תפארת ישראל על נגעים ד

משנה נגעים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נגעים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יש בשער לבן:    חומרות. וכן כל יש ויש שבפרקן חומרות נקט [ודו"ק]:

ששער לבן מטמא בתחלה:    כשבא בתחלה לפני הכהן. ומצא בבהרתו ב' שערות לבנות מחליטו מיד ואפילו ספק אם קדם בהרת לש"ל [כסוף פרקן. ונל"פ דגם המנוגע עצמו נאמן שהש"ל קדם. ככל ע"א שנאמן באיסורין] אבל פשיון בתחילה אף שהכהן רואה שהנגע פושה והולך לפניו בשעה שמסגירו אפ"ה אינו מחליטו רק מסגירו [ועי' מראה כהן סי' י']:

ומטמא בכל מראה לובן:    אפילו למטה מקרום ביצה. משא"כ פסיון אמ"ט רק בא' מד' מראות לבן שנזכרו בריש מכילתין:

ואין בו סימן טהרה:    דאפילו נתמלא כל הגוף עם שערות לבנות. לא הו"ל כפרח בכולו דגבי נגע [כ"כ הרא"ש]. ול"מ נ"ל דר"ל דאפילו זקן שכבר כל שערותיו לבנות. והשתא צמחו בבהרתו ב' שערות לבנות נחשבת לו לסי' טומאה. ואינן סי' טהרה בנתק. ולא אמרינן דשערות לבנות של זקן נדונות כשחורות שברך בשנים. משא"כ פסיון אפשר שיהי' סימן טהרה כשיפשה כולו מתוך הסגר או מתוך החלט. ולא מתוך הפטור [תוספתא שהביא הר"ש ספ"י]:

יש בפשיון שהפשיון מטמא בכל שהוא:    אבל שער לבן צריך שיעור ב"ש. וגם כל אחת צריכה שתהיה גדולה כדי לקרוץ בזוג [כנדה פ"ו מי"ב]:

ומטמא בכל הננעים:    בכל נגעי אדם. בגדים. ובתים. אבל שער לבן אינו סי' טומאה רק בנגעי עור ובשר ובשחין ומכוה:

חוץ לנגע:    ר"ל דוקא שפשתה הנגע לצד חוץ סמוך ותכוף להנגע. אבל שער לבן אינו סימן טומאה רק כשנתהווה תוך הנגע ולא סמוך להנגע מבחוץ [והא דלא נקט החומרא גבי ש"ל איפכא דמטמא רק תוך הנגע. משא"כ פשיון אין פושה לתוכו וכ"כ ק' במשנה ב' בפשיון ומחי'. י"ל משום דסתם נגע אין מצוי שיהיה ריוח באמצעו ול"ש בו פושה לתוכו. א"נ כל סתם משנה ר"מ היא והרי ס"ל [פ"י מ"ג] דפושה לתוכה]:

משנה ב

ומטמא בכל מראה:    חוץ ממראה לבן. אפילו שנמוך הרבה מד' מראות לובן נמצא שאינה בהרת. אפ"ה כל שהמחיה לבן. בוהק הוא וטהור. דאין שם מחי' עליו [וע"ר תוס' יו"ט פ"י מ"ו ד"ה הי']. ולהר"ש והרא"ש צריך עכ"פ במחיה שתהיה כמראה הבשר של המנוגע. אם כושי שחור. ואם גיחר אדום. ואם לבקן לבן. ואם גרמני אודם עם מעט לובן [ועי' בכורות פ"ז מ"ו]. אבל פסיון אינו מטמא רק בא' מד' מראות הפסולות:

שהפשיון מטמא בכל שהוא:    אבל מחיה צריך עכ"פ גדולה כעדשה:

ומטמא בכל הנגעים:    אבל מחיה אמ"ט רק בנגעי עור ובשר או בקרחת וגבחת:

חוץ לנגע:    ומחיה צריך שיקיפה הנגע סביב. שבכל צד יהיה רוחב ב"ש נגע סביבה:

משנה ג

ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה:    ר"ל בעור ובשר. וגם בשחין ומכוה. אבל מחיה אינה שוה לשער לבן לטמא. רק בעור ובשר:

במכונס ובמפוזר:    ר"ל כשגדילים בהנגע סמוכים זל"ז או שאחת גדילה בקצה א' של הנגע. ושער האחר גדילה בקצה האחרת של הנגע. אבל מחיה צריך שתהיה כעדשה במקום א':

במבוצר:    שהנגע מתפשטת מתחת הב' שערות ומקיפתן חוצה לה סביב:

ושלא במבוצר:    שעומדין תוך הנגע על קצה שלה. משא"כ מחיה אינה מטמאה רק כשהיא מבוצרת. דהיינו שתהיה המחיה בתוך הנגע שמקיף להמחיה. כמבצר שמקיף לעיר:

שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת:    משא"כ שער לבן אמ"ט בקרחת וגבחת. אבל בעור ובשר שניהן מטמאין. ובנתק שניהן אמ"ט:

הפוכה ושלא הפוכה:    ר"ל בין שהבהרת קדמה. ואח"כ נהפך קצת ממנה למחיה. ובין שהמחיה קדמה והנגע נתהווה סביב לה. משא"כ שער לבן. אם קדמו הב' שערות לבנות להנגע. אינן סי' טומאה:

ומעכבת את ההופך כולו לבן:    כשהוחלט הנגע במחיה ואח"כ כסה הנגע כל הגוף חוץ מהמחיה אי שכסה הנגע כל הגוף ונטהר. ואח"כ נתגלה ממנו מחיה כעדשה טמא. [והר"ש והר"ב לא נקטו רק גוונא קמא. ונ"ל דרבותינו רק לרבותא נקטי הא. וכ"ש גוונא ב' דמפורש בקרא]. אבל שער לבן בין שנולד בהנגע ואח"כ פרח בכולו. ובין שפרח בכולו ואח"כ נולד השער לבן טהור. מיהו הבא בתחלה כולו הפך לבן ובו שער לבן או מחיה טמא. וכ"כ הבא בתחלה כולו הפך לבן בלי שום סי' טומאה שצריך הסגר ובסוף ההסגר נמצא בו סי' טומאה זה או זה טמא [רמב"ם פ"ד מטו"צ ה"ב וג']:

ומטמא בכל מראה:    שאע"ג ששער לבן ג"כ מטמא בכל לובן. אף שדיהה הרבה מקרום ביצה. עכ"פ רק במראה לובן מטמא ולא בשאר מראות:

משנה ד

שתי שערות:    שהן בנגע:

עקרן משחיר וראשן מלבין:    דרק ראשן לבן אבל סמוך לעיקרן הן שחורות:

טהור:    דכתיב ושער בנגע הפך לבן. ר"ל עיקר השער שהוא סמוך להנגע צריך שיהיה הפוך לבן:

כמה יהא בלבנונית:    ר"ל עד היכן בגובה השער צריך שיהיה לבן:

ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג:    ר"ל במספרים ולרבנן בכל דהו לבן סמוך לעיקרן סגי. אבל בגודל השער כולו. לכ"ע צריך שיהיה כדי לקרוץ בזוג וכדקיי"ל כר"ע [נדה פ"ו מי"ב]:

והיא נראית כשתים:    שהי' רק שער א' בהנגע ונחלקה לשנים:

טהור:    נ"ל דיליף הכי מדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמלת שער היינו ב"ש. צריך שיהיה ב' בנגע. דהיינו למטה. ולא בשנסדק השער למעלה:

בהרת:    לאו דוקא בהרת. אלא ה"ה כל נגע שבגוף אדם שטומאתו מחמת לובן נקרא בכל מכילתן בשם בהרת. והיינו על שם פסולו שהוא משום בהירותו [ולאפוקי נתק שמטמא בכל המראות. ועי' מראה כהן סי' יט]. ור"ל הכא אם בא לפני הכהן נגע שגדולה כגריס מצומצמת:

אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור את הבהרת:    ר"ל שיש בהנגע ב"ש לבנות או יותר. אבל גם שער שחור. והרי ע"י מקום השער יתמעט השיעור גריס שבנגע:

מפני שאין בו ממש:    ולהכי יחליטו. ונ"ל דאפילו יש הרבה שערות שחורות או לבנות. עכ"פ כל א' שרשה אין בה ממש. וכן משמע מפי' הרמב"ם כאן:

משנה ה

ולפסיון:    דאם הי' באותו חוט ב"ש לבנות. או שפשה אותו חוט משהו לצד חוץ טמא:

אבל לא למחיה:    דכשנולד באמצע החוט מחיה. טהור. דהרי מחיה צריך שיהי' ארכה ורחבה ב"ש על ב"ש. והנגע שמקיף המחיה סביב. לא תהיה בשום צד פחות מרוחב ב' שערות והרי כל רוחב חוט זה אינו רק רוחב ב"ש. ונ"ל דה"ה אם היה רוחב החוט כרוחב ג' או ד' או ה' שערות. כל שאינו רחב כו' שערות א"א בו מחיה. ורק נקט רוחב ב"ש להחוט. משום שער לבן ופסיון. דכשהחוט פחות מב' שערות אינו חשוב כנגע. ואין שער לבן ופסיון פוסלים בו. מדהו"ל כרחוקים מגוף הנגע. מיהו כשרוחב החוט ו' שערות שפיר גם מחיה אפשר בו לטמא מדיש שיעור גריס בעיקר הנגע. ואע"ג שרוחב הנגע בצד א' של המחיה הוא יותר מבצד האחר. אפ"ה טמא [ודלא כמשמע לכאורה מלשון הר"ב שהמחיה צריכה שתהיה באמצע הנגע ממש]. ועוד נל"פ דאע"ג דכל שאין בהחוט רוחב ב"ש. אין הפסיון פוסל בו. עכ"פ החוט בעצמו אף שרחב כ"ש מחשב פסיון כשנולד בימי ההסגר:

מצרפן:    ונדונין כנגע א':

ואם לאו אין מצרפן:    ונדונין כב' נגעים. ויש נ"מ כגון שכל א' חצי גריס. או שיש שער לבן א' בזו וא' בזו מצטרפין. ונקט רישא לרבותא דמצטרפין. וסיפא לרבותא דאין מצטרפין ודו"ק:

משנה ו

בהרת בגריס:    ר"ל שהיה הבהרת כגריס מלבד מקום המחיה דהיינו שהיה הנגע בעצמה ברוחב ט' עדשות שמקיפות את המחיה שהיא כעדשה:

ושער לבן בתוך המחיה:    ומיירי אף במסופק איזה מהן קדם. ואפ"ה אף בתחלה טמא כסוף פרקן. ואפ"ה הכא לא הי' נטמא הבהרת על ידן מדאינן תוך הבהרת בעצמה. אבל נטמא הבהרת משום המחיה. והוחלט:

הלכה המחיה:    שאחר שהוחלט משום המחיה התפשטה הנגע במקום המחיה:

טמאה מפני שער לבן:    דהרי השתא השער לבן הוא תוך הנגע. ואע"ג דבמקומן הי' השער לבן קודמין להבהרת. אפ"ה מחיה כגוף הנגע דמי לענין קדימה אף שבתחלה לא נטמא הנגע עבורן. אבל משום פסיון לא נטמא דהרי אין הנגע פושה לתוכה [כפ"ו מ"ג]:

הלך שער לבן:    שנשרו מעצמן או השחירו. אבל לא הלכה המחי':

טמא מפני המחיה:    ר"ל טמא עדיין משום מחיה דמקודם:

ר"ש מטהר:    אהלכה מחיה קאי:

מפני שלא הפכתו הבהרת:    דר"ש ס"ל דמחיה לא חשיב כגוף הנגע. ולהכי אף שבזמן קדמה הנגע להשער לבן. שנתהווה קודם שהי' השער לבן. אפ"ה כיון שבמקומן קדמו הש"ל להבהרת להכי טהור:

בהרת היא ומחיתה כגריס:    וסגי בהכי דלטמא ע"י המחיה. ואפ"ה נקט ברישא שהי' הבהרת כגריס מלבד המחיה היינו לרבותא דר"ש. דאע"ג שהיתה כגריס קודם שבא הש"ל לתוכה. אפ"ה מטהר ר"ש משום דהש"ל תוך המחיה. והכא בסיפא נקט לרבותא דרבנן דאע"ג שבעוד שלא היתה הבהרת כגריס כבר הי' בתוכה הש"ל. ורק אח"כ כשהתפשטה למקום המחיה נתהווה כגריס. וסד"א דלא עדיף האי גוונא משער פקודה לחכמים [לקמן פ"ה מ"ג]. דמדנשארו הב"ש בנגע שפחות מגריס מטהרי רבנן. וה"נ הכא. קמ"ל דאפ"ה מטמאי' חכמים משום דהש"ל תוך הבהרת:

ושער לבן בתוך הבהרת:    הכא ג"כ מיירי שלא קדמו הב"ש לבהרת והמחיה:

הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן:    דאע"ג דמעיקרא לא הי' טמא מפני השער לבן. דהרי הש"ל צריך שיהי' בבהרת כגריס. והרי זו הבהרת כבר הי' בה הש"ל קודם שהיתה כגריס. ולא הוה חשבינן המחיה כגוף הבהרת לענין שתתטמא הבהרת מהב' שערות. אפ"ה לענין הקדמה שנחשוב שקדמה הבהרת לש"ל חשבינן להמחיה כגוף הנגע. והרי הבהרת והמחיה נתהוו ביחד עם הב"ש. והרי כבר שמעינן לעיל בריש פרקן [סימן א'] דכשבא בתחלה בהרת עם ש"ל ביחד טמא. דמשמע ודאי אף שנתהוו כאחת. ולא דמי להא דתנן בפרקן [לקמן מ"י]. דבהרת כחצי גריס ובה ב' שערות. ופשתה עוד חצי גריס. דאינה נחלטת בשביל הב' שערות. התם שאני דחצי גריס הראשון הי' נידון כאילו אין כאן עדיין נגע כלל והרי אז כבר הי' שם הב' שערות. ולפיכך שפיר הו"ל כאילו קדמו הש"ל לבהרת. משא"כ הכא הפחות מגריס של הנגע שהי' מקודם שעברה המחיה. כבר היתה נדונת כנגע. אף דנימא שלא היתה טמאה אז גם משום הש"ל. ודו"ק:

ר' שמעון מטהר:    דעכ"פ המחיה לא מחשבה כנגע. ונמצא הש"ל קדם להבהרת כגריס. ולרבנן אף דלענין שיעור הבהרת לטמאה משום ב' שערות. לא חשבינן המחיה כגוף הבהרת. ולהכי בין שהי' בהבהרת לבד כגריס. או שהבהרת עם המחיה יחד כגריס אין הבהרת טמאה רק משום המחיה אבל לא משום הש"ל. אפ"ה לענין קדומי שלא נחשב הש"ל כאילו קדמו לשיעור גריס של בהרת חשבינן המחיה כגוף הנגע. והו"ל כלא קדמה הש"ל. [מיהו מלעיל פ"א מ"ה דנקט רק ש"ל שבמחית שחין ומכוה. וכ"כ מהרמב"ם [צרעת פ"ב ה"ד] משמע דגם ש"ל במחיה טמאה הבהרת משום ש"ל. וא"כ צ"ל דר"ש פליג בהא וס"ל דבתחלה היה טמא רק משום מחיה ולא משום הש"ל דאל"כ ק' טומאה שבהן להיכן הלכה. ועוד ולאו ק"ו הוא]:

ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא:    קמ"ל אף שמסופק איזה מהן קודם אפ"ה בש"ל טמא. ונ"ל דהיינו אפילו לר' יהושע בשלהי פרקן דס"ל דבמסופק בקדימתן טהור. הכא שאני דאיכא להאי גברא חזקת טומאה מהמחיה אף דהשתא הלכה לה. בכה"ג לכ"ע טמא [ומצינו דוגמתה [חולין ד"ט א'] דכל ספק בשחיטה אסור מחזקת אבמה"ח ודו"ק וכ"כ במכילתן פ"ה מ"ד. וזה דלא כרתוי"ט הכא]:

משנה ז

בהרת:    כגריס או יותר והסגירה. דאי לא הסגירה לא היתה מתטמא אח"כ משום פסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה:

ובה מחיה ופסיון:    דבסוף שבוע א' או ב' מצא בה מחיה ופסיון:

הלך הפסיון טמאה מפני המחיה:    פשיטא. ונ"ל דמשום הלך המחיה טמא משום פסיון נקט לה. דסד"א דכיון דבכה"ג נשתנה תואר הנגע. דמעיקרא הי' תארה כטבעת סביב המחיה. ואח"כ כשהלכה המחיה נתמלא כל חללה שבאמצע. הרי פנים חדשות בא לכאן ונגע חדש הוא. ולא תתטמא משום פסיון. והרי נגע בתאר זה לא פשתה. ומה שכסתה על פני המחיה. פשיון לתוכה הי' דאמ"ט. קמ"ל ואגב הך בבא נקט נמי אינך בבי. עוי"ל דמיירי הכא שלא החליטו הכהן רק עבור הסיט"ו שעבר אח"כ. וקמ"ל דאע"ג שלא החליטו עבור סיט"ו הנשאר עדיין אפ"ה כל דיני מוחלט עליו:

וכן בשער לבן ובפסיון:    דבהלך הא' טמא מפני הב':

הלכה וחזרה בסוף שבוע:    מלת בסוף שבוע רק אחזרה קאי. וכגון בהרת כגריס שסגרה והלכה הבהרת או נתמעטה מכגריס בתוך ימי ההסגר. ובסוף שבועת ההסגר כשראהו הכהן מצאו שחזרה הנגע למקומה הראשון. או שבסוף השבוע מצא הכהן שנתמעטה. וקודם שפטרו ראה שחזרה למקומה הראשון. אינה כנגע חדש. [וכן מוכרח דגם בהלכה וחזרה שניהן בסוף הסגר לעיני הכהן ג"כ אינו כנגע חדש מדלא אשכחן בסיפא גוונא שתראה בתחלה רק אחר שפטרו ממש. ולא ידענא למה השמיט הרב ז"ל מלהביא גם הך גוונא]:

הרי היא כמות שהיתה:    לפיכך אם הוא בסוף שבוע א' נדון כעמד בעיניו וחוזר ומסגירו רק שבוע א'. ואם אירע כך בסוף שבוע ב' פוטרו לגמרי. מיהו דוקא בחזרה למקומה הראשון. דאי חזרה בשנוי מקום אפילו בחזרה קודם פטור. זו נגע אחרת היא [משא"כ בבגדים ובבתים. כשחזרה אפילו שלא במקומה הראשון כנגע הראשון דיינינן לה]:

לאחר הפטור:    אם כבר פטרו הכהן מחמת שעמדה בעיניה ב' שבועות או משום שנתמעט מכגריס בסוף שבוע א' או ב'. ולאחר הפטור חזרה ונתמעטה וחזרה ונתגדלה לכגריס במקומה הראשון:

תראה כתחלה:    וצריכה ב' הסגרות. מיהו כשפטרו הכהן בסוף שבוע ב' מדעמדה בעיני' ב' שבועות ולא נתמעטה ולאחר הפטור פשתה. לכ"ע דינה כנגע הראשונה. והרי כל פשיון שלאחר פטור טמא מיד:

ונעשית כהה:    כשהסגירה היתה במראה טמא עז. ובסוף השבוע מצאה במראה טמא כהה מראשונה. אבל עדיין היא בא' מד' מראות. או איפכא:

הרי היא כמו שהיתה:    דמדנשאר שיעור גודל הנגע וגם שיעור לבנונית. כפי הראוי לטמא. עדיין לא נתבטל שמה הראשון והו"ל כעמדה בעינה [ונ"ל דמדלא מחלק הכא בין שאירע כך קודם שפטרו או אחר שפטרו. משמע דגם באירע כך לאחר שפטרו נשאר בפטורו כבתחילה. אף שנשתנה מראית הנגע. וזה דלא כהר"ב דדייק וכתב שאירע כך בסוף שבוע ראשון. והרי מוכח כדברינו. מדקאמר בסיפא ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. והר"ז ודאי מיירי שפטרו מדכהה. ואחר הפטור נעשה עז. וק' ל"ל דנקט שכהה מד' מראות בפטור הרי גם בפטרו במראה טמא כהה וחזר למראה טמא עז. נמי תראה בתחלה. אע"כ דכל שנוי ממראה טמא למראה טמא אפילו לאחר הפטור. היא כמו שהיתה. ועונ"ל דבנתהוו ב' שנויים ביחד שהלכה כהה. וחזרה עזה. ואפילו אירע כך בין ההסגרים אפ"ה תראה בתחלה. דאי"ל דהיתה עזה דקאמר תנא. ר"ל אותה שהלכה וחזרה דנקט ברישא. ליתא דמי גרע הלכה במראה כהה. מנתמעטה מד' מראות בסיפא דאמרינן שכשתחזור במראה טמא תטמא בתחלה. וא"כ ה"נ כשהלכה הרי ודאי לא גרע מכהה מד' מראות. רק י"ל התם בכהה מד' מראות ופטרו משא"כ הכא שאירע כך בין ההסגרים ודו"ק]:

ובלבד שלא תתמעט מד' מראות:    דכשפטרו מדנתמעט נמוך מד' מראות. הו"ל כהלכה לגמרי וזו שנתהוו אח"כ נגע חדש הוא. ונל"פ דבאירע כך בסוף הסגר קודם שפטרו הכהן בפירוש. לא עדיף כהה מד' מראות. מהלכה לגמרי וחזרה בסוף ההסגר לעיני הכהן. דכל שלא פטרו בפירוש אמרינן דהיא היא:

פשתה וכנסה:    נ"ל דמדנקט לעיל לשון הלכה וחזרה. והכא נקט לשון כנס ופשה. ע"כ ה"ט משום דברישא. סתמא בבהרת כגריס מיירי להכי נקט גבה לשון הלכה. דמשמע שעברה לגמרי. או שנתמעטה מכגריס דהו"ל כהלכה לגמרי. אבל הכא הרי ע"כ מיירי שהיא יותר מכגריס. דאי הכא בכגריס שנתמעט מיירי היינו הלכה וחזרה דרישא. וכן מוכח נמי מדאיצטריך למנקט במשנה ה' בהרת כגריס. ש"מ משום דבבא זו שלפני' ביתר מכגריס מיירי להכי אצטריך לפרש בבבא שלאחרי' דמיירי בכגריס. וא"כ מדמיירי הכא ביותר מכגריס. שפיר נקט כנס ופשה. ר"ל שבסוף ראשון מצא שכנסה עד כגריס. ומדנשאר כגריס. חזר והסגיר שבוע ב' ובסוף שבוע ב' מצא שחזרה ופשתה כאותו שיעור המקצת שכנסה בסוף שבוע א'. או שבסוף שבוע א' או ב' מצא שפשתה הנגע שהסגיר וטמאו הכהן. ואח"כ כנסה אותו פסיון. ונשארת כמו שהיתה קודם ההסגר. ונ"ל עוד דמדלא מחלק הכא כברישא. בין שנולד בשנוי בסוף הסגר. או שנשתנה אחר הפטור. ש"מ דגם לאחר הפטור מיירי כנס ופשה. וכגון שבסוף שבוע ב' מצא שכנסה עד כגריס ופטרה. דהרי אפילו היתה עומדת בעיני' בסוף שבוע ב' הי' פוטרו. אבל זו כנסה ופטרו. ואחר הפטור חזרה ופשתה אותה מקצת שכנסה סוף שבוע ב':

ר' עקיבא מטמא:    שכיון שמצא בסוף שבוע ב' שפשתה הנגע שבו יותר מהשיעור שסגרו עליו בתחלת שבוע ב'. הרי פשה. וכ"כ כשפטרו בסוף שבוע ב' מדכנס עד כגריס כיון דפשתה על השיעור שפטרו בה. מחשב פשיון וטמא. וכ"כ בפשה וטימאו. ואח"כ כינס ונשאר כגריס. ס"ל לר"ע כיון שטימאו. ועדיין נשאר שיעור נגע הרי הוא בטומאתו עד שיתמעט הנגע מכגריס:

וחכמים מטהרין:    דס"ל דדוקא ברישא בהלכה וחזרה. דלא נשאר כגריס מנגע הישן. הו"ל הראשונה כליתא. וזו נגע חדש הוא. משא"כ הכא. שאחר שכנסה נשאר כגריס מנגע הראשונה. להכי כשכנס אח"כ בסוף הסגר ראשון. וחזר ופשתה בסוף הסגר ב' לשיעורה בתחלה. דיינינן לה כנגע הראשונה וכיון שלא פשתה על שיעורה שבתחלה טהורה. וכ"כ כשכנסה בסוף שבוע ב' עד כגריס ופטרה. ולאחר הפטור חזרה ופשתה כשיעור כניסתה ולא יותר. נשארה בטהרתה. דהרי אם בסוף שבוע ב'. הי' מוצאה בזה השיעור שמצאה השתא. ג"כ הי' מטהרה. כדין עמדה בעיני' ב' שבועות. וכ"כ בפשתה בסוף שבוע א' או ב' וטימאה ואח"כ כנסה אותו פסיון. אע"ג שנשארה כגריס. טהור מדעבר הסימן טומאה:

משנה ח

בהרת כגריס:    והסגירה:

והלך מן האום בחצי גריס:    ר"ל שבסוף שבוע א' או ב' מצא שפשתה הנגע חצי גריס [או פחות או יותר מעט] מצד א'. רק דכאותו שיעור שפשה. הלך מעיקר הנגע מצד אחר:

רבי עקיבא אומר תראה בתחלה:    דס"ל דכיון שמצא החסרון והפסיון ביחד. הרי לא פטרו עדיין משום החסרון לא חשבינן להחצי הגריס שנשאר מהאום כליתא ומצטרף להדי חצי גריס החדש. ולהכי תראה בתחלה כאילו הוא נגע חדש דגררינן החצי גריס מהישנה לגבי חצי גריס החדש כאילו כולה חדשה:

חכמים מטהרין:    דס"ל כיון שלא נשאר מהאום רק כחצי גריס. חשבינן לזה החצי גריס כליתא כלל. וא"כ אין כאן רק חצי גריס חדש וטהור לגמרי. מיהו אם הלך מהאום חצי גריס ופטר'. ואח"כ פשה ממנה חצי גריס בצד השני. גם ר"ע מודה דהחצי גריס שפטרו בו תו כליתא דמי ולא מצטרף בהדי חצי גריס החדש:

משנה ט

והלך מן האום כחצי גריס:    שבסוף הסגר א' או ב'. מצא שפשתה כח"ג ועוד. אבל הלך מהאום חצי גריס מצד אחר א"כ יש לפני הכהן השתא משניהן יחד כגריס ועוד:

רבי עקיבא מטמא:    לטעמי' אזיל דס"ל לעיל דכל שלא פטרו עדיין בשביל הח"ג שהלך מהאום. מצטרף הנשאר להדי הפסיון. והרי יש כאן הועוד יותר ממה שהי' קודם הסגר א'. וטמא:

וחכמים מטהרין:    גם הם אזלי לטעמייהו. דס"ל לעיל דכשלא נשאר מהאום כגריס חשבינן ליה לגמרי כליתא וא"כ ליכא מהחדש כגריס. ולפיכך טהור לגמרי [ולי"א הנ"ל דמשנה ח' לאחר פטור מיירי. א"כ ה"נ מיירי הכא. ואזל כל חד לשטתי' וכדאמרן]:

והלכה לה האום:    לגמרי. ור"ל דבסוף הסגר א' או ב'. מצא בו ב' שנויים הללו:

ר' עקיבא מטמא:    ה"נ אזיל לשיטתיה דלעיל. דהועוד של הפשיון מכריע גם להגריס של הפשיון לחשבו כאילו הוא אום והרי פשה ועוד. ולפיכך יוחלט ולא אצטריך בבא דלעיל רק לרבנן. דשם מטהרין לגמרי:

וחכמים אומרים תראה בתחלה:    ג"כ לשטתייהו דלעיל אזלי. וכ"ש הכא מהתם דמה התם דנשאר ח"ג מהישנה אפ"ה חשבינן לה כליתא. כ"ש הכא שלא נשאר מהישנה כלום. רק הכא מדיש בהחדש שיעור נגע תראה בתחלה. מיהו בהלך אום כגריס ונשאר פסיון כגריס. גם לר"ע תראה בתחלה מדליכא ועוד שיכריע להחדש לעשותו כישן. דממ"נ דבין שתדינו כחדש או כישן הרי א"א להחליטו [ולי"א הנ"ל גם הכא לאחר הפטור מיירי וכדאמרן]:

משנה י

בהרת כגריס ופשתה כגריס:    בסוף הסגר והחליטה:

או שער לבן:    נ"ל דמדלא קאמר ובפסיון מחיה או ש"ל. ש"מ דמיירי הכא שהי' לידה מפסקת בין פשיון למחיה וש"ל. ור"ל דאחר שהוחלט בפשיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. דדוקא בכה"ג אמרו רבנן תראה בתחלה. אבל בנתהווה הפסיון עם חד מהנך סימן טומאה ביחד. ואח"כ הלכה האום. גם לרבנן נשאר בטומאתו הישנה משום דדוקא בשהחליטו תחלה בפסיון לבד. ואח"כ נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. הרי אין מחליטין את המוחלט [כפ"ג מ"א]. א"כ לא מחשבי הנך סי' טומאה ורק הפשיון הוא סימן טומאה. ולפיכך כשיעבור אח"כ האום. ולא יהיה תו טמא משום הפסיון. אין הפסיון עדיין טמא משום הסימי טומאה החדש שנולד בתוכו עד שיטמאנו הכהן. להכי קאמרי רבנן שפיר תראה בתחלה. ולא דמי להא דלקמן [פ"ה מ"ב] דבהרת שעבר סי' טומאה שבו. ובא אחר תחתיו דא"צ הכהן לטמא מחדש. אלא נשאר בחלוטו. התם שאני דנשאר האום. אבל הכא דעבר כל האום. ונשאר רק הפסיון זה הפסיון נגע חדש הוא והסי' טומאה החדש שבו. לא נידון כסימן טומאה עד שיטמאנו הכהן. אבל כשנולדו הפסיון וא' מב' סימני טומאה הללו ביחד. ע"כ כשיראנו הכהן יטמא הנגע משום כל או"א מהסימנים שבו. דהי מינייהו מפקת. ולפיכך אף כשיעבור סי' טומאה אחד עדיין טמא מפני השני. ועד כאן לא אמרינן לעיל [פ"ג מ"א]. אלא דאין רואין ב' נגעים כאחד משמע וודאי. דהא ב' סימני טומאה רואין כאחד. וכן אמרינן כמה פעמים בפרקן. הלך זה טמא מפני זה. דפשטותא דלישנא וודאי משמע. דטמא ממילא גם בלי ראיית כהן. והיינו משום שכבר ראה הכהן שניהן ביחד וטימא עבורם. וא"כ ה"נ כשראה הכהן בתחלה הפשיון והסי' טומאה שבו ביחד. כבר טימא כל הנגע עם הפשיון משום ב' הסימני טומאה שבה. וא"כ בכה"ג אף כשיעבור אח"כ הפסיון. לא הוו קאמרי רבנן תראה בתחלה. דהרי כבר טימא כל הנגע שבכללה הפשיון משום הסי' טומאה שבה. אלא דהכא מיירי דאחר שטימא הנגע משום הפסיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. וכשנולדו א"א שישוב הכהן לטמא גם עבורן מדאין מחליטין המוחלט:

והלך לה האום:    ונשאר הפסיון כגריס והסימן טומאה שבה:

רבי עקיבא מטמא:    לטעמיה במשנה ט' אזל דחשבינן להפסיון הנשאר כאילו הוא הנגע הראשונה. והרי אם נשאר האום ועבר הסי' טומאה שהי' בה. ואחר כך בא אחר תחתיו אמרינן לקמן [פ"ה מ"ב] שא"צ הכהן לטמאו מחדש. רק הוא כבתחלה. מכ"ש הכא שכבר הי' הסי' טומאה השני קודם שעבר סי' טומאה הראשון דנשאר בהחלוטו כבתחלה:

וחכמים אומרים תראה בתחלה:    ג"כ אזלי לשיטתייהו דחשבינן להפסיון אחר שעברה האום כנגע חדש לפיכך הא נמי תראה בתחלה. ואע"ג דגם כשיראנו השתא בתחלה יטמאו משום הסי"ט שבה. אפ"ה נ"מ כשחל השתא רגל. דלרבנן זו נגע חדש הוא. ויכול להתטהר בצפרים עבור נגע הראשונים. ויהיה טהור לכה"פ עד אחר הרגל. שיחזור אז הכהן ויראנו ויחליטנו. ואם יתרפא ביני ביני ישאר בטהרתו [ועי' בכורות ל"ד ב']. ולר"ע מחשב כאילו עדיין הנגע הראשונה במקומה עומדת. ואיך יתטהר כשעוד הנגע הטמא בו. [ולר"ש והר"ב נ"מ דלר"ע דחשבינן לה כנגע הראשונה א"כ כשיתטהר לבסוף מב' הסימני טומאה א"צ רק קרבן א'. ולרבנן חשבינן לפסיון זה לאחר שעברה האום כנגע חדש. ולכשיתטהר גם ממנה צריך בסוף ב' קרבנות [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג סי' י"ב בבועז סי' ג']:

בהרת כחצי גריס ואין בה כלום:    מלת כלום משמע דאפילו חצי סי' טומאה דהיינו אפילו שער א' אין בו. וקתני הכי משום סיפא. לאשמעינן לא זו אף זו:

נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת:    וח"ג החדש הוא תכוף לח"ג הישן. והא דלא קאמר פשתה כח"ג ובה וכו'. ה"ט משום דלא שייך פסיון רק בנגע כגריס:

הרי זו להסגיר:    פשיטא. ותו נולד למה לי ולא הול"ל אלא בהרת כגריס. ובה שער א' הר"ז להסגיר. ונ"ל דקמ"ל אפי' ראהו הכהן לח"ג הראשון ופטרו. סד"א דכיון שפטרו הכהן הו"ל כליתא. ולא מצטרף להח"ג שנתוסף בצדו אח"כ כלעיל [סי' ס"ז]. קמ"ל דדוקא התם דכבר הי' כגריס וזקוק לכהן אמרינן דכשנתמעט חשבינן לי' כליתא. משא"כ הכא שלא הי' הנגע עדיין כגריס ולא היה זקוק לכהן עדיין. להכי אע"ג שראהו הכהן ופטרו. מחשב' כאילו לא ראהו תחלה כלל. ולהכי כשיתוסף אח"כ לכגריס מצטרף. והא דנקט ובה שער א'. היינו רק משום סיפא לאשמעינן ל"ז אף זו וכדאמרן. א"נ נ"ל דהרי זו להסגיר דקתני לאו אבהרת לחוד קאי רק גם אשער א' שכבר יש בה. ולפי"ז שפיר אצטריך למנקט הי' בה שער א' הרי זו השער להסגיר. שאם יולד בה עוד שער א' יחליטנו. וקמ"ל מתניתין שפיר. דאע"ג שלא נולדו הב' שערות ביחד. אפ"ה יחליטנו הכהן:

הרי זו להסגיר:    דאע"ג דהשתא יש בבהרת כגריס ב"ש. עכ"פ שער א' מהן קדמה לבהרת כגריס:

נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת:    לרבותא נקט שער א' דאפ"ה דינה רק להסגיר. וכדמסיק:

הרי זו להסגיר:    מדלא קדמה בהרת כגריס לב"ש. והרי זו דקאמר גם אשער קאי:

משנה יא

הרי זו להחליט:    אע"ג שאין קדימת חלקי הנגע להב"ש שוה. שמקצת הראשון של הנגע קדם ממש לב' השערות. ומקצת הב' של הנגע. נתהווה עם הב"ש ביחד. דמחשב כאילו קדם להן. אפ"ה אמרינן דמדח"ג הראשון קדים לש"ל בידוע שגם ח"ג השני קדם להש"ל ומצטרפי כאילו וודאי כולה קדמה. ולהכי בהא גם ר' יהושע דסיפא מודה:

טהור:    ר"ל בקדם ש"ל לבהרת אין הש"ל סי' טומאה. ועכ"פ צריך הנגע הסגר:

טמא:    אף שלא נזקק לטומאה עדיין [ודלא כר"ת בסנהדרין דפ"ז ב'] אף דבכה"ג איכא שפיר חזקת טהרה להגוף. והרי אשכחן לר"ג ור"א בעלי פלוגתא דר' יהושע. דאזלינן בתר חזקה דגופא אף דאיכא חזקת ממון כנגדה [ככתובות פ"א מ"ו וז'] והכי קיי"ל. וא"כ כ"ש הכא דליכא שום חזקה נגד חזקת טהרה של הגוף. דהול"ל דבספק טהור. י"ל הכא שאני דמסתבר טפי דמחמת הנגע שהי' בו מקודם התלבנו השערות [כתוס' נדה די"ט א']. והרי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר. כדתלינן במשגרן כרעא לאחורי' בשגרונא דשכיח טפי מנפסק חוט השדרה [כחולין נ"א א']. ולפיכך כיון שאין כאן ספק שקול. נראה דלחכמים טמא מדאורייתא ושורפין על מגעו תרומה וקדשים גם אחר הסגרו. וכשיכנס למקדש בשוגג חייב קרבן וכ"כ כשיאכל קדשים. ולכשיתטהר רשאי להביא קרבנותיו. ואין כאן חשש חולין בעזרה. וכן מוכח מש"ס [סנהדרין פ"ז ב']. אמנם הרמב"ם [ספ"ב מטו"צ] כתב דטמא רק מספק. וא"כ מגעו בתרומה וקדשים תלויין. ולכשיכנס למקדש פטור מקרבן. ואין לו תקנה להתטהר. רק כשיולד לו נגע אחר שיטמא בה וודאי. ואח"כ יתטהר ממנה. או כשיפרח בכולו [כלקמן פ"ז מ"ד]. ואי נימא דקיי"ל דאין האשם שלו מעכב כפרתו. יש לו עוד תקנה שיכתוב כל נכסי' לאחרי'. ויביא קרבן עני. דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק שאינה נאכלת [ועי' רמב"ם פ"ה ממחוכ"פ ה"י]:

ורבי יהושע קיהה:    מלשון מקהי אקהייתא [עי' רש"י ותוס' יבמות דק"י ב'] דהוא לשון אסיפה. ור"ל אסף חכמים להסכים עמו לטהר בכה"ג. וכן פי' בערוך. ולרמב"ם ר"ל כמו מלתא דקיוהא [כתובות ס"א א'] ור"ל הכא שקיהה בשניו כאוכל בוסר. שאינו יכול ללעוס אחר כך בשניו. כך הקשה ר' יהושע כמה קושיות על שטימאו חכמים ספק זה: