באר היטב על יורה דעה רא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה רא |

סעיף א[עריכה]


(א) מקוה:    היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוסקים אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור לכל דבר. כ"כ מהרי"ק והרמב"ן בתשובה.


(ב) באמה:    בתשו' הרי"ו סימן ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וכתב הט"ז וכל זה לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכ"ש לדברי הכל וכ"כ הטור.

סעיף ב[עריכה]


(ג) באשבורן:    פי' שהם מכונסים במקוה או על ידי גדר סביבם.


(ד) הכל:    כתב הש"ך משמע אפי' אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין מיהו זה צ"ע אם בעינן דוקא רוב מים חיים או אפילו אם אין הזוחלין רק שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הוי ג"כ הכל כמעיין וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולין ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב עכ"ל.


(ה) שיקוו:    ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן הרי הוא כמקוה ומותר לטבול בתוכה. ש"ך.


(ו) ולהחמיר:    פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן וכל נהר הוא זוחל וזחיל אינו מהני רק מן המעיין וכתב בת"ה שמעתי מקשים מ"ש נוטפין דפסלן זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת א' לא פסלוהו ותירץ הט"ז דהכא פסול מטעם דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חיבור דקי"ל קטפרס אינו חיבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקוה פסול בזוחלין עכ"ל.


(ז) בשעת:    אפילו דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר אע"פ שרבו וכו' משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפתיים ונמצא עיקר רבויין ממקורן מיהו במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן שאז מותר. ש"ך.


סעיף ד[עריכה]


(ח) ספיקו:    כ' הש"ך אין כונת המחבר משום ספק דרבנן ולקולא שהרי איהו סובר לקמן סנ"ג דאפילו כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעול שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כיון שיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובים כיון שהומשכו כדלקמן סמ"ד והרב אזיל לשטתו דלקמן סמ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע הלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא וכ"כ הט"ז דאין להאמין לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים הלכך מ"ש הש"ע כאן דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הוא שלא בדקדוק וכ"כ הב"ח דדוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובד כוכבים יכול ליכנס לתוכו וליטול מים משם ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפילו המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו ע"כ. וכתב הש"ך ומשמע דלא חיישינן שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין וכדלעיל סימן קי"ח ס"י כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו או להוריקה ממים המלוכלכים ולמלאותה מים נקיים לרחוץ גופם הא לא"ה לא חיישינן שמא כוון להכשיל עכ"ל (כתב מהריב"ל ח"ב סימן ס"ט וז"ל הך דינא אינו אלא במקוה מי גשמים אבל במקוה מים חיים הנובעין מן הקרקע אפילו שלפעמים יחרב המעיין ולא ישאר אלא רביעית הלוג אין לחוש למים שאובין דשאיבה אינה פוסלת במעיין ע"ש חלוקי דינים ועיין במהר"י טראני חלק י"ד סימן י"ט ובספר משבית מלחמות סימן י"ב ובפליטת ב"י סי' ה'. ובכנה"ג בשם מורו הרב כתב שאם היה המפתח ביד ישראל אלא שבאותו יום נשבר הדלת פתאום אין לחוש דבאותו יום זילף את המקוה ומילאו דמירתת ע"ש).


(ט) לפנינו:    ואין סומכין על העובדי כוכבים שאומרים בהיפך או שאומרים שנתקנה בענין אחר אע"פ שהם מסל"ת כ"כ מהרי"ק.


סעיף ה[עריכה]


(י) הכלים:    אע"ג דמעיין לכלים טמאים סגי בכ"ש היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(יא) מקוה:    וה"ה של מעיין שבדבר זה שוה מעיין למקוה כ"כ הטור לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה ומשמע אם לא היה שם כלי עליה קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן וחקקו אח"כ כשר. ש"ך.

סעיף ז[עריכה]


(יב) המטהרו:    פי' שעל ידי נקב זה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד. ט"ז (ודוקא בשוליה אבל נקבה מן הצד אפי' כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה קצת מים פסול כדלקמן סעיף מ') וכתב הש"ך וצ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כ"ש לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כ"ש אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם על פי מה שכתוב שם אח"כ ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחלה בכלי כזה ור"ל אלא בעינן כנקב המטהרו ודוחק עכ"ל.


(יג) ובבנין:    פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב ככלי כלל וכשרה אפי' לכתחלה. ב"י. וגפסית הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך.


(יד) כשר:    אף להטביל בתוכו דכיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר. ש"ך.


סעיף ח[עריכה]


(טו) שיצאו:    דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפי הכלי ולחוץ ול"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפ"ה אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמ"ש במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל (וכתב ט"ז דכל זה איירי דהכלי נעשה מדעת אבל שלא מדעת אינו פוסל המים היוצאים משום שאיבה כמו בכלים שתחת הצינור בסעיף מ"א ע"ש).


(טז) ולתוכו:    פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מן הפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול וכתב ב"י בשם הרוקח דאמת המים שהמשיכן דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית אע"פ שמי הגיגית שהן שאובים מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפ"ה דכשר ש"ך. וכתב הט"ז דמ"ש המחבר שמקלח לתוך כלי נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם כמ"ש בסמ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן ואין להקשות יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין.


סעיף ט[עריכה]


(יז) נכנסים:    דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם ה"נ נכנסת הטהרה דרך שם. כ"פ רש"י.


(יח) צדו:    דאם הנקב למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה משא"כ כשמתחברים מן הצד שאז מים שע"ג כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה. ש"ך בשם אביו הגאון.

סעיף י[עריכה]


(יט) מעיין:    לטהר בין בזוחלין בין באשבורן ובכלים בכ"ש וכ' הט"ז דצ"ל דהמעיין היה משוך תחלה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו לבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובין אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נ"ל ברור עכ"ל.


(כ) מקוה:    שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. וכ' הש"ך דנ"ל אע"ג דעדיין לא נחו המים ועדיין זוחלין רק שהופסק המעיין אין שוב שם מעיין עליו אלא דין נוטפים יש לו והקשה הפרישה מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל בס"ב הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן ותירץ הש"ך דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולה מי גשמים וזה פשוט עכ"ל.


(כא) חזרה:    מ"מ אין דינו כמעיין לכל דבר כי לזבים ולמצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו. כ"כ ב"י.


סעיף יא[עריכה]


(כב) באשבורן:    כתב הש"ך והא דכתב לעיל ס"ח דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים אפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן ג"כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והן מחוברים למעיין משא"כ הכא עכ"ל וכתב הט"ז דמ"ש הרב דאין לטבול בו רק באשבורן מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחלה דאל"כ מותר אף בזוחלין.


סעיף יב[עריכה]


(כג) חזר:    כתב הש"ך ונראה דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה כיון שהעבירו ע"ג אחורי כלים הוי כהפסיקו וגם מיירי דוקא כשכל המעיין מקלח ע"ג כלים אבל אם קצתו על שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הט"ז וכ' בתוי"ט פ"ה משנה ב' נ"ל דהכא מיירי נמי בענין דאי לאו אלו הכלים (היו המים נמי עוברים) דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפי' למקוה משום דהוייתן ע"י טהרה בעינן ובהגהת פרישה כתב דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא מיהו לקמן סמ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך עכ"ל.


(כד) אחורי:    דגזרינן אטו תוך הכלי ומן הדין היה נראה להקל בכל הכלים בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד לכ"ע עכ"ל הש"ך.


סעיף יד[עריכה]


(כה) כשרים:    ושם זוחלין עליהם דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק.


(כו) אגוז:    הירוקים שאין עלה האגוז שהוא צובע חשוב ככלים.

סעיף טו[עריכה]


(כז) ומעיין:    פי' או מעיין כ"ש אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין יכול לשאוב וכו' והם כשרים היינו דוקא באשבורן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחלה היה המעיין עומד ולא מושך. ט"ז. וכ' הש"ך בשם ר' ירוחם דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כ"ש או יותר ונשאר שם כ"א סאה אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובה בהמשכה כשרה עכ"ל.


(כח) רבים:    וכתבו הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכ"ש והמחבר לא ביאר דין זה משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מעובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמ"ש בריש סימן ק"ך ע"ש עכ"ל הש"ך.


(כט) חולקין:    וס"ל דבמעיין כ"ש שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה.


(ל) כסותו:    פי' הש"ך כשטובל בו כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובים ודין זה הוא אפילו נסחט שלא בכוונה כל שבא ע"י אדם וכ"כ הט"ז ודלא כהב"ח דבעי כוונה ואין להקשות ממ"ש לקמן ס"מ דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מארבעים סאה ויפסלוה יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו המים שאובין ומה בכך ס"ס ע"י אדם אפי' ממילא פסול י"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא וכתב הלבוש י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מיקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ופסולין ובמעדני מלך כתב שלא ידע מאן נינהו י"א אלו ול"נ שמדברי הרוקח הוא שכתב סחט בידים ממנו נראה מדבריו שאף ע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל.


(לא) מצטרפין:    וכ' רש"י דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא.


(לב) מד':    אפי' נפל מכולם יחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי.


(לג) קרקע:    שלא הגביה המים מע"ג הקרקע אלא המשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה או מרגלי בהמה אף ע"פ שלא הומשכו ע"ג קרקע וכ' הט"ז דמ"ש רמ"א ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר וכו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע"ש.

סעיף יז[עריכה]


(לד) בצד:    אבל אם היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וע"ל סנ"ה. ש"ך.

סעיף יח[עריכה]


(לה) הנקב:    פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובים ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול. ט"ז.

סעיף כ[עריכה]


(לו) בפיסולו:    ומיירי שאין באמה מ' סאה דאל"כ הרי הבור נטהר בהשקה. ש"ך.


(לז) נשארו:    כתב הש"ך משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים דהיינו מילואיהן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים דהיינו אם מי האמה הם מרובין א"כ לפי חשבון כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין חשבינן שיצאו מהאמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין והראב"ד כתב דיש לשער מחצה על מחצה נמצא הוא להקל וכשמי הבור הם מרובים א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאיפסלו ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומרא בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובין היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיה בבור שכל מה שהיה בבור יצאו אלא לעולם אמרינן דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה עכ"ל.

סעיף כב[עריכה]


(לח) המקוה:    כתב הש"ך ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאים עליו ג"כ וכתב האגודה מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובים אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיה בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי שנהגו כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי ויש שהורו שהמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובין והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגים כן עכ"ל וע"ל סעיף מ' בהג"ה.


(לט) פסלוהו:    ומשמע מדברי המחבר דאין חילוק בין מים כשרים או טמאים בכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כדעת הראב"ד והר"ש ודלא כהרמב"ם דמחלק. ש"ך.

סעיף כג[עריכה]


(מ) מראיהן:    ומבואר בהרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י ואפי' יש במקוה מ' סאה ונשתנו מראיו פסול. ש"ך.

סעיף כד[עריכה]


(מא) צבע:    וכן בהדחת כלים. ט"ז.


(מב) ל"ט:    וה"ה חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמועינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין. ש"ך.


(מג) כשר:    ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר ואף ע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת. כ"כ הב"י.

סעיף כה[עריכה]


(מד) מראיו:    מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי צבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג א' פסול עכ"ל הראב"ד.


(מה) יין:    אפי' שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים ואפי' לא נשתנה למראה היין כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה נפסל והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש בהם ממש. הראב"ד שם.

סעיף כו[עריכה]


(מו) אין:    אבל אם נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים.

סעיף כט[עריכה]


(מז) שאובין:    דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין מים וכשחזר והשלים וכו' דעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כתב שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב עכ"ל הש"ך.

סעיף ל[עריכה]


(מח) השלג:    דוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה ופשוט הוא. ש"ך.


(מט) אפילו:    והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות שראוי לפסוק דלא מהני טבילה בשלג אף שיש בו כדי מ' סאה רק לטבול ידיו בשלג כדי לאכול שרי אם אין לו מים כיון דנט"י מדרבנן ע"ש.


(נ) ימעך:    פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח דכשיהיה מים לא יהיה כ"כ כמו שהוא עכשיו.

סעיף לא[עריכה]


(נא) שהגליד:    פ' שהקרישו מימיו מחמת הקור וכשנימוחו כשר להקוות כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן. ש"ך.

סעיף לד[עריכה]


(נב) לדעת:    ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעי' שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה.


(נג) גללים:    אע"פ שלענין קבלת טומאה אין תורת כלי עליהן וכן בכלי קטן וגדול מ"מ פסול לענין שאובין. ט"ז.

סעיף לה[עריכה]


(נד) פוסלת:    כיון שמקבלת טומאה משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן וכתב הפרישה אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חולק ע"ז דלקמן סמ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבלת טומאה ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן לעיל סי"ד ואפי' מקבל טומאה מדרבנן אין מזחילין בו זחילה שאני עכ"ל הש"ך.

סעיף לו[עריכה]


(נה) עץ:    פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאלו חקק כבר משא"כ בשל חרס. ט"ז וכ' הש"ך א"ל נהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד וי"ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצנור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה כ"כ בנה"כ ע"ש.


(נו) חבור:    כתב הש"ך ויש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב שכתב לעיל ס"ז דבעינן נקב כשפ"ה וא"כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מקרי כלי הוי חיבור ג"כ וצ"ע.

סעיף לח[עריכה]


(נז) שק:    אע"פ שאין בהם נקב במקום א' כשפ"ה כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין כ"כ הלבוש.

סעיף מ[עריכה]


(נח) לכתחלה:    כתב הט"ז משמע אבל אם הוא כשפ"ה מביא אפי' לכתחלה וקשה דבסעיף הקודם כתב דכל שהוא ע"י אדם פוסל אפי' אינו כלי וצ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה ע"י אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקב כ"ש בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אא"כ ניקב בשוליו כשפ"ה.


(נט) יקוב:    הקשה הט"ז מאי מהני נקב הא מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ותירץ דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא ע"י אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוי כאילו לא הופסקו והוה חיבור ואע"ג שכ' רמ"א בסוף סימן ל"ט דלא מיקרי חיבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חיבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאלו הוא למעלה במקוה שטובל שם לענין מ' סאה זה לא אמרינן דהוי גוד אסיק משא"כ כאן חשבינן כאילו הוי הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה ולפ"ז מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כשפ"ה ושופך המים למקוה דהיינו בדרך המשכה מותר לעשות כן אפילו כל המקוה לכתחלה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כ"ש שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ בכעדשה עכ"ל.


(ס) לנקוב:    ונהג לנקבו בכונס משקה. ב"ח.


(סא) ונפלו:    אחר שחסר המעיין ממ' סאה.


(סב) לפקוק:    בדרך שלא ישארו שם ג' לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו וכ' הב"ח דמותר לפקוק אפילו במטלנית המקבל טומאה אפי' למאן דאוסר לקמן ס"נ שאני הכא שהסתימה אינו אלא לנגב המקוה דלא כט"ז שסובר דמאן דאוסר בס"נ אוסר גם כאן וכן דעת מהרש"ל הוא כהב"ח.


(סג) טורח:    ויבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה.

סעיף מא[עריכה]


(סד) הצנור:    שקבעו ולבסוף חקקו (לקבל מימיו של הצנור שיבואו לתוכו מהגשמים ומהצנור ירדו לכלי ומהכלים למקוה) רש"י.


(סה) לדעת:    הקשה בהגהת דרישה למה פסלינן לעיל ס"ח במעיין מה שיצאו חוץ לכלי ואפשר דלעיל מיירי שהכלי נתמלא מדעת ע"כ ולי נראה דדוקא במי גשמים י"ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מילתא אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין עובר עליו עכ"ל הש"ך.

סעיף מג[עריכה]


(סו) הסייד:    פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור. ט"ז.


(סז) ישבור:    אבל לא יהפכנו כמו בסמ"א ומ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם. ט"ז.


(סח) לחסמן:    פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן.


(סט) כשר:    והטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם מש"ה צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ.

סעיף מד[עריכה]


(ע) על מחצה:    וכ"ש רוב שאובין שפוסלין בהמשכה וכתב הב"ח בשם הראב"ד דהיינו דוקא שהמשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפי' כולו בהמשכה כשרה וע"ל סוף סעיף(?) ט"ו. ש"ך.


(עא) מדברים:    כתב הש"ך ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה ע"ג קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סמ"ו וכ"כ הב"ח וכתב בט"ז דאם אין כאן אלא מחצה אין לו תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסכ"ב ודלא כפרישה דמכשיר כאן באם יקוה ע"ז גשמים דזה אינו לפע"ד עכ"ל.


(עב) פסול:    כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפ"ה אם פתח וכו' כשרה.


(עג) תחלה:    פי' שהמשיך תחלה מים שאובין למקוה ואינם כ' סאין ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים כלומר שנפלו עליהן מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' פתח אח"כ הצנור מפני שלא היה שם מתחלה רוב מים כשרים. ש"ך.

סעיף מו[עריכה]


(עד) בתלוש:    כ' הש"ך ומיירי כאן שהיו המים ראוים לבוא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראוים לבוא זולתם אפי' לא היה עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל (דהווייתו ע"י טהרה בעינן) כדלקמן סמ"ח.

סעיף מז[עריכה]


(עה) נובע:    כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל ס"מ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו וס"ל דכאן כשר לכ"ע שהדבר ידוע שא"א שישארו אותן הגידין בלא מים כלל וכיון דלא איפסק לחלוחית הגידין ונשאר בהם מים קצת נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה וכל זה במקוה הנובע דוקא אבל אם היה מקוה של מי גשמים ונתייבשה לא מהני.

סעיף מח[עריכה]


(עו) בידו:    כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה מעדני מלך דלעיל סי"ד כתב המחבר דאפי' בדבר המקבל טומאה מד"ס אין מזחילין בו ותירץ הש"ך דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר"ל כדי לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפים מיקרי ומטהרין באשבורן.

סעיף מט[עריכה]


(עז) דחשבינן:    ול"ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפי' היוצאים חוץ לכלי לעיל ס"ח ולא מהני להם חבורן דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין משא"כ הכא דליכא בית קבול ולא נפסלו אלא משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה כ"כ הב"י והט"ז תירץ דהתם הטעם משום גזרה ע"ש וכתב הגהת פרישה דאם נפסק הקילוח המושך בסילון פסולה אח"כ והש"ך השיג עליו וכ' שאין דבריו מוכרחים ע"ש.

סעיף נ[עריכה]


(עח) ממעיין:    צ"ל דמיירי הכא שעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ"ל. ש"ך.


(עט) שמתיר:    כ' הב"ח דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבואו המים לשם ואינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אינו עושה אלא שלא יזובו המים דרך שם עכ"ל הט"ז (וע"ל מ"ש בס"ק ס"ב).

סעיף נב[עריכה]


(פ) כשפופרת:    כתב הש"ך ודוקא מקוה הפסול מדאורייתא אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סנ"ג.


(פא) בהכשרו:    כתב רבינו ירוחם שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה וטוב להחמיר לכתחלה וכתב הב"ח דאין בכלל הכשר זה אם עירב מקוה החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב הרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו שהיה מעורב בתחלה עם השלם (כיון שהוא עכשיו חסר) וכ"כ מהרש"ל וכ"מ בתשו' הרא"ש ודברים פשוטים הם עכ"ל הש"ך.


(פב) לנהר:    וה"ה אצל המקוה שלם כדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. ש"ך.

סעיף נג[עריכה]


(פג) חולקין:    כתב הש"ך דלטעמייהו אזלי דס"ל לעיל בס"ג דכולו שאוב פסול מדאורייתא לפ"ז היכא דהמקוה היתה רובא כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכה ג' לוגין מים שאובין סגי לכ"ע בכשערה עכ"ל אבל מדברי הט"ז לא משמע כן ע"ש ועיין בב"י ודו"ק והב"ח הקשה דמ"ש דלעיל ס"ז בעי כמוציא זית וכן בס"מ לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידיה לכתחלה וכאן מכשיר כשערה וכתב הש"ך דלא קשיא מידי דשאני הכא כיון דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה ויש מקוה שלימה בצדה הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות הואיל שהוא מדבריהם עכ"ל.

סעיף נד[עריכה]


(פד) לשתי:    כתבו הט"ז והש"ך דיש מחלוקת בין הפוסקים איזה מקרי שתי ואיזה ערב והלכך לענין מעשה יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך שפ"ה וכ"פ הב"ח.


(פה) נפרץ:    וה"ה אם לא נפרץ אלא שהמים הולכים מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח ע"מ להטפיח כ"כ הריב"ש ושאר פוסקים.

סעיף נה[עריכה]


(פו) הוכשרו:    כתב הט"ז אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל א' מהם שיעור מ' סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא ר"ל שהשאובים נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשה להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וכ' הש"ך ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר אל הכשר לא נפסל בכך שהרי נתחברו גם לכשר קודם שירדו השאובין לתוכן כ"כ הרא"ש.


(פז) טהורים:    כתב הש"ך ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה ומיירי ג"כ בשלא חסר כלום מהמים בשעה שיצאו על שפתם כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל"כ ודאי דלא עלתה להן טבילה והמקואות לא הוכשרו שהרי הם חסרים מיהו נראה דוקא היכא שאין במקוה רק כ' סאה בעינן שיחזרו למקומן אבל אם הם יותר ממ' סאין לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהן יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל בס"נ ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא.

סעיף נו[עריכה]


(פח) והשיקום:    דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן וכתב הש"ך דצ"ע לעיל סנ"ה.

סעיף נז[עריכה]


(פט) יעקור:    דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי"ל דמטהר בזוחלין ובכ"ש אפי' נעקר הגל היה מטהר הכלי בכ"ש דלכלים לא בעינן מ' סאה כ"כ הב"ח והט"ז אבל הש"ך חולק על זה ופסק דאף במעיין צריך מ' סאה אפי' לכלים דלא אמרו דסגי בכ"ש אלא בגוף המעיין במקומו אבל כל שנתלש נהי דמטהר בזוחלין מ"מ לא מטהר בכ"ש ובתוי"ט פ"ו דמקואות השיג על הרא"ש דאפי' יש בו מ' סאה מ"מ מהוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"כ ומיהו דעת הרא"ש נראה דלא מיקרי מהוה ע"י דבר המקבל טומאה אלא כשנוגע המים שממנו נעשה המקוה ועוברים ובאים ע"י דבר המקבל טומאה אבל הכא נהי דהאדם מוליך ומביא במקוה ומתוך כך נתלש הגל מ"מ נתלש מהמקוה גופיה ובמקום תלישתו אין שם ידי אדם עכ"ל.

סעיף נח[עריכה]


(צ) המערה:    פי' מערה הוא מקוה שכך היה עיקר מקואות שלהם במערות.

סעיף נט[עריכה]


(צא) מטבילין:    דע שבכ"מ דמטבילין במקוה חסר בצד השלם צריך שיהא עכ"פ גוף הנטבל מתכסה במים בבת אחת ובכלים אע"פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כ"מ בש"ס ופוסקים ופשוט הוא עכ"ל הש"ך.

סעיף ס[עריכה]


(צב) מערבים:    ודוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין. ש"ך.

סעיף סב[עריכה]


(צג) פעמים:    דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן. ט"ז.

סעיף סג[עריכה]


(צד) פיהן:    ור"ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחין לכלי ועושין מים שבתוכה שאובים וכתב ב"י דאפשר לפ"ז אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש. ש"ך.


(צה) יפסלו:    כתב הט"ז דרמ"א אתי לאשמועינן אף שנתמלאו אחר כך ממי גשמים אינו מועיל דהמים שבכלים פוסלין המקוה מחמת ג' לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצם ושוב לא מהני מילוי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סכ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים עכ"ל אבל כשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינן מתקבלין בתוכו. כ"כ התוי"ט.

סעיף סד[עריכה]


(צו) והשק:    שהן מנוקבים והמים שבהם לא נעשין שאובין (מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים). ט"ז.

סעיף סה[עריכה]


(צז) מוחזק:    אע"פ שעכשיו לאחר הטבילה הוא שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו אע"פ שאינו מוחזק להתמעט ממ' סאה לא עלתה לה טבילה דהעמד טמא על חזקתו עכ"ל הש"ך.


(צח) לעיין:    שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר.

סעיף סו[עריכה]


(צט) יחלקו:    אבל כשיש ביניהם נקב כשפ"ה כשר אפילו אם מחלק.


(ק) בכלים:    והטעם משום דהווייתן ע"י דבר המקבל טומאה כ"כ הט"ז והלבוש אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דהטעם הוא דבעצים ואבנים יש בהן כשפ"ה אבל כלים מסתמא אין בהן כשפ"ה דאי יש בהן אין שם כלי עליו אף ע"י נקבים דקים הרבה כמו סל וגרגותני ודברי המחבר צריך לפרש כן ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דהיינו שיהא נקב כשפ"ה אבל בכלים שאין בהם נקב כשפ"ה פסול עכ"ל.

סעיף סז[עריכה]


(קא) כשר:    דספק מים שאובין הוא ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובה שאוב כמ"ש רמ"א בס"ג. ט"ז.

סעיף סח[עריכה]


(קב) טהור:    דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ ה"ל ספיקא דאורייתא וע"ל סימן קי"א. ש"ך.


(קג) יתלה:    דמאי חזית הלכך שניהם פסולים דאין לתלות בא' יותר מחבירו וע"ל סי' ק"ץ וסי' קי"א. ש"ך.

סעיף ע[עריכה]


(קד) רובו:    כתב הלבוש שהמחבר כ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא לעיל ס"ג אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו עכ"ל והט"ז והש"ך השיגו עליו וכתבו ששגג בזה דודאי אין חולק על דין זה אפי' לדידן אם יש בו רוב מים כשרים כשר ע"ש שהאריכו בדבריהם.

סעיף עא[עריכה]


(קה) שהטמא:    מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן דאל"ה תיפוק ליה דספיקא דאוריית' לחומרא ולמה לי הטעם דחזקה. ט"ז.

סעיף עב[עריכה]


(קו) שאין:    בכל הסעיף מיירי שיש רוב מים כשרים דה"ל ספק דרבנן. ט"ז וש"ך.


(קז) נפלו:    וה"ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול ש"ך.

סעיף עג[עריכה]


(קח) לכתחילה:    אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו גשמים אח"כ. ש"ך.

סעיף עד[עריכה]


(קט) פסולים:    כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סעיף ס"ט דהתם היינו טעמא כיון דלכתחלה היה מקוה כשר א"כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרות נעשה אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא גם נראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשה ע"י אדם הלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומא וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע"י גשמים ולא ע"י אדם כשרים עכ"ל.

סעיף עה[עריכה]


(קי) יש אוסרים:    שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד עכ"ל הש"ך.