ביאור:ויקרא ב יד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

אביב קלוי באש - מתכון[עריכה]

(ויקרא ב יד): "ואם תקריב מנחת בכורים לה' - אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"

לכבוד חג הביכורים הבא עלינו לטובה, רציתי לטעום אביב (=גרעיני חיטה ושעורה) קלוי באש. בהתחלה קטפתי קצת שיבולים שצמחו מתוך האספלט ליד הבית שלי, ובשדה ההפקר שליד פסי הרכבת, וניסיתי להוציא מהן את הגרגרים, אבל בסוף החלטתי לחסוך זמן ולקנות גרעיני חיטה ושעורה ארוזים בשקית בסופר.

עכשיו הגיעה הבעיה העיקרית - איך לקלות את הגרעינים באש?

להבעיר מדורה בבית זה קצת מסוכן, וגם לא נראה לי שכדאי לשים את הגרעינים כמו שהם באש - הם עלולים להישרף או להתלכלך בגחלים (ועדיין לא המציאו שיפודים בגודל המתאים...); צריך לשים אותם בתוך כלי.
ע"פ עצה של צחי, שמתי אותם בסיר עם שמן, ושמתי את הסיר על האש. תוך מספר דקות, השמן התחיל לרחוש; לאחר עוד מספר דקות, הסיר התמלא עשן. אחרי כשעה, כשהסיר התקרר, פתחתי וראיתי שהגרעינים השחירו וקיבלו טעם של פחם...
ניסיתי שוב. הפעם שמתי קצת פחות שמן - רק כדי שהגרעינים לא יידבקו. הפעם, ברגע שהתחיל הרחש בסיר, כיביתי את האש. הרחש המשיך עוד מספר דקות, ולאחר כשעה, כשהסיר התקרר, פתחתי אותו. הפעם הגרעינים לא השחירו, והיה להם טעם מעניין - בערך כמו פופקורן שלא תפח.
מכיוון שטיגון בשמן נחשב לא כל כך בריא, עשיתי עוד ניסיון: הרטבתי את הגרעינים במים עד שהם התרככו, ושמתי אותם בטוסטר בחום גבוה (250 מעלות) למשך כ-15 דקות. חשבתי שייצאו לי לחמניות קטנות, אבל חלק מהגרעינים נשרפו, והשאר היו צמיגים וקשים.

עשיתי עוד ניסיון: לא הרטבתי את הגרעינים, שמתי אותם יבשים, מהשקית ישר לתנור, וחיממתי בחום גבוה למשך 4-5דקות. הפעם, הגרעינים יצאו פריכים וטעימים. אבל צריך לדייק מאד בזמן האפיה - אם אופים מעט מדי, הגרעינים נשארים קשים ובלתי-אכילים, ואם אופים הרבה מדי, הגרעינים נשרפים. זה לא פשוט למצוא את הזמן המדוייק - צריך כמה ניסיונות.

חג ביכורים שמח לכולם!

נספח - מידע הסטורי וחקלאי על אביב קלוי באש[עריכה]

מתוך http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=864

מגיע האביב, השיבולים יתמלאו, הקמה מבשילה.

שיבולי התבואה בטרם הבשילו ובעוד גרעיניהן רכים, מכונות "אביב". "כי השעורה אביב" (שמות ט לא) - נאמר בעניין מכת הברד אשר פגעה קשות ביבולי השעורה, שכן הגרעינים היו כבר מלאים, אף כי טרם נסתיימה הבשלתם. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם. אך אפשר גם לקלותם באש.

בציווי על מנחת הביכורים של העומר שהיו מקריבים במקדש נאמר: "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב יד).

בפסוק שלפנינו אנו מוצאים מתכון מפורט להכנת מנחת הביכורים ובו גם המונח "גרש - כרמל". "כרמל" הוא, כנראה, מונח מקביל לאביב קלוי, כלומר: גרעיני התבואה הרכים לאחר קלייתם באש; ו"גרש" (גרס) הוא הרסק של הגרעינים לאחר כתישתם. ברור כי רק לאחר קלייתם ניתן היה לגורסם ואז התקבל "גרש - כרמל".

הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו, ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולת ההשתמרות שלו. כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל.

בעת הרעב, בימי אלישע הנביא היושב בגלגל, מסופר: "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו" (מלכים ב ד מב). תרגום אונקלוס מתרגם את המלה כרמל לארמית: "פירוכן", ובערבית נקרא הכרמל אף בימינו בשם דומה: "פריכה".

מונח נוסף הנזכר במקורותינו הוא ה"קלי". במובנו הרחב הוא כולל את כל סוגי גרעיני התבואה הקלויים, הן אלה של הכרמל והן גרעינים שהבשילו לחלוטין והתקשו; במובנו המצומצם הוא מתייחס רק לאחרונים. בראשית הקציר, בטרם הביאו את העומר אל הכוהן במקדש והקריבו את הקורבן המתלווה אליו, נאסרה אכילת כל מאכל שמקורו מהדגן של השנה החדשה ("איסור חדש" במינוח ההלכתי): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כג יד).

כאן מדובר בזמן הקציר, כאשר הגרעינים כבר בשלים וקלים. וכן במגילת רות, לאחר המפגש בשדה בין בועז לרות, בעת הקציר, הוא מזמין אותה לאכול עם הקוצרים: "ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי" (רות ב יד). הפועל "ויצבט", שהוא יחידאי במקרא, מרמז כנראה על דרך הכנת הקלי. בפירוט רב יותר ובאופן יותר משוכלל מתוארת פעולה זו במשנה:

"קצרוהו קצרו את העומר ונתנוהו בקופות בסלי נצרים. הביאוהו לעזרה. היו מהבהבין אותו חורכים אותו קלות באור באש, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בקנים ובקליחות קלחי כרוב חובטים אותו, כדי שלא יתמעך. נתנהו לאבוב; ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" (משנה מנחות י ד).

אבוב זה היה כלי חרס ששימש לקלייה. הוא נקרא גם, על שום כך, "אבוב של קלאין" (משנה כלים ב ג), ונמנה עם הטהורים שבכלי החרס. על היותו של הקלי מאכל נפוץ ומבוקש - ה"פיצוחים" של אז - ומרכיב בסיסי בסל המזונות ילמד הרכב ה"חבילה מהבית" אשר שולח ישי לבניו שבחזית, באמצעות בנו הקטן דוד (שליחות שסופה קרב הגבורה של דוד בגוליית הפלישתי): "ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך" (שמואל א יז יז).

עד היום אפשר לראות פלאחים המכינים לעצמם ולבני ביתם כרמל או קלי בדרכים דומות לאלה המתוארות במקורותינו. השיטה הפשוטה ביותר להכנת כרמל (פריכה) היא הבערת צרור שיבולים במדורה בשולי השדה. לאחר שהקש נשרף, לוקחים את השיבולים החרוכות ומפרידים מהן את הגרגרים על-ידי מלילתם בחיכוך כפות הידיים זו בזו תוך כדי הרחקת המוץ בנשיפה.

שיטה מורכבת יותר, המיועדת להפקת כמות גדולה של גרגרים קלויים היא הבהוב צרור השיבולים באש מדורה וחיכוכם, אחר כך, על גבי כברה הפוכה הנתונה בתוך גיגית פח, או על גבי יריעת בד, כך שהגרעינים הקלויים נפרדים מהקש ונופלים מטה מבעד לחורי הרשת.

כיום מכינים קלי מגרגרים בשלים של חיטה באמצעות קימורית פח (סג'), המיועדת בדרך כלל להכנת פיתות דקות ("אש תנור"). הופכים את הקימורית כך שתלקה הקעור פונה כלפי מעלה, ובתוכו שמים את הגרגרים. מניחים את הקימורית ההפוכה על כן עשוי אבנים ומבעירים מתחתה מדורת זרדים המלהטת את הקימורית ההפוכה וקולה את הגרגרים שבתוכה.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-31.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:אביב קלוי באש - מתכון

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-02-14