אוהב ישראל/פרשת וישב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אוהב ישראל · פרשת וישב· >>

פרשת וישב[עריכה]

ו'ישב י'עקב ב'ארץ מ'גורי אביו וגו' (בראשית לז, א). ראשי תיבות ויב"ם. היינו שבזה קיים יעקב אבינו ע"ה מצות יבום וסודה. דהנה סוד היבום איתא בכתבי האריז"ל ובזוהר הקדוש (ויצא קנה ב) בסוד הפסוק (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף , היינו כי בההיא אשתאר רוחא דשדי בה בעלה. וכשהיבם מכוין בשעת היבום לשם מצוה ומטהר ומקדש נפשו ומכוין להחיות ניצוצי הקדושה הנשארים מאחיו -- אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף, היינו שהוא נותן חיות להניצוצות הקדושים שנשארו מאחיו ומחיה אותן. ולכן נקרא הבן על שם אחיו המת כי שלו הם הניצוצים האלו אשר נעשו חיים. והנה הש"י ב"ה וב"ש ברא את העולם כדי להשרות שכינתו בעולם הזה עולם התחתון ומלא כל הארץ כבודו. אך הרשעים שהיו אז בעולם כדור אנוש והפלגה והמבול עשו וגרמו כביכול הסתלקות השכינה מעולם הזה התחתון (בר"ר יט, ז), אך עדיין נשאר כביכול קוסטא דחיותא, ובפרט מה שצריך להנהגת העולם. אבל יעקב אבינו ע"ה על ידי עבודתו עבודת הקודש פעל ועשה -- וישב יעקב בארץ, היינו עשה ישיבה בארץ בעולם התחתון, מגורי אביו שבשמים, והמשיך הקדושה לזה העולם. ובזה החיה כל הניצוצין קדישין שנשארו בבחינת קוסטא דחיותא. ובפרט בארץ כנען הוא ארץ ישראל הקדושה. והחיה בזה כל הניצוצין הקדושים. ובזה קיים מצות וסוד היבום הרמוז בראשי תיבות של וישב יעקב בארץ מגורי וגו' וכנ"ל והבן:

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם [לז, יב]. ופירש רש"י ז"ל שדרשו חז"ל במדרש (ב"ר פד) נקוד על אִתִ. שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. ופירש המתנות כהונה כאלו הצאן רועים אותם וכו' ר"ל שהלכו שמה לאכול ולשתות עד כאן. ולכאורה יפלא לומר דבר כזה על זרע קודש שבטי י"ה שהלכו אחר תאוות לבם ח"ו. והנה לפי פשוטו י"ל דכוונת חז"ל הוא להיות כי על ידי מעשה הלזו כמבואר בהפרשה נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים ויוסף זן ופרנס אותם וכלכלם במצרים לפי הטף בשני רעבון. וזהו שרמזה לנו תורה הקדושה בהנקודה של תיבת א"ת שלא הלכו אלא לרעות את עצמם היינו בשני הרעב. זהו כפשוטו:

ועוד יש לאלוה מילין לבאר פסוקים אלו על פי רמז וסוד. ובזה יתבאר גם כן מה דאיתא במדרש (שם) נסעו מזה ממדותיו של מקום. ובודאי לכאורה אינו מובן לפי פשוטו לומר כן על שבטי י"ה בני אל חי שעשו להיפך ממדותיו של הקדוש ברוך הוא ח"ו. והלא כתיב (דברים י, כ) ובו תדבק. ופירשו חז"ל (סוטה יד א) הדבק במדותיו של מקום. ועוד יתבאר כמה דקדוקים אשר המה בכתובים. ובהעיר לב י"ל. כי נודע מספרים הקדושים כי הי"ב שבטים הם מרכבה להשכינה הקדושה ומקור מחצבתם ושורשם הרמה הוא מי"ב צירופי הוי"ה הקדוש סוד י"ב גבולי אלכסון. והיה רצונם של השבטי י"ה לייחד ולקשר כל המדות הקדושים ושורשי בחינת נשמותיהם ולייחדם ביחודא וחיבורא חדא ברזא דאחד עם השכינה הקדושה סוד המלכות הקדוש. וזהו פירוש הפסוק שהלכו לרעות. הוא לשון ריעות והתחברות. וצאן הוא מרמז ליחודים הקדושים כנודע מספרים הקדושים. היינו שהלכו על ידי עבודתם עבודת הקודש. לרעות ולחבר את צאן אביהם שבשמים יחודים הקדושים בחינת שרשי נשמותיהם שהם הי"ב צירופי הוי"ה וכנ"ל. בשכ"ם. נוטריקון ברוך שם כבוד מלכותו סוד מלכותא קדישא. ובזה יבואר דברי המדרש ופירוש רש"י, שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. היינו כנ"ל שכל כוונתם היה רק לייחד ולקשר את בחינותיהם ושרשי נשמותיהם הקדושים עם המלוכה הקדושה. ועל ידי זה יתרבה ויתוסף כל חדו וכל ברכאין טבין ונהורין עילאין לכל העולמות הקדושים. אמנם עיקר התקשרות והיחודים של המדות הקדושים הוא רק על ידי מדת יוסף הצדיק חי עולמים. דהוא עיקרא ושרשא דיחודא וחיבורא ואתקשרותא דכולא. וכמו שפירשתי הפסוק (דברים יב, יט) השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. היינו כאשר תרצה לייחד ולחבר המדות הקדושים. השמר לבל תעזוב את הלוי לשון חיבור כמו לוית חן (משלי א, ט), והיינו הבחינת צדיק חי עלמין כי הוא הוא המייחד ומקשר. כל ימיך, ר"ל כל יומין עילאין קדישין. על אדמתך, אדמת הקודש. וזולת מדה זו אי אפשר לעשות שום ייחוד והתקשרות המדות. ולאשר לא היה עמהם מדתו של יוסף הצדיק לא היו יכולים לעשות היחודים הקדושים שעלו במחשבתם וכוונתם. ולזה ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם. שרוצים להתייחד ולהתחבר ועדיין המה בשכם. מלשון שכם אחד על אחיך (בראשית מח, כב), לשון חלוקה ופירוד כי אינם יכולים לעשות דבר עד בואך שמה להיות עמהם. לזאת לכה ואשלחך אליהם. ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, היינו תשים עין השגחתך על התקשרות ויחודים של מדות הקדושים של אחיך. ואת שלום הצאן על התקשרות שאר היחודים הקדושים על כולם תפרוס שלומך הטוב בסוד בחינת שלו"ם כנודע.

ובזה יובנו דברי המדרש (ב"ר פד) על ואת שלום הצאן. הדא אמר צריך אדם לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו. היינו על ידי היחודים הקדושים והתקשרות המדות הקדושים מתברכים כל העולמות בכל מיני השפעות טובות וברכות וישועות וכל נהורין ובוצינין עילאין קדישין משפיעים שפע ברכה והצלחה להכנסת ישראל לעילא ותתא. וישלחהו מעמק חברון, עמ"ק הוא גימטריא יו"ד פעמים שם הקדוש אהי"ה. חבר"ן חסר וא"ו. הוא גימטריא יו"ד פעמים שם הקדוש הוי"ה. והוא"ו הוא בחינת מדת יוסף הצדיק. והיינו ששלחו מעולמות עליונים הקדושים. שעל ידי מדתו יתאחדו ויתקשרו כל המדות הקדושים ברוב בהירות. ורצונו של יעקב אבינו ע"ה היה בזה כי בהיות כן אז לא יצטרכו לילך למצרים ולקבל עליהם עול הגלות. אמנם לא כן גזרה חכמתו יתברך ויתעלה. כי רצון הש"י היה שירדו בני ישראל למצרים להיות שמה מנין רד"ו שנה מנין יו"ד פעמים אהי"ה. וכמבואר בכתבי הקדוש האריז"ל. ושעל ידי קושי השיעבוד דוקא יתבררו ויתלבנו כצרוף את הכסף ואחר כך יקבלו את התורה הקדושה. ואז כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו א) והיה קישור וייחוד ובהירות זכים ומצוחצחים לכל העולמות על ידי התורה שבכתב ושבעל פה. אמנם קודם גלות מצרים לא היה כן. ולזה ויבוא שכמה. לשון חילוק כנ"ל. וימצאהו איש והנה תועה בשדה. בחינת חקל תפוחין קדישין, וישאלהו האיש וגו' אחי אנכי מבקש. היינו אני מבקש הדביקות ויחודים שלי. הגידה נא לי איפה הם רעים ומתחברים. ויאמר האיש. הוא גבריאל כמאמר חז"ל (פרקי דר"א פל"ח). נסעו מזה. היינו בעת הזאת נסעו מהייחודים וההתקשרות כי עדיין אין הזמן גרמא בשלימות. כי אם אחר הגלות וכנ"ל. וזהו מזה, ר"ל ז"ה מנינו י"ב. בחינת י"ב צירופי הוי"ה שרצו לייחדם ולחברם ואין עתה עת רצון לזה. וזהו פירוש המדרש (שם) נסעו מזה ממדותיו של מקום. ואז הורהו האיש גבריאל סדר הייחודים שיהיו אחר כך על ידי תורה הקדושה תורה שבכתב ושבעל פה. לחברם ולייחדם ברזא דאחד. וזהו כי שמעתי אומרים, מעולמות עליונים. נלכה דתינה, שני תורות מלשון דת. ולזה חסר וא"ו אחר הד'. וילך יוסף אחר אחיו היינו כשהצדיק הולך אחר הדביקות שלו יוכל למצוא אותם בהתורה הקדושה. וזהו וימצאם בדתן. ובפרט מי שמייחד ומחבר תורה שבכתב ושבעל פה. בחבורא וייחודא חדא. אז על ידי זה נשפעים כל מיני טובות וברכות וישועות לעילא ותתא לזרע ישראל וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן. והמשכיל יבין כל זה:

ויאמר וגו' הלא אחיך רועים בשכם [לז, יג]. במדרש הדא הוא דכתיב לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש לעולם ועד. והוא פלאי ועל כרחך אמר דרשוני וחיו. ובהעיר לב ושום שכל. י"ל כי הנה איתא בגמרא (חגיגה יג ב) מאי טעמא גבי ישעיה הנביא (ו, ב) כתיב שש כנפים לאחת וגבי יחזקאל הנביא (א, י) כתיב וארבע כנפים לאחת. ומשני הגמרא כאן בזמן שבית המקדש קיים. וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים. היינו בימי ישעיה היה עדיין בית המקדש קיים אז היו שש כנפים לאחת. ובימי יחזקאל כבר נחרב הבית המקדש לזה כתיב שם רק ארבע כנפים. נמצא כי בזמן הזה היינו אחר חורבן הבית המקדש נחסרו ב' כנפים. והנה איתא בכתבי האר"י זללה"ה. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אינון שית תיבין נגד שית גדפין. נמצא בזמן הזה שחסר ב' גדפין כנ"ל. חסר גם כן ב' תיבין מאלו ששה תיבות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הנ"ל. ואמר מורי הרב הקדוש כו' מ' אלימלך זללה"ה. ששני תיבות החסרים הם כבוד מלכותו. ולזה אנחנו מבקשים ומתפללים להש"י בתפלת מוספים של יום טוב גלה כבוד מלכותך עלינו עד כאן דברי קדשו. ואני אומר שהשני תיבות אשר הם חסרים מזמן החורבן בית המקדש הם לעולם ועד. דהנה איתא בגמרא (ב"ב עה ב) עתידין הצדיקים שיקראו קדוש. כי השתא נקרא הקדוש ברוך הוא קדוש ולעתיד יהיו נקראים כל הצדיקים בשם קדוש. ומקשה הגמרא היאך יהיה נקרא הקדוש ברוך הוא לעתיד. ומשני שם שהקב"ה יהיה נקרא לעתיד קדוש לעולם ועד. ומעתה יתפרש המדרש על נכון. והוא מרומז בהפסוק הנ"ל. הלא אחיך רועים בשכם. רומז על זמן שיהיו בני ישראל בגלות וזהו אחיך הם בני ישראל רועים היינו בזמן הגלות המר. [על דרך צאי לך כו' משכנות הרועים (שה"ש א, ח)] ונחרב הבית המקדש. וחסר ב' גדפין. ולזה נחסר גם כן ב' תיבות מהששה תיבות הנ"ל. היינו לעולם ועד. ונשאר רק ד' תיבות. היינו ברוך שם כבוד מלכותו. שהראשי תיבות שלהם הוא. בשכ"ם. ועל זה קאמר המדרש. הדא הוא דכתיב לדור ודור נגיד גדלך. היינו בזמן הזה. אבל ולנצח נצחים. היינו לעתיד. קדושתך נקדיש. היינו מה שאתה נקרא קדוש בזמן הזה. ולעתיד נהיה אנחנו נקראים בשם קדוש באותו השם שאתה נקרא בזמן הזה. והוקשה להמדרש קושיית הגמרא אם כן באיזה שם יהיה נקרא הקדוש ברוך הוא לעתיד. על זה מסיים המדרש. ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש לעול"ם וע"ד. ר"ל שהקב"ה יהיה נקרא לעתיד בשם קדוש לעולם ועד. כי לעת עתה בזמן החורבן חסרים אלו השני תיבות לעולם ועד. אבל לעתיד יתמלאו השני תיבות למקומן. ולכן יהיה נקרא הקדוש ברוך הוא אז קדוש לעולם ועד. כתירוץ הגמרא הנ"ל. ויהי רצון שנזכה לזה במהרה בימינו על ידי משיח צדקינו שיבא במהרה בימינו אמן:

בשם הרב רי"מ מזאלאטשוב

ויתנכלו אותו להמיתו [לז, יח]. ופירש רש"י ז"ל אותו כמו אתו עמו כלומר אליו. וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי להבין דברי קדשו של רש"י ז"ל בזה. ולי נראה לפרש. דהנה רש"י ז"ל רמז כאן סוד עתיק. והוא דידוע שהי"ב שבטי י"ה. היה שורש בחינת נשמתם בסוד י"ב גבולי אלכסון וכמבואר לעיל וכדאיתא בכתבי הקדוש האריז"ל שראובן היה בחינת חוש הראיה. ושמעון בחינת חוש השמיעה. וכן שאר שבטי ישורון כל אחד לפי בחינתו ומדתו. ויוסף הצדיק היה בחינת גמר וסוף כל המדות ואתקשרותא דכולא להוציא כל מדה ומדה מהכח אל הפועל ומהעלם אל הגילוי. והנה כשרוצים לפעול שום איזה מדה ואיזה דבר עשיה אינו באפשרי להיעשות בלתי מדת יוסף הצדיק. והנה כשקרב יוסף אל אחיו ונכלו אז במחשבתם להמיתו. לא היה אפשר להם לגמור הדבר בפועל ממש ח"ו. בלתי מדת יוסף הצדיק ולא היה להם יכולת לקרב אליו וללקחו להמיתו. ולהוציא מחשבתם מהכח אל הפועל. וזהו ויתנכלו אותו. ולכאורה תיבת אות"ו מיותר והיל"ל ויתנכלו להמיתו. אכן ר"ל שנתייחדו בבחינת מדתו כדי שיעלה בידם ויוכלו להוציא מחשבתם זו מכח אל הפועל. וזו שרמז לנו רש"י ז"ל במתק לשונו אותו כמו אתו. אך תיבת את"ו יתפרש גם כן לפעמים כמו תיבת אות"ו. לכן פירש רש"י עמו היינו עם בחינתו. אך למה לא כתוב בפירוש בהתורה עמו. לכן פירש רש"י כלומר אליו. ר"ל שלא היו עמו ממש בפועל רק שנתייחדו אז עם בחינתו אליו כדי לקרב אליו. ודברי פי חכם חן. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. והמשכיל יבין כי עמוק הוא: