באר היטב על חושן משפט קכב
סעיף א[עריכה]
(א) שליח: וגם אפי' אמר להלו' או הנפקד לשלחו ע"י זה. סמ"ע וש"ך.
(ב) ימות: והא דבגיטין לא חיישינן למיתה ה"מ באיסורא דבין אדם למקום אבל בממון דהוא בין אדם לחבירו מי ימחה בידו שיחוש בזה כדי שלא יבא לידי הפסד מיהו י"א דאף בממון לא חיישינן למיתה כי אם בזקן עכ"ל הסמ"ע ועיין מ"ש הש"ך בזה ע"ש ובתשו' פליטת ב"י סי' כ"א ובתשובת דברי ריבות סי' רכ"א.
(ג) ידוע: משמע דס"ל הכי אפי' בהקנה לו אג"ק וכ"כ בד"מ בשם תשובת הרא"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בשם הרא"ש ז"ל אבל אם הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו ואפי' מת המשלח לא זכו בו יורשים היינו דאין לו לירא מליתן לשליח שמא ימות ויזכו בו יורשי הנותן ונתבטל השליחות ואם יאנס בדרך יתחייב לשלם ע"ז כתב דלענין זה אמרינן דלא זכו בו יורשיו אבל אם ידע הנפקד ממיתתו לא יתן להשליח דאף שהמפקיד הקנה לו הממון אג"ק מ"מ לא הי' כוונתו רק לעשותו שליח לנפשו ולא עבור בניו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דזה אינו וליכא למ"ד הכי וגם אין טעם לחלק כלל בין ידע ללא ידע לדעת המחבר כו' ונראה גם דעת הרמ"א דבהקנה לו אג"ק וידע שמת ונתן לו פטור מאחריות והיינו שכתב מיהו כו' לא יתנו לשליח ולא כתב דאם נתנו לשליח חייב אלא ר"ל דעצה קמ"ל דלא יתנו לשליח כיון שמסתמא שייך ליורשים וכה"ג כתב מהרש"ל דאע"ג דההרשאה לא נתבטלה כשמת מ"מ יכול הנתבע לומר לא אתן לך דלמא יבטלו אותך היורשים וגם דברי הד"מ יש לפרש כן כו' ע"ש.
סעיף ב[עריכה]
(ד) פטור: וכתב הב"י דאפי' ידע השליח שבטלו אם הנתבע לא ידע פטור הנתבע מהאחריות לדעת הרי"ף והרמב"ם ודוקא אם דן המורשה ונתחייב בדין זה תלוי בידיעת השליח שבטלו וכמ"ש הרמ"א בס"ג כיון דאין הפסד כ"כ בזה להנתבע שיחזור וידון עמו ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהב"י לא כ"כ רק בבא בהרשאה ומטעם שכתב בס"ג שהרי זה אומר תן לי מה שבידך וזאת הרשאתי תהא אצלך לכך פטור הנתבע שבהרשאתו נתן אבל הכא דליכא הרשאה א"כ לא שייך האי טעמא וליכא למפטריה אלא משום חזקה שבע"ה עומד בדיבורו וכיון דידע השליח שבטלו איבטלה החזקה ואינו שליח כלל ולא בהרשאה נתן לו שהרי אין הרשאה בידו וחייב עכ"ל.
(ה) דחייב: וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק כהמחבר דאע"ג דיכול המשלח לבטל שליחותו מ"מ הנתבע מה ידע ואין לך אונס גדול מזה ועוד דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד יבטל השליחות בפני ב' עדים במקומו קודם שיגיע הפקדון ליד השליח כדי שיהא האחריות על הנתבע כו' ע"ש.
סעיף ג[עריכה]
(ו) לבטל: נראה דאפי' כתב לו בהרשאה שהקנה לו הממון אג"ק יכול לבטל ההרשאה שהרי דין זה הוא מל' הרמב"ם וס"ל דאין הרשאה מועלת אלא במקום שהשליח קונה מן הדין גוף הממון ואפ"ה כתב דיכול לבטל ואע"ג דכשמת לא נתבטלה ההרשאה כשהקנה לו אג"ק מ"מ יכול לבטל ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ג וקכ"ד. ש"ך.
(ז) ידע: כ"כ הב"י לדעת הרא"ש אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דגם הרא"ש ס"ל כסברא הראשונ' דנהי דיכול לבטל היינו שחוזר ולוקח ההרשא' ממנו אבל כשמניח ההרשא' בידו לאו כל כמיני' לבטל ואפי' ידע המורשה בביטול השליחות כיון שהנתבע לא ידע ודן ע"פ הרשאתו של זה שהיא אצלו אינו חוזר ודן וע"ש.
סעיף ד[עריכה]
(ח) להוציא: אבל אם הרשהו למכור קרקע או מטלטלים א"צ קנין וכתיבת דון וזכי שהרי מנהו שליח למכור את שלו כ"כ בעה"ת בשם הרי"ף ומביאן ב"י וד"מ ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן קל"ב. ש"ך.
(ט) וזכה: גם בס"ז כתב דצריך לכתוב זכה ובנוסח ההרשא' שבטור לא כתב ל' וזכה עכ"ל הסמ"ע ומהרש"ל כתב שט"ס הוא בטור וראי' שברמזים הזכיר זכה ע"ש. שם.
(י) דבר: מטעם שמא ימות או יבטל השליחות א"נ מיירי שאומר לו יש לי טענות כנגדו ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סימן ל"ג שם.
(יא) בעדים: כמ"ש סימן קכ"א ס"ב וריש סימן זה עי' בתשו' מבי"ט (ח"ב) [ח"ב] סימן רי"ג בראובן שהוציא שט"ח מקוים על שמעון ונעשה השט"ח ע"י מורשה ושמעון טוען שנעשה בזיוף והמורשה יודע שלא נתחייב בתורת חוב אלא בתורת פקדון שהיה לו מראובן ויש לטעון שנחסר והעדים חשבו שהיה חוב וכתבו כן וראובן אומר איני יודע כי שטר מקוים זה נתן לי שלוחי אמת כי מקודם היה פקדון אבל אח"כ זקפה במלוה כמו שכתב בשטר ופסק שיונח עד שיבא המורשה שהוא נאמן כיון שראובן אומר איני יודע כמה דאשכחן בשליש שהוא נאמן כו' ע"ש שהאריך בזה ולא ביאר אם לא יבא המורשה כגון שמת או הלך למד"ה מה יהא דינו ול"נ דאפי' יבא המורשה ויאמר שהשטר נעשה בזיוף לאו כל כמיניה דחזקה שאין העדים חותמין בזיוף ואיך נאמר שהעדי' טעו וכתבו הלוא' במקום פקדון ואם א"ל סתם כתבו שיש לפלוני אצלי מנה ולא פירש בפקדון ה"ל כזקפו בהלואה עכ"ל הש"ך.
סעיף ה[עריכה]
(יב) שליש: כתב מהרש"ל ואיירי דוקא בקרקע או פקדון שמועיל קנין לחלק המורשה שיקנ' לו בקנין גמור דהוי כאלו ברשותו או שהיה מלוה בשטר והקנה לו חלקו בכתיבה ומסירה אבל בשאר מילי שאין הקנין מועיל רק מתקנתא דרבנן שיקנה לענין שליחות א"כ לא מועיל מה שהקנה לו חלק מאותו ממון עכ"ל ר"ל אע"ג דמצי לשווייה שליח אפי' בדבר שא"י להקנות לו מ"מ אם נאמר דשליח שווייה היאך ידון על הכל הרי עינינו רואות שלא עשאו שליח רק על השליש אבל בקרקע או בפקדון אמרי' אה"נ דשוויה שליח על הכל שהקנה לו השליש שיקנה לעצמו בקנין וכן עיקר. שם.
(יג) הכל: ה"ט דבמאמר המצטרף בשם שליש ורביע נכלל כל החוב וכיון שנתן לו רשות לתובעו כל החוב והקנה לו השליש ממנו יש לו שייכות לדון עמו בכולו כ"כ הסמ"ע וכן עיקר וכן העלה מהרש"ל וכתב דאם כשהקנה לו השליש והמורש' נתרצה לדון על השליש א"צ ליתן כלום להמרשה ממה שהוציא מן השליש ואם כתב לו חלק שליש במה שיוציא מהחוב הוי כפירות דקל דאין מועיל שם קנין אלא כשמקנה לו חצי החוב וא"צ הנתבע לעמוד עמו לדין ומ"מ אם עמד עמו בדין זכה במה שהוציא לחלקו דפירות דקל גופא אי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל ובזה דס"ל דאם הקנה לו שליש מה שיוציא כו' א"צ הנתבע לדון עמו לא נראה כן דעת הסמ"ע דלעיל ונ"ל דמהרש"ל איירי בחוב הלואה דאע"פ שהקנה לו השטר בכתיבה ומסיר' כיון שהקנ' לו שליש מה שיוציא כו' דמי לפירות דקל והסמ"ע איירי כשתובעו בקרקע או פקדון דבכה"ג אף כשמקנה לו מה שיוציא כו' כיון דבאמת הוא שלו ועביד דאתי ל"ד לפירות דקל ומחויב הנתבע לדון עמו וע"ל סימן ר"ט ס"ה. שם.
סעיף ו[עריכה]
(יד) שיוציא: אפי' הוציא יותר ממה שקבל כיון שכתב ליה כל דמתעני כ"כ הסמ"ע וכתב מהרש"ל ונראה שאם שכר אותו בתנאי זה שיוציא לו ממון מיד הנפקד וכל זמן שאינו מוציא לא ישלם לו מידי א"כ אפי' הוציא השליח יתר על מה ששכרו פשיטא שהניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ. שם.
(טו) כותבין: כתב ב"י תימה שאדרבה אם לא כתב כן מכ"ש שיכול להחזיק בכל הממון וי"ל דנ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנו למורשה שא"צ לשלם לו ההוצאות וכ"כ בסמ"ע ולפע"ד בלא"ה לק"מ דע"כ לא אמרינן דיכול להחזיק בממון אלא כשאומר אתה הקנית לי בק"ג אבל כשמודה שהוא שלוחו אלא שרוצה להחזיק לעצמו פשיטא דא"י א"כ אם לא כתב לו כל מה דמתעני והוא מודה שהוא שלוחו א"צ לשלם לו ההוצאות ונראה שגם הב"י והסמ"ע מודים לזה ולא מיירי אלא כשהשליח אומר אתה הרשיתני להוציא כל ההוצאות אע"פ שלא כתבת כן בהרשאה ומהרש"ל כתב אפילו לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו דמסתמא אדעתא דהכי הרשוהו ואומדנא כה"ג מלתא ונראה אפילו קצץ שכרו מ"מ כל מה שיוציא בעסק זה מחמת שאר סבות צריך המרשה לשלם ע"כ מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג נראה דלכ"ע צריך לשלם כל ההוצאות אף שלא כתב כל דמתעני כמ"ש בסימן ס"א ס"ה דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וע"ש. שם.
(טז) להחזיר: אפי' אם הקנה לו אג"ק וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק דאין דעת המרשה והמורשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך.
(יז) שמעון: ע"ל סי' ס"ו סי"ז.
סעיף ז[עריכה]
(יח) שכתוב: אבל אם לא כתוב בה דון וגם לא כל דמתעני פסולה ומ"ש אח"כ ואם אין כתוב כל דמתעני כו' היינו כשכתבו בה דון מיהו היינו כשכתובה בענין שאינו מקנה לו גוף הדבר אבל אם הוא בענין שקונה הגוף כגון במטלטלים והקנה לו בק"ס ומעות פקדון אג"ק ושטר בכתיב' ומסירה אפי' לא כתב דון וזכי וכל דמתעני כו' כשרה ומחויב לדון עמו דנהי דלא זכה מטעם שליחות מכל מקום זכה מטעם קנין וכ"מ להדיא מדברי הע"ש ונכון הוא. ש"ך.
(יט) הרשאה: עיין הנוסח במהרש"ל פ' מרובה סימן ט"ו בקצרה והוא על נכון וכבר כתוב עצהי"ט בתקוני שטרות הנדפסים אך שהוא באריכות קצת. שם.
(כ) זמן: נראה שנכון הוא לכתוב זמן דהא נ"מ לענין בטול וכמ"ש בסי' קכ"ג ס"ג ע"ש ובתשו' הרמ"א סימן מ"ד כתב דפשיט' דלכתחלה אין להקדים זמן ההרשא' ולא לאחרו ובדיעבד כשר וע"ש עוד בסימן מ"ב ומ"ג שם.
(כא) אניסנא: ג"כ אינו אלא מנהג ומהרש"ל שם לא העתיקו בנוסחתו כלל ומשמע מדבריו שם שג"כ אינו מנהג לכתבו וכתב שם שאין כותבין גם כן בטול מודעות בהרשאת ממון וכן דלא כאסמכתא כו' אבל בתקוני שטרות הנדפסים כתוב בדלא אניסנ' כו' ובטול מודעות כו' ולא כאסמכתא כו' וכן נוהגין. שם.
סעיף ח[עריכה]
(כב) מלוג: אבל בנכסי צאן ברזל א"צ הרשאה ואפי' היא מוחה יכול לדון וכמ"ש באבן העזר סימן ע"ה ס"ד (עיין בב"ש שם). שם.
(כג) פירות: דעת הש"ך דבעינן דוקא שיש עתה פירות בקרקע ע"ש באורך (ועיין באבן העזר סימן פ"ג ובב"ש שם ס"ק ה' ע"ש וק"ל).
(כד) צריך: כתב הש"ך דמשמע הא אם היא מוחה א"י לדון וכ"מ להדיא בתשובת מבי"ט ח"ב סימן קס"ד ע"ש ואע"פ שבסימן קע"ו הביא הב"י בשם הריטב"א דבעל בנכסי אשתו שא"צ הרשאה משום דידו כידה ואפי' בע"פ יכול לתבוע ואינה יכול' לעכב ע"כ נראה דשם מיירי בפירות שהם שלו ובכה"ג ודאי א"י לעכב כו' ע"ש.
סעיף ט[עריכה]
(כה) חלקו: ירושה שלהם וממילא הם שותפים ובשותפים לא הוצרך לומר שלא חלקו דאם חלקו לא היו נקראים שותפים וק"ל עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ח וקל"ו וקס"ב. ש"ך.
(כו) הכל: בסימן ע"ז ס"ט משמע להדי' דאם אינו ידוע שחבירו שמע אף אם הוא בעיר אין לו ליתן לזה הבא עד שיודיעהו (עמ"ש שם ס"ק כ"א) והא דאין מחלקין כאן בכך משום דהתם שיתן לו לכן בעינן שידוע ודאי שחבירו שמע ולא בא הא מסתמא א"צ ליתן דשמא לא שמע ויבא לדון עמו ולא יוכל אח"כ להוציא ממנו משא"כ הכא אפי' מסתמא אמרינן דחבירו שמע וצריך לדון עם זה ואם יברר אח"כ שלא שמע יחזור וידון עמו ואין לו הפסד בזה אבל אם ידוע בודאי שלא שמע אף שהוא בעיר א"צ לדון עמו רק על חלקו וכן מחלק המחבר גופי' שם דאע"פ דמחויב לדון עמו על כולו מ"מ א"צ ליתן לו אלא החצי והחצי יניח ביד ב"ד וה"ה הכא. שם.
(כז) אחרות: וא"ל הא אם יש לו טענות אחרות אפי' הי' בעיר לא נתחייב הא' בחיובו של זה כמ"ש הטור כאן ובסי' קע"ו וגם המחבר כתבו שם די"ל דאם לא הי' בעיר אף שלא ידענו שיכול לטעון בע"א מ"מ לא חל עליו דינו של זה דדלמא אם הי' שם הוה מצי טעין שום טענה דלא נתחייב בה (ונ"מ ג"כ לבע"ד בזה דצריך ליתן לו זמן ב"ד מחדש על הפרעון משעה שירד עמו לדין וגם ליתן לו זמן שירד עמו לדין טור) משא"כ כשהי' בעיר והי' לו לבוא עכ"ל הסמ"ע והשיג הש"ך עליו וכתב דדברי המחבר הם כהרמב"ם דחולק אמ"ש הטור דאם יש לו טענות אחרות כו' וכ"כ בבד"ה להדיא דהרמב"ם חולק ע"ש וזהו שכ' המחבר ויתבאר זה עוד כו' דר"ל דבסי' קע"ו יתבאר די"ח בדבר והיינו הרא"ש והטור שחולקין שם אדברי הרמב"ם דהכא ולענין דינא נרא' עיקר כהרמב"ם דכשהי' בעיר אפי' יש לו טענות אחרות א"י לבטל וכן דעת כמה פוסקים ע"ש.
(כח) לעכב: כ' הסמ"ע דאם ישנו בעיר צריכים שניהם לבוא וכתב הב"ח דפעמים מצי הנתבע לומר שלא ידון עם זה עד שיבא חבירו שהוא לא יעיז כ"כ נגדו בטענות שקרים והדין אמת ואין חולק עליו עכ"ד בקצרה ואני שמעתי ולא אבין דודאי הרמב"ם והטור פליגי על הסמ"ג דהא משמע להדיא מדבריהם דהיכא דהוא בעיר שא"י לדחותו בשום ענין ומחויב לדון עמו על הכל וכ"מ להדיא בהר"ן ושאר פוסקים וכן עיקר. ש"ך.