ביאור:מ"ג ויקרא יא כד
וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ[עריכה]
ולאלה. (ת"כ) העתידין להאמר למטה בענין:
ולאלה תטמאו. לכל שרץ העוף בעל ד' רגלים ואת אלה תשקצו מן העוף. ודעת אחרים שפי' אלה לכל הבהמה וכל הולך על כפיו ולפי דעתי שמלת אלה על כל הנזכרים למעלה:
ולאלה תטמאו. לאלה העתידין להאמר למטה בענין תטמאו, (רש"י כאן) (ת"כ), כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה (פסוק לט) פירש על בהמה טהורה. לשון רש"י. (בפסוק כו) וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם, היה ראוי שיאמר, כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב: והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה, ללמד שאין בהם שחיטה, וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא, אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר שאם נשחט אינה מטמאה: וענין הפרשה, הזכיר "ולאלה תטמאו", לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו, רק לאלה אשר יזכיר, והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה, ואמר (בפסוק כו) טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא, בטומאה הנזכרת, וחזר ואמר (בפסוקים כז_כח) שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב, והנושא יוסיף לכבס בגדיו. וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (פסוק כט), על העתיד להזכיר. ונשתבש רבי אברהם בכאן:
ולאלה תטמאו. אם תגעו בנבלתם. ומפרש והולך בהמות טמאות. הבהמה אע"פ שהיא מפרסת פרסה.
ולאלה תטמאו. בתורת כהנים פירשו אומרו ולאלה על העתידים ליאמר בענין למטה. וקשה לי למה אמר ולאלה בתוס' וא"ו כיון שאין לו שייכות דין זה עם מה שלמעלה ממנו ולא שלמעלה עמו. ואולי נתכוון ליתן העליון כתחתון, פירוש שכל מין בהמה וחיה בין טמאים שאינם לא מעלה גרה ולא מפריסי פרסה שלא נרשמו כאן בכתוב, ובין טהורים שמעלים גרה ומפריסים פרסה ושוסעת שסע שלא נרשמו גם כן בכתוב ורמזם באומרו לכל הבהמה, וכלל זה חוזר למה שרשם בפרשת סימני בהמה, ולזה אמר ולאלה בוא"ו. כדי שלא תטעה ליתן כל האמור למעלה, לזה פרט שאין דבריו אלא בבהמה וחיה. או ירצה להסמיך דין טומאה לדין אכילה האמור בפרשה שלפניה וגו' מה אכילה בכזית גם טומאה בכזית. ובתורת כהנים העמידו הכתוב שלא בא אלא לטומאת אבר מן החי של בהמה טמאה ובהמה טהורה, ודרשו טומאה בכזית מפסוק אחר דכתיב (פסוק מ) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, וזה לשונם לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל. ואפשר לומר עוד שרמז בסמיכות זה לומר שאם ילדה כמין בהמה הסמוך לה דינו שוה. וראיתי לראב"ע ז"ל שכתב שלדעתו נראה שמלת אלה חוזרת על כל הנזכרים למעלה, ודחה דעת האומר אלה לכל הבהמה וכו'. ואני אומר שיותר היה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי תורה, כי מי ישמע לדבריו כאן ואפילו ללומדם והם הפך קבלת תורת משה, ומה גם בפשט הכתוב שאפילו בי רב זוטר כן יבין בתחילת ההשכל, וממי נעדר את אשר ראו עיניו ויותר מהמה, ומה כחו לחלוק עמהן גם בלא הכרח ואפילו אם יהיה המנגדו כיוצא בו ומכל שכן גדולים ממנו וכל שכן וקל וחומר אשר קטנם עבה ממתניו, וצא ולמד מה שאמרו האמוראים על גדולים שקדמום (שבת קיב:) אם הראשונים וכו'. וללמד על הרב ז"ל זכות אולי שפירוש זה לא כתבו אלא לסיבה ידועה לו, ונהג מנהג ע' זקנים (מגילה ט.) ששינו בכמה מקומות, וגם לזה ה' יכפר בעדו:
תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טומאה:
ולאלה תטמאו. אם תגעו בנבלתם. ומפרש והולך בהמות טמאות. הבהמה אע"פ שהיא מפרסת פרסה. אבל שסע אינה סדוקה כגון סוס וחמור:
תטמאו. מבנין התפעל ודגשות הטי"ת להתבלע התי"ו וכן וישמע את הקול מדבר אליו וכבס המטהר:
והנה למעלה בענין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה, אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם, והניחם בתוך הכלל שאמר (בפסוק ג), שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת. וחיה בכלל בהמה, כמו שנאמר, זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה): ולרבותינו בתורת כהנים בפרשה כולה מדרשים, לכל הבהמה טמאים הם לכם, (פסוק כו) באבר מן החי (פרשה ד ב), וכל הולך על כפיו, באבר מן המת (פרק ו ו). כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם, במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ובנבלתם לא תגעו. אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם, כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו. והענין, לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא, ויזהר מן המקדש ומן הקדשים: ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו, ברגל, כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים, כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל, אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו, שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים. ומה שאמרו (ר"ה טז:) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, מצוה מדברי סופרים, ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, זולתי מצות העלייה. או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא, כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ: ועוד שנוי שם (פרק ד י) אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים, תלמוד לומר ולאלה תטמאו (פסוק כד), יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות. וזה עיקר הדין מן התורה:
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:[עריכה]
וטעם יטמא עד הערב. בכל הפרשה, כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים. אבל קצר ברחיצה, בעבור שהזכיר (בפסוק הבא) כבוס בגדי הנושא שהוא הטבילה, וכל שכן שירחץ גופו. וכשהשלים להזכיר כל הטומאות בנבלות ובשרצים הזכיר הטבילה בכלים, במים יובא וטמא עד הערב וטהר, (פסוק לב) והוא הדין לאדם כי ממנו נלמוד. ובפרשה אחרת (להלן יז טו) פירש, וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב: והזכיר גם העונש, ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (שם פסוק טז), והוא כלל לכל טומאת הנבלות, וממנו נלמוד לשרצים, וכבר הוזכרה כאן הרחיצה בשרצים כמו שכתבתי. והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים, מפני שדרך הנוגעים ליגע בידו בנחת, אבל הנושא אותם, דרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב פעמים:
יטמא עד הערב. אחז הכתוב דרך קצרה כי הוא צריך שירחץ במים: