ביאור:מ"ג ויקרא כג טו
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת[עריכה]
וטעם וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ), שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו, כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "וספר לו" (לעיל טו יג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן "וספרת לך" (להלן כה ח) דיובל, שתזהר במספר שלא תשכח: ובת"כ (בהר פרשה ב א), וספרת לך, בב"ד. ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים:
וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם, שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר כקבלת רז"ל. ומה שכתוב בזב וזבה (ויקרא טו) וספר לו, וספרה לה אינו מהענין הזה, אלא לומר שלא ישכחוהו:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ז פסוק ט'] ומה שאמר תספר לך בלשון יחיד ובמקום אחר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום בלשון רבים, דרך הכתובים להזכיר המצות פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים, ואחר שהזכיר המצות בלשון רבים יחזור ויזכירם בלשון יחיד, כדי שלא יחשוב היחיד להפטר ממנה בכלל הרבים ולהנצל מענשה לכך יחזור וידבר עם כל יחיד ויחיד, כענין מצות ציצית שהיא אמורה בלשון רבים (במדבר טו) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וחזר והזכירה בלשון יחיד (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. ואין צריך לומר במצוה אחת בפסוקים רבים, שאפילו בפסוק אחד מצאנו לשון רבים ויחיד, הוא שכתוב (ויקרא יט) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, ורבים כן. ועוד טעם אחר, שאלו נכתבה המצוה בלשון רבים ולא בלשון יחיד הייתי אומר שהמצוה אינה אמורה אלא לב"ד ואין כל אחד ואחד מישראל חייבין בה, לכך הוצרך הכתוב לחזור ולהזכירה בלשון יחיד. וכן במצות לולב הזכירה בלשון רבים (שם כג) ולקחתם לכם ביום הראשון, ולא נזכר בשום מקום לשון יחידי, הרי הזכיר שם ושמחתם לפני ה' אלהיכם, ואי אפשר להבין שתהא המצוה אמורה לב"ד ולא לכל ישראל שהרי כל ישראל חייבין הם בשמחת המועדים, וכבר מצינו בלשון יחיד ושמחת בחגך. ולענין הספירה אמרו חז"ל, שבעה שבועות תספר לך מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, יש שסוברים כן, מצוה למימני יומי בכל יום ויום ומצוה למימני שבועי בהשלמת השבועות, אבל לא בכל יום, שאין צורך להזכיר השבועות בכל פרט הימים, וזה דעת המאור ז"ל. ויש שסוברים מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי בכל יום ויום, וכיון שעבר שבוע ראשון מצוה למימני השבועות שאחריו בכל יום ויום מן הימים שהוא סופר, לפי שהשבועות ירמוז לאלף השביעי ולכך צריך שיזכירם בכל יום, וזה דעת החכם ר"א בן עזרא:
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ממחרת השבת יניפנו הכהן. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו, לשון רש"י. ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא, כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ, והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו. ועוד, על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור, רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו, ואלה דברי תוהו: אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו, יבוא הענין כהוגן, כי צוה הכתוב תחילה (בפסוקים ו-ח) שנעשה בחדש הראשון חג המצות שבעת ימים, וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, וכל מלאכת עבודה לא נעשה, ואחר כן אמר (בפסוקים ט-יא) כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה, והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן, ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ: אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע. וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד). ובמקום אחר (דברים טז ט) פירש "שבעה שבועות", וכן באי השבת עם יוצאי השבת (מ"ב יא ט), שבוע, וכן, מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר (עמוס ח ה), כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו, יקרא שבוע אחד שבת אחד. והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעירות (כתובות ב.): ויתכן שיהיה כל "השבת" הנזכר בפרשה שבוע, ויהיה טעם "ממחרת השבת", לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במנינו, אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר, כאילו אמר, יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים, וראשון לשבועות שיספור, עד שישלים שבע שבתות. ובעבור שהזכיר (בפסוק ו) "ובחמשה עשר יום", אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר, ויספור ממנו שבע שבתות. ואין לטעות ביום ארבעה עשר, כי לא הזכיר ממנו רק "בין הערבים" (פסוק ה): וטעם "תמימות תהיינה" (פסוק טו), כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה.
וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוהר ח"ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה' לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' והמשכיל יבין. ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי, ובדרך רמז רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז"ל (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בטעמי מצווה זו" וכו']
מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה[עריכה]
ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ז פסוק ט'] מהחל חרמש בקמה תחל לספור. למדך שהקצירה והספירה באין כאחד. ודרשו רז"ל יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת"ל (ויקרא כג) מיום הביאכם, אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל (שם) שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא אותן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.
שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:[עריכה]
תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב שאם לא כן אינן תמימות:
והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם "תמימות", שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים:
והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם, ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ). ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה, כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה, ולא הזכיר המוספין בהן, כאשר לא הזכירם בשאר המועדים:
והנה עיקר המצוה הזאת שיתחיל לספור מיום ט"ז בניסן שהוא תחלת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והמספר הזה ישלם בתחלת קציר חטים, ואז יביא ממנו סלת חטים מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והנה המנחות עיקר המצוה לא עיקר הקרבנות כי לא היו הקרבנות באים כי אם בשביל המנחות.