ביאור:מ"ג ויקרא כג מד
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:[עריכה]
וטעם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו, ומשה ידבר בהן אל אהרן ואל בניו, ופעמים יזכיר אחריהם גם בני ישראל, כמו שאמר בסוף פרשת מומין (לעיל כא כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, כי אע"פ שלא נצטוה אלא, דבר אל אהרן איש מזרעך (שם פסוק יז), רצה להזהיר ב"ד של ישראל על כך: ואולי הטעם, מפני שאדם מכסה על מומיו, ואין הכהן חפץ בו להפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה לו, ועל כן יזהיר ב"ד בענין זה. אבל בכאן אמר שדבר את מועדי ה' אל בני ישראל לכולם כאחד, לא ייחד בהם בני אהרן, והטעם, מפני שהאזהרה בכולם שוה, כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקרותם מקרא קדש, ולא נזכר בהן מן הקרבנות לבד קרבן העומר (פסוקים יב יג) ושתי הלחם (פסוקים יח כ) שהם הגורמים, ובפרשה עיקר הקרבנות של יום הכפורים אמר (לעיל טז ב) דבר אל אהרן אחיך: ורבותינו דרשו בו (ת"כ פרק יז יב) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו, בלשון ההוא אומר להם כל הפרשיות. ואונקלוס גם הוא נתכוין לזה, שאמר ומליל משה ית סדר מועדיא דה' ואלפינון. והנראה כי דעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתקוני העבור הנמסר לו על פה בסיני, ונרמז ב"אשר תקראו אותם מקראי קודש" לעיל פסוק ד', והוא למדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העבור:
אל בני ישראל. ולא כל בני ישראל כי לא יוכל לדבר עם כולם וכן כתוב דבר אל בני ישראל ואין טענה מפסוק אל כל עדת בני ישראל כי כל ישראל לא יקרא עדה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל' פסוק א'] ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק הענין לומר שחזר בה משה ואמר הפרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שכך נאמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כא כד) בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות (שם כג מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. אבל כפי פשוטו, בא הכתוב לומר כי אע"פ שהפרשה הזו בתורת הקרבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדיו ככל אשר צוה ה' את משה, בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין ובנדרים ונדבות, כי כן נאמר לו (לעיל כח ב) צו את בני ישראל: והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ, והיא אזהרה לישראל כלם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת העבודה: והפרשה הזו שוה עם פרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג), שם נאמר בתחלה דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, ובכאן ככה בתחלה צו את בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'. ולא הזכיר "מועדי ה'", בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי ה', כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים: והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל, מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל כל אשר צוה אותו ה', ואין הדרך בתורה שיאמר כן בכל פרשה ופרשה. ולכך ידרשו בוידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, הזהיר אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת ישראל זה על ידי זה (תו"כ אמור פרק ג יב): ובפרשת המועדים עשו מדרשים רבים, מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו הוא אומר להם לישראל, כל הפרשיות נאמרו בענין אחד. ר' יוסי הגלילי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהם, בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם. רבי אומר מה ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת שנאמר בהם במועדו, ושאר קרבנות צבור לא למדנו, ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, לעומר ולקרב עמו לשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו, וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבע מועד לכולם, ע"כ בת"כ (אמור פרק יז יב יג): (...)