ביאור:מ"ג בראשית כד סז
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ[עריכה]
האהלה שרה אמו. ויבאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו. (ב"ר):
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם ויאהבה וינחם, ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה. וכך הזכירו בבראשית רבה (ס טז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה:
האהלה שרה אמו. דרך קצרה האוהלה אהל שרה אמו וכן הנבואה עודד הנביא כסאך אלהים:
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הזכיר תחילה בכינוי כשאמר ויביאה ואח"כ הזכיר את שמה כשאמר ויקח את רבקה. והיה הכתוב ראוי שיאמר ויקח יצחק את רבקה ויביאה האהלה שרה אמו, אבל יתכן לפרש בסוד הענין כי כוון הכתוב להקדים שרה לרבקה כמשפט לפי שקדמה לה, ולא נולדה רבקה עד שמתה שרה. ולזה אמר הכתוב (בראשית כב) ובתואל ילד את רבקה וסמיך ליה מיד ותמת שרה ופירושו שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה א"כ בת שלש שנים היתה כשלקחה: ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר ויביאה בכינוי, ויאמר הכתוב ויבאיה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה וע"כ אמר ויביאה כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש שם שאמרו שרה אמו, והרי היא שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה שרה פסקו ומשבאת רבקה חזרו:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואברהם זקן בא בימים. הרבה מפרשים תמהו הלא כבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה כמו ל"ז שנה בין שני זמנים אלו, ובב"ר (מח טז) מסיק שהחזיר הקב"ה את שניהם לימי נערותן, ותירוץ זה מספיק אך שאין לו סמך מן המקרא. וי"א באים מורה על הזמן ההוא כי הול"ל באו. אלא באים משמעותו שאז היו באים והולכים בימים אבל כאן נאמר בא משמע שכבר בא בימים וזה דקדוק נכון. וכפי הפשט נוכל לומר, שטובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק וזה כי האשה הטובה מוספת לבעלה חיים כמו שאמר (קהלת ט ט) ראה חיים עם האשה, והבן הטוב מוסיף ג"כ חיים לאביו, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת ק"ו בחייו, לפיכך מן לידת יצחק עד מיתת שרה היה החוט משולש, כי נתוספה לאברהם חיות מצד האשה ומצד בנו יצחק. ובכל הימים הללו היה עומד במעמד אחד לא נתוספה בו חולשה כמנהג הזקנים, כי היו לו ימי שמחה וברכה, אבל קודם לידת יצחק לא היה לו שמחה כי אם מאשתו, ואחר מיתת שרה לא היה לו שמחה כי אם בבנו, על כן היו שני גבולים אלו שוים, כמו שהיה סמוך ללידת יצחק כך נעשה אחר מיתת שרה, לפיכך נאמר לשון אחד על ב' זמנים אלו אע"פ שהיה מרחק רב ביניהם. לפיכך היה מהדר תיכף להשיאו אשה, כי חשב אולי אשתו תמלא מקומה של שרה ויהיה שמח בה כמו באשתו ממש, וכך היה שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש"י בסמוך ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא אמו כו' וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק.
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ[עריכה]
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הזכיר תחילה בכינוי כשאמר ויביאה ואח"כ הזכיר את שמה כשאמר ויקח את רבקה. והיה הכתוב ראוי שיאמר ויקח יצחק את רבקה ויביאה האהלה שרה אמו, אבל יתכן לפרש בסוד הענין כי כוון הכתוב להקדים שרה לרבקה כמשפט לפי שקדמה לה, ולא נולדה רבקה עד שמתה שרה. ולזה אמר הכתוב (בראשית כב) ובתואל ילד את רבקה וסמיך ליה מיד ותמת שרה ופירושו שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה א"כ בת שלש שנים היתה כשלקחה: ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר ויביאה בכינוי, ויאמר הכתוב ויבאיה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה וע"כ אמר ויביאה כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש שם שאמרו שרה אמו, והרי היא שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה שרה פסקו ומשבאת רבקה חזרו:
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם ויאהבה וינחם, ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה. וכך הזכירו בבראשית רבה (ס טז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה:
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:[עריכה]
אחרי אמו. דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה ומשמתה הוא מתנחם באשתו:
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם ויאהבה וינחם, ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה. וכך הזכירו בבראשית רבה (ס טז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה:
וינחם יצחק אחרי אמו. יגיד הכתוב מעלת יצחק שלא היה מקבל תנחומין על אמו עד שבאת רבקה והתנחם בה:
וינחם יצחק אחרי אמו. כי עד הנה לא קבל עליה תנחומין, לחשיבותה.
ותהי לו לאשה. ויוסף אברהם. דרך ארץ שמי שמתה אשתו והניחה לו בנים, ישיאם קודם שישא אחרת. ד"א זהו שאמרו (בבא קמא צב, ב) שתין תכליא מטו לככה, דקל חבריה שמע ואיהו לא אכיל.
ובמדרש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. מכאן אתה למד שאם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים ממנה שלא ישא אחרת עד שישיא את בניו תחלה ואח"כ ישא אשה לעצמו שנאמר ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה: