ביאור:מ"ג בראשית ד ד
וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא[עריכה]
ומ"ש והבל הביא גם הוא. מהו גם, וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע"כ נאמר והבל הביא גם הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו. ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה (קהלת ד ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ר"ל זהו הגם שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא גם הוא. ונ"ל להביא כדמות ראיה לדבריו שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הזכיר שדה לפי שהיה ויכוח ביניהם בענין הקרבנות וכל אחד מטיל דופי בקרבנו של חבירו כמנהג שני אנשים אשר להם הריב כי הבל מאשים את קין על אשר הביא מן הגרוע זרע פשתן. וקין מאשים את הבל על אשר לא נתעורר אל המעשה מעצמו כ"א עד אחר שראה את קרבנו של קין עבר עליו רוח קנאה ורצה להשוות אליו גם הוא, ואמר לו יען כי אין אתה מתעורר אל מעשה הטוב מעצמך כ"א עד שאתה רואה אחרים עושים א"כ תינח בזמן שאתה יושב בתוך עמך אבל בהיותך בשדה במקום שאין איש מצוי שמה א"כ שם ודאי לעולם לא תעשה שום דבר טוב וא"כ אין אתה ראוי להיות בעולם כי אין חפץ ה' בכסילים והבלים רבים העושים מצד הקנאה ולא לשם שמים, ובזה נצחו קין להבל לכך נאמר ויהי בהיותם בשדה. כשהשיב לו תשובה נצחת מצד השדה אז ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, כי השדה מקום החטא ושם תהא קבורתו. וז"ש שקרבנו של אדה"ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס) רצו בזה לפי שהיה אדה"ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א"כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו. לכך נאמר אדם כי יקריב קרבן לה'. כשיהיה כאדה"ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו וזהו שאמר כי יקריב מכם ר"ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו קרבן לה' ולא קנאת איש מרעהו. ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויקרא (א ב) בע"ה.
[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק ג'] ויולד בדמותו כצלמו. שהיה צדיק מן הראשונים, כי גם הבל לא הקריב עד שקדמו קין.
והבל הביא גם הוא. לשון גם הוא משמעו אפילו הוא ויש להבין הרבותא בזה. והענין הוא שהודיע הכתוב שלא התנהג הבל במותרות משום מחשבת עון ופתוי יצה"ר דלפ"ז לא היה ראוי לו להביא מנחה ולבקש ע"ז מהקב"ה שיצליחו. שאין אדם מבקש מה' דברים של שטות ומחשבות עון וכדאיתא בירושל' ומדרש תהלים כ'. בר"ג שהלך אצל חלפא בן קרויא וא"ל התפלל עלי ואמר יתן לך כלבבך. ר"ה בשם רי"צ אמר לא אמר לו כך אלא א"ל ימלא ה' כל משאלותיך. זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ויאמר לו יתן לך כלבבך. פי' ברכה זו של יתן לך כלבבך אין מתפללין על כל אדם משום שמא בלבבו לגנוב אלא כך אמר לו ימלא ה' משאלותיך. וזה ברור שלא ישאל אדם מהקב"ה שיעזרו לכך ([הרחב דבר] ונראה דזהו כונת האגדה בעירובין נ"ד. רבא רמי כתיב תאות לבו נתתה לו וכתיב וארשת שפתיו בל מנעת סלה זכה תאות לבו נתת לו לא דכה וארשת וגו'. פי' זכה שיהיה לבו שלם עם ה' תאות לבו וגו'. לא זכה ומבקש עמל. דוקא וארשת וגו' ולא תאות לבו [עד כאן הרחב דבר]:) והודיע כאן הכתוב כי הבל הבין בדעתו שכך רצון ה' שיהא האדם חי בזה האופן:
ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא. הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות, וכן נח. ורבותינו אמרו (ע"ז ח.) שגם אדם הראשון הקריב שור פר. וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות. ועוד ארמוז בו עיקר גדול, ברצון הקב"ה (עיין ויקרא א ט):
[מובא בפירושו לפסוק ג'] מנחה לה'. ידוע היה להם רצונו וכבודו ית' להתפלל על שפע ברכה במעשי ידי האדם אע"ג שכך הטבע נותן וכמ"ש לעיל ב' ה'. ע"כ הביא מנחה והתפלל אז כמו שיבואר במקרא ה' שאז התפלה מוכשרת מצד האדם שמתדבק בה' ומצד הקב"ה שהוא מתרצה לקבל תפלת האדם:
מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ובעבור שכתוב מבכורות צאנו יש סמך כי לא הביא קין מן הבכורים:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] והכתובים יורו כן כי על כן קצר במנחתו שלא היתה רצויה והאריך במנחתו של הבל הרצויה, וזהו שאמר מבכורות צאנו ומחלבהן כי הבל הביא בכורים מדבר הראוי לקרבן, וקין הביא פירות שאינם ראויים לקרבן ולא בכורי פירות אלא פחות שבפירות. וכן דרשו במדרש משל לעבד שאוכל את הבכורות ומשגר למלך את הסייפות כלומר האחרונות. תרגום ירושלמי ובקטן כלה סייף:
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ'] וטעם "הטהורה", הקב"ה פירש לו סימני הטהרה. אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה. ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה. והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור, וכן אמר בהבל (לעיל ד ד) מבכורות צאנו ומחלביהן, אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם, כדכתיב (להלן ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח. והוסיף לישראל במצוה, שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה. וטעם "גם מעוף השמים". הטהור, כי הכתוב נמשך למעלה:
[מובא בפירושו לשמות פרק ג' פסוק ו'] אנכי אלהי אביך. ע"ד הפשט כאלו אמר אלהי אבותיך, כענין שכתוב (שמות טו) אלהי אבי וארוממנהו ששעורו אלהי אבותי: וע"ד המדרש אלהי אביך זה עמרם והוא כאלו אמר אנכי אלהיך אבל רצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי: והנה משה כששמע קול הקריאה משה משה דמות קולו של אביו שמע, וכן דרשו בתנחומא נגלה עליו בקולו של אביו עמרם, שמח משה אמר עמרם אבי חי, אמר לו הקב"ה אנכי אלהי אביך, בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא, ע"כ. ומכאן שהנביאים בשעת נבואתם נבהלים ונרתעים וצריכים פתוי כדי שיוכלו לקבל ולסבול הנבואה שכן מצינו בשמואל שנגלה עליו בקולו של עלי: וע"ד הקבלה אלהי אביך, אדם הראשון, כי כשהקריב הבל קרבן הציץ בשכינה יותר מן ההשגה ועל כן נתחייב מיתה. ומזה הזכיר בכאן ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט ממה שהביט כבר, כאדם שמתבייש ממה שכבר אירע לו (ויסתר משה פניו כי ירא מהביט) וזהו שדרשו רז"ל בפרק קמא דברכות, (שמות לג) ויאמר לא תוכל לראות את פני, אמר לו הקדוש ב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה, כלומר כשרציתי בסנה לא רצית שכן כתיב ויסתר משה פניו ועכשו שאתה רוצה ואומר הראני נא את כבודך לא תוכל לראות את פני. ופליג אדרבי מאיר דאמר ר' מאיר בשכר שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט זכה לותמונת ה' יביט, ובאור זה כי בשכר שנתירא עתה להביט אל האלהים היא השכינה שהיא מדת הדין ונקראת אספקלריא שאינה מאירה זכה לסוף שנסתכל באספקלריא המאירה, היא מדת הרחמים:
וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:[עריכה]
וישע. ירדה אש ולחכה מנחתו:
וישע ה'. פנה והשגיח בו שירדה אש ולחכה מנחתו, כענין בקרבנות המתקבלים וכענין שכתוב (תהלים כ) יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ולא עשה כן בשל קין:
וישע ה' אל הבל. היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו ותפלת האדם הוא נפשו של אדם כמו דכתיב בש"א ואשפוך את נפשי לפני ה':ואל מנחתו. קבל ברצון בהורדת אש כדאי' בב"ר מכ"ז הראה הקב"ה לדעת שרצונו וכבודו ית' להרבות ישוב העולם ולבקש חשבונות רבים. וכמאמר קהלת גם את העולם נתן בלבם וגו' ופי' ברבה את האות העולם נתן בלבם שיהא האדם מבקש לבנות בית וכדומה (ויבואר עוד דבר ה' ע"ז):
וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן ואל ישעו (שמות ה, ט), אל יפנו. וכן שעה מעליו (איוב יד, ו), פנה מעליו:
וישע. על משקל ויחר לקין. וטעמו כמו קבל והקרוב אליו שעו מני כדרך סוד הקרבן. ויתכן שירדה האש ודשנה מנחת הבל ולא מנחת קין.
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ועל דרך השכל קין והבל יש בשמם התעוררות ורמז לענין הויה והפסד כי הם אחים סמוכים זה לזה. וקין רמז לקנין העוה"ז, והבל רמז למי שדעתו שפלה ומהביל אותו הקנין. וכן היתה מנחתו הצאן שהיא שפלה מכל בעלי חיים וע"כ דבק בו רצון ה' יתברך, הוא שכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והיתה מנחתו של קין מפרי האדמה כי היה אוהב קניני העוה"ז ועבודת הגוף שאין בו קיימא ונמשך אחר התאוות הגופניות וע"כ לא חל עליו רצון הש"י, הוא שכתוב ואל קין ואל מנחתו לא שעה.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ויחר לקין מאד ויפלו פניו. קין והבל ידעו סוד הקרבנות והקריבו קרבן לשם המיוחד יתברך ועד עתה הזכיר הכתוב אלהים או ה' אלהים, אבל עתה בענין הקרבן הזכיר השם המיוחד ואמר מנחה לה' וכאשר הקריבו שניהם, מנחתו של הבל נתקבלה ושל קין לא נתקבלה, אז נסתפק קין בענין העונש והשכר, והקב"ה ברר לו הענין כי כל העולם כלו מתנהג ע"פ העונש והשכר. זהו שאמר לו:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] (...) והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו אלא לשם התכלית האמתי להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי, לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ר"ל אל הבל כי כוונתו היתה רצויה אליו ית' ואל מנחתו כי גם המעשה רצוי. (...)
אל הבל ואל מנחתו. שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה, שהיתה מן המין הראוי לרצון.
וישע ה'. וגו' ואל קין וגו'. טעם שלא התחיל בהודעת המוקדם על זה הדרך ולא שעה אל קין וישע אל הבל, בא ללמדנו הפלגת ריחוק קין שאפילו אחר שהיה נחת רוח לפני ה' באמצעות מנחת הבל לא שעה לקין ואל מנחתו הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלידה ירד מטה מטה.
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. מכאן תשובה, למינים שכופרים בעולם הבא. דבמה שעה אליו, והרי נהרג מיד, אלא על כרחך צריך לומר, שקבל קרבנו, וזכהו לעוה"ב:
[מובא בפירושו לויקרא פרק א' פסוק ט'] והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח: וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם: והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים: ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה: ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי.), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני: ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו, והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו) , וכתיב, לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל:
[מובא בפירושו לויקרא פרק א' פסוק ט'] והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'. על דרך הפשט טעם הקרבנות הכל לתועלת האדם, כי חפץ ה' יתעלה באדם שהוא מבחר המין ושבשבילו נברא העולם, שיהיה כלו שכלי כמלאך ה' צבאות בלא חטא, והיה כי יחטא אשם מצד היצר הרע הנטוע בו, ראוי לו שיתנחם ויכיר ויתבונן בפחיתות עצמו ובערך רוממות האדון יתעלה אשר המרה את פיו, ויתחייב שישים אל לבו כי חטא לפניו בגופו ובנפשו, ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים, והם המעשה והדבור והמחשבה שהם שלשה חלקי החטא, על כן תחייב התורה את האדם להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה, ושיתודה בפיו כנגד הדבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות כנגד המחשבה, כדי שיתכפר בשלשה דברים אלו על שלשת חלקי החטא, וראוי לו שיזרק דמו של קרבן על גבי המזבח כנגד דמו, וכאשר יעשה כל הענינים האלה יחשוב בלבו כי הוא מתחייב מיתה בחטאו וראוי להענש בארבע מיתות בית דין שהם סקילה שרפה הרג וחנק, כשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כענין סקילה, וכאלו מודה שהוא חייב סקילה, וכששוחט אותה ותקף בשעת שחיטה בצוארה כדי שלא ישהה הרי שעשה הרג וחנק כאלו מודה שהוא חייב הרג וחנק, וכשהוא שורפה כאלו מודה שהוא חייב שרפה: ודומה לזה דרשו רז"ל בענין העקדה (בראשית כב) ויעלהו לעולה תחת בנו, מהו תחת בנו אלא על כל עבודה שהיה עושה אברהם באיל היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהיה עבודה זו חשובה כאלו היא עשויה בבני, כאלו הוא שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא נשרף ונעשה דשן. וכיון שהחוטא ראוי שיהיה דמו נשפך כדם הקרבן, ושיהיה גופו נשרף כגוף הקרבן, והקב"ה לוקח קרבנו ממנו תמורתו וכופרו, הנה זה חסד גמור אשר גמלהו הש"י ברחמיו וברוב חסדיו לקח נפש הבהמה תחת נפשו ושיתכפר בה. וטעם זה נכון ומתיישב על הלב, ואע"פ שאין התועלת בקרבנות לפי הדרך הזה כי אם לחוטא המקריב לבדו, הנה הקרבן יקראנו הכתוב אשה ריח ניחוח לה', מפני שרצונו של הקב"ה דבק בחוטא הזה אחר שנחם על חטאו והקריב קרבנו, והוא יתעלה צוה לו בזה ונעשה רצונו: וע"ד המדרש כתיב (תהלים נ) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, (שם) לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. א"ר שמעון י"ג מדות של רחמים כתוב בהקב"ה, שנאמר (שמות לד) ויעבור ה' על פניו וגו', יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי הוי אומר אם ארעב לא אומר לך. א"ר יהודה בר סימון אמר הקב"ה עשר מיני בהמות טהורות מסרתי לך שלש ברשותך ושבע שלא ברשותך, שלש ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים שבע שלא ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, ומאלו שאינן ברשותך לא הטרחתי עליך שתביא לפני קרבן מהן, אלא מאותן שברשותך מן הגדלים על אבוסך, הוי אומר אם ארעב לא אומר לך. אמר ר' יצחק את קרבני לחמי, וכי יש לפניו אכילה ושתיה, למד ממלאכי השרת שכתוב בהם (תהלים קד) משרתיו אש לוהט, מהיכן ניזונין, מזיו השכינה, שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. ר' שמעון בן לקיש אמר למד ממשה רבינו ע"ה דכתיב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, ומה משה שהיה בשליחותו לחם לא אכל ומים לא שתה, הוי אומר אם ארעב לא אומר לך: וע"ד השכל ענין הקרבנות ותועלתם הוא, כי כל חוטא הן במחשבה הן במעשה הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו, וכאשר ירצה שיתכפר לו יצטרך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה היה נטהר, ומכופר ולכך יש לו להקריב העז או השעיר שהם מחלק רוח הטומאה ומהצד ההוא ואש המזבח תשרף ותכלה הכל ביחד שהרי החוטא שרף את עצמו באש של יצר הרע ותבא אש המזבח ותשלוט עליו לכלותו לגמרי כליון חרוץ, וזהו שאמרו אש אוכלת אש, אש של מזבח אוכלת אש אחרת של מעלה, וכן למטה אש אוכלת אש אש של מזבח אוכלת אש של יצר הרע ועל כן לא תכבה לעולם: ובספר המורה כתב הרב ז"ל בטעם הקרבנות כי באו בתורה כדי לעקור ע"ג מן העולם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהם עובדי עכו"ם שהיו בונים היכלות ומקריבין קרבנות לכחות העליונים, והיתה מחשבתם כי יתעלה ויתגבר מזלם בכך וימשיכו בזה כח הצלחה ותוספת טובה, שכן מצינו המצריים והכשדים שהיו עובדים לבקר ולצאן, המצריים היו עובדים לצורת הצאן לפי שהיו יודעים כחו הגדול למעלה, שממנו העולם מתברך במין הצאן שהוא גדול הריוח ורב התועלת בגזה ובולדות ובחלב, ולכבוד כחו ויסודו אשר למעלה שהוא מזל טלה לא היו אוכלים אותו כלל, וגם לא היו משתמשין בו להיות אנשי מצרים רועי צאן כיתר האומות, והוא שכתוב (בראשית מו) כי תועבת מצרים כל רועי צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר לפי שהבקר סבת החרישה שהוא קיום העולם, כענין שכתוב (משלי יד) ורב תבואות בכח שור, ולפי שהיו יודעים בחכמתם כח הבקר ויסודו למעלה והוא מזל שור, לכך היו נוהגין איסור בשחיטת הבקר ולא היו אוכלין אותו לכבוד כחו שממנו העולם מתברך במין הבקר, ועוד היום אנשי הודו נזהרים שלא ישחטו בקר, ועל כן תצוה התורה לשחוט המינים האלה להקב"ה, וזהו שאמר מן הבקר ומן הצאן, כדי שיתפרסם כי הדבר שהיו הם חושבים שהוא בתכלית העבודה הוא בתכלית הכפרה, כי בהקריבם אותם להקב"ה בו יתכפרו העונות, שהרי אמונות רעות שהן חליי הנפש לא יתרפאו כי אם בהפכן, כשם שחולי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו, וכל כוונת התורה אינה כי אם לעקור זכר ע"ג מן העולם ולשרש אותה משרשיה, ולברוח ממנהג עובדיה, ושלא לעשות כמעשיהם אפילו לשמים, ועל כן היו הקרבנות אשה ריח ניחוח לה', כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקב"ה ולעבדו שכם אחד לבדו ולא לע"ג, אז יתיחד בזה שם שמים, כי אין יחוד במקום ע"ג, ומן הטעם הזה הם רצונו יתעלה. זה דרך הרב רבינו משה ז"ל וסברתו. וכמה היה טעם נכון ומספיק לולא שמצינו צדיקים וגדולים שהקריבו קרבנות בזמן שלא היה ע"ג בעולם, כי אדם הראשון הביא קרבן, והבל הביא גם הוא גם נח ובניו בצאתם מן התבה הקריבו קרבנות ונתקבלו קרבנם והזכיר בו הכתוב ריח ניחוח, שנאמר (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחוח, ואין בכל העולם עדין מצרי או כשדי: אבל ענין הקרבנות אשר הם מימות עולם, הוא ענין פנימי וסוד נעלם, ולדרך היחוד מדרגה וסולם, אעוררך עליו, אליו אשא דעי בדרך הזה הרבעי, כל הידעו חייב להעלימו ולהסתירו, ואין ראוי לו למסרו כי אם לכבוד יוצרו, ליחידים החסידים החרדים אל דברו, הלא סבת סודו לפניך אקיים ברמזים קרובים, למבין מדבש מתוקים, וממי שאינו מבין רחוקים, כי הדברים עתיקים, מים עמוקים: ע"ד הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקב"ה, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מיחד, וכשאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוספת ה"א, לא בא לסתום כי אם לפרש, כי הוא ה"א אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראת מזבח, ומשם תתחיל המחשבה מעלוי לעלוי עד המחשבה הטהורה, וכן תמצא בדברי הימים (ב כט) ויאמר יחזקיהו להעלות העולה להמזבח, לא אמר למזבח אלא להמזבח בתוספת ה"א, וכן (תהלים כ) ועולתך ידשנה סלה, בתוספת ה"א. עולה אשה, אמר עולה כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש וזהו שאמר אשה, ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו רוח מתקרב ומתערב להתיחד ברוח ובריח עד המחשבה הטהורה וזהו שאמר ריח כלומר המשכת הרצון והשפע היורד לה' כלומר למדת רחמים, וזה לשון ריח ניחוח לה', מלשון (מלכים ב ב) נחה רוח אליהו על אלישע, כן הרוח העליון תנוח ותרד למדת רחמים שהוא קיום העולם, וזהו באור מלות עולה אשה ריח ניחוח לה', כי מתחלה יש להעלות האשה לה' וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד לה'. ודרשו בתורת כהנים עולה אשה ריח ניחוח לה', עולה לשם עולה, אשה לשם אשים, ריח לשם ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שעשה את העולם. ובאור זה, עולה לשם עולה לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכונה אלא שמשם תתחיל המחשבה ומשם תבא אל הקדש, אשה לשם אשים הוא הכבוד המקבל מן הפחד ושניהם נקראים אשים, וזהו את קרבני לחמי, יכול לחמי ת"ל לאשי, לאשים אתם נותנים. וכן במדרש שיר השירים (שה"ש א) הנך יפה רעיתי, פרנסתי, אמר הקב"ה לישראל מה שאתם נותנין לאשי כביכול כאלו אתם מפרנסים אותי, ועל כן באה מלת אשה בה"א והיא נוספת כה"א (תהלים ח) צנה ואלפים כלם, כי עיקר המלה אש, וטעם התוספת שלא אמר אש כדי שתהיה המלה כפשוטה, ועוד לרמוז על ה"א אחרונה שבשם, ועל החמישית גם כן הנקראת האש הגדולה. ריח לשם ריח כלומר לשם המקום שמשם כל ההמשכות נמשכות למטה, ומשם תנוח ותרד ההמשכה לה' שהוא הרחמים, ואז יתברכו העליונים והשפלים השמים והארץ וכל אשר בם, וזה לשם ריח ניחוח אשה לה', כלומר ירידת ההמשכה והנחת הרוח משם לה' למדת רחמים שבו העולם מתקיים, וזהו שאמר לה' לשם מי שעשה את העולם, כאלו אמרו למדת רחמים שאין קיום העולם אלא בו, וכמו שאמרו ראה שאין העולם מתקיים בדין ושתף עמו מדת רחמים: והנה כל מדה ומדה היתה מסתפקת מן הקרבן והכוונה להמשיך ולהניח הרוח העליון במדות ולהקריב המדות אליו וזהו היחוד, וזהו לשון (במדבר כח) תשמרו להקריב לי, לא אמר לקרב אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכחות והמדות ולכך נקרא קרבן שהוא קרוב הכחות והמדות: וצריך שתתעורר במה שאמרו במסכת יומא סוף פרק קמא, אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, כי בהיות שם שתי אשות מעורבות היה אות וסימן כי יש קשור להדיוט עם הגבורה על ידי הקרבן, וכמו ששתי אשות אלו מתערבות ומתיחדות זו עם זו כן רצון ההדיוט עם הגבוה מתיחדים זה עם זה, וכן העשן העולה מפעולת הקרבנות למטה היתה סבה לפעולה והתעוררות למעלה בהדלקת השפע בניצוצי אוריו בצינורות המדות, וזה בדמיון שתי נרות זו על זו כשתדליק התחתונה מתוך העשן העולה ממנה תתאחז השלהבת בעליונה ותדלוק: גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר ולא נקבה, והחטאת נקבה ולא זכר, והשלמים אם זכר אם נקבה, הטעם הוא כי תכלית הכוונה בקרבן עולה שהוא למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המדות שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים היה בין זכר בין נקבה כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהן, וכן שלמים אותיות משלים וכבר הזכרתי זה למעלה, ולכן כתוב בשלמים אם זכר אם נקבה, והחטאת נקבה ולא זכר כי הוא למדת שמור, ובדין שיהיה הקרבן נקבה. ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת וכדי שיתכפר בו החוטא ותשוב נפשו אל האלהים אשר נתנה כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר, כי המקום הזה הוא למעלה מן המדות, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, ובאור סוד המאמר הזה כי צדיקים יסוד עולם מעונו של עולם אבל בעלי תשובה תשובתם הרמתה כי שם ביתם: