ביאור:מ"ג בראשית כז ג
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ[עריכה]
שא נא. לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה (ב"ר):
שא נא כליך. כלומר חדד סכינך כמו משיאה על גבי חבירתה.
כליך. יתכן היות שם כלל. והפרט תליך וקשתיך.
ועתה שא נא כליך. פרט בכאן החרב והקשת כי כך דרך היוצא השדה שיחגור חרבו וקשתו שיצוד בו העופות זהו פשוטו, וירמוז ג"כ לזרעו שיהיו כלי הזיין שלהם:
שא נא כליך. שלא תשוב ריקם ולא תאחר.
שא נא כליך. כופל נא שני בכאן כמו שפירשתי אצל הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:
תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ[עריכה]
תליך. חרבך שדרך לתלותה:
תליך. אשפתו שתלוים בה החצים:
כליך. יתכן היות שם כלל. והפרט תליך וקשתיך. ותליך האשפה התלויה ששם החצים או תליך כמו חרב ויחסר וא"ו מן תליך. כאדם שת אנוש:
ועתה שא נא כליך. פרט בכאן החרב והקשת כי כך דרך היוצא השדה שיחגור חרבו וקשתו שיצוד בו העופות זהו פשוטו, וירמוז ג"כ לזרעו שיהיו כלי הזיין שלהם:
תליך. מגזרת ושר האופים תלה. וכן שביך בן אבינועם מגזרת שבה ענה:
ובמדרש שא נא כליך זה מלכות בבל שנאמר (דניאל א) ואת הכלים הביא בבלה, תליך זה מדי שנאמר (אסתר ז) ויתלו את המן, וקשתך זה יון שנאמר (זכריה ט) כי דרכתי לי יהודה קשת וגו', וצא השדה זה אדום שנאמר (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום:
וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד:[עריכה]
וצודה לי. מן ההפקר ולא מן הגזל:
ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו. ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה' נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע"י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה"ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה"ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים.
[מובא בפירושו לפרק א' פסוק א'] אמר ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה וכו'. אלא כדי שלא יאמרו האומות לסטים אתם כו'. וקשה ומה בכך אם יאמרו לסטים אתם וכי בעבור זה ישנה סדר התורה. תשובה לזה לפי שדבר זה גורם כפירה בעיקר כי יאמרו לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר כי אילו היה לעולם מנהיג המסדר ענינו מוצאו ומובאו למה לא מיחה בכם כשלקחתם בזרוע דרך לסטיות ארצות ז' אומות. כי מטעם זה לא נחתם גזר דינן של דור המבול כי אם בעבור הגזל כמו שאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, כי מה שחטא זה גדול מזולתו אינו בעבור עצם החטא כי אם בעבור הרעה הנמשכת ממנו שהחוטא בגזל לא ישים אשם בנפשו ויאמר אין פשע כי אין אלהים שופטים בארץ ועל כן הוא חבר לאיש משחית, ר"ל לדור המבול שנאמר בהם (בראשית ו יב) כי השחית כל בשר את דרכו, כי גם המה כפרו בעיקר ואמרו (איוב כא טו) מה שדי כי נעבדנו וגו'. וזה החלם לעשות חמס וגזל בארץ. ולפי שמניעת הגזל יסוד לכל האמונה על כן הקדימו הקב"ה והזהיר עליו במצוה ראשונה החדש הזה לכם. (שמות יב ב) כי שם נאמר משכו וקחו לכם צאן. (שם יב כא) משלכם להוציא הגזול כן פירש בעל הטורים. וכן יצחק כשצוה להביא לו שני גדיי עזים אחד לעשות ממנו קרבן פסח אמר וצודה לי ציד (בראשית כז ג) פירש רש"י מן ההפקר ולא מן הגזל. ולפי שעשו לבבו לא כן ידמה כי אם לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל ע"כ סבב הקב"ה שלא הביא כי אם יעקב שהיה נזהר בגזל. וכן שור שהקריב אדם הראשון ארז"ל (ע"ז ח) שהיה לו קרן אחד במצחו. להורות שלפי שהיה אדם הראשון קרן אחד רצה לומר שהיה יחידי בעולם ולא היה גוזל משום בריה ע"כ נתקבל קרבנו. וכל זה כדי להרחיק הגזל והלסטיות המביא לידי כפירה ואפיקורסות.
[מובא בפירושו לדברים פרק י"ב פסוק כ'] ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם,
וצודה לי צידה. מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע"ד ארז"ל (חולין פד) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב כ,כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.
[מובא בפירושו לדברים פרק י"ב פסוק כ'] ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו
ציד. צידה כתיב ה"א יתירה, שלמדו חמשה הלכות שחיטה שלמדתי וה' סימני טהרה בעוף, אינו דורס. אצבע יתירה. זפק. קרקבנו נקלף. אינו חולק את אצבעות רגליו. ובחיה מפרסת פרסה. מעלת גרה. ואין לה שינים למעלה. וקרנים. ובשרה הולך שתי וערב תחת העוקץ:
וצודה לי צידה. ציד זה כתובה בה"א יתירה בסוף לפי שהזהירו על חמשה דברים המפסידים את השחיטה:
וצודה לי ציד. צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה: