תפארת ישראל על מכשירין ב

משנה מכשירין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה: אינו מכשיר:

שתה מים טמאים והזיעה זיעתו טהורה: דמגופו הוא ולא ממים ששתה:

זיעתו טמאה: מכשיר מדמעורב בשאובים. ואפילו בא למרחץ שלא לרצון. מדתלושין נינהו תחלתן לרצון היו. משא"כ בבא למחוברי' שלא לרצון. ושלא לשם טבילה. אינו מכשיר. דהרי לא נתלשו עליו ברצון:

משנה ב

מרחץ טמאה: ר"ל של מים שאובים טמאים:

זיעתה טמאה: דמכשיר ומטמא כאחת:

וטהורה: מחוברין וטהורין:

בכי יותן: מכשיר:

הבריכה: חפירה מלא מים:

הבית מזיע מחמתה: דשלא מחמתו. הו"ל זיעת בתים דטהור כר"פ:

משנה ג

קרוב לטהורה טהור: ואין לדמות זה לרוב וקרוב [ב"ב כ"ג ב']. דהכא מסתבר טפי למתלי בקרוב דמחלחל טפי לארעא. כך נ"ל. וכ"כ ברפ"ב דב"ב לא חלקו בין מים נפישי או לא. רק בין רחוק לקרוב:

ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור: ועשה מהן כלי. והרי גזרו אמתכת טומאה ישנה כפי"א דכלים מ"ד:

גסטריות: כלי השתן:

שישראל ועכו"ם מטילין לתוכה: משתינין:

אם רוב מן הטמא טמא: דכנענים כזבים מד"ס. ומעיינותיהן טמאים:

מי שפיכות: מי רחיצה שנשפכו לחוץ. והן בחזקת טמאים:

ואם רוב מן הטהור טהור: ול"א קמי קמי דמטו מטהורין בטל בטמאין [כע"ז דע"ג]. דנ"ל ממ"ש תוס' [ב"ק ד"ק]. דבמערה בלא הפסק ל"א קמי קמי וכו' וה"נ גשמים דכשפוסק טפה זו באה אחרת בצדה. כאין הפסק הוה. ובני הבחור המופלג מהו' ברוך יצחק שליט"א תירץ מתוס' זבחים דע"ז יע"ש. ובכה"ג איירי נמי סיפא. ומתורץ קו' רכ"מ:

אפי' כל שהן: ר"ל אפילו הרבה אפ"ה לא מבטלי לטמאים. דמדשפך טמאין לתוכן בידים. ניחא ליה שיתערבו. ולא גרע מהוציאן כדי שירדו עליהן גשמים לקמן ספ"ד דמק"ט מה"ט:

משנה ד

הטורף את גגו: מחליק טיט שטח בגגו. עם מי שופכין:

והמכבס את כסותו: דמימי כביסה. שנוטפין מהכסות. נמי טמאים כשופכין:

ר"י אומר אם הוסיפו לנטף: אם לאחר שירדו הגשמים על הבגדים. נטפו יותר תכופות מבתחלה. אז בידוע שגשמים מרובים מטמאים:

משנה ה

אם רוב נכרים רוחץ מיד: למוצאי שבת. דאדעתא דכנענו נעשה. והקשה א"מ הגאון זצוק"ל. הרי בקבוע ל"א בתר רובא כי"ד סק"י. ותי' בשם אחי מורי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספר בית אל דרק באיסור בממשות הו"ל קבוע. ולא במה דתלי במחשבה עכ"ל. ונלפע"ד טעמא. דדוקא בזורק אבן לגגו. הס' הוא בקבוע ולא במחשבה דהרי לא נתכוון לאדם ידוע. דאל"כ ודאי חייב. כדאמרינן [בסנהדרין דע"ט]. דלא ס"ל עד שיתכוון לו. וכ"כ בנר במ"ש [א"ח סי' רצ"ח]. נמי הס' הוא בקבוע. משא"כ הכא מחשבת המחמם הוא חוץ לקבוע ודו"ק:

ר' יהודה אומר באמבטי: מרחץ:

אם יש בה רשות: שר כנעני שיש לתלות שבעבורו הוחם. ובש"ס אמרי. דצריך שיהיה לו י' עבדים אז הוא שר חשוב:

משנה ו

מצא בה ירק נמכר: שנתלש בשבת ונמכר למוצאי שבת:

ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב: ואף שזה הירק בא מרחוק. אעפ"כ א"צ להמתין רק בכדי שיביאו ירק כזה ממקום קרוב. דהרי גזירה שימתין בכדי שיעשה הוא שלא יאמר לכנעני להביא בשבת. והכא מדצריך להמתין עכ"פ. ידע שאסור לומר לכנעני שיביא. ולא דמי לחלילי מת פכ"ג דשבת דשרי רק בבאו באמת מתוך התחום. נ"ל דשאני מת דמורה היתירא דלצורך מצוה קצת יהא מותר לומר לכנעני. כדהתירו באמת אמירה לכנעני בבין השמשות לצורך מצוה [כא"ח סימן שמ"ב]. להכי גזרו בכה"ג טפי. ותו דשאני התם. דמדאין מת אחר מצוי. מוכח טפי דלצורך מת ישראל הובא:

משנה ז

עכו"ם: להאכילו נבילות:

ישראל: אף להחזיר אבידתו דאיכא חזקת ממון כנגדו. דהיכא דבאיסורא אתא ליד המחזיק. ולא ניתן לו מדעת. אזלינן גם בממון בתר רובא:

מחצה למחצה ישראל: דבנגח תם שלו. אינו ככנעני לשלם גם בתם נזק שלם. דמדהו"ל ספיקא המע"ה. ואף דבל"ז פטור. דהרי ע"פ בעלים א"א. דהו"ל מודה בקנס. וע"פ עדים הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן. דמאן יימר שהוא ישראל. לחייב לסהדי כשיוזמו. נ"ל דמיירי בנגח בפני ב"ד ביום [כסנהדרין דע"ח א']. מיהו לשאר מילי ספק הוא. ואין מוציאין ממוציא אבידתו. וההורגו אינו נהרג. עד שיטביל לשם גירות:

רבי יהודה אומר הולכין אחר רוב המשליכין: דכנענים אורחייהו בהכי ואפילו אין שם רק כנעני א': דפת כנעני אסור מי"ח דבר. אי נמי לענין מעשר קאמר. דאין קנין לכנעני בא"י להפקיע ממעשר. [כרמב"ם פ"א דתרומות ה"י]. כך נ"ל:

משנה ח

ואם היתה פת עיסה: נקיים. דדרך נחתום רק בפת בינוני:

הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה רי"א: נ"ל מדלא קאמר "אף אם וכו'. ש"מ דר"י מחמיר דדוקא בפת קיבור דלא אפשר למפנקי כלל משא"כ בנקיי, דאפשר גם ללא מפנקי:

משנה ט

הולכין אחר רוב הטבחים: לרב דבשר שנתעלם מעין אסור מיירי ברוב טבחי ישראל. וראה שנפל מא' ואינו יודע מי הוא:

הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל: דאז אפילו רוב טבחי ישראל. עכ"פ כשבשלו כנעני אסור:

משנה י

המוצא פירו' בדרך: אמרה בקי ג' דינים שבמשנה חמורה זו כולן תמוהין ורבותינו המפרשים קצרו במובן והניחונו כשה אובד בשדה צופים לתשועת ד'. דברישא למה פטור מלעשר. דפי הר"מ משום דרגילין לעשר קודם שיראה הבית. כבר דחהו רתוי"ט דעכ"פ ספיקא הוה. ולחייב כדמאי. ותו ק"ל מנ"ל שנאבד אחר שעישר. דילמא אף שהיה בדעתו לעשרו נאבד קודם שעישר. והר"ש פירש משום דלא ראה עני הבית. גם כן תמוה דוכי משום הא לפטור מכל וכל. גם בבא ב' למכור בשוק. למה חייב. ופי' הר"ש ור"ב דאמרינן מן הבית הביאוהו. ותמוה מנ"ל שנאבד אח"כ. דילמא נאבד קודם שראה פני הבית. ויהיה איך שיהיה עכ"פ אינו חייב רק דמאי דשמא אעפ"כ עישר. וא"כ למה נקט בסיפא. מחצה על מחצה דמאי. הרי מיצעתא נמי ע"כ רק דמאי הוא. ול"מ הי' נ"ל דה"פ דמתני' דמדלא נקט "מצא "בה כדנקט במתני' קמייתא. משמע דמצא הפירות מחוץ לעיר. בדרך שמשדה לעיר. ולא ראו פני הבית ודאי. רק הגיע גרנן למעשרות כפ"א דמעשרות מ"ה. ולהכי ברוב בני עיר מכניסין לבתיהן. פטור מלעשר באוכל מהן ארעי. משא"כ ברוב לשוק אסור אפילו ארעי מדהגיע גרנן למעשר. פ"א דמעשרות שם:

מהצה למחצה דמאי: אף דחייב דמיצעתא נמי ע"כ רק דמאי הוא. דשמא עישר. נ"ל דקמ"ל דלא יעשר מזה ע"ז אף במידי דשייך בילה. כפ"ה דמאי מ"ה. ואע"ג דאיכא ס"ס בסיפא באוצר. דאף דס' מיעוט שלבתיהן לא מחשב ס' לצרפו לס"ס. דמיעוט לגבי רוב כליתא דמי [כש"ך י"ד רצ"ג סק"ו] עכ"פ בל"ז איכא ס"ס. ס' קודם שראו פני הבית. וס' מעושרין. י"ל ממ"ש רכ"מ פי"א ממעשר. דבדמאי לא פטר ס"ס מדעיקר גזירה היא מס'. ס' שמא עישר נקטינן כוודאי לא עישר. וזה ראיה לש"ך כללי ס"ס אות י"ח:

אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו: תבואה:

ודאי: ר"ל למ"ד אין קנין לכנעני להפקיע בא"י ממעשר. ודאי חייב. ולמ"ד יש קנין. וודאי פטור:

ואם רוב ישראל: ע"ה דס' עישר:

ודאי: נ"ל משום סמוך מיעוט ע"ה דאין מעשרין למחצה כנענים. והו"ל רובא אין מעשרין [ועיין תוס' חולין דפ"ו ב' ודו"ק]:

דמאי: ס"ל נכרי מפקיע ממעשר ומעשר דמאי משום ישראל יחיד. והקשה רתוי"ט אפילו ודאי תרומה בטל בק"א. תי' א"מ הגאון זצוק"ל דטבל הו"ל דשיל"מ כע"ז דף ע"ג:

משנה יא

פירות שניה שרבו על של שלישית: שנת א' ב' ד' ה' בשמיטה. נותן מעשר ראשון ושני. ושנת ג' ו' מעשר ראשון ומעשר עני. ונתערבו תבואה של שנה זו בזו ומיירי בלח דיש בו בילה. או בס' מזה או מזה:

ושל רביעית על של חמישית: בכדי נקטיה. או משום דאין תורמין מישן על החדש:

ושל שביעית על של מוצאי שביעית: דחייב בקדושת שביעית. ופטור ממעשר:

להחמיר: ובס' שביעית. חייב במעשר ובביעור. ובס' בשאר שנים. נותן מעשר א' לעני. אחר שחללו אמעות שיאכלן בירושלים:

בועז

הלכתא גבירתא