ביאור:אותיות נו"ן הפוכות בפרשת ויהי בנסע הארון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


] {ס} לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן בהרמת ארון הקודש וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ יתפזרו אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. לו וּבְנֻחֹה בהנחתו במקומו יֹאמַר, שׁוּבָה השב למנוחתם יְהוָה רִבְבוֹת את עשרות אלפי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל משפחות ישראל. {ס} ]

לה

שני הפסוקים הם תפילותיו של משה: האחת, בעת שעקר הארון ממקומו, לקראת המסע; והשנייה - כאשר נח הארון במקומו החדש, בחניה שבין המסעות.

חכמים התלבטו מה פירוש הנו"נים ההפוכים המקיפות את הפסוקים, מה פתרון חידתן של ה'סימניות' היחידָאיות הללו, ויש שהפליגו לומר שקובעות הן את שני הפסוקים דנן כ'ספר בפני עצמו' - ואף אנו נתרום בזה השערה משלנו.

איפה היו צריכים פסוקים אלו להכתב?[עריכה]

נפתח בדברי הגמרא במסכת שבת (דף קט"ו עמוד ב') האומרת כי "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, [כדי] לומר שאין זה מקומה".

אם באנו לשער היכן הוא אפוא מקומם המקורי של שני הפסוקים, הרינו שמים לב כי קול מלחמה בַּמחנה, ומרוח הדברים מנשבת אווירת קרב מובהקת. לפנינו, בעצם, תפילה למפלת האויב מכוח הופעת עוז שכינה במחנה ישראל - בצאתם למלחמה וארון ה' בידם - ותפילה לשובם של כל הלוחמים בשלום, כתום הקרב. המלחמות ה"מתאימות" לתפילה כזו של משה הן מלחמות שנת הארבעים, אלה המתוארות בסִפרֵנו בפרק כא, או מלחמת מִדיָן שבפרק לא.

שני רמזים מכוונים אותנו להבנה שמשה התפלל את תפילותיו אלה דווקא במלחמת מִדיָן.

  • ראשית, נאמר שם (בפסוק ו') כי פינחס נשא בידו לשדה הקרב את "כלי הקודש" ופירשו חז"ל (במסכת סוטה, מ"ג א') שהיה זה הארון ולוחות שבו, ותפילת משה מתבקשת אפוא בנסוע הארון מן המחנה.
  • שנית, יחידות הצבא שיצאו לתת נקמת ה' במִדיָן היו "האלפים" - אלף לכל אחד משבטי ישראל - ומשה מבקש מן הקב"ה "שוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשרָאֵל" - תפילה שנענתה במלואה: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשה הַפְּקודִים אֲשר לְאַלְפֵי הַצָּבָא ... וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשה: עֲבָדֶיךָ נָשאוּ אֶת רֹאש אַנְשי הַמִּלְחָמָה אֲשר בְּיָדֵנוּ - וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ [= מאיתנו] אִיש"; (פסוקים מ"ח-מ"ט).

ומכיוון שפסוקי "ויהי בנסוע" הועתקו מחלקו השני של הספר - משנת הארבעים - אל חלקו הראשון, לתחילת מסעות-וחניות ישראל במדבר, ניתנו שתי ה'סימניות' כדי לציין את דבר ה'עקירה' וה'שתילה' במקום החדש.

מדוע הועברו הפסוקים לכאן?[עריכה]

כדי להשלים את אשר כבר למדנו בסוף פרק ט, לאמור: "וּלְפִי הֵעָלות הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשר יִשכָּן שם הֶעָנָן - שם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשרָאֵל. ... בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשכָּן לִשכּון עָלָיו - יַחֲנוּ בְנֵי יִשרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלותוֹ - יִסָּעוּ". הווה אומר כי לכל מסע ומסע נחוצה היתה "קימה" - התרוממות ו'הסתלקות' - של ענן השכינה השורֶה על הארון, כדי שיותר לַכוהנים להיכנס ולכסותו, לַלוויים לשאתו, ולכל העם ללוותו; ובכל חניה וחניה, כתום המסע, 'שב' הענן ו'נח' על גבי הארון מחדש.

עתה - בין ה'סימניות' - לומדים אנו כי לכל 'קימה' ו'מנוחה' של ענן השכינה קדמה תפילתו של משה, איש הא-להים. כך מתגלה לפנינו שיתוף מופלא במעשה השראת השכינה בין העם (באמצעות דַבָּרו) לבין א-להיו, שמאהבה שאוהבים הם זה את זה אין הם פועלים זה בלא זה - ואינם נפרדים, ושוב נפגשים, אלא על דעת שניהם.

הנה כך תיארו זאת חז"ל ב'ספרֵי' (במדבר פ"ד): "מגיד הכתוב: כשהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מקופל ועומד, ולא היה מהלך עד שמשה אמר לו: 'קומה ה'!' וכשהם חונין היה עמוד ענן מקופל ועומד, ולא היה פורס עד שהיה [משה] אומר: 'שובה ה.

מעתה יתפרשו הפסוקים בהרחבת יתר, לעומת תפילות המלחמה: "קומה" יתפרש כקריאה להֵעָלותו (בארמית: הסתלקותו) של עמוד ענן השכינה, "וְיָפוצוּ אויְבֶיךָ, וְיָנוסוּ מְשנְאֶיךָ" יתפרש כתפילה להרתעתם של כל שוסי המדבר השורצים בשטח, ולהדברתו של כל מזיק אפשרי במהלך הדרך.

כַּתיאור המדרשי ב'ילקוט שמעוני' לפרשתנו (תשכ"ט), שבנסוע ישראל במדבר "היה הארון מקדים לפניהם, והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון, והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל".

"שוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשרָאֵל" יתפרש כקריאה לשובו של ענן השכינה משמים ארצה, אל לב מחנה ישראל הנערך לחניה, כתפילה בקיצור לשון אשר מילואה יהא כך: 'שובה ה' אל רבבות אלפי ישראל - איש על מחנהו ואיש על דגלו לצִבאותם - ושכון בתוכם' (ולא כמו שפירשנו למעלה, שובה = השיבה). פירוש קרוב ומשלים לזה נמצא ב'פסיקתא זוטרתא' לפרשתנו: "ויש אומרים: 'שובה' מלשון ישיבה" - כהיפוך-כיוונה של קריאת "קומה" אשר בתפילת המסע.

מקורות[עריכה]

מן המדבר אל הדביר, מאת יהודה עציון, מקור ראשון לפרשת בהעלותך, תשס"ז (עיין שם עוד להרחבה בנושא)

רעיון אחר להסבר לגבי הנו"נים ההפוכים[עריכה]

נחלקו בכך רבי ורשב"ג במסכת שבת דף קטז.

  • רשב"ג - להורות שלא כאן מקומה אלא בפרשת הדגלים.
  • רבי - מפני שזה ספר בפני עצמו (יש 7 ספרים בתורה).

הטעם של רשב"ג שאומר שלא כאן מקומה, הוא ששמו את הפרשה כאן כדי להפריד בין פורענות לפורענות. הסביר הרמב"ן שיש כאן 3 פורענויות:

  1. בריחה מהר סיני (ב-3 ימים) - [ויהי בנסוע]
  2. מתאוננים
  3. בשר התאוה

ואם הם היו רצופות, זה היה חזקה, שהרי ב-3 פורענויות יש חזקה.

החת"ם סופר מסביר שמחלוקתם לשיטתם במסכת יבמות דף ס"ד:

  • רשב"ג סובר שבשלוש פעמים יש חזקה, כמו למשל בשור מועד שנאמר עליו "אם שור נגח הוא מתמול שלשום - הרי 3 פעמים.
  • רבי סובר שבתרי זימנא הוה חזקה, כך שלמשל אם אשה התחתנה פעמיים ומת בעלה בכל פעם, אסור לה להתחתן בשלישית.

אם כן, רשב"ג היה יכול לאמר כאן שפרשת "ויהי בנסוע" באה להפריד בין הפורענויות, ובאמת אין זה מקומה.

אך רבי שסובר שבשניים זה כבר חזקה, לא עוזר לו ולהפריד בין הפורענויות, ולכן הוא מסביר שהסימנים מראים על חשיבות הפרשה.

מקורות[עריכה]

  • הגות בפרשיות השבוע

ביאור הזוהר בנו"נים ההפוכים[עריכה]

בזוהר לפרשת בהעלותך דף קנ״ה ע״א איתא:

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו'. רבי אלעזר אמר הכא אית לאסתכלא דאיהי (ס"א מנוזרא) מחזרא לאחורא הכא בתרי דוכתי אמאי... נ' כפופה נוקבא... ת"ח ארונא הוה נטל קמייהו ארח תלתא יומין לא הוה מתפרש מניה ונטיל עמיה ומגו רחימו דלהון דישראל אהדר אנפוי ואסתחר מלגבי ארונא... וע"ד בנסוע הארון נו"ן אסחר אנפין לקבלייהו דישראל וכתפי גופא לגבי ארונא... וע"ד כד ארונא הוה נטיל משה אמר קומה יי' לא תשבוק לון אהדר אנפך לגבן... אלא דישראל גרמו לבתר דכתיב ויהי העם כמתאוננים
– זהר חלק ג קנה א

ביאור הדברים:[עריכה]

לפי הזוהר, הנו"ן היא כנגד השכינה, מקור נשמות ישראל, וכאשר הארון היה נוסע במסעות, אזי מחמת כבוד הארון הייתה השכינה יוצאת מאוהל מועד שבתוך מחנה ישראל ושוכנת על הארון, שהיה רחוק מישראל מהלך שלושת ימים.

אמנם מחמת אהבת השכינה לישראל, היא הייתה מחזרת פניה לכיוון ישראל, ולכן הפנים של אות הנו"ן הראשונה שנכתבת לפני "בנסוע הארון" פונים לאחור, רמז על הנ״ל.

בהמשך מבאר רשב״י שהנו"ן ההפוכה בסוף הפרשה, שונה מצורתה מהנו"ן שבתחילתה. בנו"ן זו, פונה לאחור הרגל התחתונה של הנו"ן ולא הראש, וזאת כדי לרמז על חטא המתאוננים שבסמוך לו, שמרמז לגלות השכינה בעוונותיהם של ישראל, כמאמר הכתוב (משלי ה, ה): "רגליה יורדות מוות".