ביאור:בשלח - ברית מילה ?- ישראל נגאלים מתוך בכיה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בס"ד י"ג שבט התשס"ז

בשלח-ברית מילה – ישראל נגאלים מתוך בכיה

מתוך דרשתי בברית המילה של רפאל בן ישי בן רפאל חגבי

מבוא:

פרשת בשלח נקראת "פרשת שירה" ע"ש השירה אשר שרו ישראל על גדות ים סוף. פרשת בשלח נקראת כסדרה בשבת, ובנוסף לכך נקראת שירת הים גם בשביעי של פסח ביום אשר בו נקרע הים. בפרשת בשלח מתארת התורה את ראשית דרכם של ישראל כעם בן חורין, דרך אשר כללה עליות וירידות ברוחניותו של עם ישראל. כפי שמצאנו בעת שעבוד מצרים, בקריעת ים סוף, במלחמת עמלק וכו. מתוך מצוקות אלה לימד הקב"ה את ישראל, לקח לדורות, לפיו הדרך לגאולה השלמה, עוברת בדרך הייסורים ובהקזת הדם. כלומר, סוד כוחה של הצעקה הוכח לעם ישראל בעת בהולדתו בשעבוד מצרים, ונמשך לראשית גאולתם בקריעת ים סוף, ומלחמת עמלק אשר בהם נבחנו ישראל בדם, בכי וצעקות. שנאמר: ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם (תהלים, ק"ז, ו'). וכן מצאנו בכל ההסטוריה היהודית שגם במצבים אשר בהם עם ישראל היה במצב רוחני שפל ביותר, כאשר ישראל עשו כאגודה אחת לבקש רחמי שמים, ה' הצילם מצרתם ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מאמונתם בה', כפי שמצאנו במלחמת סיסרא וכו. וכן הבטיח הנביא לישראל שהקב"ה ישמע את זעקתם ויצילם. שנאמר: "בזעקך יצילך קבוציך" (ישעיה, נ"ז, י"ג, ב"ב צב:). וכן מצאנו במצות ברית המילה ובתוספת מצות הפריעה, המגבירה את כאבו וצעקתו של הנימול, הורי התינוק שמחים על הצטרפות בנם לכלל עם ישראל. כלומר, בכי התינוק מסמל את חותם הישרדותם וגאולתם מתוך בכיה. לפיכך בזכות זעקת הבן הנימול, זוכה הוא והוריו לברכה והצלה, ולו רק בזכות בכי התינוק וצעקתו הנובעת מאמונת הוריו בה' ובמצוותיו. וכן מצאנו שגם בגאולה העתידית הקב"ה עתיד לגאול את ישראל, לאחר מבחן הדם והבכי. כמובא במדרש (בראשית רבה, פרשה צ"ג, פסקה י"ב): "ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה. שנאמר: (ירמיה ל"א) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם'". סוד כוחה של הצעקה, מבואר להלן בהרחבה:

א. קרבן פסח וברית מילה – צעקת ישראל גרמה לתחילת תהליך יציאת מצרים, שהושלם בזכות דם פסח ודם מילה.

ב. קריעת ים סוף – בזכות צעקת האמונה של בני ישראל.

ג. מלחמת עמלק – התחזקות באמונה כתוצאה מפחד מלחמה גורם לתשועה.

ד. מלחמת סיסרא – זעקת ישראל לה' גרמה לנצחון צבאי-ניסי.

ה. שידרוג מצות מילה – אברהם נצטווה על חיתוך הערלה, ועם ישראל נצטוו על פריעת המילה.

ו. ברית מילה בשבת – ציצים שאינם מעכבים את המילה מותר לחתכם בשבת.

קרבן פסח וברית מילה:

בני ישראל שועבדו בפרך במצרים במשך קט"ז שנים, עד אשר נאנחו ישראל מן העבודה וזעקו לה' שיצילם. באותה שעה שמע ה' את שוועתם, ושלח את משה רע"ה להתחיל את תהליך יציאת מצרים. שנאמר, וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב (שמות, ב', כ"ד). בכדי להשלים את תהליך הגאולה, ציוה ה' את ישראל לקיים שתי מצוות: מצות קרבן פסח ומצות מילה. ע"י שתי מצוות אלה הפכו ישראל מעם של עבדים לעמו של ה' הראוי לגאולה. וכן מובא במדרש: "רבי מתיא בן חרש אומר: ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט"ז, ח'). הגיעה שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו. שנאמר: שדים נכונו ושערך צמך ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל, ט"ז,ז') ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו. שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר גם בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים..." (מכילתא, פרשת בא – מס' דפסחא בא פרשה ה'). הטעם שישראל נצטוו לקיים דוקא את שתי המצוות האלה, משום שמצות קרבן פסח ומצות מילה הן מצוות דומות מכמה בחינות. ראשית: מצות קרבן פסח היא המצוה הראשונה שבה נצטוו כל יחידי ישראל, וגם מצות מילה היתה המצוה הראשונה שנצטוה בה אבי האומה אברהם אבינו ע"ה. שנית: שתי מצוות אלה הן היחידות מכל מצוות התורה שאי ביצוען בשב ואל תעשה, גורר אחריו את העונש החמור של כרת, שמשמעותו ניתוק מעם ישראל ומן השכינה. שלישית: שתי מצוות אלה הן אשר אפשרו את יציאת מצרים, גם למי שהיה שקוע במ"ט שערי טומאה ולא היו לו כל זכויות אחרות. כמאמר הנביא: ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי (יחזקאל, ט"ו,ו').

כלומר, ה' כרת עם ישראל שתי בריתות דמים, שמשמעותן היא שיעבוד מלא של ישראל לקב"ה, ובמקביל לכך התחייב הקב"ה לגאול את ישראל, ולהבטיח את קיומו של עם ישראל לנצח. הברית הראשונה היא ברית המילה הנערכת לכל בן ישראל, שמונה ימים לאחר לידתו. ברית זו החתומה בבשרם של ישראל מסמנת את ישראל כעבדי ה'. אך מאחר ולברית מילה לא ניתן לקבל את הסכמתו של התינוק לביצוע הברית. לפיכך בהגיע הבן לגיל מצוות מחויב הוא לכרות את ברית שניה עם הקב"ה על ידי הקרבת קרבן פסח מדי שנה בשנה. כלומר, המשמעות של קרבן פסח היא: חידוש וכריתת הברית מדעתו של הישראלי. נובע מכאן כי שתי מצוות אלה שעיקרם הוא כאב ודם, מעבירות את בני ישראל ממעמד של "עבדי פרעה" למצב של "עבדי ה'". דהיינו, היציאה מעבדות פיזית לחירות עולם, מתבצעת באמצעות קיום המצוות, אשר ראשיתם במצות ברית המילה. כמאמר חז"ל: "ואומר (שמות ל"ב, ט"ז), 'והלחת מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על-הלחת', אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חרין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות, פרק ו', משנה ב').

קריעת ים סוף:

בטרם שהקב"ה קרע לישראל את הים וטיבע את המצרים בתוכו, הקב"ה בחן את ישראל במבחן צעקת האמונה. כמובא במדרש (רבה, שמות, פרשה כ"א: "אמר רבי ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל, ממאה צומות ותפלות. למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו. שנאמר (שמות, י"ד י'), ויצעקו בני ישראל אל ה'. אמרו ישראל למשה, מה עשית לנו?! עכשיו הם באים ועושים לנו כל מה שעשינו עמהם. שהרגנו בכוריהם ונטלנו ממונם וברחנו. לא אתה אמרת לנו (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה? באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות. והיה הים סוגר, והשונא רודף וחיות רעות מן המדבר... כיון שראו ישראל שהיו מוקפין משלוש רוחות...תלו עיניהם לאביהם שבשמים, וצעקו לקב"ה. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה הקב"ה להם כך? אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן". כדי להבהיר את ענין יעילות הצעקה של בני ישראל לה', הוסיף ר' יהושע בן לוי במדרש (שם) משל: "אמר רבי יהושע בן לוי, למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך. והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה הלסטים כדי שתצעק, וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך כשהיו ישראל במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם. שנאמר: ופרעה הקריב. מיד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר (שיר השירים ב' י"ד): יונתי בחגוי הסלע השמיעני את קולך, אותו קול ששמעתי במצרים". דהיינו, עם ישראל בעת שהותם בעבדות מצרים, היו משולים לבת מלך, השייכים לקב"ה בזכות היותם בני אברהם יצחק ויעקב בחיריו. והלסטים במשל הם יצה"ר והחומרניות של העוה"ז, שהתגברו על ישראל ושעבדום בפרך, עד אשר ישראל התעלו וצעקו מפנימיות אמונתם לקב"ה שיצילם. בכך התקרבו ישראל לה', ועל כן הצילם ה' מן הליסטים, והפכם ממצב של בת מלך למצב של אשת המלך, שהיא יותר קרובה לבעלה מאשר בת לאביה, בבחינת אשתו כגופו. כלומר, תחילת גאולתם של ישראל ממצרים החלה בצעקת האמונה, נמשכה בזעקת ברית המילה ודם קרבן פסח, והסתיימה בקריעת ים סוף אשר נגרמה בזכות צעקת האמונה של בני ישראל. שנאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה' (שמות, י"ד י').

מלחמת עמלק:

בטרם מלחמת עמלק, הקב"ה גרם לישראל התחזקות באמונה כתוצאה מפחד מלחמה. כמובא במדרש (תנחומא, יתרו, ג'): "וישמע יתרו... בשעה שבא עמלק הרשע להלחם בישראל, מה כתיב שם? וילחם עם ישראל ברפידם (שמות, י"ז, ח'). מהו רפידים? שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות. ראה מה כתיב שם (שמות, י"ז, ז'), ויקרא שם המקום מסה ומריבה. התחיל הקב"ה צווח לפניהם עד מתי אתם מנסים אותי? עד מתי אתם מריבין אותי? ואף משה צווח מה תריבון עמדי ומה תנסו את ה'... אמר להן הקב"ה, כך הרהרתם היש ה' בקרבנו, חייכם הריני מודיע לכם, לכך ויבא עמלק. רבי לוי אמר למה הדבר דומה, לבן שהיה רוכב על כתף אביו והיה דבר של חפץ, ואומר לו, קח לי, והוא לוקח לו, פעם ראשונה שניה ושלישית. ראה אדם אחר אמר ליה, ראית אבי? אמר לו אביו, אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר: ראית אבי? השליכו מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל כשיצאו ממצרים, הקיפן בענני כבוד. בקשו לחם, הוריד להם את המן... בקשו בשר נתן להם שליו... הוא נותן להם כל צרכיהם, והן אומרים היש ה' בקרבנו? אמר הקב"ה: כך הרהרתם, הרי הכלב בא ונושך אתכם. לכן ויבא עמלק". מלחמת עמלק ממחישה לישראל את קשר שבין האמונה של ישראל בקב"ה לבין הצלחתם. דהיינו, כעומק האמונת ישראל בה' כך הוא גודל המרחק מה' יתברך. כלומר, כאשר אמונת ישראל בקב"ה נחלשת, ה' מתרחק מישראל והם נמסרים ביד האויב, וכאשר ישראל חוזרים בתשובה ומאמינים בה', הקב"ה מתקרב אליהם וגורם לנצחונם על כל אוייביהם בנקל.

משל למה הדבר דומה: לתינוק שפתח את דלת הארון שהיתה תלויה עליו מראה. הביט התינוק בראי והנה דמות תינוק בתוך הארון. כעס התינוק על שתינוק אחר מתחבא בארון שבחדרו, ואף הדמות שממולו כעסה. לקח התינוק חפץ לזרוק על הדמות שבמראה, ואף הדמות לקחה את אותו החפץ לזרוק עליו. נבהל התינוק סגר את דלת הארון והזעיק את אמו, בטענה שהתינוק שבארון רוצה לזרוק עליו חפץ. הבינה האם שבנה לא מבין שהדמות במראה היא צלמו ודמותו. לפיכך אמרה לו אמו שיחייך למראה, ויתן לדמות ממתקים ובכך יחיו יחד בשלום באותו החדר. והנמשל הוא, לישראל ששכרם הוא כהשתקפות מעשיהם לפני הקב"ה. כלומר, כאשר ישראל משפרים את מעשיהם, כך גם משתפר שכרם מאת הקב"ה. בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (מסכת עדויות, פרק ה', משנה ז'). וכן פירש הרש"י בתחילת פרשת יתרו (שמות, י"ח, א'): "וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים, קט"ז.)". דהיינו, נס קריעת ים סוף שהיה מאורע ניסי על טבעי, והנצחון על עמלק שהיה נס בדרך הטבע, היו שווים בעיניו של יתרו, משום שהתערבות ה' למען ישראל נעשתה מאותה הסיבה של התקרבות לה' בעת מצוקה, שמקורה הוא באמונה פנימית בלתי מסוייגת של ישראל בכוחו של קב"ה. שנאמר: ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם (תהלים, ק"ז, ו'). לפיכך ציותה התורה לחקוק בזכרון ישראל את לקח ישועת ה' במלחמת עמלק בשלוש מצוות: לזכור (דברים, כ"ה, י"ז), לא לשכוח (דברים, כ"ה, י"ט), ולמחות את זכר עמלק (דברים, כ"ה, י"ט). משמעות הלקח הוא: שגם במצבים אשר בהם עם ישראל נתון במצב רוחני שפל ביותר, כאשר ישראל עושים אגודה אחת לבקש רחמי שמים, ומתחזקים באמונה, ה' מצילם מצרתם ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מאמונתם בה'.

מלחמת סיסרא:

הפטרת פרשת בשלח היא "שירת דבורה". הטעם לכך הוא משום שארועי קריעת ים סוף ואירועי מפלת סיסרא דומים מכמה בחינות, שראשיתם זעקת בני ישראל. כלומר, גם בימי דבורה הנביאה החלה גאולת ישראל בזכות זעקתם. שנאמר: ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת. וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא...ויזעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל היו לו והוא לחץ את ישראל בחזקה עשרים שנה (שופטים, ד', א'-ג'). בעקבות צעקת האמונה של ישראל שלח הקב"ה את דבורה הנביאה, אשר גרמה להחלצותם מלחץ האוייב, ולנצחון צבאי-ניסי של ישראל על סיסרא. דבורה הנביאה זכתה להנהיג את ישראל לנצחון, בזכות שמירתה על אור ישראל, כפי שמבואר במדרש (ילקוט שמעוני, שופטים, ד', המשך סימן מב): "ודבורה אשה נביאה', וכי מה טיבה של דבורה, שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פנחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם, רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו: אמרו, בעלה של דבורה, עם הארץ היה. אמרה לו: בא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה. אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם, ותבוא לחיי עולם הבא. והיא עושה פתילות והוא הולך לבית המקדש, וג' שמות יש לו לברק: ברק, מיכאל ולפידות. ברק, ע"ש שפניו היה דומה לברק, מיכאל ע"ש שהיה ממיך את עצמו, לפידות, ע"ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה. והקב"ה..אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב שבטים". כלומר, השתדלותה של דבורה לשמר ולהרבות את נר המקדש, והשראת השכינה בישראל, הקנו לה את הזכות לקבלת נבואה, להנהיג את ישראל לנצחון על סיסרא, ולומר שירה כשירת בני ישראל על גדות ים סוף. וכן מצאנו שקריעת ים סוף ומפלת סיסרא דומים מכמה בחינות: ראשית: בצעקת האמונה שגרמה לתחילת התהליך. שנאמר: ויזעקו בני ישראל אל ה' (שופטים, ד', ג'). שנית: שינוי הטבע לצורך נצחון ישראל על אוייביו. שנאמר: מן השמים נלחמו הכוכבים (שופטים, ה',כ'). שלישית: בתחילת המלחמה ה' הימם את האוייב. שנאמר: ויהם ה' את סיסרא (שופטים, ד', ט"ו). רביעית: גם לוחמי פרעה וגם לוחמי סיסרא טובעו במים. שנאמר: נחל קישון גרפם נחל קדומים (שופטים, ה', כ"א). חמישית: בסיום הנצחון נאמרה שירה. שנאמר: ותשר דבורה וברק בן אבינועם (שופטים, ה', א'). לפיכך הגמ' מקשרת בין קריעת ים סוף למלחמת עמלק: "...אמר לו הקב"ה לנחל קישון: לך והשלם ערבונך. מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים. שנאמר: נחל קישון גרפם נחל קדומים. מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם, באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו: ואמת ה' לעולם" (פסחים, קיח:). כלומר, גם במלחמת סיסרא למדו ישראל את סוד כוחה של הצעקה, הגורמת לכך שגם במצבים אשר בהם עם ישראל נתון במצב רוחני שפל ביותר, כאשר ישראל עושים אגודה אחת לבקש רחמי שמים, ומתחזקים באמונה, ה' מצילם מצרתם ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מאמונתם בה'.

שידרוג מצות מילה:

מצות מילה בראשיתה נועדה לתקן ולהשלים את אברהם אע"ה. וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשת לך לך, פרשה מו, ד): "אמר רבי לוי, למטרונא שאמר המלך עברי לפני, עברה לפניו, ונתכרכמו פניה. אמרה, תאמר שנמצא בי פסולת? אמר לה המלך: אין בך פסולת, אלא ציפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קימעא, העבירי אותו ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: אין בך פסולת אלא הערלה הזאת העבר אותה ובטל המום. התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך". כלומר, כל זמן שלא נימול אברהם היתה שלמותו חסרה, כאותה מטרונה שאין בה מום מלבד ציפורן קטנה. כשישראל הפכו לעם, ציוה הקב"ה את עם ישראל את מצות פריעת המילה. כלומר, אברהם נצטוה רק על חתיכת הערלה, ולישראל נוספה מצות גילוי העטרה שהיא פריעת המילה, אשר בה לא נצטוו בני קטורה. וכן אמרו חז"ל: "מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל" (מסכת שבת, פרק י"ט, משנה ו'). מכאן שפריעת הערלה היא חותם אות ברית מיוחד שניתן לישראל כעם, בנוסף למצוה שנצטוו אברהם וזרעו בטרם היו לעם ה'. וכן "אמר רבה בר יצחק אמר רב, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר: (יהושע ה, ב), בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית" (יבמות עא:). וביארו תוס' (שם, ד"ה לא ניתנה), שפריעת המילה היא הלכה למשה מסיני ויהושע הסמיך אותה לפסוק. גם בימינו מבדילה מצות הפריעה את ישראל מדתות אחרות, אשר אימצו לעצמם את מצות המילה. וכן מצאנו שהרמב"ם ("מורה נבוכים", ח"ג פרק מט) מציין שלשה נימוקים למצות מילה: נימוק ראשון הוא: כדי לרסן את מדת התאוה. נימוק שני הוא: כדי שיהיה סימן גופני אחיד ליהודים, ע"מ להבדילם מן הנכרים. נימוק שלישי:כדי לגרום לאהבה ועזרה המתפתחים בין בני אדם אשר לכולם אות אחד. כלומר, הרמב"ם מחלק את נימוקיו לשני סוגים: נימוק אישי, ושני נימוקים כלליים. הנימוק האישי מרמז על מצות מילת הערלה המצווה על כל פרט מזרעו של אברהם, ושני הנימוקים הכלליים של הרמב"ם מרמזים על מצות המילה והפריעה לכלל ישראל כבימי יהושע.

נלענ"ד שעומק תוספת מצות הפריעה, המגבירה את כאבו וצעקתו של הנימול, נועדה לטבוע בישראל את חותם הישרדותם וגאולתם מתוך בכיה. כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צ"ג, פסקה י"ב): "ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה. שנאמר: (ירמיה ל"א, ח') בבכי יבואו ובתחנונים אובילם'". לפיכך נאמר במדרש: "אע"פ שאין לישראל מעשים טובים, הקב"ה גואלם בזכות המילה" (מדרש אגדת בראשית, פרק י"ז). וכן מצאנו שארץ ישראל ניתנה לישראל ע"י יסורין, "דכתיב, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכתיב בתריה: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (ברכות, ה.), לפיכך אמרו חז"ל: "אם מקיימין בניך את המילה, הם נכנסים לארץ. ואם לאו, אין נכנסין" (מד"ר, בראשית, פרשה מו). מטעם זה מל יהושע את בני ישראל, לפני כניסתם לא"י (יהושע ה, ב-ט).

ודע, שכאשר האדם זוכה לקיים את מצות המילה לבנו, הרי זה כאילו הוא קיים המצוה בגופו שלו, ובכך נעשה שותף לקב"ה ביצירת הולד ובהשלמתו ע"י סילוק הערלה והפריעה. וכן נרמז בפסוק: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א', כ"ו). דהיינו, גם בלשון רבים וגם בלשון עשייה. וכן אמרו חז"ל: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה, ואביו ואמו" (נידה, לא.). לפיכך הגמ' מפליגה בשבחה של מצוות ברית מילה באומרה: "גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקב"ה את עולמו" (נדרים לא:). ונאמר: "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב.). דהיינו, כאשר מפחיתים מתרי"ג המצוות, את מצות ברית מילה, נותרות תרי"ב מצוות נוספות, ומלת "ברית" היא בגימטריא תרי"ב. וכן מובא ב"יורה דעה" (שו"ע יו"ד רס א): "מצוות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה". לפיכך יש להזדרז במצות מילה, ולשתף בה לפחות עשרה גברים מעל גיל בר מצווה, כדי שיעידו עדות גדולה על האב, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכדי להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן (שו"ע יו"ד רסה, ו). בנוסף לכך על האב לקיים סעודת מצווה מיד לאחר הברית, ומצווה להשתתף בה. וכתב הרמ"א (שו"ע יו"ד רסה, יב) שכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הרי הוא כמנודה לשמים.

מילה בשבת:

נאמר בתורה בספר ויקרא (ויקרא יב, ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". התורה קבעה שמצוות הברית היא ביום השמיני, לא לפני כן ולא אחרי כן. לפיכך כשחל היום השמיני בשבת, מלין אף בשבת, והשבת נדחית מפני המילה, וזאת מפאת חשיבותה של מצות מילה ביום השמיני. יתרה מזאת, מובא בהלכה בענין במצות מילה שחלה בשבת, שגם ציצים שאינם מעכבים את המילה, מותר לחותכם בשבת, למרות האיסור הכללי לחתוך ציצים בשבת. הטעם לכך הוא משום שחיתוך הציצים נעשה לצורך "הידור מצוה", כדי שהברית תהיה נקיה מציצים. כלומר, כאשר הידור המצוה הוא חלק בלתי נפרד ממהות המצוה, הדבר דוחה אפילו את שבת קודש. בכך ניתן לתרץ את הסתירה בהלכות הרמב"ם, שמחד גיסא פסק במחלוקת התנאים בגמ' (ערכין, יא:): האם עיקר שירת הלויים במקדש היא בכלי, או עיקר שירתם הוא בפה. הרמב"ם פסק שעיקר שירה בפה (כלי המקדש, פ"ג, ג'). מאידך גיסא, בענין הנפקא מינה להלכה בענין זה המובא בגמ' (סוכה, נ:), פסק הרמב"ם שהלוים היו מנגנים בכלי נגינה בשבת (כלי המקדש, פ"ג, ו'). אף כאן נשאלת השאלה אם נפסק כי עיקר שירה בפה, אזי ניגון בכלי נגינה בשבת אסור, משום שניגון בכלים הוא הידור מצוה "לבסומי קלא". אלא מכאן שאף הרמב"ם סובר שכאשר הידור המצוה הוא חלק בלתי נפרד ממהות המצוה, הדבר דוחה אפילו את שבת קודש, כאמור לעיל בענין חיתוך ציצים במילה שחלה בשבת.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי צעקת עם ישראל ישראל לדורותיו, היא אשר גרמה להשרדותם ולגאולתו של עם ישראל מצרותיו, למרות היותם נתונים בשפל רוחני. כפי שהוכח לישראל הן ביציאה מגלות מצרים, והן בקריעת ים סוף, וגם במלחמת עמלק, ואף במלחמת סיסרא. לפיכך מקפידים כלל עם ישראל לשמר את חותם הישרדותם וגאולתם ע"י קיום מצות ברית המילה בהידור רב, ובזכות זה עתיד ה' לגאול את ישראל. שנאמר: וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם (יחזקאל, ט"ז, ס').

יה"ר שישמע ה' את צעקת עם ישראל, ויחיש את גאולתינו. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי (ירמיה, ל"ב, מ-מ"א).

יה"ר שיתן ה' את ברכתו לבני ישי ויזכה לגדל את בנו הנימול רפאל, לתורה לחופה ולמעשים טובים, בבריאות ואושר ועושר ויתגשמו כל משאלות לבך לטובה.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-02-14.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_36