫אם מלאכים או זולתם, ‫הכוונה זולתם, ‫שיכול להיות כבוד השם, ‫אין הזיק בזה. ‫למה הוא אומר את זה פה? ‫אמרנו את זה כך, ‫בגלל שכך הוא הסביר ‫במשנה תורה, אם אתם זוכרים, ‫שם הוא כותב שכדי לקבל נבואה אמיתית ‫צריך להיות דווקא בתרדימה, ‫או בחלום לילה. ‫את העניין השכלי, ‫הוא לא מדגיש בכלל ‫ במשנה תורה, ‫והוא אומר, אם אתה רוצה להישאר ‫במה שאמרתי במשנה תורה, ‫אין הזיק בזה, ‫העיקר שאתה, שלא רואים בדמיון, ‫אפילו בדמיון נבואי, את הקדוש ברוך הוא. ‫אין לקדוש ברוך הוא ‫איזה דיוקן נבואי. ‫יש כבוד אלוקים, ‫כבוד אלוקים זה לא השם, כבוד השם והשם ‫זה שני דברים. ‫דיברנו על זה, אבל נגיד את זה שוב, ‫אפילו תלמידי חכמים טועים ואומרים, ‫שהקדוש ברוך הוא בכל העולם, הקדוש ברוך הוא, ‫הוא לא בכל העולם, כבודו מלא העולם, הקב"ה נבדל מן העולם, הוא פועל השגחתו בתוך העולם, כבודו בתוך העולם, הקב"ה נבדל מן העולם, הוא פועל השגחתו בתוך העולם, כבודו בתוך העולם, בכל אופן, כבודו זה לא הוא, כבודו זה דבר נברא, דבר נאצל

[1] תמלול השיעור: בשיעור הקודם אמרנו שבמקרה שהשפע האלוקי לא עובר דרך הכח השכלי אל הכוח המדמה, אלא אחרי שהוא יורד על הכוח השכלי, באופן אוטונומי זה יורד גם כן במקביל לצד הדמיוני. הקשר של השפע האלוקי ישירות עם הצד המדמה של האדם, שזה כוח פיזי כפי שאומר הרמב״ם, הכח המדמה זה כוח גופני ולכן זה יוצר ניגוד, כדי לקלוט את זה בכוח המדמה שלא באמצעות הכוח השכלי שבאמצע, הדבר הזה מפיל את הנביא לתוך חלום. לעומת זאת במחזה לפעמים הנביא מקבל את הנבואה במחזה כאשר הוא עומד על רגליו. למרות שהוא רואה את הדברים בדמיון של נבואה וזה לא מפיל אותו על הקרשים באופן הכרחי, אם מדובר על מחזה שכמו שאמרנו הכוח השיכלי הוא זה שמפעיל את הכח המדמה, אלא אם כן הוא רואה דמות שמדברת אליו, ודאי אם זה דמות השם שמדבר אליו, ולפי דעה אחרת כל דמות, גם דמות מלאך שמדברת אליו. זה כיוון שהדיבור נתפס כחודר, גם כאשר אני מדבר איתכם או אתם מדברים איתי, הדיבור נתפס כחודר את האדם הקולט, אז בנבואה כשיש דיבור מדמות שמדברת אל הנביא זה חודר וגם במחזה זה יפיל את הנביא לקרשים, והמחזה הופך להיות חלום. ככה זה הולך, אז יש שתי סיבות למה הנביא צריך להיות ישן או בתרדימה, או בגלל שהשפע האלוקי יורד ישירות על הצד המדמה שלו, זה יפיל אותו. או אף על פי שהשפע האלוקי פועל על הצד השכלי ומשם למדמה, אם זה מגיע למצב שהוא שומע את הדמות האלוקית, השם מדבר אליו, או אפילו דמות מלאך לפי אחת מהשיטות שמביא הרמב״ם, זה יפיל אותו. זה שתי אפשרויות. וראינו שהרמב״ם לומד על שתי הדברים מהפסוק בבעלותך, שהקדוש ברוך הוא מדבר עם מרים והארון, והוא מסביר להם מה השונה בין משה רבינו לבינם ולבין כל הנביאים. הוא אומר שכל שאר הנביאים במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. דיבור זה רק בחלום, אבל העיקר במחזה זה התוודעות, כלומר זה ידיעה. וזה מה שהרמב״ם אומר, הוא אומר את זה בפרק ה של חלק שני יש שתי סולמות, יש שתי דרכים למדוד מה זה גבוה. המחזה הוא נחשב לי יותר גבוה מאשר החלום. הרמב״ם בפרק ממ"ה של חלק שני הביא סולם של נבואה. יש שתי מדרגות של נבואה שהם רוח הקודש. המדרגה הנמוכה של רוח הקודש היא כמו שמצאנו רוח השם היה על שמשון, או רוח השם היה על גדעון. כלומר גדעון לא היה נביא, זה רוח הקודש אבל לא בנבואה,. השפע אלוקי יורד עליו, ונותן לו כוח לעשות משהו שבאופן נורמלי הוא לא היה עושה לטובת עם ישראל או לטובת העולם. בכל אופן זה המדרגה הראשונה הנמוכה של רוח הקודש. יש אחר כך עוד מדרגה של רוח הקודש שאדם לא יודע מה הוא יגיד או מה שהוא יכתוב עד שהוא כותב את זה זה עניין שאדם כותב ויש לו סיעתא דשמיא בכך ורק אחרי שהוא גומר לכתוב. הוא מסתכל על מה שהוא כתב ומבין את המשמעות של מה שהוא כתב. זה לא שהוא לא הבין לגמרי, אם הוא כותב עברית הוא יודע מה זה עברית, זה לא שפתאום מישהו כותב צרפתית ולא מבין מילה אחת בצרפתית. הכוונה שהוא כותב את זה אבל הוא לא הוא לא ער לגמרי למשמעות של מה שהוא כותב. יש מחלוקת בין הרמב״ם ובין רבי סעדיה גאון בנושא של תהילים לדוגמה. רב סעדיה גאון כותב שכאשר דוד הוא כותב ומדבר על הקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה קודם תמונות ואחר כך הוא מתרגם את זה לתפילות. הרמב״ם אומר שזה לא ככה שדוד המלך בעצמו מבטא את הרגשות של עם ישראל במשך הדורות והוא לא רואה תמונות אלא הוא כותב את איך שעם ישראל מרגיש או שהוא מרגיש כלפי הקדוש ברוך הוא. הוא כותב את זה ברוח הקודש והוא עושה את זה בסיעתא דשמיא וזה לא נבואה זה מדרגה נמוכה. כל הכתובים ככה. אז רוח הקודש זה או בכתיבה או לפעמים זה בחלום אבל זה חלום שנקרא חלום לילה. וזה חשוב לדעת הרמב״ם חלום לילה זה חלום שגם אני וגם לכם לכולנו יש חלום לילה אצל הרמב״ם ונראה את זה עוד מעט יש מדרגות הדבר השכיח זה חלום לילה ויש חלום כאשר זה בנבואה זה חלום נבואי. ההבדל בין חלום נבואי וחלום לילה זה שבחלום נבואי, הנבואה זה מה שמפיל את הנביא לחלום. חלום לילה אנחנו יודעים כמו שאחרי יום עבודה רוצים לישון, זה העניין של החלום לילה. אז יש חלום לילה, יש חלום. יש מראה לילה. מראה לילה זה שווה לחלום. זה אותו דבר. יש מדרגה גבוה יותר. שזה מראה, יד השם, חזון, מחזה, כל זה, זה המדרגה שבה השפע האלוקי יורד על הצד של השכל ואחר כך מן השכל זה עובר אל הכוח המדמה וזה לא מפיל את האדם בהכרח אל החלום. חכמי ישראל גם יש להם שפע אלוקי שיורד על הצד השכלי שלהם וזה לא מפעיל את הצד המדמה. אתם זוכרים שהרמב"ם במשל אומר שכשהנביא מקבל נבואה הוא רואה את הסביבה שלו כולה מוארת כלומר שיש ברקים שמאירים את סביבתו. לעומת זאת החכם הוא נמצא בחדר חשוך כאילו יש אור קטן. של אבן טובה שמאירה והוא מתמקד באבן הזו. כלומר הוא נמצא בעולם הרגיל אבל הוא לא נותן לעולם הרגיל להפריע לו. זה לא בחלום אבל הוא מתעלם. טוב שהוא לא הולך ברחוב באותו זמן. בגלל שהוא שקוע במחשבתו הוא יכול להיכנס בקיר. אז הוא ממש מתמקד. פעם ראיתי שהיו אומרים על הרבי מיקוצק שהוא אומר שהוא הגיע למה שהגיע בגלל שהוא היה יכול לחשוב מחשבה אחת משך שבוע. זה לא אומר שהוא לא חשב על דברים אחרים הוא גם קידש הוא גם קיבל שבת אבל הוא לא שיחרר את המחשבה האחת עד שזה מתפרץ. זה קורה אני חושב להרבה אנשים חכמי ישראל שחושבים על דברים כל הזמן ואחר כך אפילו באמצע הלילה מקבלים את התשובה למה שמפריע להם. זה לא איזה גילוי של משהו אבל זה עניין שהדברים מתבשלים כמובן שאחר כך כשקמים בבוקר צריכים לראות האם זה עומד במבחן האם זה מתאים למקורות האחרים. זה יכול להיות שסתם אבל ככה זה הולך זה עניין של רוח הקודש של של חכמי. כמו שמאמרתי זה חושך עם נקודה של אור לעומת הנביא שאצלו הכל מאיר. עכשיו יש הבדל גדול. כאשר מדובר במחזה ראינו את זה באברהם בברית בין הבתרים בהתחלה זה היה מחזה זה התחיל בפרק ט"ו בבראשית בפסוק א' ושם כתוב ויהי דבר השם אל אברם וזה לא מפיל אותו על הקרשים. אף על פי שזה גם מגיע לכוח הדמיון בגלל ששם עוד לפני שנפלה תרדימה עליו ויוצא אותו החוצא הקדוש ברוך הוא הוציא את אברהם החוצא לראות את הכוכבים ורמב״ם אומר שזה היה במראה הנבואה אבל הוא לא נרדם רק אחר כך כאשר השם מדבר אליו וידבר השם אליו בברית בין הבתרים זה מה שמפיל אותו לתוך חלום האבחנות שעשינו זה דבר חשוב כדי שנבין את השבח שמשבח הרמב״ם את אונקלוס כלומר הרמב״ם מאוד משבח כמה פעמים במורי נבוכים את התרגום של אונקלוס הוא אומר שהוא. קיבל את המסורת שלו מרבי אליעזר ומרבי יהושע ולכן צריכים לכבד מאוד את התרגום שלו והוא מאוד מדייק. נראה פרק כ"ז עמוד מ"ט. אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. כלומר אונקלוס מאוד מקפיד שלא לפרש דברים פירוש שיכול להביא את ההמון להאמין שהקדוש ברוך הוא יש לו גשם שיש לו גוף וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה היגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה. והנה תרגם ירד השם. יתגלה השם. וירד השם על הר סיני ויתגלה. ולא אמר נחת השם. נחת זה יורד כמו מטוס נוחת. זה עניין של ירוד. כמו רגש נחיתות. הוא לא מתרגם את זה ככה. אלא הוא תרגם יתגלה. ארדה נא ואראה אתגלי כען ואדון. וזה נמשך בפירושו. נא זה עכשיו. כמו הלעיתני נא. זה לא בבקשה אלא תן לי עכשיו. ומה שכתוב שלא לאכול את הפסח נא הכוונה היא מידית בלי שזה מבושל. מישהו אמר לי שהוא חושב שמזה יש מה שאומרים באנגלית now. וזה מתאים לעשיו. תן לי נאו. נחזור לפרק, ארדה נא ואראה אתגלי כען ואדון. וזה נמשך בפירושו. עכשיו הוא מסביר משהו אלא שהוא תרגם. את מה שאמר השם ליעקב אנוכי ארד עמך מצרים הוא לא תרגם אתגלי. אלא הוא תרגם אנא איחות עמך למצרים. איחות זה יורד פיזית. וזה דבר מופלא מאוד. יורה על שלימות זה האדם הכוונה לאונקלוס. וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם. הוא פתח לנו בזה התרגום עניין גדול מענייני הנבואה. זאת אומרת תראה מה שאונקלוס מלמד אותנו בין. הנושא של הנבואה. והוא כי תחילת זה הסיפור אמר ויאמר אלוהים לישראל במראת הלילה. מראת הלילה אמרנו שזה חלום נבואי. נכון? זה לא כמו חלום לילה שזה חלום רגיל. וזה לא מראה אלא זה חלום נבואי שזה מראת לילה. ויאמר יעקב יעקב ... אנכי ארד עמך מצרימה וכאשר כלל תחילת המאמר היותו במראות הלילה שזה חלום נבואי זה לא מראה אלא חלום נבואי. לא הרחיק אונקלוס שיסופר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו. הוא תרגם את זה מילולית כמו שיעקב אבינו שמע. אנכי ארד הוא תרגם אנא איחות. והוא האמת כי זה סיפור מה שנאמר. לא סיפור עניין שקרה. כלומר מה אפשר לעשות בחלום שאי אפשר לעשות במחזה? כמו שכתוב במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו כן אז יעקב ראה תמונה שכבוד האלוהים מדבר איתו הוא שומע את הדיבור מפי הכבוד. איזה מילים הוא שומע בעברית? הוא שומע את המילה ארד. אז אונקלוס מתרגם את המילה שהוא שמע ארד. איחות לכן הוא אומר, זה לא סיפור עניין שקרה, אלא מה שנאמר בחלום, ובחלום אפשר לשמוע דיבור שמגיע אליך מהדמות כמו אנוכי ארד, זה לא כמו עניין שקרה, כמו וירד השם על הר סיני, וירד השם על הר סיני מה קרה? השם התגלה, השם לא יורד, אין עניין של ירידה. וירד השם על הר סיני, אשר הוא סיפור מה שהתחדש בדברים הנמצאים, ולזה כינה אותו בהיראות, והרחיק ממנו, מה שיורה על מציאות התנועה כלומר אונקלוס אומר, אני לא אתרגם את זה מילולית, בגלל שאני לא רוצה שהעם יחשוב שהקדוש ברוך הוא עולה ויורד, והדברים הדמיוניים, כלומר, סיפור מה שנאמר לו, הניחו כאשר היה, וזה מופלא, כלומר, מה שנאמר הוא כן יתרגם את זה מילולית וארד זה המילה שנאמרה ליעקב, וזה מופלא, ומכאן תתעורר, כי יש הפרש גדול, מה שיאמר בו בחלום, או במראות הלילה, דבר אחד הכוונה שזה אותו דבר, ובין מה שיאמר בו במחזה ובמראה ומה שיאמר בו סתם ויהי דבר השם אליי לאמור שזה גם כן במחזה בגלל שלא נאמר ויאמר השם אליי לאמור. ויאמר השם אליי זה שהוא מדבר אליי היה דבר השם אליי זה שנודע לי דבר השם זה לא בהכרח שהשם מדבר אליי אלא נודע לי דבר השם. בגלל שקודם כל הנביא מקבל את הידיעה ואחר כך הוא מתאר במילים את הסיפור שהוא רואה אבל זה בעיקר סיפור. בנושא זה יש שלוש דרגות יש רוח הקודש שהוא בא בחלום שהוא לא חלום נבואי. בנבואה לעצמה לא רוח הקודש. יש שני דרגות יש חלום ויש מראה וכמו שכתוב בפסוק במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו זה שתי אפשרויות חוץ מזה יש את הנבואה של משה רבנו שהוא ליגה אחרת . ואפשר עוד אצלי, כי אונקלוס פירש אלהים הנאמר הנה – מלאך. ולזה לא הרחיק שיאמר "אנא אחות עמך למצרים". ולא תרחיק האמינו אלהים הנה – מלאך, והוא יאמר לו אני עכשיו מדבר על משהו שלא כותב פה בשמות בפרק ג פסוק ח' בסנה כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר למשה וזה במחזה לא בחלום הוא אומר וארד להצילו מיד מצרים אונקלוס מתרגם אתגלי ויתגלית לשזבותהון מידא דמצרים בגלל שזה מראה זה הסנה זה הנבואה היחידה שאנחנו מוצאים את משה רבנו מקבל לפני שהוא מגיע לאספקלראי מאירה אבל זה לא חלום הוא רואה דברים שמתוודאים לו זה לא עוד שהוא שומע הוא רואה את כל התמונה וזה מה הוא ראה הוא ידע שהקדוש ברוך הוא יתגלה זה מה שהוא ידע וזה תורגם אחר כך למילים אבל זה לא התחיל ממילים כמו שהיה בחלום של יעקב אז זה חשוב לנו לדעת ומזה אנחנו עוברים לפרק ה’ כאשר החל ראש הפילוסופים הכוונה לאריסטו במקום אחר הרמב"ם אומר אם כבר לומדים פילוסופיה אז כדאי כבר ללמוד את אריסטו בגלל שהוא לקח את כל מה שהיה לפניו והוא יותר טוב מאחרים וגם את אריסטו לא כדאי לקרא בגלל שהוא קשה מדי אז כדאי לקרוא את התלמדים שלו כי מה שהם אמרו זה פחות או יותר מה שהוא אומר. אגב זה דבר שהוא מביא את אריסטו וגם בחלק ב' פרק יד הוא מביא כמעט אותו לשון אבל ביותר הרחבה טוב כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר, זה עניינו: אין ראוי למעיין בספריו שיחסהו במה שיחקור עליו, לעזות, הכוונה חוצפה, או היותו משתבח ומתפאר והורס הכוונה קופץ, לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אני יודע שאני עושה את זה. אבל ראוי שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.. אז ישכח אריסטו. אתה השקעת, אתה אוהב את האמת, ולכן אתה מוכן להיכנס לדברים שאתה לא מבין בהם מאה אחוז. למרות שאתה לא יכול להגיע למסקנות ברורות בכל אופן אתה קופץ , ‫אז צריכים להגיד שכוח. ‫ככה אומר אריסטו כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, צריכים להיזהר מאוד, ‫שלא ‫לקפוץ לדברים כאלה בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין. ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון. ‫הרמב"ם מסכים עם החלק הראשון. ‫של ‫אריסטו שיש כמה כללים ‫שאתה צריך לעשות קודם, ראשית כול, ‫שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ‫אוקיי? ‫ויזקק מידותיו זיקוק רב. ‫עכשיו, אריסטו קדם לרמב״ם ‫בעניין של הדרך האמצעית. ‫זה ידוע. ‫אבל אריסטו עצמו אומר ‫שיש לו קצת בעיה בזה. באתיקה של אריסטו, ‫לדברי אריסטו, ‫הדרך הממוצע נקבע ביחס אלינו. ‫ואמצע זה איננו אחיד, ‫ולא אותו דבר לכל בני האדם. ‫מה זה אמצע? ‫הוא מוגדר לפי שיקול של היגיון, ‫הוא כדרך שיגדירנו אדם נבון. ‫אדם נבון מזכיר את אהרן ברק, נכון? ‫כלומר, זה המבחן של האדם הנאור. ‫כלומר, ‫אדם הנבון, הוא יודע, פחות או יותר, ‫לפי ההקשר, מה זה האמצע. ‫אריסטו מוסיף ואומר שקשה במיוחד הוא יישומו ‫של הכלל על הפרטים. כלומר, אריסטו אומר ‫אני יודע את הפרנציף, ‫העיקרון, זה שלא טוב להיות קיצוני לכאן ‫או לכאן, צריך להיות באמצע. ‫זה הכלל, אין לי ספק. ‫איך אני מיישם את זה? זה קצת בעיה. ‫זה ממש, זה ראש של גוי, ‫עם כל הכבוד. ‫אנחנו יודעים בהלכה שהעיקר ‫היא להגיע לתכלס, מה אתה עושה. ‫אבל הוא אומר, אני לא יודע, ‫אני יודע רק את הפרנציף, ‫אז תחזור לפילוסופיה שלך עד שתדע להגיד מה צריכים לעשות. ‫ויש גם כמה מחלוקות בגלל שהוא ‫בחן את הדברים, ‫על פי החברה היוונית. ‫אחד מהם זה עניין של הכעס. ‫אריסטו אומר שמידת כעס חשובה לגבר. ‫גבר צריך להתרגז מדי פעם. ‫היה פעם ראש ממשלה אחת שהפועל ‫שתמיד היה יחד עם שמו, זה שהוא זועם. ‫אז הוא אומר, זה גברי, ככה הוא כותב לפעמים נשבח ‫את המתקצפים ונקרא להם גבריים. ‫הוא גברי הוא לא מקבל כל דבר, ‫והרמב״ם לעומת זאת אומר ‫שצריך להתרחק מאוד מהכעס. ‫גם עניין של ענווה. ‫ענווה אצלנו זה משהו טוב. ‫ואריסטו לא אוהב את הענווה. ‫אדם צריך לדעת מיהו, בזה אנחנו מסכימים, ‫אבל לדעת אריסטו הוא צריך לתבוע את מה שמגיע לו. ‫ אז אריסטו אומר שצריך לעבוד על זיקוק המידות אבל המידות ‫שאנחנו רואים אותן כמידות טובות. ‫אני חושב, אגב, שזאת הסיבה ‫שהרמב״ם במשנה תורה ‫מקדים את יסודי התורה ‫להלכות דעות, שזה המידות. ‫, הוא כותב גם כן ‫בהקדמה לפרקי אבות, ‫כאשר הוא מדבר על הדרך האמצעית, ‫הוא מדבר...לאנשי תורה. כלומר, גם במידות ‫שהתורה רואה אותן כחיוביות, ‫השאלה היא האם צריכים להיות ‫בקיצוניות או לא, ‫אבל בוודאי ההקשר הוא מתוך ‫המידות שקובעות התורה. ‫אז אם כן, אריסטו עוסק בזיקק המידות, ‫אבל לא לפי המידות ‫שאנחנו חושבים שזה מידות טובות. ‫כן. וגם כן, לא יגזור בתחילת הדעת ‫שיעלה בליבו, ולא ישלח מחשבותיו ‫תחילה ויהיה השליטים להשגת האלוה. ‫אני לא אכנס לזה בגלל שזה יותר שייך ‫לחלק שני, אבל בעיקר מה ‫שאריסטו מדבר עליו, זה עניין של ‫האם העולם קדמון או לא. ‫עכשיו, הרמב״ם טוען שם ‫שאריסטו לא הגיע למסקנה. ‫ואיך הוא יודע את זה? ‫לא בגלל שאריסטו הודע ממש בגלוי ‫שהוא לא הגיע למופת והוכחה הגיונית ‫שהעולם קדמון, אלא בגלל שהוא אמר, ‫אני שאלתי את הפילוסופים האחרים ‫ובדקתי בספרים, ורובם מסכימים איתי. ‫ אדם כמו אריסטו ודאייודע ‫שאומרים דבר כזה רק אשר אין ‫הוכחה חותכת. כאשר אוקלידס הציג את מסקנותיו הגיאומטריות, הוא לא אמר “רובם מסכימים איתי”. גם אם היה היחיד הוא ידע שהוא צודק, ואלו שלא מסכימים טועים והוא לא התייחס להסכמת הרוב. ‫אריסטו אפילו הגיע למצב, ‫שהוא אמר, וגם כך קיבלנו מאבותינו, ‫ורוב תרבויות העולם חושבים ‫שהשמיים תמיד היו, וכנראה זה ‫מאוד טבעי לחשוב שהשמיים תמיד היו. ‫אז הרמב״ם אומר, ‫הוא מסתמך על אבותיו, עובדי עבודה זרה, ‫כמו שהוא אומר, ואם הוא עושה כך, ‫בוודאי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, ‫יכולים להגיד שהקדוש ברוך הוא ‫אמר לנו בפשט התורה שהעולם נברא. ‫אבל אריסטו שלח את מחשבותיו. ‫ אף על פי שהוא לא ידע, ‫ ‫הוא לא אמר בגלוי, אני לא יודע. ‫הרמב״ם, אגב, אומר גם ‫אני לא יכול להוכיח ‫שהעולם נברא, ‫אבל אני יכול להוכיח ‫שזה מאוד רחוק להגיד שהוא לא נברא. ‫זה מה שהוא אומר. ‫כלומר, רוב משקל הראיות נוטות ‫לכך שהעולם נברא, והוא לא קדמון. ‫ אז אנחנו אומרים ‫שמה שאריסטו חשש ממנו ‫זה דבר שראוי לחשוש ממנו. הוא חשש שאולי הוא קופץ איפה שלא צריך, ‫אבל התירוץ שנתן אריסטו, ‫שהוא עשה את זה לא משום חוצפה, ולא בגלל שהוא רוצה להתפאר. ‫אלא כדי ‫להגיע לחקר האמת. ‫זאת אומרת, אני רציתי לדעת את האמת. ‫הרמב״ם לא מקבל את זה כתירוץ. ‫להפך, אם אתה רוצה להגיע לאמת, ‫אתה חייב שלא לפרוץ כאשר אין לך את הכלים, ‫ואם אתה מגיע להשערות, ‫אתה יכול להגיד, אני משער שזה ככה, או ככה, ‫ ‫אבל לא להגיע למסקנות ‫כאשר אין לך הוכחות, ‫והוא לומד את זה ממה שכתוב בפרשת שמות ‫ויסתר משה פניו, ‫כי ירא מהביט על האלוהים, ‫חובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב., ‫אגב, הוא דיבר על זה קודם, ‫בעמוד הקודם, כאשר הוא מדבר על הבטה, ‫שהוא אומר, מזה העניין אמרו, ‫הבט נא השמיימה, זה היה הנבואה, ‫ועל זאת הושאלה לכל הבטה באלוה, ‫מהביט אל האלוהים, ‫כלומר, משה רבינו, ‫הסתיר את פניו, ‫ ‫מה המיוחד בפניו של משה? ‫-בהמשך הקדוש ברוך הוא דיבר איתו פנים אל פנים. ‫אז הוא הסתיר את פניו. ‫הוא לא רצה, ‫שהקדוש ברוך הוא ידבר איתו כרגע ‫פנים אל פנים, לכן ‫הוא הסתיר את פניו. ‫-כי ‫הוא עוד לא היה מוכן. ‫ יש אנשים ‫שלא צריכים להסתיר את פניהם. ‫‫-בגלל שבין כה הם לא יקבלו את זה. ‫אבל משה יודע שהוא בסוף ‫כן יקבל את הנבואה פנים על פנים, ‫אבל הוא עדיין לא מוכן לזה, ‫הוא עוד לא הגיע לזה. ‫ויסתר משה פניו, ‫כי ירא מהביט על האלוהים, ‫‫מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, האור הנראה זה לא שכל מי ששם היה רואה אור, אלא הכוונה האור הנראה בנבואה, הוא היה רואה את אור השכינה, ומשה לא רצה להביט על זה. לא שהאלוה ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב. ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו\מחסדו מה שחייב לו, שנאמר בו:, ותמונת השם יביט, מתי נאמר תמונת השם יביט? כאשר הקב"ה דיבר אהרון ועם מרים, והסביר להם את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים שמשה רלא רואה במשל או בחידות אלא תמונת השם יביט, ראינו שזה מה שנאמר וראית את אחורי, וזכרו החכמים זה, כי גמול הסתירו פניו תחילה מהביט אל האלוהים. נעבור לפרק כא', בסוף עמוד מ"ב, כתוב כך, ופני לא יראו, זאת אומרת, פני השם לא יראו, וייעדהו בהשגה למטה ממה שביקש, זאת אומרת, הוא לא מקבל ראיית פניו כפי שביקש אלא משהו פחות מזה ,והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: וראית את אחוריי, וכבר העירונו על זה העניין במשנה תורה, ויאמר הנה, כי האלוהי יתברך העלים ממנו ההשגה ההיא, המכונה ראיית פנים, והעבירו לעניין אחר, כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתברך, שיחשב בהם שהם תארים רבים. כמו שאבאר באמרי העלים ממנו ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת, נמנעת בטבע, ושכל אדם שלם, אם יידבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו, או תובד, כמו שאבאר בפרקי זה המאמר. אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמו שאמר, וסכותי כפי עליך עד עוברי. עוד פעם, משה רבנו, מבקש הראני נא את כבודיך, הוא ביקש לראות את הפנים, לא את האחור. הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה לא יכול לראות את פניי, וראית את אחוריי, אבל משה ביקש לראות משהו שאי אפשר לראות אותו. ולא רק זה, כמה מקום, מפריד בין האחור לבין הפנים. זה צמוד, זה צמוד. האם אפשר לראות את כל האחור בלי לראות את הפנים? אם אתה לא רוצה לפספס שום דבר מהאחור, אז אתה צריך להיות עם העיניים פתוחות כל הזמן. כאן זה לא עיניים, וזה לא פיזי. אבל העניין שאתה רוצה לתפוס את כל מה שאתה יכול לתפוס אבל לא לעבור את הגבול. אדם לא יכול לצמצם, הקדוש ברוך הוא יכול לצמצם. לכן הקב"ה אומר למשה בחצות הלילה, ומשה אומר לפרע כחצות הלילה, כי אנשים לא יכולים לצמצם. שפרעה לא יסתכל על השעון ויגיד אה, המכה באה, הוא הרג את כל בכוריי, אבל זה היה דקה באיחור, או דקה לפני כן. בכל אופן, איך הוא יכול, וגם אפילו בקריאה, אם אתה רוצה לראות משהו שקטן מדי, או חלש מדי, ואתה מתאמץ, אז זה גורם לך שאתה לא יכול לראות אפילו מה שאתה יכולתה קדם לראות. אז לכן היה צריך סיעתא דשמיא, כי אי אפשר להכניס אפילו מחט בין הפנים לבין האחור. משה רבינו שמר על עיניים פתוחות כל הזמן, והקדוש ברוך הוא, וסכותי כפי עליך, עד עוברי, כלומר, יש מכסה ומשה לא יכול לראות ובדיוק ברגע הנכון אחרי שהפנים עברו הקב"ה כאילו הרים את המכסה, ואז משה יכול לראות את כל מה שיכול, ובלי לפספס כלום, ובלי לעבור את הגבול ולראות את מה שהוא לא יכול לראות. אני חוזר חזרה לפרק ה'. בפרק ה', הוא אומר, בגלל זה שמשה לא הרס ולא פרץ, בגלל זה, הקדוש ברוך הוא השפיע עליו מטובו. יש כאלה שגורסים מחסדו, זה חסד, לכן רק משה רבינו יוכל להגיע לזה, בגלל שהוא עשה את זה בחסד אלוקי. הקדוש ברוך הוא סייע בידו, בידו, תרתי משמע, כלומר, הקב"ה סגר עליו בכפו, כך שהוא לא יוכל לראות מה שאי אפשר לראות אבל יראה את כל מה שאפשר הוא ראה את כל מה שאפשר לראות, אם לא הסיוע האלוקי, אז אחד מהשנים, או שהוא היה צריך להתרחק ולא לפתוח עניים עד ויעבור ואז הוא לא יראה את כל אחורי, או שיביט קדם ויעבור, ואז הוא ינזק, אז לכן זה היה בחסד שלו. הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה פנים אל פנים, הדיבור יצא פנים אל פנים, אבל משה ראה את האחור. כי יש הבדל בין ראייה לבין דיבור,עכשיו, השאלה היא, משה שומע את הדיבור האלוקי מפני השם, למה הוא רוצה לראות את פני השם? מה ההבדל בין הדיבור לראייה? בין השמע לחוזי. ל בין השאר, בגלל שאמנם האודיו חודר, והראייה לא, אבל האודיו עוזב את המשדר לפני שזה נכנס אליי. הווידאו, אני רואה את זה כאילו אני רואה אותך. האדם לא תופס שהאור שלך מגיע לתוך העיניים, זה נראה כאילו אני רואה אותך במקומך, אז להקיף את השם בצורה כזאת הוא לא זכה, אבל לשמוע את דיבורו כן. הדיבור הוא פנים על פנים, הראייה היא פנים אל אחור. אמנם מי לא עמד בזה? אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, הרמב״ם מפרש את זה לגנאי והוא מפרש את זה על פי המכילתא דרשב"י. הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. מי היו אצילי בני ישראל? נדב ואביהו אחר כך הם עשו משהו שקצת מזכיר את זה, הם הביאו אש זרה היה צריך להיות אש שיורדת מלמעלה הם הביאו אש זרה אז כאן הוא אומר, שאצילי בני ישראל הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. נראה אחר כך למה זה קרה. אבל הרי הם קיבלו נבואה. הם לא היו נביאי שקר. אפשר לקבל נבואה לא מתוקנת? ולא רק זה, אלא שבאותו מכילתא, נאמר שהם ראו את מה שראה יחזקאל הנביא כאשר הוא ראה את האופנים. ולא ראינו שמישהו מבקר את יחזקאל הנביא. לא אמרו שהוא פרץ לא אמרו שהוא לא בסדר. הבעיה הייתה בכותרת שהם נתנו: “הם ראו את אלוהי ישראל”. ומה קרה כאשר ראו את אלוהי ישראל? היה שם משהו שלא היה צריך להיות בתמונה - תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. זה עצמו קשה הרי השמיים כחולים ולבנת הספיר לבנה, אבל זה מה שהם ראו. הרמב"ם ופרשנים אחרים מסבירים שהטעות שלהם הייתה במה שהם חשבו שהם רואים מה הם ראו תחת רגליו את כמעשה לבנת הספיר. מאיפה ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ? לפי רבי אליעזר, מהשלג שתחת רגליו. כתוב באיוב: “כי לשלג יאמר הוה ארץ”, שהקב"ה שלח את השלג ומזה נעשתה הארץ. ומאיפה הוא עשה את השמיים? מאור שימלתו, שנאמר: “עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה”. כלומר, הם חשבו שהם ראו את אלוהי ישראל וגם את החומר הראשון. אם היה כתוב בכותרת “הם ראו את החומר הראשון”, זה היה בסדר, כי החומר הראשון בא מהקדוש ברוך הוא. אבל הם אמרו שהם ראו את אלוהי ישראל והם חשבו שיש עם הקדוש ברוך הוא בהכרח את הצד הראשוני של החומר, בגלל זה הם לא ראו סתירה באכילה ושתייה יחד עם הזנה רוחנית. חז"ל אומרים שהאצילי בני ישראל מתו בתבערה, כי הם פרצו ולא קיבלו את הנבואה בצורה נכונה. נראה איך זה קשור לאריסטו, שגם הוא פרץ ויכול לטעות, אבל איך אפשר לטעות בנבואה? למה הקדוש ברוך הוא לא סגר את הסוויץ’ וכיבה את האורות? למה הקב"ה איפשר את זה נראה בפעם הבאה בע"ה.

[2] תמלול השיעור:בשיעור הקודם קראנו שאצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ואמרנו שהרמב״ם מפרש את זה לגנאי והוא מפרש את זה על פי המכילתא דרשב"י. שהם הגיסו דעתם, והשוו עליונים לתחתונים. ואמרנו שאצילי בני ישראל אלו נדב ואביהו והזקנים ושאלנו איך זה קרה. הרי מה שהם ראוזה נבואה אמיתית, הרמב״ם בפרק כ"ו בחלק ב' קורא לזה מראה הנבואה של אצילי בני ישראל, זה לא היה נבואה של נביאי שקר או משהו כזה, זה היה נבואה של אמת, אז איך זה שבנבואה של אמת, הם קיבלו משהו שלא היו צריכים לקבל? משהוא שלא התאים להם, אז אמרנו שהרמב"ם כותב שהם השיגו השגה בלתי שלמה וזה אמר להם ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולא אמר ויראו את אלוהי ישראל לבד, כי כלל המאמר אינו לדקדק עליהם ראיתם, לא לתאר איך הם ראו אמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה, למה זה קרה? חייב זה, הורסם קודם שלמותם, כלומר מה שחייב את זה, זה שהם פרצו, הם ראו לפי מה שהרמב״ם יסביר גם בפרק כ"ו של החלק השני וגם בתחילת החלק השלישי, הם ראו את ההתחלה של החומר, זה הכוונה, דיברנו על זה פעם קודמת יש מה שנקרא חומר היולי, החומר היולי, כמו שבתרומת דם, יש את המקבל האוניברסלי, שהוא יכול לקבל כל סוג דם, ויש מי שיכול לתרום לכולם, כך החומר האוניברסלי, מקבל את כל צורה אנחנו יודעים שהקדמונים חשבו שיש ארבע יסודות, ארבע יסודות שמתחלקים לפי שתי שאלות, חם או קר, יבש או לח, זה נותן ארבע אפשרויות, יכול להיות יבש חם, יבש קר, לח חם, לח קר, זהו, אז יש את האש, את הרוח, את המים ואת העפר וזה החלוקה הזאת, אבל הם חשבו, גם כן, שהיסודות האלה יכולים להתחלף, כלומר שאם אתה לוקח עפר ובכוח מעלה את זה קרוב לחלל, הוא יהפך לאש, ואם תיקח אש ותשים את זה למטה ותחזיק את זה שם יכול להיות שזה יהפך לעפר, כלומר הדברים האלה יכולים לההפך, איך זה יכול לההפך, הרי אילו יסודות שונים?, אז הם אמרו שיש איזה משהו אוניברסלי שמשותף לכל ארבע היסודות ואפילו היסודות הן צורה לחומר ההיולי הזה, לכן הם יכולים להתחלף זה מזכיר קצת את דברי המהר"ל בקשר למופת שעשו משה ואהרון עם הנחש שנהפך למטה, המהר"ל מסביר שלא שהיה נחש ואחר כך היה מטה אלא זה תמיד היה מטה והמטה הוא עצמו נעשה נחש בגלל שאם המטה נעלם ובא במקומו נחש ואז הנחש נעלם ואחר כך בא במקומו מטה זה לא נקרא נהפך, זה יצא מהתמונה וזה נכנס לתמונה, לכן בסופו של דבר כאשר המטה של משה אכל את המטות של החרטומים זה להראות שהנחש היה גם כן בתוך המטה אז הכוונה היא שאומנם החומר ההיולי הזה לא נראה אף פעם בגלל שתמיד יש צורה, תמיד זה אחד מהיסודות. אבל האפשרות להתחלף מיסוד אחד ליסוד אחר קים וזה מלמד שיש איזה חומר היולי שלא רואים אותו זה החומר המקבל. ומה שאומרים מעשה לבנת הספיר הכוונה היא לא לבן כמו חלב אלא לבן שקוף זה הכוונה של לבן. לבן לפעמים זה אצלם זה עניין של שקוף אז למה זה שקוף בגלל שאין לו משלו כלום הוא מקבל כל צורה שתשב עליו לכן הוא המקבל האוניברסלי. הם ראו את העולם החומרי בכוח זה הכוונה הם אמרו לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא ברא עולם אילו לפני בריאת העולם לא היה במציאות כוח לקבל עולם. טענה דומה מאוד לטענה של אפלטון שאמר שהיה חומר היולי לפני הבריאה ולא כמו אריסטו שאמר שהשמיים קדומים אפלטון אמר שהיה בורא אבל היה עולם בכוח לפני כן. אז הם ראו את החומר כי הבעיה שלהם היתה שהם הורסו הם ניסו להבין מה שהיה מעבר ליכולת שלהם באותו שלב. והכותרת שהם נתנו זה ויראו את האלוהים ותחת לרגליו החומר ההיולי אילו היו אומרים כמו שדיברנו בפעם הקודמת ראינו את החומר ההיולי ומעליו הקדוש ברוך הוא זה היה בסדר. בגלל שזה היה אומר שאין חומר היולי בלי הקדוש ברוך הוא זה טוב מאוד אבל הם אמרו ראינו את הקדוש ברוך הוא ותחת רגליו החומר ההיולי משמע שחלק מהתמונה השלמה של הקדוש ברוך הוא זה החומר ההיולי וזה לא בסדר אז כללה מן הגשמות, מה שכללה, חייב זה, כלומר מה גרם לזה? זה הורסם קודם שלמותם, והתחייבו כליה. כלומר, הם היו צריכים למות, ולא שלח ידו, הכוונה לפי איך שהרמב״ם אומר בעקבות המכילתא דרבי שמעון, שהם התחייבו כליה ויעתר להם עליו השלום משה רבינו, כלומר, הוא ביקש רחמים עליהם, והעריך האלוה עליהם עד שנשרפו בתבארה. כמו שהזכרנו האספסוף שנשרפו בתבארה, לפי חלק מהמפרשים, זה אסיפת הזקנים, הכוונה לסנהדרין, השבעים זקנים שעלו יחד עם משה, ונשרף נדב האביהו באוהל מועד, לפי מה שבא בו הקבלה האמיתית, שהמסורת אומרת, שאצילי בני ישראל, זה הזקנים ונדב האביהו, כלומר, גם הם כלולים בזה, והם חטאו באותו שהם הורסו והגיעו לטעותוהשאלה מדוע הם עשו את זה? דיברנו על זה בפעם הקודמת, ונחזור על זה, זה בגלל שהם רצו לראות כל מה שהם יכולים לראות, ולא היה להם החסד האלוקי שהגן על משה, כמו שנאמר ושכותי כפי עליך עד עוברי, הם לא נתנו איזו רווח, כדי שלא יראו את מה שאין להם כוח לראות, הם היו צריכים להימנע מלהגיע ממש אל הגבול. אבל הם רצו לראות כמה שאפשר. ולכן זה ביקורת על אריסטו גם כן. כלומר, מה שאמר אריסטו שהוא עשה את הכל בגלל שהוא רצה לדעת את האמת. והוא חשב שזה תירוץ טוב, זה שהוא אומר, בגלל שאני רציתי להגיע על האמת, אני נכנסתי לתחומים שאני לא יכול להכריע בהם באופן ודאי אני לא עשיתי את זה מתוך חוצפה. אומר הרמב״ם, דווקא האנשים הטובים ביותר, אצלנו, כלומר, נדב, אביהו ואצילי בני ישראל, חטאו בזה הם לא עשו את זה בגלל חוצפה, וגם לא בגלל גאווה. בעל העקידה אומר שאחד התרומות הגדולות של אריסטו, זה שהוא נתן מכה מאוד גדולה לעבודה זרה. אריסטו אמר שהאל לא יודע ממך, לא כדאי לך לעבוד שום דבר, הוא לא מתעניין בך, וזהו. אז הוא אומר, אם כדי שלא יסקלו אותך או שאתה לא תהיה אדם מוסרי בלי זה, זה בסדר, שתעשה. - היה לו רעיון לא נכון. שבראש כל הדברים יש מציאות שממנו יוצא הכל בלי רצון. כלומר, הוא לא רוצה שום דבר, הוא לא חכם, הוא לא יודע שום דבר חוץ מעצמו. יש לו תודעה נטו, והעולם יוצא ממנו, זה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ לא עבודה זרה. גוי ודאי לא חייב על דבר כזה, כלומר, ופחות או יותר, הוא אומר, לא כדאי להיכנע בגלל שאז לא תוכל להשכיל, וזה היה מכה גדולה, שהוא נתן לעבודה זרה. עבודה זרה מספיק חזקה, ודאי גם כן להתגבר על המכה הזאת, עד היום היא קיימת בכל מיני דברים, אבל הוא איתגר את עבודה זרה מאוד. אני חושב שזה אחד מהסיבות שהרמב״ם, מכבד אותו, בגלל שבשביל גוי, בלי מסורת, מסורת אבותיו הייתה מסורת אלילית. להגיד שיש אחדות בראש הפירמידה זה דבר גדול. עכשיו, בראש הפירמידה על פי ההבנה שלו, זה לא כל כך גבוה. זאת אומרת, הוא אומר שהסיבה הראשונה זה השכל שנמצא במעלה העליונה של המציאות. נו, בסדר, אבל זה עדיין בתוך המציאות הרגילה שאנחנו גם כן חלק ממנו. אבל בכל אופן, בשביל גוי שאין לו מסורת,זה לא רע, הרמב"ם אומר שהוא הגיע בשכל שלו למה שהשכל יכול להגיע בלי מסורת של הנביאים. אז מי חושב שהמסורת של נביאים זה לא מה שהוא, אומר, הוא, תראה איך שהוא משבח את אריסטו. אבל מי ששחושב, שמסורת הנביאים זה משהו חשוב, הוא אומר, תראה, הוא התחיל בסוג של נכות, אין לו את מסורת הנביאים, והוא הגיע למקסימום שהוא יכול להגיע בתנאים האלו. בכל אופן, חשוב שנראה את הדברים, גם כן בפרק לב', , נראה בעמוד נח' בגלל שזו באמת המשך של הדברים, דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר השכל שלנו, נמצא בחומר. דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. כלומר, אם אתה מתאמץ יותר מדי, זה כמו בדור שלי ההורים היו אומרים לילדים לא לקרוא בחושך, ולא לקרוא את האותיות הקטנות, בגלל שזה יקלקל את העיניים. אני לא יודע אם עדין חושבים ככה בכל אופן, הרמב״ם חשב שאם אתה מתאמץ יותר מדי, אז זה יחליש את העיניים. פעם אמרו שתלמידי ישיבה, כולם הם משקפיים, בגלל שהם מסתכלים באותיות קטנות, לא יודע אם זאת הסיבה, בכל אופן. לפי הרמב"ם אם אתה מתאמץ להגיע למה שקשה מעבר ליכולת שלך, אז לא רק שלא תוכל, אלא זה יקלקל ויפגע בכוחך לראות את מה שאתה יכולתה לראות קודם. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. מחשבה זה מדרגה יותר מדמיון וראייה כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד עכשיו, יש מדרגה מעל המחשבה, וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. אנחנו בדרך כלל חושבים, שמחשבה זה מחשבה שכלית. הרמב״ם מחלק, במילון של הרמב״ם, בדרך כלל מחשבה, זה כל סוג של הרהור. כלומר, אתה מהרהר בדברים, זה יכול להיות עניין שכלי, יכול להיות דברים אחרים, זה הפעולה של השכל ההיולי. ויש את השכל, שזה היכולת של האדם לקלוט ברגע כלשהו אמת מופשטת, גם כן. זה בעצם יקרה לך בהשגות השכליות, והוא, שאתה אם תעמוד על הספק עכשיו הוא אומר, מה אתה כן צריך לעשות אם אתה עומד על הספק אם אתה אומר צריך עיון, אתה ישר עם עצמך, ואתה לא מכריח את עצמך. ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו כלומר שאין לך הוכחה שזה לא נכון, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום , בעיונו באלו העניינים האלהיים. כלומר, צריך לדעת שיש דברים שאתה לא יכול להגיע אליהם, וכאשר אתה רואה את זה, אתה לא מכריח את עצמך, בגלל שאחרת אתה יכול או למות, כמו בן עזאי, שמת, כיוון שהוא רצה להגיע למה שאדם בגוף לא יכול להגיע אליו ולכן הוא התנתק מהחיים ולכן נשמתו עזבה את גופו, ובן זומה שהשתגע, בגלל שהוא לא יכל לשמור על השפיות שלו כאשר הוא לומד את הדברים האלה, ואלישע אחר שהגיע לכפירה. אז צריך לדעת את הגבול, כל הארבעה האלה לפי הרמב״ם, גם אלה שלא הצליחו, הכוונה שלהם הייתה להתחבר אל האמת. זה היה מתוך שחצנות או חוצפה, אלא להגיע אל האמת. אז כאשר אדם רואה שהדברים לא ברורים, ואין לו יכולת להוכיח הוא צריך להתרחק מזה. אריסטו לדוגמה, ידע שאין לו הוכחה, ובכל אופן הוא דחף, וכל תלמידיו משוכנעים שהוא קבע שהעולם קדמון. הרמב״ם אומר שהוא בעצמו ידע שאין הוכחה שהעולם קדמון. כמו שדיברנו, הוא לא מביא הוכחות אלא אומר שאלתי את כל חבריי, רובם הסכימו איתי, אם יש לך הוכחה, אתה לא עושה סקר דעת קהל. הוא היה צריך להגיד, אני לא יודע, או נראה לי ככה אבל הוא לא עשה את זה וזה לא בסדר. אבל למה הם עשו את זה? למה הם עשו את זה? אז אנחנו נראה מה ש... מה שקרה בחלק שני, בפרק לב', בעמוד שי"ב. ואמנם מעמד הר סיני - ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא -, כלומר, כל עם ישראל שמע רעשים, ממש רעשים גם בעלי חיים שהיו שם, היו שומעים את הרעשים האלה, זה לא עניין נבואי. אבל העניין שהיה שם זה היה נס, בגלל שלא היה שם משהו שהיה עושה את הרעש. היה רעש פיזי שכולם שמעו, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו בפרשת משפטים "עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל"; בהמשך נאמר ויראו את אלוהי ישראל וכ"ו, הוא משה רבינו ע"ה - במדרגה העליונה כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו"; ואהרן - למטה ממנו ונדב ואביהו - למטה מאהרן ו'שבעים זקנים' - למטה מנדב ואביהו ושאר האדם עוד נביאים שהיו שם - למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז"ל' - "משה - מחיצה בפני עצמה ואהרן - מחיצה בפני עצמה": ראינו שהשבעים זקנים האלה, ונדב ואביהו, הם פרצו, ונדב ואביהו פרצו גם כן בעניין המשכן, והם הביאו אש זרה, כמו שהם הכניסו את הצד הגשמי וראו את מעשה לבנת הספיר, אז גם כן הם פרצו והביאו אש זרה. יש מדרשים שאומרים שהאספסוף שנספו בתבארה ונשרפו, הם הזקנים שהמשיכו לדון בדברים שלא היה להם הבנה בהם. אני חושב שזה מובא גם בזוהר שזה מה שהם עשו. וראינו שהם עלו יחד עם משה, וכולם ידעו שיש משהו שהם לא עלו בהר עד למשה, ולא עלו עד לאהרון, והיה מי שכל אחד שעלה רצה, חוץ מאהרון כנראה שידע את מקומו, אבל הם ראו, רצו להגיע למקסימום שהם יכולים להגיע, והם עברו את מחיצתם. זה היה הכוונה, ונבין אחר כך. מה שמעניין הוא, נראה פרק י' בחלק ראשון. פרק י' הוא מדבר על המילה ירידה ועלייה, ירד ועלה. הוא אומר שיש לזה כמה פירושים, אחד בעניין פיזי, עולה, הוא עולה בסולם, יורד בסולם, השני זה לגדולה, עולה למלכות, יורד, ככה. יש עניין שיש ירידה בעיון, גם מסתכל במה שמתחתיו, והעלייה הזה שהוא שהוא מביט במה שלמר ממנו. וגם יש עניין של שרות, הגדולה עלינו, נראה בסוף עמוד לב'. אמנם העניין הראשון, רצוני לומר עניין הנבואה והכבוד הרבה יש הרבה פסוקים כאלו וירדתי ודיברתי עמך, ‫ויראה ה' על הר סיני, ‫ירד ה' לעיני כל העם, ‫ויעל מעליו אלוהים, ויעל אלוהים מעל אברהם. ‫ אז יש ירידת נבואה, ‫ויש עלייה. ‫מה זה עלייה? כאשר כתוב ‫ויעל אלוהים מעל אברהם, ‫זה שנסתלקה הנבואה, ‫כלומר נסתלקה שכינה ממנו. ‫ירד, זה ירד השכינה אל אברהם, ‫ככה גם אל הנביאים. ‫אני ממשיך, אבל אמרו, ‫ומשה עלה אל האלוהים, ‫הוא מן העניין השלישי, ‫כלומר, זה מקום עיון. ‫ מצורף אל היותו גם כן עולה אל ראש ההר שמשה עלה פיזית להר אשר ירד עליו האור הנברא, לא שהשם יתעלה יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו. אלא זה מקום עיון מקום שבו ‫הוא יביט אל הקדוש ברוך הוא. אצל שאר הנביאים, ‫וגם כן אל העם נאמר ירידה, ‫וירד השם על הר סיני, ‫ירד השם לעיני כל העם. ‫לעומת זאת משה עולה, חוץ מדוגמה אחת ‫שאצל משה כתוב וירדתי. ‫איפה, זה מופיע? נקרא שוב, ‫ואמנם העניין הראשון, ‫רצוני לומר עניין הנבואה ‫והכבוד הרבה. ‫וירדתי ודיברתי עמך, ‫וירד השם על הר סיני. ‫על מי אומר וירדתי ודיברתי עמך? ‫ עם משה. באיזה עניין? ‫-למנות הזקנים. למה היו צריכים ‫למנות זקנים? ‫ מה קרה לזקנים שהיו בהר סיני? ‫נשרפו בתבערה ‫, זה המקום היחידי, ‫ככה אומרים המפרשים, ‫שלא כתוב שמשה עלה, ‫אלא שירדה הנבואה על משה. ‫ למה זה היה ככה? ‫המלבים אומר שהנבואה ‫ירדה אליו כדי שהזקנים יקבלו את הנבואה ממשה ‫כאשר משה בדרגה נמוכה יותר. כדי הם לא יהיו ברצף עם משה רבנו ‫במדרגה העליונה, שהוא נכנס יותר, ‫והם גם נכנסו, כדי שהזקנים ‫שהחליפו את אלה שנשרפו לא יכשלו וישרפו גם הם, ‫כאן מראש הם מקבלים משהו, ‫לא ממשה בשלמותו, ‫אלא משה במדרגה עממית, כלומר, ‫הוא קיבל משהו שהוא יכל אחר כך ‫להציל עליהם את הרוח . ‫ולכן הרמב״ם מכניס את הפסוק, ‫וירדתי ודיברתי עימך, ‫אבל אחר בכל המקרים האחרים, ‫אמרו, משה עלה אליו, משה עולה תמיד. ‫הכוונה היא שהשכינה לא צריכה ‫לרדת על משה, משה מגיע אל השכינה. ‫זאת הכוונה. כאן זה יורד ‫כדי שלא יקרה לזקנים המחליפים, ‫מה שקרה לזקנים הראשונים. ‫טוב, חוזרים לעמוד כ"ז. ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר ‫מי זה אשר למטה ממנו? ‫מי פחות מאיתנו? ‫ פרופ' יוסף פאור ז"ל, ‫אומר שכוונה לאריסטו, כן? ‫אבל ‫איזה קל וחומר זה? ‫ שהרי האנשים האלה, ‫נדב ואביהו ואצילי בני ישראל, ‫ פרצו על הקודש. ‫אבל מי אנחנו? ‫איזה נזק אנחנו יכולים לעשות? ‫ אם אנחנו לא מבינים, ‫אז אנחנו לא מבינים, ‫אבל אנחנו לא מביאים אש זרה לתוך המקדש ‫מקסימום, נגיד איזו סברא ‫לא נכונה, ‫אנחנו לא אצילי ‫בני ישראל הזקנים, ‫אז מה אנחנו יכולים לעשות? ‫וזה נכון, אף אחד לא חושב ‫שאדם שאומר, אני, יש לי חוכמה, ‫ומתברר שאין לו חוכמה, שהוא ישרף. ‫, וגם אנחנו לא בין ארבעה ‫שנכנסו לפרדס ואחד השתגע, ‫ אנחנו עוסקים בדברים יותר קלים. ‫אבל הכוונה היא, לדעתי, ‫שהרמב״ם לא מדבר ‫על העונש או על החומרה, ‫אלא שמי שאומר, אני עושה את זה ‫כדי להגיע לאמת, זה לא ככה, ‫זה פוגע באמת. ‫אם אצלם הם פגעו באמת, מה הסיכוי שלנו, אם אנחנו עוברים ‫מעבר לגבול היכולת שלנו ‫להגיע לאמת ולא להשתבש? ‫זה הכוונה. לא שאם אנחנו טועים, ‫אז נשרף. ‫טוב, נמשיך. ‫זאת אומרת, שצריך לכל אחד ממנו ‫שיכוון ויתעסק בהשלמת ההצעות, ‫ההצעות הכוונה ההקדמות, הבנת ההקדמות, ‫המטהרות להשגה מטומאתה. ‫יש טומאה שזה נקרא הטמטום, ‫שהיא הטעויות. ‫ואז יבוא להביט ‫למחנה הקדוש אלוקי, כאשר אמר, ‫וגם הכוהנים הניגשים אל השם מתקדשו, ‫בין יפרוץ בהם השם, ‫ וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר ‫שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלוהים. ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו, ואומר, שאצילי בני ישראל עם המכשולים שאירעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן פעולותיהם ‫כלומר, הוא אמר כך, ‫זה לא שבגלל שהם אכלו ושתו, ‫הם הבינו לא נכון. ‫אלא בגלל שהם הבינו לא נכון, אז הם אכלו ושתו. ‫בגלל שחשבו שזה בסדר ‫להכניס את החומריות, ‫את הצד הנמוך יחד עם הצד העליון. ‫כמושראינו במכילתא, ‫שהם ערבו ובלבלו בין עליונים לתחתונים, ‫הם לא ידעו שיש לזה מקום ‫ויש לזה מקום. ו‫הכניסו את החומר היולי ‫לתוך התמונה של השם. ‫אכלו ושתו כאשר הם עשו את זה. ‫אחר כך גם הביאו אש זרה ‫משליהם כאשר היה זה. ב‫קיצור, זו הייתה תפיסת העולם. ‫, ונטו לעניינים הגופיים ‫להשתבש ההשגה. ‫ולזה אמר, ‫ויחזו את אלוהים ויאכלו וישתו. ‫אמנם סוף המאמר, והוא אמרו, ‫ותחת רגליו, כמעשה, לבנת הספיר. ‫הנה, יתבאר בקצת פרקי זה המאמר, ‫בעיקר בפרק כ"ו חלק שני. ‫עכשיו נראה מה שהוא עושה פה. ‫בגלל שהשאלה הייתה, ‫איך אפשר להתבלבל? ‫ואם רואים את הנבואה, ‫כאילו אתה נכנס לתיאטרון, ‫והקדוש ברוך הוא מראה לך סרט, ‫אז אי אפשר להתבלבל. ‫ברגע שאתה נכנס, אתה רואה ‫בדיוק מה שהקדוש ברוך הוא נותן לך, אם נרדמת באמצע אז זה בעיה אתה מתעורר ואתה לא יודע ‫מה היה שם. אבל ‫קשה להאמין שמישהו היה נרדם ‫בנבואה. ‫אלא אם כן צריך, ‫את התרדמה כדי לקבל את הנבואה כמו שתרדמה נפלה על אברהם, ‫כדי לקבל את הנבואה, ‫בכל אופן אם זה אם הקדוש ברוך הוא מראה לו את הנבואה אז איך זה יכול להיות. ‫אבל אמרנו שלפי הרמב״ם, ‫הנבואה זה עניין שכלי בהתחלה. ‫כלומר, השפע האלוקי ‫יורד על כוח הדברי, ‫ובמחזה השפע עובר מהדברי‫ והולך אל הכוח המדמה. ‫אז כאשר אדם מקבל את זה, ‫והוא מאמץ את השכל להבין, ‫מתוך השפע האלוקי היורד עליו, ‫את מה שלא היה כלול בה. ‫או שהיה כלול בה אבל הוא לא ראה את זה ‫בבהירות, בגלל שהשכל שלו ‫לא הבין את זה בבהירות, ‫הוא מתאמץ. מדובר במשהו ‫שהוא כמעט יכול להגיע אליו אבל ‫אם משהו לגמרי מעבר לזה, ‫אין חשש, הוא לא יראה כלום. ‫כלומר, מישהו שרוצה לראות מפה ‫את אנגליה, לא יקרה לו כלום כמה שהוא יתאמץ , ‫זה לא יעבוד. אבל ‫מי שרוצה לראות משהו ‫שהוא כמעט יכול ולא מגיע לשם, ‫אז זה הדבר שיפגע בו. ‫ולכן זה ישבש את התפיסה השכלית שלו, ‫ התמונה שנוצרת ‫מהשפע האלוקי שיורד עליו, ו‫בצירוף מה ששלח מחשבותיו. הטעות ‫שהוא רואה זה לא מה שהיה שם בשפע, ‫אלא זה נוצר מהמחשבה שלו שהוא הוסיף לנבואה, ‫זה בדיוק העניין של האש זרה, ‫שמכניסים מחשבות ‫יחד עם מה שירד. ‫אז כאשר מקבלים את הנבואה, ‫אדם צריך להבין את השפע האלוקי ‫שיורד על השכל, ולא להכניס ‫סתם השערה לתוך הנבואה יחד עם זה. ‫כאשר הוא לא זהיר, והוא מערבב ‫דברים שהם לא מובהקים ‫ולא מבוררים לתוך הראייה, ‫אז הוא מקבל טעות, וזה ‫מה שהוא אומר כאן בסוף. ‫לכן הוא כותב את זה בסוף פרק ה', ‫ולא בסוף פרק ד'. ‫בפרק ד', הרי הוא דיבר על זה, ‫שראייה זה גם ראייה שכלית, ‫ ‫אבל הוא אומר כאן, ‫והכוונה כולה אשר כיווננוה היא ‫שכל ראייה או חזיה או הבטה ‫שבאה בזה העניין היא השגה שכלית, ‫לא ראות העין, ‫שאיננו יתברך נמצא ‫שישיגו עיניים. ‫וזה דבר פשוט, ‫שלא רואים את הקדוש ברוך הוא בעיניי. ‫אבל אולי בדמיון, ‫אבל הוא אומר כך, ‫ואם לא ירצה אחד מהמקצרים, להגיע לזאת המדרגה ‫אשר נשתדל עמו לעלותה, ‫כלומר, אם מישהו אומר, ‫אני לא רוצה להיכנס לזה, ‫ זה קשה לי תעזוב אותי. ‫ ‫מתכחשים זה מי שאומר, ‫אני יודע מה שאתה אומר לי, ‫ואני לא מוכן לקבל את זה. ‫זה דבר אחד. ‫מתקצרים זה שהם או בגלל ליאוט ‫או בגלל חוסר הכנה, ‫הם לא יכולים להגיע לזה. ‫אז הם אומרים, תעזוב אותי, ‫אני אין לי זמן לזה, ‫זה לא מעניין אותי. ‫אז הוא אומר שאם יש מתקצרים ‫להגיע לזאת המדרגה ‫אשר נשתדל עמו לעלותה, ‫להבין איך השפע השכלי יורד על השכל ‫ואחר כך על המדמה, ‫או מהשכל אל המדמה, ‫או כל אחד באופן אוטונמי, ‫ראינו שיש גם חלום וגם מחזה, ‫אם לא ירצה אחד מן המקצרים ‫להגיע לזאת המדרגה ‫שנשתדל עמו לעלותה, ‫וישים אלו המילות כולם, ‫אשר באו בזה העניין, ‫מורות על השגות חושיות. ‫עכשיו, הוא לא מדבר ראיה בעיניים, ‫אלא הוא מדבר על חשגות חושיות ‫של הכוח המדמה. ‫לאורים ברואים ‫הכוונה היא לכבוד השםי, ‫אבל רואים את זה רק בדמיון, ‫וזה לא עניין שכלי בכלל. ‫אם מלאכים או זולתם, ‫הכוונה זולתם, ‫שיכול להיות כבוד השם, ‫אין הזיק בזה. ‫למה הוא אומר את זה פה? ‫אמרנו את זה כך, ‫בגלל שכך הוא הסביר ‫במשנה תורה, אם אתם זוכרים, ‫שם הוא כותב שכדי לקבל נבואה אמיתית ‫צריך להיות דווקא בתרדימה, ‫או בחלום לילה. ‫את העניין השכלי, ‫הוא לא מדגיש בכלל ‫ במשנה תורה, ‫והוא אומר, אם אתה רוצה להישאר ‫במה שאמרתי במשנה תורה, ‫אין הזיק בזה, ‫העיקר שאתה, שלא רואים בדמיון, ‫אפילו בדמיון נבואי, את הקדוש ברוך הוא. ‫אין לקדוש ברוך הוא ‫איזה דיוקן נבואי. ‫יש כבוד אלוקים, ‫כבוד אלוקים זה לא השם, כבוד השם והשם ‫זה שני דברים. ‫דיברנו על זה, אבל נגיד את זה שוב, ‫אפילו תלמידי חכמים טועים ואומרים, ‫שהקדוש ברוך הוא בכל העולם, הקדוש ברוך הוא, ‫הוא לא בכל העולם, כבודו מלא העולם, הקב"ה נבדל מן העולם, הוא פועל השגחתו בתוך העולם, כבודו בתוך העולם, הקב"ה נבדל מן העולם, הוא פועל השגחתו בתוך העולם, כבודו בתוך העולם, בכל אופן, כבודו זה לא הוא, כבודו זה דבר נברא, דבר נאצל

[1]

[2]