ביאור:מ"ג בראשית לח כד
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים[עריכה]
כמשלש חדשים. (נדה מג) רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ול' כמשלש חדשים כהשתלש החדשים כמו (אסתר ט) ומשלוח מנות משלוח ידם וכן תרגם אונקלוס כתלתות ירחיא:
כמשלש חדשים. בתוספת מ"ם קודם שלש ובימים בתוספת מ"ם אחר שלש:
וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים[עריכה]
הרה לזנונים. שם דבר מעוברת כמו אשה הרה וכמו ברה כחמה:
זנתה תמר כלתך, וא"ת מי יודע אם אמת שזינתה תדע שהרי גם הרה היא כבר:
זנתה תמר כלתך. למה הוצרך לומר אחר כן וגם הנה הרה לזנונים ושמא י"ל שלא היו דנין באותה פרק בזנות בלא הריון. ד"א שלא היו דנין אלא כשמזנה לשני בני אדם:
וגם הנה הרה. ולא השתדלה לכסות קלון לכבודך, כענין אמרם זכרונם לברכה: אשה מזנה מתהפכת או משמשת במוך כדי שלא תתעבר (יבמות לה, א).
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:[עריכה]
ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה:
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י). זה כתב רש"י, ולא פירשו. ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא:), אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיא להם בכלל אשת איש, ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח:), והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמרא סנהדרין (נז:) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל: ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן: ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:
הוציאוה ותשרף. פירש רש"י לפי שבתו של שם היתה ובת כהן שזינתה בשריפה. והקשה הרמב"ן דמה שכתוב בת כהן שזינתה בשריפה היינו ארוסה או נשואה אבל שומרת יבם גם כהנת אינה אלא בלאו. וכי תימא מפני שהיה יבום בבני נח ואזהרתן זו היא מיתתן הא מוכח בסנהדרין (נח, א) שאין יבמה נוהג בבני נח כלל. ועוד קשה דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא סייף. ועוד מה שאמר צדקה ממני כל שכן שהיה לה להתחייב. ופי' הוא בשביל שהיה קצין ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו אינה נידונית כמשפט שאר נשים הזונות אך כמבזה את המלכות. ועל כן אמר הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות לה כל אשר יצוה. והוא חייב אותה למעלת המלכות. ועל דרך הפשט שהיה המשפט אשר תזנה תחת אישה שמוסרים אותה לבעלה והוא דן אותה לחיים או למות כרצונו. והנה תמר היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם. ורבינו יהודה החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר.
ותשרף. לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר שזקוקה ליבם:
הוציאוה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה. ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר. ותירץ הר' יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין תניא ר' אלי' ב"י אומר ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו' וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל. ומיהו קשיא כיון דבתו של שם היתה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנויה אני. ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה:
הוציאוה ותשרף. וקבלו ממנו מיד, ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה. ודרשו רז"ל תמר בתו של שם היתה והוא כהן לאל עליון לפיכך דנוה בשרפה, שכן דין תורה שנאמר (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף:
הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות כאומרם בע"ז דף ל"ו, ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל אף על פי כן גזרו עליה, ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו (סוטה י:) ולא יסף לדעתה שלא פסק ממנה עוד הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו:
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ד פסוק י"ט] ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו'. וברוך אל אליון. הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת אל עליון וחטא בזה, כי היה לו להקדים ברכת הש"י כענין שמצינו בדוד ע"ה: ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי, וברוך טעמך וברוכה את וגו'. והיה ענשו שנטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם, הוא שאמר דוד במזמור: נאם ה' לאדני שב לימיני, שהוא מיוסד על אברהם שקראו דוד אדני' מפני שהיה זקנו. אמר: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלומר בסבת אותו הדבור שהיה שלא כהוגן שהקדים בשר ודם לברכת השם יתברך. ומה שדן יהודה לתמר בשרפה, שהיתה בתו של שם, לא היה יודע שנטל ממנו כהונתו. וכפי דעת המדרש קונה שמים וארץ, יחזור לאברהם, שכן אמרו במדרש משלי בפסוק: טוב פת חרבה ושלוה בה, זכה אברהם לקנות שמים וארץ, שנאמר:ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שזכו בניו לנחול את התורה שנתנה מן השמים. וארץ, שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ:
עוד מקשים על מה שאמר יהודה הוציאוה ותשרף והלא יהודה מלך היה ומלך לא דן ולא דנין אותו. ועוד בדיני נפשות מתחילין מן הצד. ועוד האיך היה דן על כלתו. ומתרצים שיצחק ויעקב ויהודה דנוה והתחילו ביהודה מן הצד. ובמדרש יש ששם בעצמו דנה. ואי אפשר להיות כשתדקדק בחשבון שנות דור ודור תמצא שמת כבר. ומה שאמר בע"ז (לו, ב) פנוי הבא על הפנויה בית דינו של שם גזרו משום מעשה דתמר לא שהיה קיים אלא כל בית דינו אחריו נקרא על שמו: