תפארת ישראל על אהלות ה

משנה אהלות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אהלות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

תנור:    של חרס:

ועינו קמורה לחוץ:    עין התנור הוא צואר התנור שהעשן יוצא מתוכו רעהר בל"א. וקמורה ר"ל שהרעהר הזה נמשך מקורה מתוך התנור ומתארך לחוץ כעין קנה חלול שיוצא מהתנור [וכעין קמור לעיל פ"ג מ"ז]:

והאהילו עליו קוברי המת:    שבשעה שנשאו המת בחוץ. האהילו המת ממעל לצואר הרעהר שהיה משוך לחוץ. והא דנקט שהרעהר היה מקורה לצד מעלה. לרבותא נקט הכי דקמ"ל דאע"ג שאין נקב הרעהר בעליונו דאז הרי האהיל המת על הנקב להדיא. אלא אפי' כשהרעהר לצד מעלה מקורה. והנקב שלו מן הצד אפ"ה כשהאהיל עליו המת. כל האהל כמליא טומאה דמי. ונכנסת שפיר הטומאה בהנקב. ומיירי נמי שעין התנור היה פתוח רק פחות מטפח לחוץ. ואפ"ה אילו היה התנור כולו עומד בחוץ. היה נטמא התנור דאף שהתנור ועינו של חרס הן שאמק"ט מגבו. עכ"פ הרי אין לו צמ"פ. וכל נקב שבכלי שנעשה בכונה אפי' הוא פחות מטפח צריך לסתמו בצמ"פ [כרתוי"ט כלים פ"ח מ"ו ד"ה אם]. וה"נ היה הטומאה נכנס להתנור דרך הנקב שבעין אף שהוא פחות מטפח. מיהו בבבא זו דהתנור עומד בתוך הבית. ומחובר בכותלי הבית. הו"ל כמחובר בדפנות אהלים. ודינו כאהל. שאין טומאה נכנס לתוכו מדאורייתא רק בפתח טפח [כפ"ג מ"ז]:

בית שמאי אומרים הכל טמא:    התנור וכל מה שבהבית. דגזרו בתנור עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ומדנטמא התנור נכנסת הטומאה להבית דרך התנור דהרי אפי' כשהתנור סתום לגמרי בפנים לצד הבית. הרי אין צמיד פתיל מועיל רק מלהכניס טומאה לתוך הכלי שסתום בצמ"פ אבל לא מלהוציא. וכ"ש הכא שנטמא התנור. וכלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ומשו"ה אף דבכל דוכתי כ"ח המחובר עם דפנות אהלים חוצץ בין הטומאה לאהל הטהור [כלקמן מ"ג] היינו רק כשגבו של הכ"ח פונה לצד הטומאה דאין כ"ח מק"ט מגבו. אבל הכא הרי הטומאה נכנסת לתוך התנור. וי"ל בכה"ג אין דרך טומאה להכניס אלא להוציא. הכא שאני דכאילו הטומאה כבר בהבית דמי והתנור אינו חוצץ:

והבית טהור:    דדוקא לענין התנור שייך למגזר עומד בפנים אטו עומד בחוץ. משא"כ לענין הבית:

רבי עקיבא אומר אף התנור טהור:    דגם בתנור לא גזרינן עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ולרתוי"ט ומהר"ם מיירי בשחור העין פתוח טפח לחוץ [ולזה נוטה טפי גם לשון התוספתא] ואפ"ה אין טומאה נכנסת לתוכו מדאורייתא מדהוא פתח שעשוי רק ליציאה. דהיינו שיצא שם העשן. ולא גם לכניסה. וכל כה"ג לא מחשב פתח מדאורייתא [כשבת קמ"ז א'] ורק מדרבנן גזרינן בה אטו פתח שעשוי ג"כ לכניסה [ועי' כלים פ"ט מ"ח ודו"ק] ולב"ש אלימא הך גזירה דלטמא גם הבית להתנור עומד בתוכו. ולב"ה רק בהתנור עצמו גזרו. אבל לא על הבית שהתנור עומד בתוכו ור"ע לית לי' הך גזירה כלל:

משנה ב

ארובה:    כל ארובה הוא חלון מפולש טע"ט בתקרת הבית:

שבין הבית לעליה:    והמת בבית:

וקדרה נתונה עליה:    תחובה בארובה וסותמתו או עומדת בעליה ממעל לארובה. וסותמתו. ומיירי שבין כך או כך היה גב הקדירה פונה נגד הטומאה. והרי כ"ח אמק"ט מגבו. ושפיר חוצץ בפני הטומאה. אבל קדירה זו נקובה וכו':

ונקובה בכונס משקה:    דאל"כ לכ"ע היתה חוצצת שלא תכנס טומאה לעליה לטמא הכל שם [וכמ"ג]:

ב"ש אומרים הכל טמא:    כל מה שבעליה וגם הקדירה בעצמה נטמאו מהטומאה שבבית. דאע"ג שניקבה בכונס משקה. אפ"ה כיון דקדירה עשויה לבשל בה אוכלין ומשקין. אזלינן לחומרא דלעצמה מק"ט עד שתנקב במוציא זית כאילו מיוחדת לאוכלין [כרפ"ג דכלים]. וגם על כל מה שבעליה אינה מצלת. מדנקבה בכונס משקה יוצא הטומאה ועוברת דרך נקב זה [ככלים פ"י סי' ס"ח]. ואף דהכא שדבוקה בדפנות אהלים. דהיינו תקרת הבית. ודינה כאהלים ואין הטומאה נכנס לתוכה בנקב פחות מטפח [כפ"ג מ"ז] ב"ש גזרו דבוקה אטו אינה דבוקה בדפנות אהלים והרי אילו היתה קדירה זו עומדת באהל המת. וצמ"פ על פיה. והקדירה נקובה בכונס משקה. לא היתה חוצצת על טהרות שבתוכה ולהכי גם הכא אינה חוצצת. וגם מה שבבית ובעליה הכל טמא:

וב"ה אומרים הקדרה טמאה:    דכיון דקדירה עשויה לאוכלין ומשקין לפיכך גם בשנתנקבה בכונס משקה מק"ט עד שתנקב כזית [כספ"ט דכלים] ואע"ג דגבה נגד הטומאה טומאה נכנסת דרך הנקב לתוכה [ככלים פ"י מ"ח]. ואע"ג דהכא מדדבוקה למעזיבה. דינה כמעזיבה שאין טומאה יוצא בנקב שפחות מטפח שבמעזיבה גזרו ב"ה דבוקה אטו שאינה דבוקה:

ועליה טהורה:    דדוקא בקדירה עצמה מדמתטלטלת גזרינן דבוקה אטו אינה דבוקה משא"כ בעליה לא גזרי':

רבי עקיבא אומר אף הקדרה טהורה:    דמדמחוברת בתקרה דינה כתקרה. ולא גזר כלל דבוקה אטו אינה דבוקה. וכל פלוגתייהו היינו ממש כבתנור ברישא. רק קמ"ל תנור אף שדרכו לסמכו להכותל אפ"ה גזרינן אטו אינו דבוק וקמ"ל קדירה. אף שדרכה בתלוש אפ"ה לא גזר בה ר"ע:

משנה ג

היתה שלימה:    ומונחת על הארובה או תחובה בו וסותמתו וגבה שאמק"ט פונה נגד הבית שהטומאה בו:

ב"ה אומרים מצלת על הכל:    על הקדירה בעצמה ועל כל מה שבעליה. מדחוצצת בפני הטומאה. והא דהקדים בבבא זו דברי ב"ה לב"ש דלא כבכל דוכתא. ה"ט מדמייתי כאן במ"ג וד'. ג' אופנים. דהיינו קדירה. לגין. עריבה. ובכולהו פליגי ב"ה וב"ש. דחד טעמא איכא בכולהו. והרי בכולהו ג' חזרו בהן ב"ה והודו לב"ש ואילו הוה נקט הכא דברי ב"ה בתר דברי ב"ש. הוה סד"א דרק בתרי מילי בתרייתא הודו ב"ה. ולהכי נקט הכא דברי ב"ה תחלה. ואח"כ כל מילי דב"ש ומסיים אכולה וחזרו. לאשמעינן דבכולן חזרו:

בש"א אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס:    דבשאר מילי גזרו שמא יעמידו על הארובה קדירת ע"ה. דהיא טמאה להחבר. דהע"ה מחסרון ידועתו אינו נזהר משאר טומאות. ולפיכך מדהיא טמאה אינה חוצצת בפני הטומאה. ואפ"ה אמרנו שחוצצת על אוכלין ומשקין וכ"ח שלא יתטמאו. משום דהנך רק לעצמו טהרנום. דהרי גם אם לא ידענו בהם שום חשש טומאה לא יקח אותם החבר מהע"ה אלא לצרכו טהרנום. והרי הוא מחזיק כליו בחזקת טהרה. ולפיכך כ"ח שלו חוצץ לכל דברים שהם לצרכו. אבל שאר כלים שאפשר שישאילם החבר ממנו ויסמוך על הטבילה שיטבלם מטומאת ע"ה קודם שישתמש בהם. והרי הנך כלים שנטמאו מהמת שבהבית צריכין טומאת ז' והזאה. לפיכך אמרו שאינן נצולין ע"י הקדירה זו אבל לא הסתפקו לומר שכשישאילן החבר מע"ה יהיו טמאין טומאת ז' ויזה עליהן. דהרי אין אדם משאיל כליו על זמן מרובה כזו. להכי אמרו שגם אצל הע"ה נטמאו ז' וצרוכין הזאה. נמצא שכשישאילן ממנו החבר. וישתמש בהן אחר טבילה שפיר קעביד. אבל משום לא פלוג אמרו שגם אצל חבר אין כ"ח מציל על שאר כלים [ועי' פ"ט דכלים מ"ב ומ"ש שם בס"ד]:

חזרו ב"ה להורות בדברי ב"ש:    ל"ג הכא חזרו וכו'. רק בסוף מ"ד דכולהו ג' פלוגתות חד טעמא אית בהו. ובכולהו חזרו ב"ה בפעם א' וכן כ' רב"א:

משנה ד

לגין:    כלי של עץ או של מתכות שמונח בעליה שקדירה מונחת שם על פי הארובה שבתקרת אהל המת:

והמשקין טהורין:    מטעמא דאמרן. אלא דקמ"ל הך בבא לרבותא דאע"ג שהמשקין תוך הכלי שנטמא. אפ"ה לא חיישינן לחוכא. ומטהרינן למשקין. וקמ"ל נמי סיפא. דכשעירן לכלי אחר נטמאו:

ואם פינן בכלי אחר:    שעירה משקין הנ"ל לכלי שטף אחר שכבר נטמא בהעליה שם:

טמאין:    גם להע"ה דהכלי השני טימא להמשקין אף שלא נטמאו בכלי הראשון. דלא רצו לגזור כל כך לומר דדוקא כשהן שם בכ"ח ישארו המשקין בטהרתן. ולא כשיהיו בכלי שנטמא אלא אדרבה משו"ה טהרו המשקין שנשארו בכלי הראשון כדי שנדע שטומאת כלים אלו רק מדרבנן הוא ולא נשרף עלה תרומה וקדשים. [ותמוהין דברי הר"ב כאן. שכתב דלהכי לא נטמאו המשקין מכלי הראשון. דא"כ לא היתה הקדירה מצלת על המשקין שבעליה לעולם. ותמוה הרי אפשר שינצלו כשיהיו בכ"ח].

האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה:    דגם על האדם גזרו טומאה שם. מהחשש שישתמש בו חבר כשיטבילנו. והרי צריך ספירת ז' והזאה:

והבצק טהור:    דהקדירה שבארובה הציל על הבצק. אבל לא על העריבה שהיא כלי עץ. דמושיל לה חבר מע"ה ומטבילה ומשתמש בה וגם באשה שיש בה חשש נדות. עכ"פ אפשר שישתמש בה חבר שתתעסק אצלו בטהרות כשתספור ז' נקיים לפנינו. והרי העריבה והאשה שניהן צריכין הזאה ג' וז'. מדלא הציל עליהן הכלי של הע"ה. מיהו הא דהבצק טהור. היינו דוקא כשלא חזרה האשה ונגעה בהבצק אחר שהגביה' ידיה מהבצק. דבחזרה ונגעה. הו"ל כפינה להמשקין לכלי אחר ברישא ונטמאה:

ואם פינתו לכלי אחר טמא:    ואצטריך לאשמעינן בצק. דאע"ג דהוה לן לטמויי מב' צדדים. מדנגע בהעריבה ומדנגע בהאשה. אפ"ה בעוד הבצק בחיבורן. טהור ותו קמ"ל נמי סיפא דכשפינהו. לאו דוקא משקין שעלולין לקבל טומאה גזרו בהו רבנן. אלא אפילו בצק שהוא אוכלין. וקמ"ל נמי אשה אע"ג דליכא למיחש גבה רק שישתמש חבר עמה לטהרות בלי הזאה. דהרי בלא זה צריכה ספירת ז' נקיים לפנינו. מדלא בקיאין הע"ה בדיני נדה. אפ"ה גזרו בה רבנן. והא דנקט במשקין ובבצק פינן לכלי אחר. זהו לאו דוקא אלא אפי' בכלי הראשון. בהוציאן מכלי הראשון. וחזר והחזירן לאותה כלי נטמאו. דלא עדיף מאילו הגביה האשה ידיה מהבצק וחזרה ונגעה בו שנטמאה [כתוספתא פ"ה] אלא אורחא דמלתא נקט:

חזרו ב"ה להורות בדברי ב"ש:    אחר שהודיעו ב"ש טעמן. וכן הדין בכ"ח המוקף צמ"פ ועומד באהל המת [כפ"ט דכלים] ומהך טעמא גופא:

משנה ה

היו כלי גללים:    כלים הנעשים מגללי בקר:

כלי אבנים כלי אדמה:    כלים הנעשים מטיט ולא נשרפו בכבשן. וכל אלו אמק"ט. והיה א' מהן מונח בארובה הנ"ל:

הכל טהור:    ר"ל בכה"ג אפי' אדם וכלי שטף שבעליה. כולן טהורים דמדאינן מק"ט. להכי אפי' כשהן ביד ע"ה. חוצצין בפני הטומאה. וה"הבהיה מונח בארובה כלי הבא במדה וכדמסיק במשנה ו'. דכולן מצילין. וכ"ש במונח בארובה פשוטי כלי עץ ואפ"ה לא נקט להו תנא. משום דבעי למתני שמצילין עם דפנות אהלים והרי בא במדה וודאי א"צ דפנות אהלים דהוא עצמו אהל. וכ"כ פשוטי כלי עץ א"צ דפנות אהלים [וכמשנה ו]:

היה:    מונח בארובה הנ"ל:

כלי טהור לקדש:    שיחדה להשתמש בה קדשי מזבח כמנחות או נסכים או בשר קדשים או שמן המנורה:

ולחטאת:    ר"ל או שיחדה להשתמש בה לאפר פרה אדומה:

הכל טהור:    דע"ה נאמן על טהרות הנך כלים המיוחדין להנך. כדי שלא יהיה כל א' בונה במה לעצמו להקריב עליה כשיראה שלא יאמינוהו בטהרות ולהכי חוצצין שפיר בפני הטומאה:

שהכל נאמנין על החטאת:    וכ"ש לקודש. רק רבותא נקט דאפי' חטאת דלית בה שום קדושה אפ"ה זהיר בה הע"ה. והשתא הדר תנא למלתיה וקאמר דלהכי כשהיה בארובה כלי שאמק"ט או כלי שהע"ה נזהר בטהרתו אז כל שבעליה טהור. מפני וכו':

וכלי חרס טהורין:    נ"ל דהכי גרסינן מצילין ומצילין. ור"ל דטעמא דכולה מתני' קאמר בזה דלהכי כשהיה בהארובה כלי שאמק"ט או כלי שנזהר הע"ה בטהרתו כל שבעליה טהור. מפני שכלי שהוא טהור מצ"ע. דהיינו שאמק"ט כלל. כגון כלי גללים וכו'. או כלי שהיא בר קבלת טומאה כגון שהיא כלי חרם אבל היא השתא בחזקת טהרה אפי' ביד ע"ה וכגון שמיוחדת לקודש ולחטאת. ב' מיני כלים אלו מצילין כשהן מונחים בארובה ולא לבד בארובה שרוב החציצה הוא בבנין. אלא מצילין גם בדפנות אהלים. דהיינו כשהדפנות לבד הן בבנין. ורוב החציצה הוא מכלים. אפ"ה מציל. ובזה מפרש במשנה ו'. כיצד מצילין עם דפנות אוהלים:

משנה ו

כיצד:    נ"ל דהך כיצד לא קאי רק אכללא דכלי שאמק"ט כלל. היאך יציל עם דפנות אוהלים. כדי שלא תימא דוקא כשכלי כזה תחוב או מונח בחור טפח שבכותל. שרוב החציצה הוא מדפנות האהל. וכקדירה שבארובה לעיל שהרוב החציצה הוא מעזיבה. אז מציל. להכי קמ"ל הכא בור וכפישא. שדפנות הבור הוא רק טפח ורוב החציצה הוא מכלי שאמק"ט ואפ"ה מציל. ותו קמ"ל בור דלא תימא דוקא בפני עליה שהוא חוץ לבית חוצץ כלי כזו קמ"ל דאפילו בפני הבור שהוא תשמיש הבית. והוא תוך הבית. אפ"ה ניצל ע"י כלי כזה:

הבור:    וחולית הבור גבוה טפח על הקרקע סביב לפיו. אבל הדופן שבקרקע עולם שתוך חלול הבור. לא מחשב דופן מדלא מנכר הדופן רק מצד א':

והדות:    ציסטערן והוא כעין בור בנוי לא תוך הקרקע רק ע"ג שטח הקרקע. וא"כ יש לו דפנות ממש סביב:

שבבית:    שיש מת תוך הבית. וכלים יש בבור ודות:

וכפישה:    כפישה הוא סל גדול שכובשין בו הזיתים מחזיק מ"ס שאמק"ט. והוא דוגמת כלי גללים הנ"ל. רק נקט כפישה. מדרגילה שאין לה דפנות גבוהות טפח דאילו היה לה דפנות גבוהות טפח. הרי כל כלי שאמק"ט שכפוי אפי' על ארץ חלקה שבבית שאין כאן דפנות אהלים כלל. היתה מצלת [כרמב"ם מטו"מ פכ"א ה"ג]. א"נ נקט כפישה לרבותא דאע"ג שהיא מעץ ויש במינה טומאה. אפ"ה מצלת וכ"ש כלי גללים וכו':

נתונה עליו:    כתב הרמב"ם דמיירי שהכפישה כפוייה על פי הבור והדות. ונ"ל דלרבותא נקט כפוייה. אע"ג דבכה"ג דופני הכפישה פינים למטה. וסמוכים לדופני הבור. אפ"ה אין מצטרפין ב' הדפנות לגובה הטפח:

טהור:    ר"ל הכלים שבבור טהורים דאותו טפח שבשפת הבור הו"ל כדופני אוהלים. והכפישא שאמק"ט מצלת עמה. והו"ל שניהן יחד כאהל נעול שתוך אהל המת וכמגדל בבית [רפ"ד] דבטומאה בבית. מה שבתוכו טהור מדאין דרך טומאה לכנוס:

אם היתה באר חלקה:    שפי הבור שוה לקרקע הבית. וא"כ אין לה דפנות אהלים. ולא נקט בבבא זו דות. דכל דות יש לו דפנות טפח. וכמש"ל:

או כוורת פחותה:    ר"ל או שלא היו הכלים בבור רק תוך כוורת שמחזקת מ"ס. ונפחת קצת מדפנותיה. וה"ה בהיתה שלימה. אם כפישא נתונה עליה אינה מצלת על מה שבתוכה רק במחוברין שניהן יחד בצמ"פ אע"ג שכל א' מחזיק מ"ס [וכמש"ל בבועז רפ"ד בשם הר"ש] רק נקט הכא פחותה לרבותא דסיפא דאע"ג שפחותה אפ"ה כשמכוסה בנסר חלק מצלת על מה שבתוכה. מיהו כל כלי שמחזיק מ"ס וכפוי פיה על הארץ מצלת אשתחתיה [ככלים רפ"י]:

וכפישה נתונה עליה:    עפ"י הכוורת או הבור [ונקט עליה לשון נקיבה משום כוורת. וגם באר בל' נקיבה נקרא. כמו באר חפרוה שריה. וכי במשנתינו באר חלקה]:

טמא:    וקמ"ל בור חלק. דאע"ג דודאי הוא כאהל. אפ"ה מדהוא חלק בלי שפה סביב לפיה. א"כ אין לה דפנות אהלים וקמ"ל כוורת. דאע"ג דודאי יש לה דפנות. עכ"פ מדנתנקבה ונפרץ קצת מהדופן. אינה עוד אהל. ולא מחשבו תו דפנותיה כדפנות אהל. ומיירי שאותו הפחת שנפרץ בהכוורת אין בו טע"ט. דאל"כ אפי' היה דינה כאהל. או שהיה נסר חלק על פיה. היה הטומאה נכנסת דרך נקב שבכוורת [ותמוה תמיהת רתוי"ט בזה וע"ש]:

אם היה נסר חלק:    ר"ל אם באר חלקה הנ"ל או כוורת פחותה הנ"ל מכוסים עם נסר חלק:

או סרידה שאין לה גפיים:    ר"ל או שהם מכוסים עם עריבה שאין לה אוגנים. וכך רגילה להיות עריבה של בעה"ב. דמדאין לה ב"ק אינו מקבל טומאה [ועי' מ"ש בס"ד כלים כ"ח מ"ג]:

טהור:    דמדמכוסים בהנך שאינן כלים א"צ בדפנות אהלים. דכך היתה הלממ"ס. דדוקא אהל שנסתם פתחו עם כלי אינו חוצץ בפני הטומאה ?כך שיהיה להאהל או להכלי דפנות טפח. אבל בנסתם האהל עם דבר שאינו כלי. אע"ג שאינן מדובקין יחד בצמ"פ. וגם אין דפנות לא להאהל ולא לדבר שסתמו. כגון בור חלקה שנסתם עם נסר חלק אפ"ה מציל. וה"ה בכוורת שנפחת. אף דלענין שיציל בצירוף כלי כיון שנפחת לא מחשב תו כאהל [וכלעיל סי' מ"ו] אפ"ה לענין שתציל הכוורת לבד. כגון בכפויה על פיה או בשפיה למעלה ומכוסה בנסר אע"ג שיש נקב מפולש בדפנה אפ"ה כיון שאין הנקב טע"ט מציל. וכמגדל לעיל [פ"ד מ"א]. עוד י"ל דכוורת אפי' נתנקב. עכ"פ מדמחזיק מ"ס לעולם מחשב כאהל. רק אם נסתם פיו בכלי צריך שיהיה דפנות אהלים. וזאת הכוורת מדנפחת בדפנותיו. תו לא מחשבו דפנות אהלים. דדפנות שלימות בעינן. אבל כשמכוסה בנסר. הו"ל כשאר אהל בלי דפנות. וכבור חלק שכשמכוסה בנסר מציל:

עד שיהא להן דפנות:    ר"ל הא דאמרינן דדוקא במכוסה הבור בכפישה. אין הבור מציל עד שיהא שם דפנות אהלים אבל במכוסה הבור בנסר חלק מציל אפי' בלי דפנות אהלים. והרי על זה יש להקשות. ולאו ק"ו הוא ומה במכוסה בכפישה. שיש לה עכ"פ דפנות נמוכות פחות מטפח אפ"ה אינה מצלת בבור חלקה. מכ"ש במכוסה בנסר חלק. דהול"ל שלא יציל בבור חלקה. וע"ז משיב התנא. שאין הכלים מצילין וכו'. ור"ל דה"ט. דכך קבלנו הלממ"ס שאין הכלים עם דפנות מצילין אהלים עד שיהיו להן. דהיינו להכלים או לאהלים דפנות ממש. וכדמסיק וקאמר. וכמה תהא וכו' דצריך שיהיה הדופן שיציל גבוה טפח. אבל כשאין להכלי דופן כלל. כבור שמכוסה בנסר. אז אפי' גם אין דפנות להאהל כלל. אפ"ה כיון שהוא סתום מציל:

וכמה תהא הדופן:    שיציל בין שיהיה הדופן בהבור או בהכלי שנתכסה בו הבור:

אינה דופן:    ר"ל אבל אם היה חצי טפח גובה דופן להבור. וחצי טפח גובה דופן להכלי. אינו מצטרף:

עד שיהא לה טפח ממקום אחר:    בבור או בהכלי שמכסה פה הבור:

משנה ז

כשם שמצילין:    כלים בצירוף דפנות אהלים:

מבפנים:    תחת תקרת הבית:

כך מצילין מבחוץ:    כשהכלי שאמק"ט מונח באויר. ופיה סמוך לכותל הבית. דאע"ג דכל כלי אף שאמק"ט. אם מונח באויר וטומאה תחתיה נעשת הכלי אהל שתתפשט הטומאה לכל שתחתיה. אבל אינה חוצצת בין הטומאה והטהרה שא' מהן למטה וא' למעלה [והיינו על דעת הר"ש שהבאנו בבועז רפ"ד בס"ד] [וכפ"ו מ"א] הכא בסמוכה הכלי לכותל הבית דינה של הכלי כאילו היא אהל מחובר וחוצצת:

כיצד כפישה:    מחזקת מ"ס:

שהיא נתונה על היתדות מבחוץ:    והיתידות גבוהות טפח ופה הכפישה פונה לכותל הבית. ואין בין פיה לכותל אויר טפח. ונקט יתידות משום טומאה תחתיה. דאילו היתה הכפישה מונחת על הארץ וטומאה רצוצה תחתיה אז הרי אפי' אי הוה חשבינן הכפישה כתקרה היוצא מכותל הבית. הרי גם טומאה שהיא בתוך הבית רצוצה הטומאה בוקעת ועולה ויורדת אפי' בתוך חלול הבית. וה"נ היה מה שבתוך הכפישה טמא [וכ"ה בתוספתא]:

כלים שבכפישה טהורים:    דמדסמוכה לכותל הבית. הו"ל דופן הכפישה שלמטה כאילו היתה תקרה בולטת מכותל הבית שחוצצת בין שתחתיה לטהרה שבתוכה ושע"ג. אבל אילו לא היתה סמוכה לכותל אע"ג שכפישה אמק"ט אינה חוצצת [ואפי' להרמב"ם וראב"ד [פי"ב מטו"מ ה"ב ופי"ג] דכלי הבא במדה חוצץ. י"ל דהכא מיירי בשהכפישה אינה מחזקת מ"ס ואפ"ה אמק"ט מדמשמש כפוי [ככלים פי"ד מ"ג]. א"נ לעולם במחזקת מ"ס מיירי. ואפ"ה דוקא בעומד כדרכה ופיו למעלה או בכפוי דבזה ובזה הוא דרך תשמישו. להכי מציל מדין אהל אבל כשמוטה על צדו נפק מתורת אהל ואינו מציל רק בצירוף דפנו' אהלי' [ועי' פ"ט מ"ב ורמב"ם פכ"א מטו"מ ה"ב ודו"ק]] מיהו כלים שתחתיה בין שדבוקה או אינה דבוקה לכותל טמאים. דהרי גם כפישה שמחזקת מ"ס נעשת אהל לטמא [כלקמן רפ"ח] (ח):

אינו מציל:    אין הכפישה שסמוכה לכותל זה או זה מציל על כלים שבתוכה. דדוקא בשסמוכה לדפנות אהלים מצלת. אבל כתלי גנה וחצר אינן לאהל:

קורה:    בקורה רחבה טע"ט מיירי. דעי"ז מביאה טומאה לכל שתחתיה ממקום למקום ועי"ז גם היא דינה כמעזיבה או כזיז היוצא מכותל הבית. וכלעיל דמהני להחשב סתימה לפה כ"ח הסמוך לה:

שהיתה נתונה מכותל לכותל:    נ"ל דה"ה בבולטת רק מכותל אחד ורק לרבותא אליבייהו דחכמים נקט מכותל לכותל דאע"ג דיש להקורה כותל מכאן ומכאן. אפ"ה אם הקדירה שתחתיה משוכה מכנגד תחתית הקורה אין הקורה נחשב לה כמעזיבה לסתום פה הקדירה:

טומאה תחתיה:    תחת הקורה דאילו תחת הקדירה. אז אפילו היה כל פה הקדירה מכוסה מהקורה. בין שהטומאה היתה רצוצה תחתיה. או שיש אויר טע"ט תחתיה. לכ"ע אינה מצלת על מה שבתוכה. ואפי' מה שלמעלה מאויר פה הכלי. כל מה שכנגד הכלי טמא [כלקמן ספ"ט] ורק במדובקת במשקוף הפתח מצלת עם דפנות אהלים כשיש רווח טע"ט תחתיה [כלקמן סוף פ"י]:

רבי עקיבא מטהר וחכמים מטמאין:    ביש טפח אויר בין פה הקדירה לתחתית הקורה שלמעלה מהקדירה. אפי' לר"ע היתה הטומאה מתפשטת לכל הטהרות שתחת כל אורך הקורה. ולפיכך הכלים שבתוך הקדירה טמאין. ואע"ג דלקמן [פ"י סוף מ"ו] אמרינן דכשהקדירה רחוקה הרבה מהמעזיבה. ואפ"ה כלים שבקדירה שעומדת שם למטה ניצולים מטומאה שבבית. התם אין הטומאה שבבית מתפשטת להאויר שממעל לפה הקדירה. דהרי הארובה שממעל לפה הקדירה מגולה הוא. משא"כ הכא מתפשטת הטומאה תחת כל אורך הקורה. ומשם חוזרת ומתפשטת להאויר שבין הקורה לפה הקדירה ונטמא כל מה שבתוכה. וה"ה אם היה כל פה הקדירה מכוסה. ע"י שדבוק כל שפת פיה בתחתית הקורה. אפי' לרבנן היו הכלי' שבקדירה טהורי'. דמהיכן תבוא טומאה לתוך הקדיר' דאע"ג דכלי אינה חוצצת והרי כאן מונחת הטומאה תחת הקורה. והתפשטה הטומאה תחת כל ארכה. עכ"פ הקדירה בעצמה נשארת בטהרתה דכ"ח אמק"ט מגבו. וגם לא התפשטה טומאה מתחת הקורה לתוך הקדירה. דהרי פה הקדירה מכוסה בהקורה. ולא התפשטה הטומאה להאויר שממעל לפה הקדירה. מדאין כאן אויר בין פיה לתחתית הקורה. ואע"ג דאמרן לעיל [סי' ג'] דכ"ח שמודבק פיה בפנים בכותל הבית שמת בתוכו. אין הקרירה מצלת על מה שבתוכה אם אין הקדירה מודבקת בצמ"פ בכותל הבית אפ"ה היכא שמודבק פה כ"ח בתקרה מצלת על אוכלין ומשקין שבתוכה אפי' באינה מודבקת בהתקרה בצמ"פ [ועי' לעיל משנה ב]. רק פלוגתייהו דר"ע ורבנן במשנתינו. היינו בשמרוחק שפת פה הקדירה מתחתית פני הקורה פחות מטפח. דלר"ע דין הקורה כתקרה. להכי כמו בכפישא שסמוכה לכותל אמרינן לעיל דכשאין טפח בין פיה להכותל מצלת על מה שבתוכה וע"ג. וכ"כ אמרינן לקמן [פ"ט מ"ט] דכוורת שמודבק פיה לכותל הבית או שאין שפתותיה מרוחקין מהתקרה טפח. אז אם טומאה בבית תוכה טהור. ה"נ הכא בהקדירה שאמק"ט מגבה. אם שפת פיה מרוחק מתחתית הקורה רק פחות מטפח אין הטומאה נכנסת דרך שם. ולהכי מצלת הקדירה על מה שבתוכה. ולרבנן דוקא בשהקדירה עומדת תוך הבית ויש בין שפת פיה לתקרה רק פחות מטפח. מצלת הקדירה על מה שבתוכה מדמצורפת הקדירה לדפנות אהלים. דהרי להתקרה שסמוכה להקדירה יש דפנות מכל הצדדים סביב להכי מחשבה התקרה נמי כדפנות אהלים. אבל קורה זו שאין לה דפנות דגם ב' דפנות שב' ראשי הקורה סמוכה עליהן. לא להקורה הן עשויין רק להבית עבידן [כסוכה י"ז א'] להכי לא מחשבה הקורה כדפנות אהלים ורק במודבק פיה ממש להקורה אז מצלת: