ביאור:מ"ג במדבר ה יח
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק
[עריכה]והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה' אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ומ"ש והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. אע"פ שכבר נאמר העמידה לפני ה'. אמרו בזה המפרשים שעמידה ראשונה קאי על המנחה ונכון הוא.
לפני ה'. (ספרי) בשער נקנור הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים:
וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן
[עריכה]ופרע. (שם יד. ספרי) סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:
ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה:
ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה שם המיוחד על המים:
מִנְחַת קְנָאֹת הִוא
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק ט"ו] וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח) בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר. וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש (ישעיה מז ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש (שופטים טז כא) ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא י) תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מ"ש כאן מנחת קנאות הוא, ואח"כ אמר מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל כמ"ש והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו (ישעיה י ה). אבל אח"כ שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח ע"כ אמר היא מוסב על המנחה.
מנחת קנאות ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו. כבר הודעתיך בפרשת הפלגה שבכל מקום שתמצא שם המיוחד למפרע הוא רמז למדת הדין, ובאותו ענין שנרמז שם מדת הדין מתוחה, וכבר העירותיך למעלה כי נ"ד תיבות היו כותבים לסוטה שהיו נמחים על המים, שהוא אמצעות שם הכנוי שהיא מדת הדין המתוחה כנגדה:
וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:
[עריכה]המרים. על שם סופן שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם לשון (יחזקאל כד) סלון ממאיר ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא שמראות קללה בגופה של זו:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. אמרו המפרשים, כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה, כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה. ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז), נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון. אבל בגמרא (סוטה כ.) אמרו, שהכהן נותן במים דבר מר, והוא לעורר אותה, ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים". ובספרי (נשא סח) עוד, ומחה אל מי המרים (פסוק כג), מגיד שהכתב עושה את המים מרים: והנכון בעיני כפשוטו, כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה. וזהו שאמר (פסוק כז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים, כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה. ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה: ואמרו המפרשים כי מלת "מי" כמו מים המרים, ובא סמוך במקום מוכרת, כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד). ור"א אמר, כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם, ואם כן סודו ידוע. ואינו נכון לי, בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים:
מי המרים. לפי דעתי שמלת "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים:
מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כב) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיה מז) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה: והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת "מי" סמוך ומלת "המרים" תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר: והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו: והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה:
ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל (סוטה כ) הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן מדלא נאמר ובאו בה המים המרים למאררים. וכתיב בהפך זה ובאו המים המאררים למרים. ש"מ שלא היה בהם דבר מר אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה שנאמר (שמות טו כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ולא נאמר כי מרים היו אלא שלא היו מרים אך בפיהם שבו להיות מרים לכך נאמר כי מרים הם היינו ישראל, ולפי שהמקום נקרא מרה משמע שמעולם היו שם מים מרים ע"כ נאמר על כן קרא שמה מרה. על שם המעשה שאירע שם שמים אלו שבו להיות מרים בפיהם על צד העונש. והקרוב אלי לומר בזה. שמי מרה, ומי סוטה, וענין העגל, הכל אחד הוא. בהיות שכבר ארז"ל (מכילתא יתרו פר' ח יג) שהדברות היו ה' מול ה' ודבור לא יהיה לך. כנגדו לא תנאף. כי העובד ע"ז כאלו מנאף אחרי המקום שנאמר (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת וגו'. ובמרה היו שטופים בע"ז כדאיתא במכילתא (בשלח (ויסע) א כב)) ומביאה הילקוט פר' בשלח (טו רנד) בפסוק ויסע משה את ישראל. שאמרו שם נעשה לנו ע"ז ותרד בראשינו, יכול שאמרו ולא עשו ת"ל וימאנו לשמוע כו' (נחמיה ט יז) ע"ש. ולפי זה המדרש היו שם כאשה מנאפת, שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים ויורהו ה' עץ. למדו דרך התורה עץ חיים המרחקת ע"א וע"י זה וימתקו המים, וזה ענין העגל שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל. וארז"ל (ע"ז מד) שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי ע"ז דינם כסוטה הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על ג"ע כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו). ואולי שמטעם זה נאמר ויטחן. לבדוק חטא הטחינה דהיינו ג"ע כמבואר למעלה והעגל מצד עצמו היה ענין מר ודבקה בו הטומאה טומאת ע"ז וטומאת ג"ע ע"כ היה מזיק דווקא לכל מי שעבדו כי מצא מין את מינו אבל למי שלא עבדו לא היה מזיק כי לא נדבק בו מאומה מן החרם והיה הזהב הטחון אצלו כשאר זהב בעלמא, ולדעת רז"ל (סוטה כ) הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר (משלי ה ג,ד) כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה. ונתינת המים בכלי חרש היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא מעות לא יוכל לתקון (חגיגה ט).
ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה':
[עיין בפירושו לפסוק ט"ו תחת הכותרת "עיון עמוק בכל הפרשה" וכו']