אילת השחר (מלבי"ם)/פרק מו

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מו · >>

כלל תנא

יש הבדל בין חלב ובין שומן.    שהחלב מובדל מן הבשר בין בטבעו בין בענינו. ולא יתערב עמו כי הוא תותב קרום ונקלף. וכבר יתקבץ גם בדפנות. והתורה מעטה אותו בפירוש מהקרבה ומאכילה (ויקרא סימן קסח)

ובהשאלה יקרא גם שומן האליה בשם 'חלב' מענין מיטב. וכל מקום שבא שם 'חלב' מענין מיטב בא בכינוי או בסמיכות. ונקרא האליה בשם 'חלב' לצורך דרוש (ויקרא ס' קפב). ולכן במיני החטאת כתוב "כחלב זבח השלמים" (ויקרא ס' רל. ועיין צו ס' קמז, וסימן קנ)

כלל תנב

ובכל דבר החלב כבשר, כמו בטמאים מצטרף עם הבשר וכלול בשמו. לבד בטהורים שחלקם הכתוב (שמיני ס' עה)

ויש פלוגתא אם 'חלב' בכלל נבלה . (צו סימן קמ)

כלל תנג

יש הבדל בשם דם בין אם בא בסמיכות או בכינוי אל החי [כמו: "דם האדם" , "דם נקי" , "דמך על ראשך"] שאז יכוין על הדם שהנפש תלויה בו. אבל כשאומר דם סתם -- יכוין על כל דם שיהיה ואפילו דם התמצית ודם העור והבשר . (ויקרא סימן ריד)

כלל תנד

שם שרץ בא על התנועה, ויקראו בשם זה הבעלי חיים הפחותים שאין מובדלים מן הצומח רק בתנועתם.

אולם הפעל "שוֹרֵץ" בא על ההולדה היתירה (שמיני סימן פ, וסימן קסה), ולכן הוסיף "השרץ השורץ על הארץ" - רוצה לומר הפרה ורבה שם (שמיני ס' קט). מה שאין כן במה שכתב "השרץ הרומש על הארץ", היינו אף על פי שאינו פרה ורבה (שמיני ס' קסט)

כלל תנה

שם נבלה הוא מצד הניבול והמיאוס, ולא יפול על העצמות והחלקים הקשים הבלתי נמאסים (שמיני ס' קלח . אחרי ס' קכג). [ועיין שמיני סימן פג איך יצדק שם 'נבלה' בתולעים]

ויפול גם על אבר אחד הנופל מן החי (שמיני סימן צו, וסימן קלח).  ודוקא אם דומה כמיתת החי כגון אבר שאין עושה חליפים או בשר גידין ועצמות (שמיני ס' צז).    וכן יצדק 'מיתה' על אבר אחד (שמיני ס' קטו).

כלל תנו

יש הבדל בין "הבהמה הנאכלת" ובין "הבהמה אשר היא לאכלה". שלשון "הבהמה הנאכלת" היא הגדר בין המותר והאסור, ולשון "אשר היא לאכלה" מובן על המוכן לאכל, לא על המותר לבד (שמיני ס' קכז).

ויש הבדל בין "עוף טהור" ובין "עוף אשר יאכל", שבזה מוסיף שלא יהיה טרפה וכדומה (אחרי ס' קטו)

כלל תנז

יש הבדל בין אכילה ובין טעימה, שאכילה אינה בפחות מכזית . (צו ס' לא, וסימן קכד . אחרי ס' קכג . אמור ס' פה, וסימן ק)

כלל תנח

ויש פלוגתא אם הנאה בכלל אכילה . (צו סימן קמ . שמיני ס' פה)

וכשכתוב "יֵאָכל" בנפעל משמע איסור הנאה לכולי עלמא (צו סימן קמ . שמיני ס' פה)

כלל תנט

על היתר הנאה יתפוס לשון "לכם" או הכינוי "קצירכם" וכדומה . (שמיני ס' פב, וסימן פה, וסימן קלט . קדושים ס' סד)

ולשון "יעשה למלאכה" אינו כולל היתר הנאה (שמיני ס' קלט)

כלל תס

שם כף שבא סתם היא כף היד שבא סתם תמיד (לבד מג' מקומות). אבל כף רגל בא תמיד בסמיכות.    ועל כן פירשו חז"ל מה שכתוב "כל הולך על כפיו" זה הקוף (שמיני סימן קג).

ויש הבדל בין רגל ובין כף רגל. 'כף רגל' מציין תחתית הרגל ו'רגל' מציין את כולו . (תזריע ס' פא)