באר היטב על אורח חיים לב
סעיף א
[עריכה](א) ופרשת שמע: וצריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים. כתבי האר"י מ"א.
(ב) כסדר הזה: תפילין שנכתבו כסדרן ובאורך הזמן נפסלו שתי פרשיות ראשונות ויש לסופר עוד שתי פרשיות כאותן שנפסלו שהן כשרות מותר לצרפן אל שתי הפרשיות אחרונות שנשארו בכשרותם. תשו' עבודת הגרשוני סי' ס' עיין בשכנה"ג ובתשוב' דבר שמואל סי' ש"ב.
(ג) של יד קודם של ראש: ובעטרת זקנים כתב ול"נ שיכתוב של ראש תחלה וכ"כ האר"י ז"ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח"כ יכתוב השל יד ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ע"ש.
סעיף ב
[עריכה](ד) א': דכתיב והיו לאות על ידך דמשמע אות אחת כלומר בית אחד.
סעיף ג
[עריכה](ה) שחור: עיין בב"י אין להקשות הא הברייתא זו דפ' הבונה אוקימנא לה בפרק הקומץ בס"ת ולא בתפילין ומזוזות על ההיא דאמרינן התם איבעיא להו שתים ושלש ואחת מהו וכו' ומהדרינן כי תניא ההיא בס"ת ע"ש. וכ"כ התוס' בפרק במה מדליקין דס"ת בעי דיו מסוגיא זו דפרק הקומץ עיין ביד אהרן שמיישבו. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם דבר שמואל סי' קס"ב קס"ד. יד אליהו סי' ל"ה ועיין באר עשק סי' ק"ט.
(ו) עצים: כ' מ"א לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן ע"ש.
סעיף ד
[עריכה](ז) בחברתה: אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת האות כשר. הרד"ך בית א' חדד כ"ב ומ"א כ' דיש להחמיר. ואם אינו דבוק בעצמו רק התג אחת דבוקה בחברתה כשר. הרב המאירי. ופרי חדש באבן העזר סי' קכ"ה ס"ק י"א כ' דלא נהירא ואף בדיבוק ע"י תג יש לגרור הדבק ע"ש גם הרלנ"ח מחמיר עיין במ"א ועיין לקמן סעי' כ"ה מש"ש.
סעיף ה
[עריכה](ח) פסולים: היינו בשולט בימין לבד אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מ"א.
(ט) ימין: ואם כ' בימין פסול. כ' רמ"ע סי' ל"ח שאחד כ' בפיו ופסלו אפילו א"א למצוא אחרים מ"א וה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג ע"ת ע"ש.
סעיף ו
[עריכה](י) עליונה: משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שיטה עליונה דיו. עיין מ"א.
סעיף ח
[עריכה](יא) בעפצים: ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. ב"ש מ"א.
(יב) ס"ת: בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ה אוסר לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס"ת אם לא שיתנה בתחלה שאם ירצה אח"כ לשנות לקדושה קלה שיהא רשות בידו ע"ש. ועיין ביד אהרן מה שהקשה עליו. ועי' בתשו' צמח צדק סימן פ"א אי מועיל התנאי למעבד עור לרצועות של תפילין להשתמש במה שישתייר מהעור לתשמיש של חול ודעתו בהא דברצועות מותר ע"ש. ועיין ביו"ד סימן רע"א ס"ק ג' כתבתי בשם הטור דתיקון הקלף והשרטוט לא צריך לשמה.
סעיף ט
[עריכה](יג) בעבודה: דוקא כשסייעו בעיבוד ואפי' בסוף העיבוד מהני אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ועיין באר עשק סימן י"ד ובהרמ"ע סי' צ"ד.
סעיף י
[עריכה](יד) עין: כ' הג"מ אם נתנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה יוכל להניח העכו"ם ולהוציאו ולתקנו וא"צ לסייעו עוד. עיין מ"א.
סעיף יא
[עריכה](טו) סימן רע"א: דיכולין לחזור ולתקנו ע"ש ס"ק א' מש"ש.
סעיף יב
[עריכה](טז) הטהורים: בתוס' דסוטה דף י"ז כתבו בשם הירושלמי דאפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה מ"א. בתשוב' הרמ"ע סימן ל"ז כ' דיש מעלות דשל שליל מצוה מן המובחר ושל חיה יותר משל בהמה ובהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה ע"ש וכ"כ בשכנה"ג ובע"ת. אי בהמה טמאה שנולדה מטהורה אם עורותיה כשר לתו"מ או עור בהמה טהורה שנולדה מטמאה אי פסול לתו"מ עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר. עור של בהמה רובעת ונרבעת אסור לכתוב תו"מ יד אליהו סימן ל"ה ע"ש.
סעיף יג
[עריכה](יז) לשתים: ר"ל דבשעת הכתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס אע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר ב"ח מ"א שכנה"ג ע"ת אבל הט"ז כ' דבעינן שיהיה שם נקב קטן כ"כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש ע"ש. וכל זה קודם הכתיבה אבל אם ניקב לאחר הכתיבה אפי' נחלק האות לשנים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב"ח שכנה"ג ע"ת ט"ז ועיין סעיף ט"ז ובתשו' מטה יוסף ח"א סי' א' ובתשו' תורת חיים ח"ג בקונטרס עוללות הכרם.
סעיף יד
[עריכה](יח) קטנה: ורמ"י כ' שהסופרים שלהם עושין תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחים גליון בפרשיות הקצרות ע"ש. ועפ"ז שמעתי לתרץ מה שהקשה התוס' יו"ט במסכת שבת פרק ח' משנה ג' בד"ה שהיא שמע ישראל וכו' ע"ש די"ל דהתנא אתא לאשמועינן דלענין שבת א"צ שיהיה הקלף עב או עם הגליון כמו בתפילין רק השיעור הוא כדי לכתוב עליו רק פרשת שמע ישראל וא"צ גליון ואף שהקלף הוא דק וק"ל. ועיין בספר יד אהרן ובהלק"ט ח"א סי' רנ"ט.
סעיף טו
[עריכה]
סעיף טז
[עריכה](כ) הפשוטות: כגון ו' ז' או שנפסק רגל הנו"ן כצ"ל. וכ"כ בע"ת וכ"ה במרדכי וכ"כ המחבר יד אהרן ובקצת נוסחאות כ' או שנפסק רגל האל"ף והט"ז הרבה להקשות עליו והעלה דהך נפסק רגל הא' מקומו אח"כ מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת אות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול ע"ש. והמ"א גורס רגל האחד ע"ש ואין לדבריו הבנה ועיין בספר תורת חיים בקונטרס עוללות הכרם.
(כא) לא חכם: כ' הט"ז נ"ל דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות ב"ח פסק דלא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואח"כ נפסק אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ע"ש וט"ז חולק עליו וכ' דאין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה לתינוק האות ע"ש ועיין בתשו' מטה יוסף ח"א סימן א' שהליץ בעד הב"ח ועיין בקונטרס עוללות הכרם.
(כב) אותיות: משמע דבין מלפניו ומלאחריו א"צ לכסותו וכ"כ הב"ח באבן העזר סי' קכ"ה ע"ש אבל מהרי"ט ח"ב בחלק י"ד סי' ל"ב כ' דלקמיה קאמר אבל מה שקודם לו צריך לכסות שאם יתחיל מתחלת המקרא סירכיה נקיט ואזיל וכן נהגו עכ"ל. וכתב היד אהרן דאף דתינוק שלא למד באותה פרשה אפ"ה צריך לכסות מה שלפניו דלא כספר גט פשוט סי' קנ"ה ס"ק פ"ג ע"ש.
(כג) האות: ז"ל מהרי"ק שורש (פ"ט) [ס"ט] בדין אלפין שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמה וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת בגגה שהוא פסול ואין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם כשיעור י' ולכן תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה י' אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל וכ"כ הריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול הוא משום שזה האות נדמה לאות אחרת אבל היכא שהפסול הוא משום שנפסק צורתו לא מהני לכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהוא אות אחרת דהיינו עין הפוכה עכ"ל ועיין סעיף כ"ה.
(כד) ונפסק בו: להב"ח שכתבתי בס"ק כ"א אין חילוק בין נפסק בנקב בין נפסק שלא על ידי נקב אלא כשנראה הגויל החלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כתיקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ולהט"ז צריך לומר דכאן איירי דוקא דנפסק ע"י נקב דאז יש חילוק הזה הואיל ואין מוקפת גויל. כי זהו לשון הב"י וא"ת והיכא מכשרינן באיפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי"ל דהא דמכשרינן היינו דוקא בשנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה מקיפה גויל מד' רוחותיה אבל כשבתחלת הכתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הוקפה גויל ע"ש ובט"ז ודו"ק כתב בתשו' הר"י הלוי אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נראה אות חלוקה לב' עיין מטה יוסף ח"א סי' א'.
(כה) קלף: אע"פ שהיא ארוכה כראוי. מ"א.
סעיף יז
[עריכה](כו) האות: ואם היא מחסרה קוצה של אות או שנראה כאילו היא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת להדיא פסול רד"ך וכנה"ג ופר"ח באבן העזר סי' קכ"ה ס"ק ט"ו חולק עליו וכ' ואיני רואה טעם בהוראה זו דאי כשנתעבה הגג או הירך באותו טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך ויוכל לתקנו ולחזור לעשות כך בקולמוס ואין כאן חק תוכות וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאין משנה מצורת האות כלל וגם האות ניכרת ללא חכם ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר עכ"ל. וכ"נ דעת הע"ת ע"ש אם נפלה טפת דיו אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעי שיהא כל האות ע"י כתיבה רד"ך. נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה הר"מ אלשקר סי' ה' אבל הב"י באבן העזר סי' קכ"ה מכשיר. וכ"פ רמ"א שם ס"ד:
כ' מהריק"ש באבן העזר סי' קכ"ה דאם עשה תיבה תלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד של החלקים שי"ן של ג' ראשים ועשאה ד' ראשין והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואח"כ גרר מראשי השי"ן האמצעים ונשארה שי"ן של ג' ראשים עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות ומ"מ יותר טוב למחוק הראש הראשון קודם כתיבת הראש שהאריך בו השי"ן ומהר"ם בן חביב שם ס"ק ל"ה ופר"ח שם ס"ק ט"ו דחו דבריו וכתבו דבכה"ג מיקרי חק תוכות ופסול ע"ש והתיקון השני עיקר. אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע"י אות יתירה ביניהם כגון שהיה צריך לכתוב בחוזק יד והוסיף ק' בין תיבות חוזק לתיבת יד כגון זה בחוזקק יד או שכ' בבחוזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחוזק מותר למחוק הבי"ת והקו"ף שביניהם ואין בכך פיסול משום חק תוכות. גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ו. אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה דק מאוד ותינוק דלא חכם ולא טיפש יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו הרלנ"ח סי' א' וצ"ז. והרד"ך בית א' חל"א ופר"ח בע"ע סי' קכ"ה ס"ק י' חלקו עליו שאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן. וכ"כ הע"ת מאחר שנראה לעין שלא נשאר צורת האות אע"פ שהוא דק אטו בדק או בעב תלוי אם הוא דבוק מה לי עב או דק. אם נפלה טפת דיו תוך חלל הב' ונראי' כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק ב"י. ב' ביתין הסמוכים בתיבה אחד שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם הוא בי"ת או כ"ף אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמיקרי חק תוכות כי אם במחיקת הרגל השני ויחזור ויכתבנו דבר שמואל סי' פ"ט. אם נטף שעוה וסלקה מותר אף ע"פ שהאות אינה ניכרת יוכל לגרור השעוה ולסלקה ואין כאן חק תוכות. פר"ח וכ"כ המ"א.
(כז) לגרור: אפי' מעביר הקולמוס לאחר שחק תוכו אינו מועיל. ע"ת.
(כח) כ"ף: וה"ה איפכא.
(כט) תוכות: ודוקא חקיקה פוסלת בו אבל אם כ' רי"ש דומה לדל"ת ורוצה להוסיף עליו דיו לעשותו עגול דתהוי רי"ש וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשותו מרובעת ומותר וה"ה מבית לכ"ף או איפכא נמי דינא הכי וכל זה דיש תקנה לתקנו היינו קודם שכ' אות אחריו אבל לא אח"כ דאז הוה שלא כסדרן ופסול בתפילין. תפילין שנזדמן לסופר לכתוב בפרשה פשוטה בסוף להשלים משך רוחב השיטה האריך והמשיך גגה של כ"ף עד שהגיע לסוף השיטה ונמצאת רוחב הגג דומה לדל"ת גדולה או רי"ש גדולה מה דינו עיין הר"י הלוי סי' פ"א ועיין ס"ק שלאחר זה. ובתשו' גינת וורדים חא"ח כלל ב' סי' ט'. ובתשו' דבר שמואל סי' קס"ג.
סעיף יח
[עריכה](ל) בפיסול: ר"ל כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצדה כמו ו' א"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגרור כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר א"צ לגוררה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול צריך לגוררו כולו ולפ"ז ה"ה בכל אות שנכתב בשני כתיבות כמו ג' ונעשה פסול בכתיבה א' א"צ לגרור אלא אותה ואם כ' מתחלה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת סגי ליה כשיגרר התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש והמחמיר גם בזה תע"ב. לבוש ול"ח: רגל הכף צריך להיות כפלים לגג שלא תדמה כרי"ש. בתשו' מהר"י הלוי סי' פ"א כתב אם עשה גג של הכ"ף רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפילו במלת אלקיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל והמ"א כ' ול"נ שאם יוכל למשוך הרגל שיהיה כפלים כמו הגג שפיר דמי עיין ס"ק שלפני זה.
(לא) והפרידה כשר: נ"ל דה"ה אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלי היקף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות כ' הב"ח באבן העזר סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה ל"מ גרירה ואם נשתנה צורת האות ע"י הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה רד"ך עמ"א. ועיין ב"ח שהעלה דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה דאין צריך להוציא אחרת אפי' נמצא בשבת וי"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין ס"ת יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבת רביע עליה וכל הראוי לבילה אין בילה וכו' ע"ש. ובשיורי כנה"ג כ' ומנהגינו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת או בי"ט להוציא ס"ת אחרת ע"ל סי' קמ"ג ובספר אבן העוזר מחמיר באותיות הנדבקים בתחלת הכתיבה שאין להם תקנה בגרירה עיין שם באריכות בספר מגיני ארץ מדפוסי פרופס.
(לב) בגג: כל הסעיף זה איירי קודם שכתב אות שלאחריו דאז יש תקנה אבל אח"כ לא דהוי שלא כסדרן ודוקא שלא נשאר צורת אות בלא תיקון אז אסור לתקנה בשכתב לפניה משום דהוי שלא כסדרן אבל אם נשאר צורת אות אפי' בלא תיקון יוכל לתקנו אפילו אחר כך דכיון דצורת אות היה ניכר ליכא משום דלא כסדרן. ועיין סעיף כ"ה וס"ק כ"ו מש"ש.
(לג) פסול: ודוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר דאפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד. עמ"א.
סעיף יט
[עריכה](לד) הכתיבה: קודם שיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבלנו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם ויקדש הדיו באותו אות ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים ויגמור השם ואם לא הניח אות לפני השם יעיין אם יש אות או תג שצריכה דיו כדי שיקדש הדיו קודם שיכתוב השם ב"ש מ"א. וסדר כתיבת השם דרך סוד עיין בעטרת זקנים ובגינת ורדים חא"ח כלל ב' סימן י' וי"א.
סעיף כג
[עריכה](לה) תיבות: כ' הב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתר אות כגון לאבותיך מלא בו' שאחר שיגרור הו' ימשוך הב' שלפניה באופן שיהיה ממולא החלק של מקום הגרר אבל בצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד או מצות מלא בו' ואם ימחוק הי' או הו' יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי כשר או לא. ומסיים הב"י ומ"מ כל שנראית כב' תיבות פסולה וכ"כ הלבוש שיש להחמיר בזה וכ' המ"א דאם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכו כזה ג מותר דהוי ממש כתיבה אחת דלא כהרנ"ח ח"ב סי' ע"ח עיין כנה"ג וביד אהרן. ואם כ' תיבה יתירה מתקנה. ואם יהיה חלק ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה פסול אבל מותר למשוך הה"א אע"פ שלא יהא רגל בסופו מ"א. מצא ו' או י' יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי אות. עיין מ"א וביד אהרן: (עיין בס' אליהו רבה בעניינים האלה בשם כנה"ג. ושו"ת רדב"ז).
סעיף כד
[עריכה](לו) הגרר: הגרר מיקרי כשגררו יבש והמחק מיקרי שמחקו לח.
סעיף כה
[עריכה](לז) עליה: ובכל הני אפי' תינוק יוכל לקרותם פסול.
(לח) בגג: דאז צריך לגררה כולה כמ"ש סעיף י"ח.
(לט) יו"ד נו"ן: וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנה דשם יו"ד עליה. ב"י מ"א.
(מ) דחי"ת: תפילין שחי"ת שלהם כמין ד' וז' כזה או איפכא כזה אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן עיין מ"א סי' ל"ו ס"ק ג' וכן כתבתי בתשובה על תפילין שנמצאו מלת בניכם בשני כפי"ן כזה בניככם דיגרור כ"ף השניה מכל וכל ויאריך כ' ראשונה עד שיגיע סמוך למ"ם אבל לא יגרור המ"ם ויעשה מן הכ"ף השניה מ"ם דהוי שלא כסדרן שכנה"ג בהגהת הטו' ועי' תשו' דרכי נועם סי' א' ובעבודת הגרשוני סי' פ"ב אם עשה חי"ת כדעת רש"י כזה כשרה ואפי' האריך בה בסוף שטה עד שאינה מרובעת אפ"ה כשרה. מ"א בסי' ל"ו ס"ק ג'.
סעיף כו
[עריכה](מא) יכול להפרידם: מעשה שהי' רגל הנו"ן פשוטה דבוק לגגה של ה"א המכוונת תחתיה והיתה הה"א מעיקר שם הנכבד והנורא יש להכשיר בשעת הדחק ע"י גרירת קצת רגל הנו"ן ובלבד שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת אות הנו"ן עם הה"א הקדושה. שיורי כנה"ג.
סעיף כז
[עריכה](מב) שנמחקו קצת: אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאודם וצריך להעביר עליו קולמוס הוי שלא כסדרן. מ"א.
(מג) כסדרן: ודוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן. מ"א.
סעיף כח
[עריכה](מד) באויר הה"א: ואם נכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול הרמ"א באבן העזר סי' קכ"ה ססי"ח ועי' במ"א שסיים בזה"ל וכ' בכנה"ג שיש מכשירים לגמרי ע"כ וצוח עליו ככרוכיא המחבר יד אהרן שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה ע"ש.
סעיף כט
[עריכה](מה) הכתב: ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ ב"ח דלא כב"י.
סעיף לא
[עריכה](מו) הכתב: משמע דשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה וצ"ע דביורה דעה סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות וכ' המ"א ואפשר דעתו להקל בתפילין אבל הב"ח פסק דאפי' בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וכ"פ הע"ת וכ"ה בשכנה"ג.
סעיף לב
[עריכה](מז) של למ"ד: וב"ח פסק שצריך להניח שיעור חצי ציפורן למעלה מראש של למ"ד ועיין ט"ז דה"ה למטה.
(מח) אות: ובדיעבד אינו מעכב אא"כ נראים כאחד על פי תינוק דלא חכים ט"ז וע"ת וכ"פ הכנה"ג.
(מט) לפסוק: ומ"א פסק שלא להניח חלק כלל וכן בין שיטה לשיטה א"צ ע"ש ועיין בד"מ ובע"ת (ובספר אליהו רבה פסק כדעת רמ"א דצריך להניח חלק בין פסוק לפסוק והביא ראיה מן ספר ברוך שאמר שכתב להדיא כן וכן בין שיטה לשיטה ע"ש).
סעיף לג
[עריכה](נ) לשיטה: וביורה דעה סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החצי חוץ לשיטה וכתב המ"א ואפשר דבא ללמוד כאן דשני אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב"ם מודה ע"ש. ואני אומר דמסעיף שאח"ז ידעינן זאת מדכתב ב' אותיות שהם תיבה וכו' משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק"ל.
סעיף לה
[עריכה](נא) בתוך הדף: ולא יצא מהם כלל חוץ כתב הרב בעל באר שבע בתשובה סוף ספרו דף נ"ב ע"ב מדנקט כפל לשון משמע אפי' בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאינן נמחקין ואפי' הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה ע"כ. והמ"א הקשה עליו דהש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ו כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם ע"ש ס"ק ה' משמע לכאורה דכ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד ובמ"ב סימן נ"ז כתב אם כתב אלהינו בלא י' מותר לתלות הי' מאחר שאינה מהשם עצמו אם כן כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשיטה דכשר והגאון מוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק בספר תורה כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד עד כאן לשון המג"א וה"ה נמי בתפילין דאסור למוחקו משום דהוי שלא כסדרן כשר בדיעבד והמחבר הלכה ברורה טעה שגיאה גדולה במה שכתב ואני תמה הרי הוי שלא כסדרן ע"ש ס"ק מ"א ועי' בב"י ביו"ד סי' רע"ו שהביא תשו' הרמב"ם וכתב בה בלשון הזה על ס"ת שנמצא בה ה' כתוב קצתו תוך השיטה וקצתו חוץ לשיטה הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חלופה יקראו בה בצבור לכתחלה עכ"ל נרא' דס"ל להרמב"ם דפסול אפי' בדיעבד והמחבר יד אהרן האריך והעלה דלענין מעשה אין ולאו ורפיא בידיה. ועי' בתשובת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב' סימן כ"ט ובספר משנה למלך בפרק ה' מהלכות תפילין.
סעיף לו
[עריכה](נב) פסול: עי' ט"ז מה שמיישב דעת הרמב"ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ"ד דא"כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק"ל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז דס"ת בעי שירטוט וא"כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס"ת אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא האי סברא דא"כ למה ליה למתני כלל תפילין א"כ י"ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל"ל למתני' כלל ס"ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש"י שם במ"ש בד"ה הכא סתומות בס"ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס"ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י"ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס"ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש"י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש"י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו"ק.
(נג) קדש: אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר ביורה דעה סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב"ם כתבו בזה"ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא"ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא"ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ"ל. וכתב הב"י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב"ם פתוחה כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב"ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט"ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא"ש כן ע"ש א"כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג"כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב"ם ולהרא"ש דלהרמב"ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא"ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ"פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ"ל ט"ז. וכ"כ הרמ"ע מפאנו סימן (נ"ו) [ק"ו] ועיין בשיורי כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב"י וכ' הב"י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ"א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב"י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהרב ט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק"ל. אך את זה צל"ע לפי מה שכ' המ"א בסי' ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכותבן כסדרן כמ"ש סי' ל"ב ס"א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ"ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו"ד סימן ער"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סי' ל"ז ועיין ע"ת ובחשו' רמ"א סימן כ"ה.
סעיף לז
[עריכה](נד) מקלף: לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"ר שמעבדין בהן העורות. מ"א.
(נה) שליל: והוא מן המובחר.
(נו) דאפשר: ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב"ח. והמ"א כ' דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך ע"ש וע"ל סי' ט' ס"ק ז' מש"ש.
סעיף לח
[עריכה](נז) מעור אחד: אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע"י תפירה.
סעיף לט
[עריכה](נח) וגם הבתים: דלא כמו שנוהגים קצת לעשו' של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה. מרדכי מ"א ועיין מ"ש הע"ת.
סעיף מ
[עריכה](נט) שחור: וכ' ב"ח משמע עיכובא ליכא ולענ"ד אין להקל ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים המקילין שלא יתבטל תורת תפילין. שכנה"ג עיין ע"ת.
סעיף מא
[עריכה](ס) שיעור: ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות בין של יד בין של ראש ב"י ב"ח ל"ח מ"א והיינו התיתורא למטה ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד כי מבורר מש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין הם. ע"ת ע"ש.
סעיף מב
[עריכה](סא) העור: ולא ע"י דפוס. ט"ז וב"ח ע"ת עמ"א.
(סב) ימין המניח: ואם הוא איטר לא ישנה ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן. מ"א.
(סג) ד' ראשים: ב"ח וע"ת והרמ"ע פסקו דצריך ליזהר שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ומ"א פסק דצריכים ליגע היודי"ן למטה בשי"ן ע"ש וכ"פ הרמ"א סעיף מ"ג.
סעיף מד
[עריכה](סד) דתפילין: המחבר כ' סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר שיהא התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפני עצמו כמו שנהגו הסופרים עכשיו אלא מדסתם משמע דכל גוונא כשר וכ"כ הרא"ש והטור דבכל גוונא כשר. עיין ע"ת.
(סה) קטן: ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים. ב"ח מ"א.
(סו) לבתים: וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש. של"ה עמ"א.
סעיף מה
[עריכה](סז) בביתה: ובדיעבד אין לפסול בשביל זה. ע"ת עמ"א.
סעיף מז
[עריכה](סח) כשר: מבהמה טהורה.
סעיף מט
[עריכה](סט) בהמה: ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם מ"א. בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ס"ת ותו"מ הלק"ט ח"א סי' רע"ג והיד אהרן חולק עליו.
סעיף נא
[עריכה](ע) צד: טעם לי"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם עשה י"ד נגד מנשה ואפרים טוב עיין ע"ת והאר"י ז"ל כ' ע"פ הסוד דוקא י"ב. הרמ"ע מפאנו סי' ל"ח כ' אם אין התפירה בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י והמרדכי משמע דלא בעי תפירה תוך הבית רק סמוך לבית. ע"ש מ"א.
(עא) בחוט אחד: ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי שיהא חוט אחד ב"י בשם הריא"ם. וכ' ט"ז דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהא בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם. וכ' ב"ח דוקא אם נפסק החוט פסול דניכר שפסק החוט אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג.