אברהם גוטליב על משלי ה

== פסוקים א-ו ==

א בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ. ב לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ. ג כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. ד וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. ה רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ. ו אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. (משלי ה, א-ו)

המחנך פונה בקריאה להחליט החלטות נבונות מתוך שיקול דעת, ובמיוחד שלא ליצור כל קשר עם אשה הזרה לו. בתקופת שלמה המלך – מחבר המשלים שלפנינו, במאה התשיעית לפני הספירה, חויבו קשרי חיתון עם נוכריות כקשר כלכלי בינלאומי. שלמה החכם מכל אדם, המכיר את טבע האדם מברייתו הנתון לרגשות ויצרים, ידע שיש לשמור על האדם מכל משמר. לכן התקין משלי חכמה אשר מעמידים את הסכנות שבחיים תוך עצה מוצעת על שמירת הצביון האנושי. שלמה ידע שהאדם הנשוי עלול להתפתות לאשה הזרה-נוכריה (לא יהודיה).

"בני לחכמתי הקשיבה, לתבונתי הט אוזנך" – הקשב והפנם נא את חכמת החיים שהיא תבונתי המשולבת עם ניסיון חיים, בראיה מציאותית של החיים והבנתם.

"לשמור מזימות, ודעת שפתיך ינצורו" – למען תשמור ותהיה מבוקר במחשבות ותפעיל את שיקול דעתך על המלים היוצאות מפיך. זאת כדי שלא ליפול בפיתוי חיצוני המגיע משפתי אשה זרה כנאמר: "להצילך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה" (משלי ב'/טז'). בתקבולת אשה זרה= נכריה. המטרה, אומר שלמה, היא להציל את האדם הנתון לפיתוי מאשה הזרה לו ולנו- עם ישראל, שהיא אשה גויה שאת אמרותיה מחליקה – אומרת בלשון רכה ומושכת אשר "העוזבת אלוף נעוריה, ואת ברית אלוהיה שכחה" (ב'/יז'). האשה, המפתה גבר זר, נוטשת לטובתו את "אלוף נעוריה" – שנישאה לו בנעוריה, ובכך שכחה את ברית אלוהיה – עבודה זרה, כי היא בת אל נכר.

"כי נופת תיטופנה שפתי זרה, וחלק משמן חיכה" – הדיבור המפתה, היוצא משפתי האשה הזרה, הוא מתוק ומושך כמו נופת צופים – צוף הדבש הנוטף מיערת הדבש – חלת דבש הדבורים, שהוא מתוק מאוד. אך זוהי אשליה אופטימית שסופו רע ומר ובדרך כלל הדברים מתבררים כטעות גדולה. האדם צריך מאוד להיזהר ולא להתלהב מכל דיבור וחיוך של כל אחד. הדיבור ה"חלק" רך ומענג אפילו יותר מסיכוך הגוף בשמן. האדם על פי רוב עלול ליפול – להחליק ולהיסחף בזרם הפיתוי.

"ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות" – לבסוף הדיבור הולך ונעשה שגרתי-בנאלי. כל המצב שנוצר הוא עגום-מר, כמו צמח הנוי הריחני לענה, שטעמו מר, וכואב ודוקר כדקירת "חרב פיות"- חרב המחודדת בשני צדדיה והיא מסוכנת יותר.

"רגליה יורדות מוות שאול צעדיה יתמוכו" – הפיתוי החומרי שהוא הבל הבלים, מוליך אל המוות ואל השאול. יש להדגיש שהדיבור הוא בנוסף לשפת הגוף המשדר פיתוי רגליים וצעדים. החכם משתמש כאן במושגים של תרתי משמע, כדי לעודד את תלמידיו לפקוח עיניים ולא להתפתות להבלי העולם הזה אלא להתרחק מן הרע.

"אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע" – אופי זה אופי! לא ניתן לשנות דרך חיים באופן משמעותי ולהתיישר – להגיע אל החיוב. שהרי הפיתוי עצמו הוא כבר סטייה ממסלול חיים תקין, והדרך כלל לא ברורה ולא מוגדרת לכל השתלשלותה.

החכם מנחה את תלמידו לכלכל מעשיו בתבונה: יש לשמור על התא המשפחתי עד כמה שניתן ואף למעלה מזה. זה התנאי הקיומי להמשך החיים עלי אדמות. אפשר גם ללמוד מכאן דרך מוסר שכל חפץ זר גם הוא מחוץ לתחום! על האדם להתמקם ולפעול אך ורק בתחומו ובשייך לו.

פסוקים ז-כג

[חסר]

<< · אברהם גוטליב על משלי · ה · >>