תפארת האדם/יז
יז
[עריכה]זהר תזריע מח, א: תאנא, בכמה דרגין אתקרי בר נש? אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכלם — אדם, דכתיב (בראשית א, כז): ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכתיב (בראשית ט, ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ולא כתיב 'גבר', 'אנוש', 'איש'. אמר ר׳ יהודה: אי הכי והא כתיב (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳", מאן בעי למקרב קרבנא? מאן דאיהו חטאה, וכתיב אדם? אמר ר׳ יצחק: תא חזי, קיומא נייחא דעלאין ותתאין הוא קרבנא, נייחא דקב״ה. ומאן אתחזי למקרב קמיה האי נייחא? הוי אומר 'אדם', דיקירא מכולא. אמר ליה: אי הכי, הא כתיב (ויקרא יג, ג): "אדם כי יהיה בעור בשרו" וגו׳ "והיה בעור בשרו לנגע צרעת"? אמר ליה: להאי בעי קב״ה לאדכאה יתיר מכולא. דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכולהו לא ליתיב הכי. ובגין כך כתיב באדם: "והובא אל הכהן"; ובא לא כתיב אלא והובא. דכל מאן דחמי ליה אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי וכו׳. אמר ליה: והא כתיב: "והאיש משה" (במדבר יב, ג); "כי זה משה האיש" (שמות לב, א), אמאי לא אקרי 'אדם'? אמר ליה: משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב: "לא כן עבדי משה" (במדבר יב, ז); "משה עבדי" (יהושע א, ב), ואוף הכי אקרי 'איש' לגבי 'אדם' דלעילא. אמר ליה: אי הכי, והא כתיב (שמות טו, ג): "ה׳ איש מלחמה", ולא כתיב 'אדם'? אמר ליה: "סוד ה׳ ליראיו" וכו׳. אזל לגבי דר׳ אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר: אימתי אתקרי שלימותא דלעילא? כד יתיב גביר בכורסיא, ועד דלא יתיב בכורסייא לא אשתכח שלימותא, דכתיב (יחזקאל א, כו): "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", משמע דכתיב 'אדם' דהוא כללא שלימותא דכולא וכו׳. אמר ליה: אי הכי, הא כתיב: "ה׳ איש מלחמה", ולא כתיב 'אדם'? אמר ליה: יאות שאלת. תא חזו: התם לא אשתכח שלימותא דכולא, בגין כד אקרי איש. אבל הכא שלימותא דכלה וכללא דכולא, בגין כד אקרי אדם וכו׳. אמר ליה, כתיב (תהלים לו, ז): "אדם ובהמה", ולא כתיב 'איש ובהמה'? אמר ליה, ולא? והכתיב (שמות יא, ז): "למאיש ועד בהמה"? אבל מה דכתיב "אדם ובהמה", כדכתיב מל"א ה,יג): "מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר", אורחיה דקרא הוא דנקיט על מה[1] מכולהו ונמיק[2] מכולהו, אוף הכא עלאה מכולא — אדם, ונמיק מכולא — בהמה. אמר ליה, והא כתיב (בראשית ב, ה): "ואדם אין לעבוד [את] האדמה"? אמר ליה: תא חזי, דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכולהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא וכולהו אתעכבו עד דייתי ההוא דאקרי 'אדם' וכו׳, משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי. הדא הוא דכתיב: ואדם אין, כלומר: כולהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא עד דאתחזי, ובגין כך לא אתחזי האי דיוקנא אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הדא הוא דכתיב (שם ב, ז): "וייצר ה׳ אלהים את האדם", בשם מלא כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכולא וכולא דכולא וכו׳. תניא, אמר ר׳ יוסי, כתיב (יחזקאל א, י): "ודמות פניהם פני אדם", כללא דכולא, וכולא כלולן בהאי דיוקנא.
שם מח, ב: ובההוא דיוקנא דאדם אתחזיין כל גוונין וכל דיוקנין, כמה דתנינן: אנפו אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין. אמר ר' יצחק: תא חזי, כל מאן דאיהו תחות שולטני דאדם אתקרי איש, משום דאתתקן בגוונא דאדם מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא,
זהר וירא צז, א: "הנצנים נראו בארץ" (שיר השירים ב, יב). כד ברא קב״ה עלמא, יהיב בארעא כל חילא דאתחזי לה, וכולא הוה בארעא, ולא אפיקת איבין בעלמא עד דאתברי אדם. כיון דאתברי אדם, כולא אתחזו בעלמא וארעא גליאת איבהא וחילהא דאתפקדו בה. כגוונא דא שמים לא יהבו חילין לארעא עד דאתא אדם. הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ה): "וכל שיח" וגו׳ "ואדם אין" וגו׳.
זהר תרומה קעח, א: דיוקנא לפרצופא דאדם יתיב על כרסייא, וכתיב (יחזקאל א, כו): "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה".
זהר ויקהל ריא: אדם כללא דכלא, דכתיב: (ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם) ["ודמות פניהם פני אדם"] (יחזקאל א, י).
זהר נשא קמד א: "וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ" (בראשית י, ו), לאפקא אדם דלעילא דלא הוי בארץ וכו׳. "ויאמר ה׳ אמחה את האדם" וגו׳, לאפקא אדם דלעילא. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי, לאו לאפקא כלל, משום דלא קאים דא בלא דא וכו׳. "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים" (קהלת ז, יט), דאינון תקונא שלימא דאדם, ואדם הוא תקונא דלגו מניה קאים רוחא, ובהאי תקונא דאדם אתחזי שלימותא מהימנותא דכלא דקאים על כורסייא, דכתיב: "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה".
זהר פנחס רמא, א: פני אדם, דמקריב רוחיה ונשמתיה, מתקרב לגבי אדם עלאה.
שם ב: כדין אדם דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר דיוקנין וכו׳, דכליל כל דיוקנין, לאתערא ליה עליה כדקא חזי. והיינו (תהלים כה, א) "אליך ה׳ נפשי אשא".