ביאור:מ"ג ויקרא ז לז
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:[עריכה]
ולמלואים. ליום חינוך הכהונה:
ולמלואים. ככתוב בפרשת ואתה תצוה:
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח"כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים:
זאת התורה לעולה. לא נודע כוונת פסוק זה. ובתורת כהנים דרשו לומר לך מה מילואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל נאמרו וכו'. וכבר כתבתי במקומות אחרים (ריש פ' משפטים) מה שיש להעיר בדבר זה. עוד דרשו ז"ל (תו"כ זבחים צז:) ללמד על הזבחים כולן שטעונין סכין כעולה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלין לזכרי כהונה כמנחה וכו'. ובדרך רמז נראה על דרך אומרם במנחות (קי.) אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה וגו' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו' ע"כ, גם אנו נאמר בדרך זה: וקודם אקדים דברי רז"ל אנשי אמת שונים בש"ע נהורים אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות, האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון, והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר. יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס"מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז"ל (קדושין ל:) אם פגע וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב' למנחה תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (ב"ר פ"י) באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שה"ש ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן:לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין, האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני ודרשו ז"ל (סנהדרין עג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו כמעשה דוד שאמר (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה כאומרם (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה: עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעי' לד) כי זבח לה' בבצרה, ואמרו ז"ל עתיד הקב"ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר, ולזה רמזו ז"ל (שם) בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך הקב"ה מצד אחד וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכחם היה המושג, הא למדת זאת התורה לכל הדברים הנפלאים, לעולה למנחה כנגד העלאת השכינה ויחודה עם הקב"ה, לחטאת ולאשם לברר ב' בחינות הברורים שהם עיקר העולם, ולמלואים ולזבח השלמים ליחד ניצוצות היורדות למלאותם במקומם, ולזבוח יצרו זביחה שאין אחריה קיום, גם יעמוד חי לפני ה' לשלוח יד במבקשי רעתו לזבוח זבח, והיה ה' למלך וגו' יהיה ה' אחד ושמו אחד, והוא אומרו השלמים פירוש שנשלמו כל בחינות הקדושה ונתיחדו יחד. ואומרו אשר צוה ה' וגו' חוזר לסיבה שהיא התורה שהזכיר בראש הפסוק, כאילו אמר זאת התורה אשר צוה ה' וגו' שצריכין ללמוד התורה על מנת כן לא לתכלית אחר זולתו, ואומרו ביום צוותו כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני דכתיב במדבר סיני, ואמר להקריב את קרבניהם כאן רמז בתוספת ביאור מה שפירשתי שמקריבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה כנזכר למעלה:
ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא. ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני: ובמדרש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים:
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח"כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים: והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום, והוא ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, וכן שלמה ע"ה חתם שיר השירים במדה הזאת שאמר אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ואמרו רז"ל אפילו העליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו.
ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא אל ולא אלהים ולא אלהיך אלא ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ועוד אמרו, אשה ריח ניחוח, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים (ב ד) ועשר אמות קומתו. ומה שכתב בתורה ושלש אמות קומתו, מקום המערכה בלבד [משפת סובב ולמעלה], והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכתוב (שם א כב) וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת מקום תשע פעמים, בפרשת העקדה תמצא ארבעה פעמים מקום (בראשית כב) ויקם וילך אל המקום, וירא את המקום, ויבאו אל המקום, ויקרא אברהם שם המקום, זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב (שם כח) ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום, אכן יש ה' במקום, מה נורא המקום, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. ויפגע במקום אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בהמ"ק נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב) טבעו בארץ שעריה, וטי"ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים: