ביאור:מ"ג ויקרא ז יג
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם, חלות ורקיקין ורבוכה, ג' מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו'. וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (דף עז:). ושעורן חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, עשרים עשרון (שם עו:):
והקריב על זבח התודה. פירשו בו עם זבח התודה, וכן, על חלות לחם חמץ, עמהן. והנכון שהוא "על" כמשמעו, שיוסיף על הזבח לחם. וכן, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר, והכל יביא על הזבח. ועשה עיקר לחם החמץ, ושאר הלחם עליו, בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין. ושנה הכתוב לומר על זבח תודת שלמיו, למה שדרשו בו (מנחות עח:) שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח, ושישחט עליו, כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה: וכתב רש"י, והקריב על זבח התודה, ארבעת מיני לחם, חלות ורקיקים ורבוכה שלשת מיני מצה, וכתיב, על חלות לחם חמץ. וכל מין ומין עשר חלות. כך מפורש במנחות (עז.). ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון: ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ, עשרון לחלה, ועשרה למצה שלש חלות לעשרון, דרשו כן (שם עז:) מן הכתוב הזה, על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ הבא מצה. נמצאו עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה, עשרה לחמץ עשרון לחלה, עשרה למצה שלש חלות לעשרון. נמצאו ארבעים חלות:
על חלת. כמו ויבאו האנשים על הנשים והטעם עם חלות:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ודרשו רז"ל כי משקל עשר של חמץ כמשקל שלשים של מצות, וכן נראה מן הכתוב שחלק אותן, והלשון מוכיח, כי הזכיר חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן, הודיענו בזה השואתן כי כל מין מהן עשר, והזכיר אח"כ על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו.
יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון, עד שישחוט הזבח (שם דף עח: ת"כ):
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק ט'] וטעם הרחקת השאור נראה לפרש בב' דרכים. הדרך האחד הוא, כדברי רבי אלכסנדרי שאמר (ברכות יז) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וע"ז הדרך פירשנו למעלה פסוק כל שאור וכל דבש לא תקטירו בפר' ויקרא ע"ש, וע"ז נאמר כאן קודש קדשים כחטאת וכאשם. כי ע"י זביחת הקרבן האדם זובח יצרו ויבוקש והנה איננו ע"כ גם המנחה באה נקיה מן השאור, אמנם ב' הלחם של עצרת באו דוקא חמץ כי אלמלא היצה"ר לא היו התחתונים צריכין אל התורה יותר מן העליונים כי בטענה זו נצח משה המלאכים ואמר כלום יש יצה"ר ביניכם כו', (שבת פט) ועוד שמציאות היצה"ר הכרחי ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו. אבל התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמ"ש אצל ד' שצריכין להודות ויכנע בעמל לבם (תהלים קז יב) כי הרשעים ברשות לבם כו' ורז"ל דרשו פסוק זובח תודה יכבדנני (שם נ כג) על הזובח יצרו ומתודה עליו כו' (סנהדרין מג) ומשם ראיה שזביחת התודה היינו זביחת היצה"ר, ע"כ מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור אבל מ"מ צריך עדיין אל היצה"ר לקיום המין ע"כ היו גם חלות חמץ, והיו ג' חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא, ומשנה, ותלמוד, וחלק רביעי יתן אל קיום גופו. אמנם לפי שלא מצינו במנחת חוטא שום חמץ, נוכל לומר בהפך זה שזה שמביא קרבן על חטאו מעצמו בלא הכרח ודאי לא נשאר בו כלום מן השאור הפנימי, אבל הזובח תודה אחר שבאו עליו יסורים המכריחים אותו על התשובה ודאי נשאר בו רושם מן השאור הפנימי ותדע ותשכיל כי חמץ אותיות מצה והם שוים במבטא כי הה"א והחי"ת מתחלפין באותיות אחה"ע, אך שיש לחמץ מספר ג' יתר על מצה וכנגד זה היה כנגד כל חלות חמץ ג' של מצה כדי שיהיו שוים בכמות, ויש בזה רמז שיש ליצה"ר יתרון על היצה"ט מספר ג' הם ג' טענות שזכר בספר חובת הלבבות שיש ליצה"ר על היצה"ט ואם יבא לנצחו אזי יעמדו כנגדו חוט המשולש במקרא ומשנה ותלמוד ואז יהיה פשר דבר ביניהם חציו לה' וחציו לכם. דרך שני הוא היותר נכון וקרוב לשמוע, שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינו עולה למעלה ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה' בישראל כ"א בעבור שהם ממעטים את עצמם כמו שלמדו (בחולין פט) מן פסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט. (דברים ז ז) כי מה ה' שואל ממך כ"א ליראה (שם י יב) שהענוה מביאה לידי יראה וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר לפ"ז ביותר תגלה ותראה מלכות שמים כי הוא ית' גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, וחסו בשם ה' (צפניה ג יב) וע"י ההכנעה יצאו לחירות מן המלכיות ונכנסו בעול מלכות שמים ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש כדאיתא במדרש על פסוק זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה. ולפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שארז"ל (סוטה ה) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור וכן ארז"ל (אבות ד ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, בפני כל אדם והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל. ולדברי ר' אלכסנדרי שהמשיל היצה"ר לשאור שבעיסה, נוכל לומר שלכך אסרו גם המשהו לפי שארז"ל (ב"ר כב ו) מתחילה דומה היצה"ר לחוט של עכביש דהיינו משהו ואח"כ הוא מבצבץ ועולה עד שיהיה כעבותות העגלה ויעלה חמס גבר לאין מרפא, ע"כ לא יהיה קטן בעיני האדם אפילו משהו ממנו כי מעט מן השאור מבצבץ ועולה כאמור, ומטעם זה היו מביאים על קרבן תודה ל' חלות מצות כי אצל ד' שצריכין להודות נאמר ויכנע בעמל לבם. ואחר ההכנעה ראוי שיקריבו חלות מצות ל' ואולי הוא כנגד המלכות שנקנית בל' מעלות והם כוללים כל מיני התנשאות השייכים למלך, וזה המתגאה אחד בכולם, או במקצתם, אחר שנכנע בעמל לבו יביא ל' מצות המורים על ההכנעה לומר שלא נשאר בהם עד אחד ואפילו משהו אין בו. וי' של חמץ המורה על הרוממות והתנשאות ליתן כל הגדולה והרוממות לסבה ראשונה ית' הכלול בי' ספירות בלימה וכבוד אלהים הסתר דבר. ומטעם זה המצה סימן גאולה וחירות בכ"מ הן ביציאת מצרים, הן בקרבן תודה, כמ"ש (תהלים קז ב) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר וגו', וזה קאי על כל ד' שצריכין להודות שנגאלו בעבור שנכנע בעמל לבם וגו' וע"כ הוא מקריב חלות מצות. הן במנחות, כי ע"י הקרבנות נגאל האדם מיד היצה"ר אשר מצודתו פרוסה עליו ללכדו בחבלי עוני והוא יוצא לחירות מן היסורין ומן המלכויות ומן מלאך המות, ע"י הקרבן המביאו לידי רוח נשברה והכנעה ע"כ דין המנחות לאפות מצה והם דומים לחטאת ואשם בדרך שנתבאר.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ואמר, וזאת תורת זבח השלמים. והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם: שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם "לחם", בתוכו מין "חמץ". כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא 'שאור שבעיסה', מכל מקום מיני המצות רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה. אבל כשהם שלמים פשוטים, שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד (פסוקים טז יז). ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטמאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכל מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ומה שהיה מקריב לחם חמץ בקרבן תודה והלא אמרה תורה (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, אבל הענין כי לא היה קרב על גבי המזבח, ואין הכונה בו לקרבן רק לתנופה: