ביאור:רות ד ג
רות ד ג: "וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ד ג.
מָכְרָה נָעֳמִי[עריכה]
"וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה (רוצה למכור) נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (מארץ) מוֹאָב"
צ"ע, מניין היו שדות לנעמי ורות? הרי כשאלימלך מת, נעמי לא ירשה את נכסיו, שהרי הדין הוא שאת נכסי המת יורשים משפחת האב?
1. אלא שאלימלך התחייב בכתובה, ונכסיו השתעבדו לפרוע את הכתובה. ונעמי רצתה למכור את הנכסים כדי לגבות כתובתה, והדין הוא שקרוב קרוב קודם לקנות את הנכסים, וכיון שהגואל (טוב) היה יותר קרוב לאלימלך מבועז, לכן הוא קודם. והוא הדין לרות: כשאלימלך מת, מחלון וכליון ירשו את נכסיו, חוץ מהחלק נגד הכתובה שהיה משועבד לנעמי. וכשמחלון מת, השתעבד לרות חלק מהירושה כנגד כתובתה, ויכלה למכור אותו כדי לקבל את כתובתה. וצ"ע, שהרי המדרש אומר בפרק א', שרות וערפה מחלו על כתובתם.
2. אחרי כתבי את הנ"ל, מצאתי בספר חסד למשיחו על מגילת רות (לר' אליהו עקיבא ראבינאוויץ אב"ד דפאלטאווא פולין) כותב הסבר נפלא ופשוט מהיכן היה לנעמי ורות נכסים. שהרי מבואר בחז"ל, שלאלימלך בעל נעמי היו שלשה אחים, טוב (הגואל) ושלמון, ואבי נעמי. ונעמי היתה נשואה לדודה אלימלך. כשאלימלך מת, ירשו אותו בניו מחלון וכליון, וכשמחלון וכליון מתו, אביהם אלימלך ירש אותם בקבר והוריש את נכסיו לשלשת אחיו, טוב, שלמון, ואבי נעמי. את השליש שירש אבי נעמי הוא הוריש לבתו נעמי, וכך היו לה נכסים. נעמי מכרה את נכסיה לרות תמורת הלקט שאספה לה, עיי"ש מהלך שלם מדוע. וזה מה שכתוב בפסוק "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (מארץ) מוֹאָב". שהיא כבר מכרה את נכסיה לרות, ויש מצווה לגאול את השדה מרות. (ולא כמו שהסברנו בפנים "מכרה נעמי" שרוצה למכור). ולפי דבריו מיושב מה ששאלנו שהרי רות וערפה מחלו על כתובתם.
תהליך המשפט[עריכה]
וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל[עריכה]
ללא גינונים והסברים, בועז פותח בדבריו ישר לענין. כל זקני העיר והגואל מקשיבים לכל מילה.
בועז לא ביקש רשות לדבר, הוא לא פנה לראש הזקנים והודה לו שבית המשפט התאסף.
בועז מראה שהוא השליט, והוא קובע, ואין לאף אחד זכות לדבר אלא אם בועז מרשה לו, בשאלה.
בועז מתחיל לקבוע עובדות ידועות.
חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ[עריכה]
בועז מודיע שמדובר בחוקי ירושה ואדמות.
בועז מתיחס לאלימלך ולפלוני אלמוני כאחים. אולם המילה 'אחים' היא מילה רחבה שכוללת הרבה בני משפחה, ואפילו זרים ככינוי חיבה.
אלימלך עזב את בית לחם למואב כבר לפני מעל לעשר שנים. נעמי שבה ללא בעלה וללא ילדיה, נוצרה בעיה מה יהיה עתיד הנחלה של אלימלך ואיך היא תחולק בעתיד. סביר שהנחלה לא נשארה נטושה ומוזנחת, אלא שאדם מסוים משתמש בחלקת השדה ומעבד אותה. סביר שהחלקה הזאת היא בשכנות לחלקות של בועז והגואל, כי האחים ירשו כל אחד את חלקו במות אביהם.
כאשר נעמי שבה, נשות העיר זיהו אותה ואמרו: "הֲזֹאת נָעֳמִי" (ביאור:רות א יט), כלומר אין בעיה שהיא לא אשת אלימלך. נעמי הודיעה בעיר: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" (ביאור:רות א כא). למרות שזה רמז שבעלה וילדיה מתו, אין כאן וודאות. בכל אופן יורש רשמי, בן או בת, לא שב עם נעמי, ושאלת בעלות השדה עומדת לברור.
מָכְרָה נָעֳמִי[עריכה]
הקונה לא קנה אדמה, אלא קנה חוזה שכירות לשנים בלבד, כי האדמה תשוב בשנת היובל. מדובר על "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ", ולא כל רכוש אחר שהיה בבעלותה של נעמי. אם נעמי עשתה את עיסקת המכירה עבור אלימלך, כי הוא היה זקן וחולה שרצה לצאת מעסקי השדה, זה לא הופך אותה למוכרת אלא רק לסוכנת.
כל הסיפור מתחיל "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (ביאור:רות א א) ואלימלך עוזב את יהודה. סביר שהיה רק רעב לאלימלך ולא בכל יהודה. הוא לא היה בריא, הן הוא מת זמן מה אחר כך. הוא החליט לצאת למואב, ומכר/השכיר את נחלתו כפי ערכה עד שנת היובל, שבה האדמה שבה למשפחתו, ככתוב: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י). ומחיר הנחלה נקבע, ככתוב: "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת, יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה טו).
אלימלך חשב שנחלתו תשוב לבניו, אבל אלימלך ובניו מתו ללא ילדים. לפי החוק אחיו של המת, יחלוקו בחלקתו, ככתוב: "אִישׁ כִּי יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו." (במדבר כז ח-ט).
למרות שיש עוד זמן עד לשנת היובל, בועז רוצה לפתור את שאלת הבעלות כדי שלא תהיה מריבה בעתיד. למעשה הוא משתמש בחוסר ידע של הגואל, ועושה לו מלכודת.
בועז יודע, שאמנם אין בן או בת מזרעו של אלימלך, אבל נעמי היא אשת המת, ויש לה זכיות לנחלה של בעלה, שנובעות מחוק הייבום, וכך גם לרות אלמנתו של מחלון.
הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב[עריכה]
בועז מדיק בדבריו, אכן נעמי שבה ממואב.
יש כאן רמז - שלדעת מה קרה במואב זה יהיה תהליך קשה וממושך של חקירה של נעמי, וגם אז יש כאן רק עד אחד.
בועז הכין את הרקע, ועכשו הוא עומד לדרוש מהגואל לגאול את נחלת אלימלך, ולקנות אותה מהאיש שקנה את השדה מאלימלך, לפי מספר שנות תבואה עד ליובל, כדי להשיב את הנחלה לנעמי "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ" (ביאור:רות ד טו).