ביאור:מ"ג ויקרא כג ח
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים[עריכה]
והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:
ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס), כאשר רצה שינהגו בהן, וכפי מה שפירשתי (לעיל פסוק ב). ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים, ונכון הוא:
אשה לה'. בפרשת פינחס:
והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. להודיע שאין חול המועד חול לגמרי, כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד, כמו ביום "מקרא קדש", הוא מכלל החג בלי ספק, ולא באר ענין המוספין בזה, שאין זאת הכונה עתה, כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסוכות, להורות על קדושת חול המועד. אמנם בראש השנה הזכיר גם כן "אשה לה'", להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו "מלבד עלת החדש ומנחתה" (במדבר כט, ו). אבל בשבת (פסוק ג) וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים "והקרבתם אשה לה'" (פסוק כז) הם עולות וחטאות כהן גדול (טז, ג) והצבור (שם פסוק ה), המבארים בפרשת אחרי מות (פרק טז). וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד (פסוקים ב ח), כי שלושתם נצטוו קודם מתן תורה, אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דבור לעצמו.
והקרבתם אשה לה'. מכל מקום אם אין פרים הבא אלים ואם אין פרים ואלים הבא כבשים:
ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס), כאשר רצה שינהגו בהן, וכפי מה שפירשתי (לעיל פסוק ב). ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים, ונכון הוא:
והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה', לא להאסר במלאכה כראשון ושביעי.
שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא שבוע של ימים שטינ"א בלע"ז וכן כל לשון שמונת ששת חמשת שלשת:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:[עריכה]
מלאכת עבדה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהם כגון דבר האבד כך הבנתי מתו"כ דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו':
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק י"א] ושמחת. לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמרו בו ב' שמחות:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק י"ד] ושמחת בחגך. דרשו רז"ל ולא בשמחת אשתך, מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, והנה הזכיר בכאן בחג הסכות לשון שמחה ולשון ברכה, לשון שמחה שנאמר ושמחת בחגך, לשון ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלהיך, וכן מצינו שהזכיר בחג שבועות לשון שמחה שנאמר ושמחת לפני ה' אלהיך, לשון ברכה כאשר יברכך ה' אלהיך, אבל בחג הפסח לא הזכיר בו לשון שמחה ולא לשון ברכה, וטעם הדבר מפני שבשני המועדים שהם שבועות וסכות התבואה מצויה בהם אצל בעלי בתים ואפשר להם לפרנס ארבעה קרואים שהזכיר, וכיון שהוא מפרנסן בהן הרי שמחה והרי ברכה, שהקרואים שמחים ובעלי בתים מתברכין, אבל בפסח לא נקצרה התבואה החדשה עדיין והישנה כבר כלתה, ואי אפשר לשמח אותם בפסח, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יפרנסם, לא נזכר בו לשון שמחה וברכה. ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות, ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' אלהיך, לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה לכך נכתבו בו שלש שמחות, עד כאן:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק ט"ו] והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות: