באר היטב על יורה דעה רלט

►| באר היטב • על שולחן ערוך יורה דעה רלט |◄

סעיף א

(א) שודאי:    כגון שאומר בפי' שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור. ש"ך.

(ב) איכא:    כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין רצה לומר דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סעיף י"ב ומשמע מלשון המחבר דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אבל לא נראה כן מהרמב"ם כלל ואדרבה משמע מדבריו דבאונסין אפילו איסורא ליכא ואין חילוק בין נדרי אונסין לשבועת אונסין והכי הוא סוגיא דעלמא עד כאן לשון הש"ך.

(ג) אנוס:    פי' שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מכל מקום כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו ומיהו נראה שיש לסייע בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש עכ"ל הש"ך.

(ד) מבטל:    אפי' אם יש לו ויוכל להתפשר אפ"ה נשבע ומבטל וכו' ש"ך.

סעיף ג

(ה) ממש:    מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה דאין על החפץ חיוב לקיים המצות (ומשום הכי חל הנדר על המצוה) ט"ז.

(ו) לחומרא:    כתב הש"ך דשמתא וחרם ונידוי יהבינן להו חומר שבועות וחומר נדרים.

סעיף ד

(ז) נדר:    ואף ע"ג די"א לעיל סוף סימן ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני כ"כ הש"ך בשם האחרונים וכ' הב"ח דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי.

סעיף ו

(ח) חלה:    ומ"מ מחייבין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור מהרש"ל וב"ח וכן דעת הלבוש והש"ך.

(ט) לא תעשה:    כתב הש"ך תמיה לי דלעיל סי' רל"ח ס"ד פסק דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מן התורה וכאן פסק דאפי' באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה ומשמע דאפי' נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו.

סעיף ז

(י) לחלוץ:    ואם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ עיין באבן העזר סי' קס"א ס"ד בהג"ה.

סעיף ח

(יא) לקיים:    כגון זקנה קטנה איילונית וכ' הש"ך דצ"ע דבתשו' א"ז קטן שהביא הב"ח סוף סימן רכ"ח כתב שם דלא חלה השבועה אפי' כבר קיים פריה ורביה ומשמע שם דלא הוה כולל דכיון שנשבע שלא לישא אשה א"כ נשבע לבטל המצוה שהוא מצווה לישא אשה ולרווחא דמלתא יתירו לו עכ"ל.

סעיף ט

(יב) ממלקות:    דכיון דבשבועה אוסר עצמו על החפץ נמצא דאין איסור על החפץ ע"כ פטור ממלקות וקרבן במתפיס בו ד"א משא"כ בנדר שהחפץ נאסר עליו ע"כ שייך בו התפסה. ט"ז.

סעיף יב

(יג) נזירות:    כתב הש"ך ודע דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בין בארץ בין בח"ל כן מוכח בש"ס נזיר אלא שהרמב"ם כ' דמי שנדר בזה"ז בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות וכל זמן שהוא בח"ל ה"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולים והראב"ד השיגו דאין כופין אותו לעלות לא"י דאין טומאה וטהרה בינינו וממ"ש המחבר דיני נזירות כאן משמע פשוט שהנזירות נוהג בכל מקום ובכל זמן ומ"מ נראה דאף הרמב"ם לא קאמר שכופין לעלות לארץ ישראל אלא דוקא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים אבל בנדר נזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל מיהו יש חילוק דנזירות סתם מהני שאלה כמו בנדרים אבל נזירות שמשון ליתי' בשאלה וגם האב והבעל מפירים נזירות סתם של בתו ואשתו ובנזירות שמשון כתב המבי"ט בשם ר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר עכ"ל.

סעיף יג

(יד) השניה:    כתוב בתשו' מהר"ם אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם דכיון שאמר הכל בפעם אחת הוי הכל שבועה חדא.

סעיף יד

(טו) כ"ב:    והט"ז כתב דלענין הלכה יש להחמיר כדעה הראשונה והיא דעת הטור שאסור מ"ב יום וק"ל סתס נדרים להחמיר אמנם נראה פשוט דאם אומר בפירוש כוונתו איך היה הכל מודים דאזלינן בתר פירושו.

(טז) ב' פעמים:    והש"ך כתב שאין דברי הרב מוכרחים שהוא למד זה מדין נזיר אבל אינו ענין לשם דדוקא בנזירות נפקא לן בש"ס מקרא דנזיר להזיר אבל בנדרים לא שייך זה וע"ש באריכות.

סעיף טז

(יז) מותר:    וכתב הש"ך ונראה לענין איסור בתלה בתנאי לא הוי שבועת שגגתו אלא אם בשעת השבועה היה ברור לו שכדבריו כן הוא כגון כשנשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה היה ברור בדעתו שלא אמרו וכן משמע בש"ס גבי את לבך אנסך אבל אם לא היה ברור לו אלא שהיה מסתפק בדבר או שאינו יודע כלל הן או לאו ונשבע אם אמר פלוני דבר זה לא אוכל ככר זה אין זה שבועת שגגות ואסור בככר עכ"ל.

(יח) תנאי:    דבאיסורא מזדהר איניש אבל בתנאי לא מזדהר כדלעיל סוף סימן רי"ג ור"כ וע"ש ש"ך.

(יט) בשוגנ:    ואם אכל האיסור תחלה אפי' בשוגג אסור לאכול אח"כ את התנאי כ"כ הלבוש.

סעיף יז

(כ) תלאן:    נמצא דעל כל א' הוי שם איסור ושם תנאי וע"כ אם לא נזכר לשבועתו מותר בשניה אבל הלבוש והב"ח חולקים ע"ז וס"ל דאף אם לא נזכר בשבועתו מ"מ איסורא איכא בשניה.