תפארת ישראל על דמאי א

משנה דמאי, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

דמאי הוא תבואה של ע"ה. נוטריקן דא מאי. ר"ל מה זה. מעושר או לא. דנהי דרוב ע"ה מעשרין הן. ולא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוטא. הכא דהפירות מתחלתן בחזקת איסור טבל היו [כתו' יבמות דקי"ט ע"א] ואיכא נמי מיעוט דשכיח דאין מעשרין [כתוס' שבת די"ג א]. גם רבנן מודו דאמרינן סמוך מעוט דשכיח לחזקה מד"ס להחמיר [כנ"י רפ"ז דיבמות]. ואע"ג דגבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ל"א סמוך מיעוט דאין מומחין לחזקת איסור אמה"ח [כחולין ד"ג]. התם אין המיעוט מצוי. ואדרבה הרוב מצוי [כתוס' בכורות ד"כ ע"ב]. משא"כ הכא דהמיעוט שכיח חיישינן מדרבנן. מיהו לא חשידי את"ג מדהיא במיתה. ואף דתרומת מעשר נמי במיתה. ואפ"ה חשידי עלה. עכ"פ אין מפורש בה מיתה כבת"ג [כרש"י נדרים דפ"ד א]. וגם קסבר ע"ה. ללוי הוא דפקיד רחמנא ליתן תמ"ע [כרש"י בכורות די"א ב] ולא לדידי. מש"ה הקונה מע"ה א"צ להפריש ת"ג. ומעשר ראשון ומעשר שני. או מעשר עני בשנתו מפרישן. מדכל טבל במיתה [כיבמות דפ"ו]. מיהו מדאין בהם שום קדושה. מפרישן והן שלו דהממע"ה. ותמ"ע מפריש ממעשר ראשון. ונותנו לכהן [כסוטה דמ"ח]. ולא אמרו שימכרנה לכהן. דמדאית באכילתן עון מיתה. חיישינן אדמשהי לה למכרה אתא לידי תקלה [כרש"י שם]. או כתוס' [יומא ד"ט] דמדהיא רק חלק ק' מהתבואה לא חששו כ"כ לפסידא של הקונה. מיהו בטור י"ד סי' של"א כ' שימכרנה לכהן:

הקלין שבדמאי: שהקילו חכמים בהן שהקונה אותן מע"ה. א"צ לעשרן. דמדגדלין בהפקר. איכא ס"ס. ס' לקטן ע"ה מהפקר וס' עישרן. ועוד דמדלא חשיבי. וודאי עישרן הע"ה. אבל אם הם ממשומר וודאי חייב לעשרן. וי"א דגם בוודאי פטור מלעשרן [כברכות ד"מ ע"ב]:

השיתין: ווילדע פייגען:

והרימין: בראמבעער:

והעוזרדין: שפיירלינג:

ובנות שוח: תאנים לבנים הגדלים ביער:

ובנות שקמה: פרי התאנה המורכבת בערמון:

ונובלות התמרה: י"א תמרה שנפלה מאילן קודם זמנה. וי"א מין תמרים שאינן מתבשלין באילן לעולם. רק שמרככין אותן אחר שנתבשלו:

והגופנין: מין ענבים שמתבשלין בקושי:

והנצפה: צלף. קאפערן בל"א:

וביהודה האוג: האהנבוטען. ואע"ג דבפ"א דפאה מ"ה תנן דחייב בפאה. ובנדה פ"ו מ"ו תנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. הכא לא פטירי רק משום ס"ס. משא"כ בוודאי חייבים:

והחומץ: קודם שבטלו נסכים אין יינם מחמיץ. ומסתמא נעשה מתמד. והוא מים ששופכין על חרצנים וזגים. ולהכי פטור:

שביהודה והכסבר: קאריאנדער:

רבי יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה: נוטריקן דו פרי. אילן שעושה פירות ב"פ בשנה:

כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה: שם מקום:

כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפוס: שמתבקעות באילן דמדחשיבי חזקתן ממשומר באו:

משנה ב

הדמאי: ר"ל מעשר שני של דמאי וה"ה רבעי של דמאי [מעש"נ פ"ה. מ"ג] ומשכח"ל בקנה מע"ה פירות בשנת ד' ואמר דהן של ג'. דפשוט דכמו דחשוד הע"ה על מעשרות חשוד ארבעי. מיהו מלקמן סי' כ"ב משמע דאינו חשוד אמעש"נ וראוי רק לאכלו בטומאה. אבל לא שלא להעלותו. א"כ ה"ה ברבעי:

אין לו חומש: כשפודהו. דמדאין חומש מעכב בדאו'. בדמאי אפילו לכתחלה א"צ [כב"מ נ"ד]:

ואין לו ביעור: א"צ לבערו מהבית עם שאר מעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:

ונאכל לאונן: עי' בכורים פ"ב י:

ונכנס לירושלם ויוצא: ונפדה שם. דקליטת מחיצות מד"ס [כב"מ דנ"ג]. מיהו דוקא טבל של דמאי אף שנגמ"ל למעשר מותר להוציאו מירושלים. אבל מעשר של דמאי כבר קלטוהו מחיצות ואסור להוציא [כירושלמי פ"ג דמע"ש מ"ו וכן פסק הרמב"ם פ"ב ממע"ש ה"ט וי"א ]:

ומאבדין את מעוטו בדרכים: דמע"ש וודאי. אסור לאבד כרפ"ב דמע"ש. משא"כ מע"ש דמאי מותר לאבדו. ונקט מעוטו. דאם מרובה לא ירצה לאבדו. אבל מעוטו טורח לו להעלותו. ובדרכים ר"ל בשביל טרחת הדרכים. או דבדרך נוח לאבדו. כשיניחו וילך. כך נ"ל:

ונותנו לעם הארץ: לאכלו בירושלים. אף דחשוד לאכלו בטומאה:

ויאכל כנגדו: כנגד מה שנתן לעם הארץ. יאכל מנכסיו בירושלים בטהרה:

ומחללים אותו כסף על כסף: ובודאי אסור. כי אם כשהן משני מלכים והשני חריף טפי:

כסף על נחשת: מה שאין כן בוודאי דוקא מדוחק שרי:

ונחושת על הפירות: ומותר לחזור ולפדות הפירות:

ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות: ר"ל וזה דוקא כשהיה דעתו מתחלה לחזור ולפדות הפירות. אבל בהיה דעתו כשחללן להעלות הפירות גופייהו. צריך להעלותן:

וחכ"א יעלה הפירות ויאכלו בירושלם: אפילו היה דעתו מתחלה לפדותן:

משנה ג

הלוקח: תבואה מע"ה:

לזרע ולבהמה: להאכיל לבהמה. מיהו בקנה לאדם ונמלך להאכילה לבהמה. גם בדמאי חייב לעשר [כחולין ד"ז ב]:

קמח לעורות: לעבדן:

שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי: דלא גזרו רק לאכילה וסיכת אדם. מיהו טבל וודאי אסור לזרעו [כפאה פ"א מ"ו]:

מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי: דמשם עד סוף א"י לא כבשו עולי בבל. ופטור אפילו בוודאי. רק דבוודאי גזרו במקומות הקרובות לא"י. ומיירי בשדה עובד כוכבים. דבשדה ישראל אפילו בסוריא חייב כספ"ו מי"א. והיינו לר"מ דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשר ורק דיגון עובד כוכבים פוטר. כספ"ד משנה ט' [ומנחות דס"ו]. ור"ל דאילו למאן דאמר יש קניין. גם בארץ ישראל שכבשו עולי בבל פטור ממעשרות במה שקנה מעובד כוכבים עד כאן לשון רבינו הגאון אאס"ו זצוק"ל ואנן קיימא לן דבארץ ישראל אין קנין לעובד כוכבים וכו' ובסוריא יש קניין. ויש אומרים דאפילו שדה שבא"י ביד ישראל בזמן הזה פטור ממעשרות מדאו' [ י"ד של"א. א'. ב'. ג' ]:

חלת עם הארץ: שגיבל לו חבר בטהרה ונתנה לכהן:

והמדומע: שנתערב לע"ה תרומה בפחות מק' חולין. ומכרה לכהן:

והלקוח בכסף מעשר שני: חבר שלקח פירות מע"ה. אפי' במעות מע"ש של דמאי:

ושירי המנחות: ע"ה שהביא מנחה ונקמצת ושיריה נאכל לכהנים:

פטורין מן הדמאי: ודוקא כשיאמר הע"ה עשרתים:

שמן ערב: באלזאם:

ובית הלל פוטרין: דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח ל"ג בדמאי:

משנה ד

הדמאי מערבין בו: ערובי תחומין וחצרות:

ומשתתפין בו: שתופי מבואות. ואף דפשוט דדינו שוה לערובי חצירות. קמשמע לן הא לגלויי דמערבין דרישא ר"ל אפילו תחומין. דאסמכוהו אקרא. אפילו הכי שרי. ואף דלא חזי ליה. על כל פנים מגו דמפקר נכסי והוה עני דפטור מלעשר דמאי. ומה שהקשה הגאון מהר"י חאגיז זצוק"ל. דאטו בשופטני עסקינן שיפקיר כל נכסיו כדי לזכות במעט פרוסת דמאי. נ"ל דה"ט משום דמדאורייתא אפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני. כנדרים [דל"ה] וח"מ סי' רע"ג. ורמג"א [סי' רמ"ו סק"ט]. א"כ לא מפסיד מידי. אמנם לתוס' עירובין [ד"ל ע"ב] לא אצטריכן להך טעמא רק לסומכוס. אבל לרבנן. בל"ז מערבין מדחזי עכ"פ לעניים. דהרי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:

ומברכים עליו: בהמ"ז. ולא מחשב בוצע ברך ועמ"ש פ"ז דברכות סי' ב'. ולרש"י ר"ל ברכת המוציא:

ומזמנין עליו: אף דזימון בעי קביעות. כ"כ רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. עוד י"ל דקמ"ל דאף דבזימון מוציא אחרים יד"ח. ובכולהו טעמא משום מגו הנ"ל:

ומפרישין אותו ערום: כשמפריש המעשר ותמ"ע. מדא"צ ברכה מדהו"ל ספק דדבריהם. ואע"ג דיו"ט שני נמי הוא רק דדבריהם ומברכין הכא שאני דרוב ע"ה מעשרין הן [כשבת כ"ג א]:

בין השמשות: בע"ש. דספק חשכה מעשרין הדמאי:

הא אם הקדים: בתבואה שקנה מעם הארץ:

מעשר שני לראשון אין בכך כלום: אף שמפסיד הכהן עי"ז בתרומת מעשר. ונראה לי דמדלא קתני ומותר להקדים וכו' שמע מינה דעכ"פ לכתחילה אסור. ויש אומרים דמלת הא היינו דכאן מתחיל משנה ה' [אב"י עי' הג"ה דומה לזה בסמ"ע ח"מ סי' מ"ג סקנ"ג]. ואין נראה דטפי היה ראוי להתחיל משנה ה' עם בבא דשמן:

שמן שהגרדי: וועבער:

סך באצבעותיו חייב בדמאי: דסיכה כשתייה:

ושהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי: קצת יש לדקדק למה הפסיק תנא עם קולות הדמאי שמערבין בו וכו'. בין סיכת שמן ערב לסיכת גרדי וסורק ששניהן מענין סיכה. נ"ל דהפסיק ביניהן לאשמעינן שאין משמעות סיכה זו כזו. דבשמן ערב אפילו בסכו לעונג הגוף פטרו בה. וסיכת הגרדי אף בסכו להרטיב על ידן גם חוט האריגה. אפ"ה מדגופו נהנה ממנו חייב. דלא דמי לשמן ערב דלא שכיח:

בועז

הלכתא גבירתא