ביאור:מ"ג ויקרא כ ב
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר
[עריכה]ואל בני ישראל תאמר. עונשין על האזהרות:
וטעם וידבר יי' אל משה לאמר. בעבור כי אלה המצות חיוב על כל ישראל ואין גר עמם על כן כתוב בתחלה אל כל עדת ישראל ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בארץ ישראל אזרח או גר תושב
אשר יתן מזרעו למלך. אחר שבאר הכונה האלוהית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר, והורה אותם את הדרך אשר בהם תושג התכלית המכונת מאת האל יתעלה, והזהיר מהפכה, דבר בעונש המטמאים באחד מג' מיני טמאות המנגדות לקדשה הנזכרת. האחת היא הטמאה בדעות, כענין המלך שאמר בו "למען טמא את מקדשי" (פסוק ג), וכענין האובות והידעונים (פסוק ו) שאמר עליהם למעלה "אל תבקשו לטמאה בהם" (יט, לא). והשנית, היא הטמאה בזרע, וזה בעריות שאמר עליהם למעלה "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים.. ותטמא הארץ" (לעיל יח, כד כה). והשלישית, הטמאה במאכלות האסורות, שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה "אשר הבדלתי לכם לטמא" (פסוק כה). אמנם בפרשת אמר דבר על הטמאה במת, וחלול הזרע, והמומין, והמעילה, אשר אין להם ענין זולתי בקדשים בלבד. והתחיל לדבר במלך,
אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל
[עריכה]וטעם וידבר יי' אל משה לאמר. בעבור כי אלה המצות חיוב על כל ישראל ואין גר עמם על כן כתוב בתחלה אל כל עדת ישראל ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בארץ ישראל אזרח או גר תושב
ואל בני ישראל וגו'. טעם אומרו ואל בני ישראל נתכוון להזהיר כללות ישראל להרוג הנותן מזרעו למולך, ואמר בתוספת וא"ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו:
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק ו'] ודרשו רז"ל במסכת סנהדרין איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על העריות כישראל. וכן (ויקרא כד) איש איש כי יקלל אלהיו, (שם כ) איש איש אשר יתן מזרעו למולך, לרבות הגוים שמוזהרין על ברכת ה' ועל עבודה זרה:
אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת
[עריכה]והחל מהקשה שבכלם והוא אשר יתן מזרעו למולך והטעם לשכב עם עובדת עבודת כוכבים:
והרב ז"ל כתב בספר המורה בטעם המולך, כי עובדי האש בזמנים ההם היו עושין תחבולות לחזק אמונתם והיו מפרסמים שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו, ואין ספק כי כל אחד ואחד היה משתדל לעשות כן לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמעוט היזק הבן (ולקותו) [וקלותו] בכך שלא היה אלא להעבירו על האש, וכל שכן שהיו משתדלים בזה יותר בהיות ענין הבנים הקטנים מסור לנשים והיות הנשים דעתן קלה עליהן ושכלן חלוש להאמין כל דבר, ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד ועשתה בה מן החזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה, וזהו שאמר למען טמא את מקדשי, והגיד לך הכתוב במי שעושה כן שהקב"ה יכרית זרעו, זהו שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו, כי כנגד מה שחשב במעשה הזה שיחיו בניו ויתקיים זרעו הודיענו שיאבד ויכרת זרעו, מדה כנגד מדה, עד כאן. וכבר כתבתי מזה בפסוק (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן, כי דעת קצת המפרשים שהיה הבן נשרף בהעביר אותו באש הרבה פעמים עד שימות, ולא כן דעת הרב בכאן כי לא היה נשרף אלא העברה בעלמא, ולדבריו מה שכתוב (דברים יג) כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, איננה מולך כי אם ע"ז אחרת:
אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו, מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור. ובאורו פטור מסקילה, כי כשנתן מקצת זרעו הוא חייב סקילה ויש לו כפרה באותה מיתה כיון שקבל דינו בעוה"ז, שהרי כל מי שמתחייב מיתה מארבעת מיתות בית דין הרי הוא מתודה ומתכפר והוא זוכה לחיי העוה"ב, וכן דרך כל המומתין שמתודין, וכמו שמצינו בעכן שנתחייב מיתת בית דין והתודה ואמר לו יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו בו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. אבל זה שהרשיע כל כך והעמיק שחת לתת כל זרעו למולך פטור הוא ממיתת בית דין ואינו מתודה ואינו מתכפר לו לעולם, אבל ענשו צרור ומונח לקשה מזה בידי שמים במשפטי גיהנם ויסוריו באחד ממדוריו, כי העון רשום בנפשו וקבוע בה כענין (במדבר טו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה האמור במגדף, שגופו נכרת ונפשו נכרתת מן העוה"ב.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] והקפיד הכתוב על זרעו לבד אבל בן אחרים ואפילו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וזה לשונם אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ע"כ. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ערכין כח ב"מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו,
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ד] שמינית, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, והוא שכתוב במולך (ויקרא כ) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, ומולך בכלל שאר התעובים היה, ולמה פרט ענשו יותר מכלן, לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על שאר התעובים יצא כמו כן שהן בסקילה,
מות יומת. (ת"כ) בבית דין ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן:
וטעם מות יומת בבית דין, עם הארץ ירגמוהו באבן אם אין כח ביד בית דין, וכל זה בעדים והתראה, ואם אין שם עדים, ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אם עשה כן בינו לבין עצמו ואין עדים בדבר, ואם יש עדים בדבר והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו מפני פחד בני המשפחה לבלתי המית אותו, הנה הקב"ה יכרית אותו ואת כל המסכימים עמו והמחפים עליו, ולכך הזכיר משפחתו בכלל העונש, הוא שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו:
עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:
[עריכה]מות יומת. (ת"כ) בבית דין ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן:
וטעם מות יומת בבית דין, עם הארץ ירגמוהו באבן אם אין כח ביד בית דין, וכל זה בעדים והתראה, ואם אין שם עדים, ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אם עשה כן בינו לבין עצמו ואין עדים בדבר, ואם יש עדים בדבר והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו מפני פחד בני המשפחה לבלתי המית אותו, הנה הקב"ה יכרית אותו ואת כל המסכימים עמו והמחפים עליו, ולכך הזכיר משפחתו בכלל העונש, הוא שאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו:
ואמר עם הארץ ירגמוהו באבן. וזה יעשה ההמון בקנאם לכבוד קונם, וזה כשיש עדים והתראה.
עם הארץ. (ת"כ) עם שבגינו נבראת הארץ. ד"א עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו:
וטעם עם הארץ. ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרהסיא:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] למען טמא את מקדשי. לשון רש"י, את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי. וכבר רמזתי זה (לעיל יח כא) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא. וכבר רמזו זה במדרשם, שאמרו (ברכות לה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים. כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, משם יהיה קיום העולם, ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל, וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו: וזה טעם, עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב). כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן, אלא הזכיר עם הארץ, לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו, כי לכולם יזיק, כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל. לכך תרגם אונקלוס, עמא בית ישראל, כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל, לא לארץ אשר העובד יושב בה. וכענין, כי לי הארץ (להלן כה כג): ועוד תוכל להבין סודו, ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך, ואני אתן את פני באיש ההוא (כאן), וכן ושמתי אני את פני (פסוק ה)
[מובא בפירושו לפסוק ג'] והיה נראה לנו כי טעם באבן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור ודברי הקבלה נכונים והם אמת.