תפארת ישראל על חולין ח

משנה חולין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על חולין · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הבשר:    של בהמה חיה ועוף:

אסור לבשל בחלב:    לישנא דקרא נקט. דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו. ור"ל הכא. דאסור לאכלו כשהוא מבושל בחלב. אבל בשר בהמה אסור מדאורייתא. ובשר חיה ועוף אסור לאכלן רק מדרבנן. מיהו דוקא לאכלן. אבל לבשלן בחלב. או ליהנות מבשולן בחלב. דוקא כשהבשר והחלב שניהן מהבהמה טהורה. אסור מדאורייתא. אבל בשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה. מותר לכתחילה לבשלן ולהנות מבשולן [י"ד פ"ז ג']. ואין לחוש למראית עין שיחשבו שמבשל בשר בהמה. דבשר חיה ועוף ניכרים [כלבוש שם]. ואילה"ק דעכ"פ כיון דבאיסור דרבנן נמי חיישינן למראית עין [כא"ח תרע"א ח']. א"כ ה"נ יחשידוהו שמבשלן לאכלן. ואי"ל דרק שיחשדוהו שכבר עשה עבירה. או שעושה השתא עבירה חיישינן למראית עין. משא"כ הכא אף שעושה פעולה שנוכל לדונה שמכין א"ע לעשות עבירה. עכ"פ כיון דלהבא הוא. דניחש שיחשדוהו שיעשה עבירה להבא. לא חיישינן. ליתא. דהרי לא תצא בהמה בשבת בזוג שבצוארה. מדמחזי כאזלא לחינגא [כא"ח ש"ה י"א]. והרי התם להבא הוא שיחשידוהו שמוליכה למכרה. ואפ"ה חיישינן. ונ"ל דדוקא כשהפעולה שעושה מצוי לאיסור טפי מלהיתר. כיציאת בהמה בזוג. דמצוי טפי שעושה כן שישמעו הקונים קול הזוג וידעו שרוצה למכרה. להכי חיישינן לחשדא. אבל הכא. וכי כל המבשל לצורך אכילת עצמו מבשל. ולא להאכיל לאחרים או לכלבים. תדע. דאל"כ כל דבר האסור באכילה יהיה אסור נמי לבשל מה"ט. שיחשידוהו שלאכילתו מבשל [ועיין מש"כ ב?קופת הרוכלים ?בס"ד דף י"א ע"ב] וכן יש להביא ראיה מחולין [פ"ב מ"י] סי' ע"ג וע"ש:

חוץ מבשר דגים וחגבים:    דמותר באכילה אף מדרבנן:

ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן:    תנא בישול לרבותא דהיתירא דבשר דגים. ותנא העלאה לרבותא דאיסורא דשאר בשר. דאפילו בשר עוף דאסור רק מדרבנן. אסור להעלות עם הגבינה על השולחן. דגזרינן שמא יעלה בשר בהמה בכלי ראשון על השולחן. ויאכלנו ביחד עם הגבינה מכלי ראשון. דאסור מדאוריתא. דהו"ל כמבושל [פ"ח]. [ואילה"ק עכ"פ הו"ל גזירה לגזירה. דנגזר עוף אטו בהמה והעלאה אטו אכילה. וכדאמרינן בש"ס [ק"ד ב'] גזירה העלאה אטו אכילה. וצ"ל דלשון גזירה דנקט הש"ס לאו דוקא. והעלאה אטו אכילה לא מחשב גזירה]:

חוץ מבשר רגים וחגבים:    דהרי אפילו באכילה נמי מותר. ואיידי דרישא דנקט לשון בישול כסי' ב'. נקט נמי הכא בכלל ללשון בשול:

מותר בבשר דגים וחגבים:    כגון שיש הוכחה שנדר רק מבשר בהמה [ועוף]. מיהו לדידן דגים לא נקראו בשר. ומותר בהן בכל גוונא. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם [י"ד רי"ז הט"ז סק"ט]:

לא עולה ולא נאכל:    נ"ל דנקט ולא נאכל. אף דכ"ש הוא וממילא נשמע. דכיון דלא עולה כ"ש דלא נאכל. אבל אתא לאשוויי לא עולה ללא נאכל. דכמו בלא נאכל מודו ב"ש דאפילו בצונן. ה"ה בלא עולה אפילו בצונן אסור. ולא אמרינן גזירה לגזירה הוא. וכלעיל]:

ומחומרי בית הלל:    הא קמ"ל דת"ק ר' יוסי הוא. וה"ק ר' יוסי. כל הבשר אפילו של עוף אסור להעלות עם הגבינה לשולחן. משום דב"ש וב"ה פליגי בה. והרי הלכה כב"ה:

בשולחן שאוכל עליו:    דרק שם חיישינן שיערבם רותחין ויאכלם. נותן זה בצד זה ואינו חושש:    למראית עין. שיחשבו שיאכלוני יחד. או אינו חושש שיטעה עי"ז לאכלם יחד. ובלבד שלא יגעו זב"ז. וכמ"ב:

משנה ב

צורר אדם בשר וגבינה במטפחת:    טוך:

ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה:    וכשנגעו זה בזה ואחד מהן לח וצונן. צריך להדיח מקום נגיעתן יחד [ש"ך צ"א סק"א]. וכשאחד מהן שמן. שומן מסרך סריך ובעי שפשוף היטב [תורת הבית קי"ב א']. וה"ה כשנגע בשר או גבינה בפת. ורוצה לאכלו עם מין אחר ממין שנגע בו. נמי דינא הכי [צ"א ס"ג]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין:    שסתם אכסנאין אין מכירין זה את זה:

ואין חוששין:    אין לחוש שיאכל זה משל זה דאין מכירין זא"ז. אבל במכירין זה את זה. אפילו מקפידין זה על זה. חיישינן שיאכלו יחד. מיהו בהניחו ביניהן להכירא. דבר שאין דרך להביאו על השולחן. או שדרך להביאו אבל אין משתמשין בו בשעת אכילתן. מותרים לאכול יחד אפילו מכירין זא"ז [פ"ח ב']. [ואין לדקדק. דטפי הוה שייך למנקט הך דרשב"ג במשנה א'. דנמי מיירי בחשש אכילה. דנ"ל דנקט למלתא דרשב"ג הכא. לאפוקי מת"ק דמ"ב. דמשמע מדבריו דרק בנגיעה אין חוששין שיגעו זב"ז במופרשין זמ"ז. אבל בחשש אכילה אפילו מופרשין חיישינן שיאכלם יחד. וכמשנה א'. להכי קמ"ל רשב"ג דלא מבעיי' לנגיעה אין חוששין כשמופרשין. אלא גם לאכילה אין חוששין כשמופרשין זמ"ז. דהיינו באין מכירין זא"ז. ומשנה א' דתנא אסור לעלותן. מיירי במיוחדין לאדם אחד. או במכירין זא"ז]:

משנה ג

טיפת חלב שנפלה על החתיכה:    על חתיכת בשר שבתוך קדירה רותחת:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה:    ר"ל שאין בחתיכה ס' נגד הטיפה שנפלה עליה:

אסור:    ואפילו היו עוד חתיכות בקדירה. רק שחתיכה זו שנפלה עליה הטיפת חלב. היתה מונחת על חתיכה אחרת שמקצתה חוץ לרוטב. ועי"ז החתיכה שנפל עליה הטפה היתה כולה חוץ לרוטב. אם לא הגיס ג"כ ולא כסה הקדירה מיד אחר נפילת הטפה. ג"כ כך הדין. שצריך שיהיה באותה חתיכה ס' ואין השאר שבקדירה מצטרף לבטל הטיפה. וכשאין בה ס'. שאר החתיכות מותרות. רק שאותה חתיכה שהיתה מונחת עליה החתיכה שנאסרה. ונגעה בה. נאסרה כדי נטילה במקום נגיעתה [כדי נטילה הוא כעובי רוחב אגודל [ק"ה ס"ד]. ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כדי נטילה הוא רק קצת עב יותר מקליפה]. ודוקא כשהחיכות כחושות. דכל חם בחם בלא רוטב. דוקא כשהאיסור אסור מחמת עצמו כנבילה. או בשר חם שנגע בגבינה חמה. אוסר כולו. דגם בב"ח מחשב איסור מחמת עצמו. ולא בקאינן גביה לחלק בין כחוש לשמן כבכל איסור מחמת עצמו. אבל הכא שהחתיכה העליונה אינה אסורה מחמת עצמה. רק מחמת שבלעה חלב. בקאינן גבה לחלק בין כחוש לשמן. דהחלב שבלעה מחשב איסור כחוש. ואם היא עצמה ג"כ כחושה. וגם החתיכות שאצלה כחושות. אינה אוסרת לחתיכה שנגעה בה רק כדי נטילה. אבל אם אחד מהחתיכות שמינה אז אוסרת לחתיכה שנגעה בה כולה [ש"ך ק"ה סקי"ז ושפתי דעת שם]. מיהו אם ניער או כיסה הקדירה אחר זמן מה אחר נפילת הטיפה. אפילו היו החתיכות כחושות צריך שיהיה ס' נגד כל החתיכה שנפל עליה הטיפה. [ואילה"ק למה בנפלה הטיפה על חתיכה שכולה חוץ לרוטב נאסרה כולה. הרי כל חתיכה צלוייה. מלוחה. אפויה [וסי' צמא]. כשהן חמין ונגע בהן איסור כחוש. והן ג"כ כחושין לא נאסרו רק כדי נטילה [כסי' ק"ה ס"ה]. והרי טפת חלב איסור כחוש הוא. ומדסתם התנא. משמע אפילו החתיכה נמי כחושה. ואי"ל דהכא שאני דהחלב איסור צלול. ליתא דהרי אף באיסור צלול אמרינן בנטף רוטבו על החרס חם וחזר אליו סגי בנטילה [כפסחים פ"ז מ"ב]. ואי"ל דהכא שאני. מדנגע האיסור דהיינו החלב בהחתיכה שתוך הקדירה. ועי"ז נבלע יותר בעומק החתיכה ע"י הבל הקדירה. [כמשבצות צ"ד סק"א]. ליתא. דהרי אף בכה"ג א"צ הכא יותר מכדי נטילה [כסי' ק"ה. ס"ד]. י"ל דהכא דאיכא תרתי. שהאיסור צלול. וההיתר תוך הקדירה. אוסר כולו. מיהו לדידן דלא בקאינן לחלק בין כחוש לשמן. בלא"ה לא ק' מידי. דאף דהבשר כחוש. כיון דחתיכת בשר חם שנגע בחלב חם. מחשב כאיסור מחמת עצמו. והרי בכה"ג אפילו כחוש אסור לדידן [כש"ך ק"ה סקי"ד]. ודלא כמשמע לכאורה מש"ך צ"ב סק"ז]:

ניער את הקדרה:    מיד אחר שנפלה הטפה על החתיכה. ניער הקדירה שתבוא החתיכה שנפל עליה תוך הרוטב. וה"ה בכיסה הקדירה מיד:

אסור:    דמדניער מיד. הכל מצערף לבטל החלב. [וכל זה לר"י בתוס'. דמתניתין מיירי שנפלה הטיפה על חתיכה שכולה חוץ לרוטב. אבל לרש"י מיירי מתניתין אפילו בנפלה הטיפה על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב. ויש לכל אחד מהפירושים קולא וחומרא. לרש"י קולא. דכשאין בכל הקדירה ס"י נגד הטיפה שנפלה על חתיכה שקצתה תוך הרוטב. ולא ניער ולא כיסה. אז רק החתיכה אסורה. ושאר שבקדירה מותר. ולר"י בכה"ג הכל אסור מדמקצתה תוך הרוטב [דלא כרט"ז צ"ב סק"ב]. ולרש"י חומרא. דכשאין בחתיכה זו ס' נגד הטיפה. רק יש בכל הקדירה ס' נגד הטיפה ולא ניער ולא כיסה מיד. לרש"י נאסרה החתיכה מיד. ואם אח"כ ניער וכיסה. צריכין שאר החתיכות ס' נגד החתיכה. ולר"י הכל מצטרף לבטל הטפה. מדמקצתה תוך הרוטב. ולהט"ז קייל כרש"י. ולש"ך ולפר"ח רוב הפוסקים ס"ל כר"י [שם]:

הכחל:    דדי הבהמה. ואפילו של קטנה שלא הניקה עדיין:

קורעו:    שתי וערב:

ומוציא את חלבו:    ע"י שמטיחו בכותל. או ע"י שנותנו במכבש. או שמקרעו שתי וערב בהרבה מקומות. ואז מותר לדידן לצלי אפילו לכתחילה. אבל אם בישלו. רק בהפסד מרובה מותר. אפילו בבישלו עם בשר. מיהו הצולאו מותר לצלותו בשפוד שצולה בשר. ולתתו אח"כ אף כשעדיין חס בכלי בשר. רק שאחר צלייה לא יבשלנו לכתחילה. ובדיעבד מותר [צ']:

לא קרעו:    כדינו:

אינו עובר עליו:    משום בו"ח. אבל עכ"פ אסור אפילו בישלו לבדו. עד שיהא חמשים וט' במים נגד הכחל [ש"ך צ' סקט"ז] אז מותר גם הכחל. אבל בצלאו בלי קריעה מותר בדיעבד כשצלאו לבדו [צ' ב']:

הלב קורעו ומוציא את דמו:    קודם מליחה. ואח"כ מותר לבשלו. ובלא קרעו. וכבר מלחו או צלאו. קרעו אח"כ ומותר. דע"י מליחה או צליה לא בלע. דכבולעו כך פולטו. ואע"ג דעכ"פ הדם בעין מקובץ בחללו. ובדם בעין שנפל על בשר בשעת מליחה. הרי לא אמרינן כבולעו כך פולטו. עכ"פ שאני לב דשיע וחלק. ואינו בולע במליחה וצלייה אפילו דם בעין [ש"ך ע"ב סק"ג]. והמנהג להתיר גם הבשר שנמלח עמו. דדם המכונס תוך הלב הו"ל לגבי שאר החתיכות כדם פלוטה [שם]:

לא קרעו:    ונתבשל או נמלח כך:

אינו עובר עליו:    דדם שבשלו או מלחו אסור רק מדרבנן. אבל עכ"פ נאסר הלב [כך הסכמת רוב הפוסקים [תוס' חולין ק"ט א'. וק"כ ע"א. וקי"א א'. והט"ז סי' ס"ט סקכ"ד. וש"ך שם סקמ"ב. ופר"ח שם]. מיהו לרש"י חולין [שם]. ולרמב"ם [פ"ו ממאכלות ה"ו וכפי שיטת רמ"מ שם]. דם שבשלו או מלחו ואכלו חייב כרת. והכא להכי אינו עובר עליו. מדאיירי בלב עוף שאין בדמו שבלב כזית. ונקט תנא בעוף לאשמעינן דיוקא. דאפ"ה אסור הוא. דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' בפרי מגדים בפתיחתו למליחה בעיקר א'. דאף דקיי"ל דם שבשלו או מלחו אסור מדרבנן אפ"ה אין להקל בכל ספקותיו]:

אינו עובד בלא תעשה:    ר"ל אינו יכול לבוא לידי לא תעשה. דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלאו. ואילה"ק למה ליה הארכת לישנא. טפי הול"ל האוכל עוף בחלב פטור. ותו דאין כאן מקומו סמוך ללב שלא קרעו. נ"ל דקמ"ל תנא דלא תקשה למה צריך לקרוע הלב קודם מליחה. הרי מדשיע וחלק לא בלע. ואי"ל שמא ישכח ויאכלנו אח"כ עם דמו. הרי נמי אי אכיל ליה לא עבר אדאורייתא. דדם שמלחו מדרבנן. ונחשב כס' דרבנן דלקולא. דוגמת מ"ש רט"ז [רסי' צ"א] דכל שבדיעבד מותר לא חיישינן לכתחילה שמא ישכח. להכי קאמר שפיר בסמוך לו. המעלה את העוף וכו'. ור"ל הרי גם בשר עוף בגבינה נמי אי ישכח ויאכלנו לא עבר אדאורייתא. ואפ"ה אסור לכתחילה להעלותם [כמ"א]. אע"כ דדוקא היכא דבדיעבד לא עבד אפילו איסור דרבנן. לא חיישינן לכתחילה שמא ישכח. משא"כ הכא דאי משתלי עביד איסור דרבנן. אסור להכניס א"ע בספק דרבנן לכחחילה. ותו דמדמצוי כך לא מחשב ספק כלל. דהרי תולין במצוי אפילו להקל באיסור דאורייתא במשגרן כרעיה לאחורה [כי"ד ל"ב ס"ז]:

משנה ד

מותר לבשל ומותר בהנאה:    ועכ"פ מפני מראית עין אסור שיחשדוהו שמבשל בשר טהור. ונפקא מינה דבעשה היכר שרי [פ"ז]. מיהו בשאפשר שיחשדוהו שעושה רק איסור דרבנן. שרי בצנעה. דאע"ג דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסר [כשבת קמ"ו ב']. זהו רק באיסור דאורייתא [כא"ח רמ"ג בט"ז סק"ג. ומג"א ש"א סקנ"ו. ועי' תוס' כתובות ס' ע"א ולתוספות ע"ז [די"ב א'] בשם רבינו ניסים גאון לא קיי"ל כן אפילו באיסור דאורייתא. וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה [דקפ"ה ב']:

פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה:    שאינן נקראים גדי:

תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם:    ונפקא מינה בין ר"ע לר' יוסי. חיה. דלר"ע חיה מותרת מדאורייתא בחלב. ועוף ג"כ לדידי' עכ"פ מדרבנן אסר. וכדקאמר אחיה ועוף שניהן אינן מן התורה. משמע דעכ"פ מדרבנן אסור. ולר' יוסי חיה אסור מדאורייתא. ועוף אף מדרבנן שרי. עוי"ל דנ"מ בהמה טמאה דלר"ע שרי מדאורייתא ולריה"ג מדאסור משום נבילה ויש לה חלב אם אסור. וקיי"ל כר"ע [פ"ז]:

משנה ה

קבת נכרי ושל נבלה:    ר"ל חלב שנמצא קרוש בקיבת עגל היונק ששחטו נכרי ששחיטתו כשאר נבילה:

הרי זו אסורה:    ולא קיי"ל כן. אלא כל החלב שבקיבת נבילה שינקה מטהורה שרי. דלא כגופה מחשבה. וגם. לא חיישינן שהטהורה ינקה מטמאה מדלא שכיח כן. ועכ"פ דין חלב יש לו אפילו הוא קרוש. ונאסר כשבשלו עם בשר [ש"ך פ"ז סקכ"ה. והט"ז שם סק"ז]:

המעמיד בעור של קבה כשרה:    שנתן עור הקיבה לתוך החלב כדי שעי"ז יקרש החלב ויהיה נעשה גבינה:

אם יש בנותן טעם:    שאין בהחלב ס' נגד העור:

הרי זו אסורה:    דאף דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל. היינו כשהדבר המעמיד אסור מחמת עצמו. כגון עור קיבת נבילה. ומשא"כ בבשר וחלב שאינו אוסר רק ע"י תערובתו [פ"ז י"א]. מיהו בשר שנתיבש כעץ שרי בדיעבד בהעמיד בו. אפילו אם הבשר היה מנבילה. וא"צ לבטלו בס'. ורק לכתחילה אסור [שם] ועי' מ"ש בדינים אלו מגבינת [בע"ז]:

כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה:    ר"ל חלב שנמצא בקיבתה. וי"א דלפי מאי דמסיק הש"ס דהלכתא דכשרה שינקה מטריפה שרי. א"כ לא קיי"ל כמתני'. ואפילו נמצא החלב צלול. פירשא בעלמא הוא. ולא קיי"ל כן. אלא בין קרוש בין צלול לכתחילה אסור. ובדיעבד שכבר נתערב או שכבר העמיד. מותר [פ"מ ש"ך סקט"ז]:

מפני שכנוס במיעיה:    ונוהגין לאסור לכתחילה אפילו החלב קרוש. מדמחזי כאוכל מגוף הטריפה [שם]:

משנה ו

חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב:    משום סיפא. דבעי למנקט שהדם נוהג וכו'. תנא ליה הכא:

חומר בחלב שהחלב מועלין בו:    אף בקדשים קלין שאין בהן מעילה בחייהן. מדהן ממון בעלים. עכ"פ יש מעילה באימוריהן לאחר שנזרק דמן:

וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא:    באכלו בשוגג בטומאת הגוף. חייב ב' חטאות. משום חלב ומשום טומאה. וה"ה באכלן פגול או נותר. חייב ב' חטאות:

מה שאין כן בדם:    דממעילה מיעטיה קרא. ופיגול ג"כ אינו חייב רק בשאכל דבר שניתר ע"י עבודה שבדבר אחר. כגון שאוכל חלב מקרבן שנתפגל. הרי הדם כשנזרק מתיר החלב למזבח. משא"כ דם מקרבן שנתפגל. הרי הוא מתיר א"ע לזריקה. ומנותר וטומאה ג"כ מיעטיה קרא בהדיא שלא יתחייב בו: