ביאור:מ"ג ויקרא כ יז
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ[עריכה]
ואיש אשר יקח את אחתו. הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין, בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו, ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה. וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים, כי אשה ואמה (בפסוק יד), ובת בנה, ובת בתה (לעיל יח יז), ואשה ואחותה (שם פסוק יח), ואשת אחיו (פסוק טז), כולן עמו בבית, וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג א):
ואיש אשר יקח את אחותו. במקום שאינם יודעים בו ואחר כך נודע הדבר.
ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא. ע"ד הפשט יכנה השכיבה בלשון קיחה, כי האיש הלוקח את האשה על דעת שישכב עמה יקחנה, וכן הזכיר למעלה ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, וכן איש אשר יקח את אשת אחיו, כולם כנוי לשכיבה.
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ג'] כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה. טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו: וחזר ואמר (פסוק ח) מבשרם לא תאכלו, ללאו. וכתב רש"י, אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו': ולשון ספרא (פרק ג ב) מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה, נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצאת מצות עשה שלהן מן הכתוב, מצות לא תעשה מקל וחומר. עד כאן הברייתא: אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה, שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין. וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (להלן כ יז), והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אע"פ שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן, לומר שאין מזהירין מן הדין, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כב:). אבל הברייתא הזו, או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נד.), או שאינה מתרצתא:
ואיש אשר יקח את אחותו. סמך אחותו לבהמה לפי ששניהם מצויין עמו בבית.
וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ[עריכה]
ואמר וראה את ערותה. דרך מוסר, כי הכתוב יכנה בעריות, פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה, כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערותה. וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כענין שנאמר וגליתי שוליך על פניך (נחום ג ה), ופעם יכנה אותה ביאה, ובא אליה ושנאה (דברים כב יג), לבא עלינו (בראשית יט לא), ויבא אליה ותהר לו (שם לח יח), ופעמים רבים יקראנה שכיבה, ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים. וכן יכנה אותה בידיעה, כלשון, והאדם ידע את חוה אשתו (שם ד א), ולא יסף עוד לדעתה (שם לח כו), בתולה ואיש לא ידעה (שם כד טז): ואמר והיא תראה את ערותו. שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן. והזכיר זה באחות בלבד, בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה לרצונה הוא, כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק, אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה, על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערותו:
וטעם וראה את ערותה. או ראה כמו אביו ואמו קלל וראה כמו גלה. וטעם והיא תראה את ערותו. שהסכימו שניהם על זה: (...) וטעם להזכיר אלה הדברים באחות בעבור שגדלו יחד והם נערים משחקים וכל עת יתייחד עמה
חֶסֶד הוּא[עריכה]
חסד הוא. לשון ארמי חרפה חסודא ומדרשו (סנהדרין נח)
וטעם חסד הוא. על דעת המפרשים חרפה, כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה. והוא כלשון ארמית, שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד) ארי חסודא היא, ויונתן תרגם ושמתיה חרפה (ש"א יא ב) חיסודא. ובלשון חכמים (רות רבה ז יא) מפני שחסדו ברבים, וכן פן יחסדך שומע (משלי כה י) יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר: (...) והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו, וכן דעת רבותינו ז"ל (ת"כ כאן וסנהדרין נח:). יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערוה, כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר, ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם. ויהיה "איש" מושך עצמו ואחר עמו. או הוא כדרך ואני תפלה (תהלים קט ד), כי חמודות אתה (דניאל ט כג), הנני אליך זדון (ירמיה נ לא), שיחסר מהן מלת איש: או שיכנה האיש בתארו, יאמר, ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה איש חסד הוא ונכרתו כי ערות אחותו גלה עונו ישא. הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד, והוא עוכר שארו אכזרי. כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל, והוא פוגם ועוכר אותה, והכתוב יתלה הסרחון בזכר, כמו, ערות אחיו גלה ערירים יהיו (פסוק כא): וכן על דעתי פן יחסדך שומע (משלי כה י), יסיר ממך כל חסד, שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו, כמלת, לדשנו (שמות כז ג) ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), וכיוצא בהן. כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה, והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד. אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת, וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם, זה מתורגם (תיוב"ע) חסדא וזה מתורגם חיסודא: וכתב רבינו חננאל, כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד) לשון חרפה. ולפי דעתי, גם זה לשון תהפוכות. כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא, והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא), אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיה ט כג): אבל פשט הכתוב על דעתי, צדקה תרומם גוי כאשר יעשה, וחסד לאמים חטאת כאשר לא יעשוהו, יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם. או יאמר, צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה, ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו. ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע, שפירושו תודע שאינה בקרבם, כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה, והם שניהם בשלילות הענין:
חסד הוא. כמו פן יחסדך שומע וכן וחסד לאומים חטאת קלון לאומים ע"י חטאת וכן תרגום יוסף וחיסוד דעמא חטאוהי:
חסד הוא. מגזרת פן יחסדך שומע וטעמו תוספת בזנות:
ואמר חסד הוא מלשון (משלי כה) יחסדך שומע, ותרגום חרפה (בראשית לד) חסודא כלומר דבר מכוער: והרמב"ן ז"ל פירש חסד הוא שאין להוציאו מפשוטו כי הוא מורה על הפלגת דבר בין לשבח בין לגנאי, כי העושה המעשה הטוב והראוי ביותר יקרא חסד דרך הפלגה להפליג על הטוב, גם העושה המעשה הרע והמגונה מאד יקרא גם כן חסד להפליג על הרע, וזהו שאמר חסד הוא, כי השחית והתעיב עלילה והפליג בכעור:
והיא תראה את ערותו. ונכרתי לעיני בני עמם. רמז למה שאמרו (נדרים כ, א) המסתכל באותו מקום הויין ליה בנים סומין. וזהו וראה את ערותה, שמסתכל באותו מקום, ונכרתו לעיני בני, שהבנים יכרתו עיניהם:
וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ט'] והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר, ונדרש לרבותינו (מכות יד.) למה יצא כרת באחותו וכו':
וטעם ונכרתו לעיני בני עמם. לאמר אתה תעשה זה בסתר וה' יגלה עונך בהביאו עליך עונש לעיני כל בני עמך, והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים והוא הדין בכל הכריתות כאשר הזכרתי (לעיל יח כט):
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ועל דרך הפשט, הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז), לומר שתמות בנוער נפשם, בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה:
עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ט'] וטעם עונו ישא, שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא, מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה, כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת, כענין שאמרו (שבת לג.) סימן לעבירה הדרוקן.
וטעם ערות אחתו גלה עונו ישא. ואם גלה ערות אחותו באונס עונו ישא הוא לבדו, כדברי ר"א. ועל דעתי טעמו, כי ערות אחותו גלה עונו ישא כל אחד מן הנזכרים, כמו כי את שארו הערה עונם ישאו (פסוק יט):
ערות אחתו גלה. באונס: עונו ישא. לבדו.
אם תאמר קין נשא אחותו חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו שנאמר (תהלים פט) עולם חסד יבנה:
וע"ד המדרש ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא, זה קין שנשא אחותו, חסד הוא חסד ממש, שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. מכאן אמרו ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתן לו בתו. וזהו שאמר חסד הוא, שאלמלא כן לא היה העולם מתישב:
ולא הזכיר הכתוב עונש בת הבן או בת הבת כי סמך על תורה שבעל פה גם יתכן שלא הזכירם בעבור חוסר תאות האב כי הוא בא בימים בזמן שתהיה לו בת בוגרת ועל כן לא הזכיר הכתוב אם האב ואם האם כי הן זקנות:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח), שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך: