ביאור:מ"ג בראשית לח יא
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ[עריכה]
וטעם שבי אלמנה בית אביך. שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג, ומתנחמת ולובשת שנים, ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש: (ועיין בהמשך פירושו לפסוק זה)
שבי אלמנה. המתיני באלמנות, כמו "ימים רבים תשבי לי" (הושע ג, ג).
שבי אלמנה בית אביך. בחסרון בי"ת קודם בי"ת כמו הנמצא בית ה':
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ומיהו קשיא כיון דבתו של שם היתה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנויה אני. ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה:
עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי[עריכה]
עד יגדל שלה בני. מפני שלא היה שם אח גדול ממנו אמר לה עד יגדל שלה בני, אבל אם היה שם אח גדול לא היה אומר עד יגדל שלה. מכאן אמרו רז"ל תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או בחרש או בשוטה עד שישתפה אין שומעין לו. ומה שאמר הכתוב (רות א) שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, ויש שסוברין מכלל שאילו היה לה בנים במעיה שנולדו אחר מיתת אחיהם בני יבום הם, אינו כן. שהרי בפירוש אמר הכתוב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו:
כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:[עריכה]
כי אמר וגו'. כלומר דוחה היה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו: כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (יבמות לד):
וטעם שבי אלמנה בית אביך. שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג, ומתנחמת ולובשת שנים, ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש: כי אמר. כלומר היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש"י. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד:) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה. ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו. ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא: והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:
כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה:
פן ימות גם הוא כאחיו. פן ישגה ביפיה בילדותו כמו שעשה אחיו וימות.