תורת הבית הארוך/בית שני/הכל

מתוך: תורת הבית הארוך/בית שני/שער א (עריכה)

תורת הבית הארוך · בית שני · שער א · >>

הבית השני בהכשר הנשחטים

השער הראשון

בביאור הדברים המפסידין השחיטה הדברים הידועים שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור : גרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו, פי' במשנתנו דתנן בפרק השוחט נפלה סכין והגביהה נפלו כלים והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. דרסה דתנן נמי התם התיז את הראש בבת אחת פסולה. חלדה דתנן התם החליד את הסכין תחת השני ופסקו רב ישבב אומר נבלה. הגרמה דתנן בפרק קמא דחולין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה. עיקור פירש רש"י ז"ל היינו פסוק הגרגרת ותניא לה במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. ואינו מחוור אם איתא דמידי דמטרפי סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הושט. ועוד דקתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואלו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא. וכדתנן בפרק אלו טרפות אלו טרפות בעוף נוקבת הושט ופסוקת הגרגרת וכן תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וא"ת דילמא שמואל כרביא בר קיסי סבירא ליה דאמר דלא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור דהכי אגמריה רחמנא למשה למליקה בעיקור סימנין כשרה לא היא דאטו טרפות ונבלות אכשר רחמנא למזבח ועוד דע"כ שמואל לית ליה דרביא בר קיסי דאדרבה פרכינן עליה מדשמואל דאמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול פסול ואמרינן אההיא פליגא. והנכון בעיני כמו שפירש בה"ג דעיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאינו עושה אותו טרפה ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טרפה היא לא תהני שחיטתה והכי נמי מוכח בריש פרק אלו טרפות דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשרה, ואקשינן עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן. ותנינן ליה בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות דאלמא לאו שחיטה היא כלל דהא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחייב לכסות ואנו עתידין לבאר לפנינו בעז"ה דיני העיקור ודיני פסוקת הגרגרת. דברים אלו שהן שהייה דרסה חלדה גרמה ועיקור לא נתפרשו בכתוב אלא מפי השמועה למדום הלכה למשה מסיני דגרסינן התם בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום שסח הטהו, ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד דמטי דם הנפש ולטעמיך שהייה חלדה דרסה הגרמה ועיקור מדאורייתא מי כתיבן אלא הלכתא גמירי לה לשחיטה מן הצואר נמי הלכתא גמירי לה וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא, פירוש שלא לחתוך אלא מקום שהוא שח בלבד דהיינו סימנין אבל לא המפרקת כדי שלא יבלע דם באיברים ובשחיטת קדשים לדם הוא צריך להזיות ולזריקות. רב יימר אמר מהכא כלומר אין אנו צריכין למילף מקדשים דבחולין גופייהו כתוב וזבחת מבקרך ומצאנך ממקום שזב הטהו, ואימא מלבו ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן אלא הלכתא גמירי להו וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא כלומר ממקום שזב בלבד דהיינו הסימנין אבל לא ישבור המפרקת שאלו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואסור וכדאמרינן בפרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, ומיהו דרסה מיכתב כתיבא והכא בגררא דאינך אמרה דתנן התיז את הראש בבת אחת פסולה, ואמרינן עלה בגמרא מנא לן אמר שמואל חץ שחוט לשונם תנא דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם, מאי ואומר וכי תימא זהב שחוט שנטווה כחוט ת"ש חץ שחוט. שהייה כיצד שנינו בפרק השוחט נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה רבי שמעון אומר כדי ביקור ואמרינן עלה בגמרא מאי כדי שחיטה אחרת כלומר מי נימא כדי שחיטת בהמה אחרת או אפילו כדי שחיטה אחרת, ואפילו הקלה שבשחיטות דהיינו כדי שחיטת עוף, אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת, ואיתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף, וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שחיטת בהמה לעוף, ר' חנינא אמר כדי שיביא בהמה וישחוט, ואקשינן יביא אפילו מעלמא אם כן נתת דבריך לשיעורין, ופריק רב פפא בעומדת להטיל כלומר שעומדת לפניו, והיינו כדי שיטלנה וירביצנה וישחטנה במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה דקה לדקה וגסה לגסה, ודר' יוסי בר חנינא לא פליגא אדרבי יוחנן ושמואל דאע"ג דאינהו לא אדכרו שיעור הגבהה והרבצה לאו משום דלית להו הכי אלא הכל בכלל שחיטה היא ותדע לך דהא כל הני פרושי הוא דקא מפרשי שחיטה אחרת דתנינן במתניתין ואע"ג דלא אדכרו במתניתין כדי שיביא ולא כדי שיגביהנה וירביצנה ואפילו הכי פרשו אינהו דהני כולהו בכלל שחיטה אחרת דתניא נינהו דכולהו צורך שחיטה נינהו, והילכך קיימא לן כי הא דרבי יוסי ברבי חנינא אבל רש"י ז"ל גריס בדרב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ופי' ועומדת להטיל איכא בין ר' יוחנן ובין ר' חנינא דרבי יוחנן שלא הזכיר יביא בהמה אלא כדי שחיטת בהמה לעוף לית ליה כדי שיביא אלא כדי שיעור שחיטה בלבד ר' חנינא אמר כדי שיגביהנה וירביצנה, וכיון שכן לא עבדינן בה עובדא אלא כר' יוחנן דמחמיר. ואינו מחוור דהא לא איבעיא להו מאי בינייהו כדי שתהא התשובה בעומדת להטיל איכא בינייהו. אלא ודאי אין הדברים נראין אלא כלשון הראשון. ומכל מקום יש לחוש לדברי רש"י ז"ל וגם הרב בעל המאור ז"ל כתב כן שראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל בזה. ולענין עוף הגאונים ז"ל וכן הרב אלפאסי ז"ל אמרו דהכל בכלל שתי מדות אלו דהיינו דקה לדקה וגסה לגסה. ולומר דבהמה דקה לעוף שאלמלא כן היה לו לפרש ועוף לעוף. ואתיא דר' יוסי כשמואל ורבי יוחנן וקיימא לן כוותייהו דאע"ג דפליגא אדרב דאמר ועוף לעוף הא קיימא לן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ועוד דהוו להו שמואל ורבי יוחנן קיימי בחדא שטתא ורבי יוסי בר' חנינא רבים לגבי דרב. אבל רש"י ז"ל מחמיר בדבר וסביר דכיון דחלק ר' יוסי בר' חנינא בין דקה לגסה שמע מינה דאף לעוף כן ודקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דשמואל ור' יוחנן פליגא הוו להו רב ור"י בר' חנינא לאיסורא ועבדינן כוותייהו. וראוי לחוש לדבריו ז"ל. אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. והוא שלא יגביה ידו מן השחיטה וישחט אפילו בסירוגין דבעי רבא שהיות מהו שיצטרפו. ואמרינן ותיפשוט ליה מדידיה דאמר דאפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. ופרקינן התם בדלא שהה. בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו. פירש"י ז"ל בין בעוף בין בבהמה ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. ולזמן מרובה חזר ושחט את המיעוט ועלתה בתיקו ולחומרא דכל שהוא עושה אפילו המיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנין וכדרך שכתבנו משמו בבעיא דהחליד במיעוט סימנין. ואינו מחוור כלל דאין לאחר שחיטת הרוב כלום. ובהדיא תניא בתוספתא שחט אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. ובבעיא החליד את הסכין במיעוט סימנין נכתב יותר בס"ד. והר"מ במז"ל פירש דקאי אכדי שחיטה אחרת כלומר מיבעיא כדי שחיטה גמורה או אפילו ששהה כדי מיעוט סימנין. וגם זה אינו נכון כלל חדא דהוה ליה למימר שהה כמיעוט סימנין בכף הדמיון. ועוד דבתר דברי ר' יוסי בר' חנינא הוו להו לאיתויי ולא בתר מימרא דרבה ולפיכך הפירוש הנכון דעל דברי רבה קאי ובבהמה קאי ובמיעוט בתרא דסימן קמא. וכלפי מאי דאמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. בעי רב הונא בר נתן דלמא הא דרבה דוקא במתעסק ברוב הסימנין דמתעסק בשחיטה הוא אבל בששחט רוב סימן הראשון ושהה במיעוט אחרון אינו אלא כמחתך בבשר בעלמא הואיל ואין המיעוט מעכב בשחיטה או דילמא כיון דלכתחילה צריך לשחוט כל שנים הרי הוא כמתעסק בשחיטה והרי הוא בכלל דברי רבה וכשרה. ועלתה בתיקו ולחומרא. וזה הפירוש המחוור בשמועה זו. ולפיכך לא באה השאלה הזאת אלא בחלדה ושהייה לפי שאין לה עסק כלל בשאר הלכות שחיטה דהיינו דרסה הגרמה ועיקור :

דרסה כיצד שנינו בפרק השוחט התיז את הראז בבת אחת פסולה פירוש שחתך את הסימנין בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה ואעפ"י שלא חתך המפרקת דחתיכת הסימנין קרויה התזת הראש לפי שעיקר החיות בסימנין וכיון שנחתכו רואין את הראש כמונח בדיקולא. וכדתניא מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט. ואיתמר בגמרא מנא הני מילי כלומר דאין שחיטתה בדריסה אמר שמואל דא"ק חץ שחוט לשונם. ותנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכה"א זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם מאי ואומר וכי תימא האי זהב שחוט שנאמר שנטווה כחוט תא שמע חץ שחוט. עוד שנינו שם היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. פירוש היה שוחט דרך משיכה אם יש בסכין מלא צואר שחיטתו כשרה. דכיון שהסכין מלא צואר וחוץ לצואר כשרה ופרישנא בגמרא אם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בבהמה אחת וכן מלא צואר חוץ לשני צוארין בשתי בהמות וכן הדין למאה. הא פחות מכשיעור הזה שחיטתו פסולה. במה דברים אמורים כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל שחיטתו כשרה ואיכא למידק בשוחט שתי בהמות ואין בסכין אלא כמלא שני צוארין בלבד אם נפסול את שתיהן או הראשונה בלבד. ובתוספות פירשו שאין פסולה אלא הראשונה לבדה אבל השנייה הרי יש בשחיטתה מלא צואר חוץ לצוארה. אבל הרב רבי משה בר' נחמן ז"ל פירש דשתיהן אסורות דשתיהן בשחיטה אחת נשחטו וכיון ששחיטת הראשונה על כרחנו בדרסה נשחטת אפילו השנייה כן וכן עיקר. ובשער במה שוחט כתבתי יותר בעיקר שיעורי הסכין. שנינו בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשרה ואוקמה ר' ירמיה בגמרא בסכין אחד ושני בני אדם אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה קתני כגון ששוחטין באלכסון ולומר דאפילו הכי אין חוששין שמא ידרסו זה על זה וכדאקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה וא"ר אבין תני אין חוששין שמא ידרסו זה על זה. ומסקנא דשמעתא דבין בסכין אחד ושני בני אדם בין בשני סכינין ושני בני אדם היא מתני' וכמו שאני עתיד לכתוב בשער שני של בית זה בשיעור הכשר השחיטה :

חלדה כיצד שנינו בפרק השוחט שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה כלל א"ר ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא. ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן פסולה תחת העור כשרה. ואקשינן מאי קמ"ל פירוש במאי דקאמר בין סימן לסימן פסולה דהא תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ור' עקיבא אומר טרפה ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי מלמטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרכה דשחיטה אימא שפיר דמי קמ"ל והא דקאמר רב יהודה תחת העור כשרה פליגי בה בי רב דגרסינן התם בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו והרב אלפאסי ז"ל כתב דהוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא. וכן כתבו כל מחברי ספרים. ואני תמה היאך מניחים דברי רב יהודה שהעיד ואמר משמיה דרב תחת העור כשרה ותפשינן חששא דבי רב דאמרי איני יודע ושמא בי רב משמיה דרב אמרי איני יודע וכלפי מה שאמר רב יהודה משמיה דרב דפשיטא ליה דכשרה אמרי אינהו דלא כשרה אמר אלא באיני יודע אמרה. ועוד דכיון דשקלי וטרו אליביה דקא מיבעיא להו תחת מטלית וצמר מסובך מהו שמע מינה דכדידיה סבירא להו ולחומרא. והילכך בין תחת העור בין תחת מטלית וצמר מסובך פסולה. ופירוש מטלית דוקא במדובק סביב הצואר בקירא או בזפתא וכיוצא בזה או שקשור בצואר ומהדק היטב אבל נפלה טליתו עליה ושחט תחת טליתו כשרה וכלשון הזה כתב בעל הלכות גדולות רוקעתא דמידבק בקירא או בקנדרוג או בסנדרוס ודביקה ההיא רוקעתא עילוי אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. וגרסינן תו התם בעי רב פפא החליד סכין במיעוט סימנין מהו תיקו. ופירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא דאע"ג דאישתחיט רובא ואכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בחלדה או בהגרמא או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה וכן פירש בבעיא דאיבעיא לן גבי שהייה שהה במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן בתרא וכמ"ש למעלה במקומו. והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דאמרינן בההוא פירקא בפלוגתא דרב ודרב כהנא אי מחצה על מחצה כרוב או אינו כרוב ואקשינן לרב דאמר הרי הוא כרוב והתניא שחט חצי קנה ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה. ופרקינן מי סברת בבהמה לא בעוף דממה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא שחיט לה רובא דגרגרת ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת דאלמא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב אע"ג דחזר לזמן מרובה וגמרו לא מיפסלא בהכין. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב הא למאן דאמר אינו כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כוותיה ואינו מחוור דמכל מקום מיניה שמעינן לדידן דהא רב ורב כהנא בהא לא פליגי ועוד דבהדיא תנינן בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. ועוד דלפי דרכו של רבנו זצ"ל הוצרך הוא לפרש גם בהגרמה כן ואפילו שחט שני שליש והגרים שליש שחיטתו פסולה כרבנן דר' יוסי בר' יהודה דאמרי אם שייר מלא החוט על פני כולן וזו קשה שבכולן דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוסי בר' יהודה דאמר מלא החוט על פני רובו. ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה בפירקין דהשוחט דתנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו והוה לי מחלוקת בפ"ק וסתם בפירקא דהשוחט והלכה כסתם דבחדא מסכתא יש סדר למשנה ועוד דבי רב דהכא היינו רב הונא כדאיתא בשילהי פרק קמא דסנהדרין ואילו רב הונא הוא דאמר בפרק קמא משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה ורב יהודה לא פליג עליה התם אלא משום דלא עביד רובא בשחיטה אלמא לכולי עלמא שחט שני שליש והגריש שליש כשרה ולא אמרינן כיון שנגמרה שחיטה בפסול פסולה אלא כל היכא דאישתחיט רובא בהכשרה כשרה. והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דבמיעוט בתרא דסימן קמא קאמר ובבהמה דוקא קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבר שחיטה הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה ורב פפא אליבא דרב יהודה דמכשיר בתחת העור מיבעיא ליה. ולכשתמצא לומר דלרבי רב קא מיבעיא ליה הכי קאמר מי הוי האי מיעוט כעור וספיקא הוי או דילמא חלדה ודאית היא כיון דהויא בסימנין וסלק בתיקו ולחומרא :

הגרמה. כיצד שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה ר' יוסי אומר מלא החוט על פני רובה ותניא בברייתא ר' יוסי בר' יהודה אומר השוחט בשאר טבעות אעפ"י שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה. פירוש אעפ"י שאין מקיפות כל הקנה ואעפ"י ששחט רוב היקיפן לא שחט רוב חללן אפילו הכי אם שייר בהן מלא החוט על פני רוב היקיפן שחיטתו כשרה דהדין ברייתא אמתניתין סמיכא ואעפ"י שרש"י ז"ל לא פירש כן לא כתבנו פירושו מפני שיש עליו כמה קושיות. תשלום הברייתא ומוגרמת פסולה העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה כלומר אפילו על מוגרמת דרבי יוסי וכמאן דאמר משפוי כובע ולמטה כשרה וכדאמרינן התם רב נחמן אכשר משפוי כובע ולמטה אמר ליה רב חנא בר קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה ואוקימנא רב נחמן כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר ר' יהושע בן לוי מוגרמת דרבנן כשרה לר' יוסי בר' יהודה ומוגרמת דר' יוסי בר' יהודה כשרה לר' חנינא בן אנטיגנוס והלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה. ולישנא דגמרא נמי והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי. ולמטה עד כמה גרסינן בר"פ אלו טרפות תני רב יצחק בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה ואמר רבה תחתונה שהיא עליונה. כלומר עליונה כשמעמידה הטבח שאני אומר כדי שתפשוט צוארה כדרכה ותרעה ובלבד שלא יאנוס. בעי רב חנניא ואיתימא רבי חנינא אנסה עצמה מאי תיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. והילכך דוקא כדי שתפשוט צוארה מעצמה כדרכה ותרעה אבל בלמעלה לית הלכתא כההוא תנא דכרבנן ורבי יוסי שנאה ואנן כרבי חנינא בן אנטיגנוס קיימא לן כדאמרן. ומקום שחיטה בושט. גרסינן בר"פ אלו טרפות תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא. ואסיקנא אמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דרב הכי אמר רב ושט נתנו בו חכמים שיעור. ואמרינן עלה בגמרא מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל דתרבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא. וגרסינן תו התם למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר ר' נחמן עד כדי תפירת יד ולמטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד שישעיר ושט. איני והאמר רבינא אמר גניבה משמיה דרב טפח בושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית והא כי שחיט בכרס שחיט אימא טפח בכרס סמוך לושט זו היא כרס הפנימי ואי בעית אימא כי קאמר רב בתורא דנפיש שעורתיה וכן הלכה דלמעלה מניח כדי תפיסת יד ולמטה עד מקום שישעיר ושט פירוש דקאי פרצי פרצי דדמי לכריסה ופירש הרב אלפאסי ז"ל משום רבוותא כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו. והרב בעל הלכות ז"ל כ"כ כדנקיט איניש בתרתי אצבעותיו. ובתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הן ופירשו כדי שיוכל לקרוץ בשתי אצבעותיו. אפילו כל שהו. ואני שמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צידי הצואר וזהו רחב אצבע. והר"מ במז"ל כתב דזה השיעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו. ורש"י ז"ל פירש כשלש וארבע אצבעות ותופס השיעור הזה בעיקר. ולצאת ידי כל ספק ראוי לכתחילה להתרחק כל מה שיוכל לחוש לכל השיעורין. וגרסינן התם ההוא תורא דהוה לבני רב עקביא דאיתחילא בית שחיטה בתרבץ הושט וגמרה בושט עצמו אמר להו רבא רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל וטריפנא ליה חומרי דרב דטריף במשהו והאמר רב מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא אי כשמואל הא אמר ברובו כרב דאמר במשהו. ואסיקנא דכולה כרב עבדא דלאו מקום שחיטה הוא וכדאמר רמי בר יחזקאל והא דקאמר והאמר רב מקום שחיטה הוא למאי דכייל רב יהודה משמיה דרב קאמר והוא לא סבירא ליה אלא כאסהדתיה דרמי בר יחזקאל הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשרה כי נפיק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינא רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא מכשר מכשרנא טריף אמר ר"ה שפיר קא קפיד חדא דהוא שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה כלומר דאע"ג דשליש אמצעי בהגרמה וכי נפקא חיותא בהגרמה נפקא כיון דאיכא רובא בשחיטה כשרה דהכי אגמרה רחמנא למשה שחוט רובא אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דאם כן אפסדתא לקמייתא התם מאי טעמא דהא ליכא רובא בשחיטה אלא משום דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא ולא ברובא בשחיטה תליא מילתא אלא דכי גמר רובא יהא אותו גמר בשחיטה כי היכי דתיפוק חיותא בשחיטה קא נפקא ולא ברובא בשחיטה תליא מילתא אלא דכי גמר רובא יהא אותו גמר בשחיטה כי היכי דתיפוק חיותא בשחיטה ודומיא דחצי קנה פגום הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמא קא נפקא. מכל מקום מהא שמעינן דלכולהו הגרים שליש ושחט שני שליש כשרה דהא איכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא חיותא. ותדע לך דהשתא לרב יהודה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה הגרים שליש ושחט שני שליש לא כל שכן. איקלע רב נחמן לסורא בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מניומא דאמר ר' אלעזר בר מניומא שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודילמא במקום שחיטה אי מקום שחיטה מאי למימרא מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל. ומדרב נחמן תלי טעמיה ברבי אלעזר בר מניומא ודחינן דלא דמיא לרבי אלעזר אע"ג דההיא דרבי אלעזר משמע דמקובלת היתה בידם בהלכה כדמוכח לישנא דאמר להו לאו היינו דרבי אלעזר אפילו הכי לא שמעינן מהא דרב נחמן מידי דדילמא לבתר דשמעה להא דחייה סברא. והילכך לענין פסק הלכה מסתברא דלא עבדינן עובדא אלא בשחט שני שליש והגרים שליש דאילו בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש הרי נחלקו עליה רב יהודה ורב נחמן דהא על כרחין מדהוה שרי רב ששת לרב הונא לא תהדר בך דאם כן אפסדתה לקמייתא. ולישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי בפלוגתא דרבנן ור' יוסי ברבי יהודה בשוחט מתוך הטבעת מיפסל פסיל דאמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת גדולה ור' יוסי בר' יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שליש דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא כלומר רובא במקום שחיטה דמצא חצי קנה פגום וגמרו דשחיטתו כשרה משום דבמקום שחיטה הוא. אלמא להאי לישנא כל דליכא רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא ברובא דמקום שחיטה קא נפקא פסולה וכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דרובא בהגרמה היא והילכך אע"ג דרב הונא משמיה דרב ורב ששת מכשרי הא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ועוד דלכאורה לישנא דמתניתין דהשוחט מתוך הטבעת כי האי לישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי מכרעא. ועוד נראה ליה ראיה גמורה מדנקיט סוגיא דגמרא כי האי לישנא לאיסורא דאמרינן התם פסול בשחיטה פסול במליקה לאיתויי מאי ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו דנקט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכרב הונא אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה אלמא מדנקיט האי לישנא שמע מינה דהכין הלכתא. ומינה שמעינן אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש לאיסורא. ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש נמי לא נקטינן להיתירא דהא רב הונא ורב ששת פליגי עלה וסוראי נמי דחי לה לרב נחמן. הילכך לא נקטינן להיתירא אלא שחט שני שליש והגרים שליש. ויש מרבותינו שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שלישי ומן הטעם שכתבנו דבין רב יהודה בין רב מודו בה ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי. שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין. השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק מן הצדדין מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה. השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. ואמרינן בגמרא אמרי בני רבי חייא מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"ד אף מחזיר ואיכא דאמרי דוקא מחזיר. ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והמולק מליקתו כשרה ואי סלקא דעתך דוקא מחזיר מאי איריא מולק אפילו שוחט נמי דהא סימנין קא שחיט אלא שמע מינה אף מחזיר ומתניתין בדלא אהדר. מהכא שמעינן דשוחט מן הצדדין אפילו בלא החזיר סימנין לצדדין שחיטתו כשרה דאי במחזיר אפילו מן העורף נמי שחיטתו כשרה. וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנין שחיטת הסימנין קודמת לחתיכת כל המפרקת ואפילו טרפה אינה עד שהוא שוחט את הסימנין לפיכך אפילו לכתחילה נמי שוחט והא דקתני השוחט משום דאיצטריך למיתני המולק מן הצדדין מליקתו פסולה ואפילו דיעבד תנא נמי השוחט מן הצדדין והוא הדין דלכתחילה שוחט :

עיקור כיצד. שנינו בפרק השוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ושחט את הושט או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה ר' עקיבא אומר טרפה רבי ישבב אומר נבלה כלל אמר ר' ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו רבי עקיבא. וכבר כתבנו למעלה בראש השער הראשון של בית זה שרש"י ז"ל פירש שפסוקת הגרגרת הוא העיקור. ואינו מחוור וכמו שהרחבנו שם בראיות ברורות שלא הכניסו דיני טרפה ונבלה בהלכות השחיטה שאם כן ימנו בהם נקובת הושט. אלא אין עיקור אלא שנעקרו סימנין מן הלחי התחתון מקום שאין עושה אותה טרפה. וכדאיתא בר"פ אלו טרפות וכמו שאנו עתידין לכתוב בע"ה. ואעפ"י שאינה נטרפת בכך הכי אגמריה רחמנא למשה בסיני לא תשחוט בסימנין עקורין. תניא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה כלומר בעוף שהכשירו בסימן אחד. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטת פסולה. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. פירוש בין ספק נשמטה בין ספק שהה בין ספק דרס וכל כיוצא בזה. ואפילו בספק סכין שנמצאת פגומה ולא שבר בה עצמות וכדאמרינן בפ"ק דשחיטת חולין בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה. האי דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת לאו דוקא אלא הוא הדין בהפך אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי נקט הכין וכדאמרינן התם קתני מיהת שחט את הושט כלומר דאלמא לעולם שחיטה בעינן בושט ודחינן ליה לא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי. והא דתניא הכא נמצאת גרגרת שמוטה פסולה בין בעוף בין בבהמה ואעפ"י שנמצאת הגרגרת שחוטה והוא שתפש בסימנין בשעת שחיטה הא לא תפש בסימנין ונמצאת שמוטה ושחוטה כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה. דגרסינן בפרק אלו טרפות פתח רשב"ל ואמר זכור לטוב אותו האיש פירש רב שנאמרה שמועה זו מפיו שמוטה ושחיטה כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ר' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף. זו היא גרסתן של גאונים ז"ל ולא גרסינן יביא ויקיף דמשמע אותו קנה בעצמו אבל בהמה אחרת לא. ופירוש יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימן ויקיף העיקור ואם דומה כשרה דודאי לאחר שחיטה נשמט כזה ואם לאו טרפה. רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפש בסימנין אבל תפש בסימנין ושחט טרפה. כך גירסת הספרים ולא גרסינן אמר רב נחמן ולפי גרסא זו רב נחמן חולק הוא ולומר שאפילו הקיף ונדמו כל שתפש בסימנין אסורה ואין סומכין על ההקפה וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו ואיסורא דאורייתא נקיטינא לחומרא ובעינן הקפה והוא שלא תפש בסימנין ואפילו למקצת הספרים דגרסי אמר רב נחמן יש לפרש גם כן דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעינן דלא תפש בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והילכך הוה ליה רבי יוחנן לגבי רב וכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן הילכך בעינן הקפה והוא שלא תפס בסימנין וכן פסק הרב בעל הלכות גדולות ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל ושאר מחברי הלכות שחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן שהכל הולך אחר תפיסה אם תפש בסימנין טרפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה. ונראה דסבירא להו דרב נחמן אדרב קאי ולא אדר' יוחנן ולר' יוחנן אפילו תפש בסימנין מקיפין ואם דומין כשרה. הילכך הוו להו רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותיינו דרבים נינהו. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין ולרב פפא קשיא מתניתין מתניתין לרב פפא לא קשיא הא דאתעקרא איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין. פירש עיקור סימנין הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתניתין דקתני כשר באיגום איגומי הלחי מן הסימנין ומן הבשר המוטל על סימנין דאין עיקור כל זמן שהסימנין מעורין בבשר כן פירש רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי על מקום הסימנין אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנין ממנו שכך כתב זה לשונו ניטל לחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנין ולא נעקרו הרי זו מותרת. ואינו מחוור חדא דהא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר קתני דמשמע כל לחי. ועוד דאיגום מעלוי סימנין שנגמם מעליהם ממש משמע. אלא לשמואל דאמר שאעפ"י שהושט ניטל כולו מן הלחי דמשמע שהסימן נעקר לגמרי מן הלחי ומן הבשר שעליו ועומד עקור לעצמו קשיא דהא איכא עיקר סימנין. ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו. וכל עיקר שמקצתו מחובר אל בשר הלחי אינו עקור אעפ"י שאינו מחובר אלא במשהו. ובספרי גורסין אחרי זאת והאמר שמואל תרבץ הושט ברובו כלומר אם נפסק רובו טרפה. ופרקינן הא דאינקיב אינוקבי הא דאיקפל איקפולי. ואין גרסא זו מחוורת בעיני דמה ענין תרבץ הושט שנפסק וקבל ריעותא בעצמו לתרבץ הושט שכולו שלם אלא שניטל רובו ממקום מחברתו ואפילו תאמר שזו היא שהשיבו התם דאינקיב אינקובי עדיין אינו מחוור חדא דאיכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד דלא הול"ל הא דאינקיב אינקובי שאין זה נקב והול"ל הא דאיפסק איפסוקי הא דאיקפל איקפולי. ונראה שרש"י ז"ל אינו גורס כן. ונראה שהוא ז"ל גורס אלא לשמואל קשיא ופרקינן לא תימא כולו אלא אימא רובו. ואקשינן והא אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה כלומר ואם כן אפילו תימא שניטל רובו מלחי קאמר הא אמר שמואל דאפילו לא נעקרו כולן אלא שנדלדלו רובן טרפה. ופריק רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפריק איפרוקי כלומר התם בשנפרקו ונעקרו בכח דכיון שנעקרו כאן מעט וכאן מעט כגון זה ודאי מוכיח שנעקרו בכח ואפילו אותו המיעוט המחובר ממנו אל הלחי אינו חיבור יפה והרי הוא כאלו נעקר כולו ואינו חוזר לבריאותו. כך נראה גרסתו של רש"י ז"ל. והיא גרסא נכונה ומחוורת. והרבה לשונות נאמרו בהלכה זו וזה הברור שבלשונות. נמצא קצרו של דבר אם ניטל הלחי כולו מעל הסימנין והבשר והסימנין מעורין עם בשר שבלחי כשרה. וזו היא ששנינו ניטל לחי התחתון כשר ופירשה רב פפא דאיגום איגומי מעלוי סימנין. ולא עוד אלא אפילו ניטל רובו של סימן מעל הלחי ומעל הבשר ועדיין משהו ממנו מחובר אל בשר הלחי כשר דעדיין הסימן נמתח עם הבשר שהוא מחובר לו וזו היא שאמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ואוקימנא בשניטל רובו ועדיין משהו ממנו מחובר ומשהו זה לא נתנו בו שיעור אלא אפילו משהו ממש אבל אם נעקרו סימנין לגמרי או אפילו נדלדלו רובן והוא שנעקרו כאן וכאן סביבות הלחי אעפ"י שמיעוטן מחוברין כיון שנפרקו בכח עד שניטל כאן וכאן הרי חיבור זה חיבור מדולדלת ואינו חיבור והרי הוא כאלו עקור לגמרי וטרפה. וזו היא שאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טרפה ופירשה רב שישא דאיפריק איפרוקי. אלא שעדיין אני תמה עיקור סימנין שמנו בהלכות שחיטה היכי משכחת לה דהא בשנעקרו כולן לגמרי במקום אחד ומחובר אפילו כל שהו במקום אחר כשרה היא לגמרי והיינו דשמואל ואם נעקרו כולן או אפילו רובן בהרבה מקומות טרפה היא. כדאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובו טרפה. וכבר כתבנו שא"א לומר דעיקור המנוי בהלכות שחיטה שיהא עושה אותה טרפה וכמו שכתבנו בראש שער הראשון של בית זה והרחבנו בראיות ברורות. ואם כן היכי משכחת ליה. ומסתברא דעיקור שאמרו שנעקרו לגמרי מן הבשר ותדע לך דהא כי הוה ס"ד דשמואל שניטל כולו מלחי קאמר אתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין כלומר אע"ג דלאו טרפה היא כשרה מיהא לא הויא דהא איכא עיקור סימנין א"א לה להעשות שחוטה דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסימנין עקורין הא דאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טרפה לאו טרפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר דכל שהיא אסורה טרפה קרי לה כדקתני אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ולאו טרפות ממש נינהו דכל שנפסלה בשחיטתה נבלה היא כדאמר ר' ישבב בפרק השוחט והודה לו ר' עקיבא ואקשינן עלה בגמרא מי הודה לו ר' עקיבא והא אנן תנן אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ותירץ רבא אלו אסורו קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות פירוש טרפות ששנינו לאו טרפות ממש קאמר ונפקא מינה שאם שחטה נבלה הויא ולא כטרפה שחוטה דאין שחוטה בסימנין עקורין. ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אם שחט בסימנין עקורין מדאורייתא מישרא שרי אלא דאסור מדרבנן גזרה משום בהמה וכולה מלתא בבהמה כדאיתא בפרק הכל שוחטין גמרא השוחט מן הצדדין. ואם תאמר אם כן כיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורין בשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאלו משום עקירת הסימן אינו טרפה כדאמרן ואלו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו נעקר וכי תימא הכי נמי הא תניא שחט את הושט ונשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה. פירוש בעוף נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה. יש לומר אע"ג דהכשירו של עוף בסימן אחד בעינן שיהו שני הסימנין ראויין לשחיטה ואפילו לרב אדא בר אהבה דאמר אין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנין דהיינו ושט מכל מקום כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים בעיא שיהא שניהן ראויין לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה כנ"ל. גרסינן בשבת פרק מפנין אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא לכרעיה בארעא אי נמי נדלי להו מידל כלומר יגביה רגליו מן הקרקע. דילמא מנח לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית שני/שער ב (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית שני · שער ב · >>

השער השני

השער השני: בשיעור הכשר השחיטה: תניא ר' אומר כאשר צויתיך ואכלת מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ותנן בפרק השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא שנים בבהמה לכתחילה אמאי לא כמה נישחוט וליזיל. ופרקינן אב"א אאחד בעוף ואב"א ארוב שנים בבהמה. ולומר לכתחילה בעיא בין בעוף בין בבהמה כל שנים ומדרבנן דילמא לא אתי למישחט רובא. אבל מדאורייתא אפילו בבהמה סגי ליה ברוב שנים ואפילו בקדשים ואם לא גמר כל שנים אפילו פסול מדרבנן ליכא אלא שמצוה מדרבנן למידק וכדאיתא התם בפרק השוחט בגמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וכ"ש בחולין. ובעוף נמי באחד כדאמרינן התם תני בר קפרא וזאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנין א"א שכבר הוקש לדגים לפטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ואמרינן התם דרש עובר גלילא הבהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב' סימנין עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום. רוב זה שאמרנו כמה שיעורו. גרסינן בפרק השוחט איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה לא תשייר רובא ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שחוט רובו. ואקשינן עלה דרב ממתניתין דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב אמאי פסולה כשרה היא ופריק מדרבנן דילמא לא אתי למשחט רובא. ואקשינן עליה תו תא שמע מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר ואמאי כשר ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טרפה היא ואסיקנא דכולי עלמא לגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב ואינה כשרה עד דאיכא רוב הנראה לעינים. פירש רוב המשוער ונמצא יתר החלק הנשחט על המשויר אפילו כמלא השערה ולא רוב הניכר קאמר כאותה שאמרו בברכות רובא דמינכר בעינן דהתם אמרו רובה דמינכר והכא אמרו רוב הנראה לעינים וכלפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב שאף על פי שאינו נראה לעינים אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב. אמרו כאן לא רוב הנראה ללב כאלו הוא אלא רוב ממש המשוער והנראה לעינים. והכין תנינן בתורת כהנים ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין חציו לרובו כמלא שערה. תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסול ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריכין לומר בבהמה. ואחד זה שאמרנו בעוף לא שנא ושט ולא שנא קנה דאחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה דאמר אחד המיוחד שבסימנין ומאי ניהו ושט הא איתותב כדתניא גבי מליקה כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו אלמא או האי או האי. ול"ת התם דוקא משום דאיכא שדרה ומפרקת דהא עבד רבא עובדא גבי שחיטה נמי כי האי דההוא אווזא דהוות בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחוט ניבדקיה והדר נישחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כלומר משום דעור חיצון אדום והילכך אין לו בדיקה לא בדרוסה ולא בנקב שאין אנו יודעין לו מקום ידוע כי הכא. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר ניהפכיה לושט וניבדקיה אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. אלמא אפילו בשחיטה ושט או קנה והכין הלכתא. ורוב זה שאמרנו בין שיהא במקום אחד בסימן בין שיהא במקומות הרבה בהיקף הסימן ובלבד שיהא רוב חללו והיקפו של סימן שחוט ואעפ"י שאין כאן שחיטה מפורעת דגרסינן בפרק השוחט אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט בשנים ושלשה מקומות כשרה כי אמרתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת ולית הלכתא כוותיה דהא איתותב ר' אלעזר ממתניתין דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין ואפילו אחד למטה ואחד למעלה שחיטתן כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת. כלומר דמשנתינו בשני סכינין ושני בני אדם היא ואע"ג דדחי ר' ירמיה ואמר משתינו בסכין אחד ושני בני אדם דחייה בעלמא היא דהא אקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אי אמרת בשלמא בב' סכינין ושני בני אדם איצטריך דמהו דתימא ניחוש דילמא סמכי אהדדי האי לא אתי למישחט רובא והאי לא אתי למשחט רובא אלא אי אמרת בסכין אחד ושני בני אדם שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה. ורבי אבין דדחי תני שמא ידרסו זה על זה דחייה בעלמא היא דאיהי גופיה אקשי עלייהו מדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת ואע"ג דאיהו מותיב ומפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס הני שנויי בעלמא אינון ואנן אדרב יהודה אמר רב ואדרב אלעזר ואדרב סמכינן. ועוד דהא עבד בה ר' יצחק עובדא דגרסינן התם ההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות על רב יצחק שקל משופריה שופרי מיניה אמר ליה ר' זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם. ופירוש בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט מקצת חלל הסימן כלפי פנים הרואין את הקרקע וחזר ושחט מן הצד ועוד חזר ושחט מקצת כלפי פנים הרואין את הצואר דכיון דנשחט רוב חלל ורוב היקפו של סימן אעפ"י שהחתכין אינן דבוקין זה בזה וליכא שחיטה מפורעת כשרה וכן אין חוששין שיהו כל החתכין בהיקף שוה בסימן אלא אפילו היה האחד למעלה כלפי הראש והאחד למטה כלפי החזה. וכ"כ רב אחא משבחא בסדר בהעלותך וז"ל היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשרה ור"ח ז"ל שפירש כגון ששחט את הקנה למעלה ואת הושט למטה או בהפכו אינו מחוור דא"כ בשני מקומות משכחת להו שלשה לא משכחת להו ומכל מקום הענין אמת וכדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה וקנה למטה שחיטתו כשרה. ורש"י ז"ל פירש בשנים ושלשה מקומות שחתך כאן מעט ולמעלה ממנו מעט ולמטה ממנו מעט כלומר וכולן בצד אחד מן הסימן וא"א לומר כן דאם אין באחד מן החתכין רוב אין כולן מצטרפין דהא לא אישתחיט סימן לא רוב חללו ולא רוב היקפו. והפירוש הראשון עיקר. ושחיטה העשויה כקולמוס נמי כשרה כדאמרינן בדרב אבין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס. והיא העשוי במדרון וכן שחיטה העשויה כמסרק וכולה במקום שחיטה כשרה. דגרסינן בפ"ק דחולין איקלע רב נחמן לסורא בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מיניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינן דילמא במקום שחיטה. ואי מקום שחיטה מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל. מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשרה לא שנא שחט במקום נקב והשלימו לרוב ולא שנא שחט מעט ופגע בנקב כדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין בעא מיניה רב כהנא מרב יהודה שחט במקום נקב מהו אמר ליה כשרה שחט ופגע במקום נקב מהו אמר ליה פסולה אזל אמרה ר' אבא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה ומאי שנא שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט נכרי וגמר ישראל שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי. כלומר לגלג עליו כאלו חלק בענין זה בהביאו משל לדבר זה בין התחיל נכרי לגמר נכרי ובלא טעם דאין הנדון דומה לראיה אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי דבשלמא התם גבי נכרי מדהוה ליה לישראל למשחט כוליה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דנכרי נפקא הילכך אסירא אלא הכא מישחט שחטה מה לי שחט במקום נקב מה לי פגע בו נקב. וכבר כתבתי זה יותר בארוכה בשער מי שוחט. רוב זה שאמרנו שהשחיטה נכשרת בו אעפ"י שרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב אפילו הכי אין סומכין בכך על זה עד שידע בבירור שנשחטו רוב הסימנין ובהכשר. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק מאי א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. והילכך צריך הטבח לבדוק הסימנין ולראות בעין שנשחטו ואין אומרים כיון דהחזיר סכין על כל הצדדין חזקה כולן נשחטו דפעמים שהסימנין נשמטין אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו ומן הספק אי אתה רשאי להתיר מה שהוא בחזקת איסור. ולענין וורידין תנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. מהכא שמעינן דלר' יהודה פסולה עד שישחוט את הוורידין ובהדיא תנן בתוספתא ר' יהודה אומר לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין. ולא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד דגרסינן התם אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. דטעמא דר' יהודה בוורידין משום דם הוא ואינן טעונין שחיטה ואין בהן לא משום דרסה ולא משום שהייה דבעי ר' ירמיה וורידין לר' יהודה שהה בהן ודרס בהן מהו אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' אלעזר ואמרי לה הכי אמר ההוא סבא לר' אלעזר הכי אמר ר' יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בשעת שחיטה וכשרן. ולמה בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה חאים דם ונפיק לאחר שחיטה קריר. והילכך כל שהוא מפרכס עדיין חאים דם ומנקבן ודיו. וקיי"ל כרבי יהודה דאמרינן בברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה. והיכא דלא חתכן בשעת שחיטה או סמוך לה עד שלא יתקרר הדם אין צולין אותו כאחד ואין צריך לומר שאינו מבשלו עד שיחתכנו אבר אבר אבל אם מנתחו אבר אבר מותר דלא גרע מבהמה דכיון שמנתחה אבר אבר אין צריך נקיבת הוורידין. ולא אמרו בעוף אלא מפני שדרכו לצלותו כולו כאחד אינו רשאי שלא לשחוט את הוורידין ואפילו בשדעתו לחתכו אבר אבר דחוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחד. ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא ביודע בבירור שנשחטו הוורידין ואם צלה בין עוף בין בהמה כולן כאחת ולא חתך הוורידין בשעה שהדם הם הרי אלו אסורין באכילה וכמו שכתבנו וכדקתני בברייתא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין. ולא פוסל לעולם ואפילו בחתיכת אבר אבר קאמר אלא בשעבר וצלה או בישל כמו שאמרנו. ויש לי לשאול אפילו עבר וצלה למה אסור ולמה פסול והא אמרינן בפרק גיד הנשה האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי אותביה אגומריא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שייבא ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה. והלכתא מישאב שאיב ליה וכן ביעי וכן מזריקי. וניחא לי דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא אבל חוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטה בהו נורא כולי האי דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי והילכך אסור. עוד יש לי לשאול מכל מקום מאי דנפיק כבולעו הבשר כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא ומאי דלא נפיק הוה לי דם האיברים שלא פירש ואפילו מצות פרוש אין בו דאי בעי למיכל באומצא שפיר דמי. וניחא לי הא נמי דהכא משום חוטי דם הוא דאסיר וההוא לאו דם האיברים מיקרי דכמונח בכלי דמי ולא אמרו דם האיברים אלא בדם שבתוך הבשר שאין בעין כלל. עוד יש לי לשאול כיון דבשלא חתך את הוורידין פסול עד שיחתכנו אבר אבר אם כן למה אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואומצא היינו בשר חי בלא מליחה דאלו במליחה בשבת מי שרי והא איכא משום מעבד. ואיפשר לומר דהתם בשחתך את הוורידין דוקא ודאמרינן נמי בפרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואיבעי למיכל מינה באומצא אסור דמשמע הא בשלא שבר מפרקתה שרי ואע"ג דאין צריך לשחוט בה את הוורידין ההיא נמי בדחתך בה את הוורידין היא הא בסתם בהמות דלא שחט את הוורידין לעולם אסור באומצא אלא אם כן מולחו יפה יפה או שצלאו על גבי האש. וזה דחוק דבסתם בהמות אמרו וסתם בהמות בשלא שחט את הוורידין הן הואיל ואינן צריכות לכך ואפילו לר' יהודה. ולפיכך נראה דבשאמרו ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין לא פוסל לגמרי קאמר אלא פוסל בלא ניקור חוטין של דם שבו ותדע לך דהא ע"כ לא פוסל לגמרי קאמר דהא איכא תקנתא בחתיכת איברים ואף אני אומר דאיכא תקנתא בניקורי חוטי דם ואפילו לאחרצלייה דמאי אמרת הא קא פלטי חוטין ובלע בשרא הא קיימא לן גבי מוליאתא כבולעו כך פולטו ומה שבלע הבשר הרי הוא פולט באור. ואלא מיהא מסתברא דכשהוא נוטל חוטין אחר צלייה צריך שיטול מן הבשר עם החוטין דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטין קצת דם בבשר ואין כח חמימות הבשר לפלוט מה שבלע אחר שנסתלק מן האור והוה ליה חם לתוך חם ודם אינו מפעפע הילכך צריך ליטול חוטין ויטול את מקומן. ואם איתא להאי סברא הא דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו. ואיכא מאן דאמר בפרק כיצד צולין בפסח שני דטעמא משום דכבולעו כך פולטו. קורעו ומוציא את דמו ונוטל את מקום הדם קאמר. ואם בשלו בקדרה משערין בכל חוטי דם שבו ובדידהו משערינן דמאי דנפק מינייהו לא ידעינן. ולבשל עוף שלם בקדרה ואפילו בששחט את הוורידין יש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא לצלי הוא דסגי ליה בשחיטת וורידין אבל לקדרה לא עד שיחתוך כל חוטין שבגוף. ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת וורידין בעוף ואפילו הכי לא סגי ליה בלא חתיכת חוטין שבגוה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה חמשה חוטין הן תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה ודלועה משום דמא והני תרי לאו דוקא אלא אפילו הני קאמר ולרבותא נקטינהו משום דהני מיקרבי לוורידין ואפילו הכי לא סגיא להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכן כתוב באיסור משהו לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני. ואי אפשר לומר דמנינא דהתם לאו דוקא. וכדאמרינן בקדושין גבי ארבעה מעניקין להן וכן בסוטה גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא חדא דכל היכא דתנא ושייר לא שתיק גמרא מינייהו ואקשויי קא מקשי ותו יכא והא איכא הכי והכי. ותו דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דאלמא כי היכי דתלתא משום תרבא דוקא תרי דמשום דמא נמי דוקא. ותו דאי לא תימא הכי היכי תלי מנין מועט למרובה ומרובה למועט דהא חוטי טפי טובא מדתרבא אלא מסתברא לי דהתם תרי דוקא וטעמא איכא ומילתא פסיקתא קאמר בין שחט את הוורידין בין לא שחטן. ומשום דהנהו תרי לא שפכי דרך וורידין כשאר חוטין שבגוף והילכך לא סגיא בחתיכת איברים עד שהוא מחתך בגופן בין בעוף בין בבהמה אבל שאר חוטין שבגוף לא צריך לא בעוף ולא בבהמה כל שמחתך את הוורידין בשעת שחיטה או שחתך אבר אבר לאחר שחיטה. ודקאמר הכא הואיל וצולהו כאחד לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה. ואי נמי קמשמע לן דאפילו לצלי בעי ר' יהודה חתיכת הוורידין ולא אמרינן נורא מישאב שאיב בכל כי הא כדאמרן. וכן נהגו לבשל עוף שלם בכל מקום ולא ראינו לאחד מן הגדולים שנהגו בהפך מזה ומנהגן של ישראל תורה היא. וגרסינן בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה צבור נוהג ונהוג כן. כיוצא בו אמר הלל בפסח שני הנח להם לישראל אעפ"י שאינן נביאים הם וכו'. ולענין השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באיברים ואיבעיא לן מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא תיקו. כך היא גרסת הספרים וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ומינה שמעינן דדוקא באומצא מספקא ליה הא לקדרה כיון דמלח ליה שפיר דמי דאע"ג דנעקר דם ממקומו ונבלע במקום אחד יוצא הוא על ידי המלח ולא גרע מבישרא דאסמיק דאף על גב דנצרר הדם בחתיכה ומליחה אפילו לקדרה שפיר דמי והוא הדין לצלי ובלא חתיכה ובלא מליחה וכדאיתא בפרק גיד הנשה. אבל רש"י ז"ל לא גריס באומצא אלא הא דידיה אי בעי למיכל מיניה וסלקא בתיקו ואסורה לעולם ואפילו לצלי ואפילו במליחה. והרמב"ן ז"ל הכריע כגרסת הספרים מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן אלא ודאי לקדרה או לצלי שפיר דמי. ומשום הכי לא נקט ומאכל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן דאומצא לא שכיחא וסלקא בתיקו ובאומצא מיהו אסור. ועיקרא דמילתא תמיה לי בעל כרחין האי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא דאי בדאית ביה חוטי דם אסור דהא סתם שוחט את הבהמה לא שחט את הוורידין כדאמרינן לעיל אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. וכל שלא שחט את הוורידין בשר שיש בו חוטי דם אסור וכיון דהאי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא אמאי אסור דהא דם האיברים הוא וכל שלא פירש הרי זה מותר. וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר והוה לי דם שפירש ממקום זה ונבלע במקום זה וכל שכיוצא בזה כפירש לחוץ הוא ולישנא דמבליע דם באיברים הכי משמע :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית שני/שער ג (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית שני · שער ג · >>

השער השלישי

השער השלישי: בדברים שהבהמה והעוף נטרפין בהן ואין השחיטה מתירתן: ותחלה אכתוב דין האסורין שאין טרפות חסרון בגוף הבהמה והעוף כשוחט את המסוכנת ועובר שהוציא ידו או ראשו קודם שחיטה. ואחר כך אכתוב דין הנאסרין לאחר שהתחיל לשחוט כעובר שהוציא ידו בין סימן לסימן ושחט את הקנה וניקבו בני מעים או ששחט את הושט וניקב אותו משהו ששחט או שנכוה באש וכיוצא בו קודם שגמר את רובו ואחר כך אכתוב שאר הטרפיות שיש חסרון בגופן בע"ה :

גרסינן: בפרק אלו טרפות דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרה ושנה ושמש תלמיד חכם ורואה טרפה לעצמה עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך כלומר שאינו מיקל לעצמו יותר מלאחרים אלא שונא את שלו באיסור וזה ממדת מי שמסתפק בשלו ונהנה לאכול מעט מיגיע כפיו ואינו מתאוה למה שאינו שלו ומכלל זה מי ששונא את שלו מחמת טריפות שמצא בו :

שנינו: בפרק השוחט. השוחט את המסוכנת ר"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אומר דיה אם זינקה אר"ש אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר"א וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד במה דברים אמורים בשהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה. וגרסינן עלה בגמרא מסוכנת ממאי דשריא ואמאי תיסוק אדעתין דאסירא דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. ואסיקנא דשריא מדכתיב וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו חלב חלב למה לי זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה ואי זו זו מסוכנת. ואי בעית אימא מהכא דכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה. שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו ריבותיה דיחזקאל אלא אי אמרת אסירא מה ריבותיה דיחזקאל. ובשם הגאונים ז"ל אמרו דדוקא בשל ישראל הותרה ומשום הפסד ממונו אבל בשל נכרי אסור. והרמב"ן ז"ל כתב שגם זו ממידת החסידות. וגרסינן התם היכי דמיא מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת רב הונא בר שלמיא משמיה דרב אמר אפילו אוכלת פקעיות רמי בר יחזקאל אמר אפילו אוכלת קורות. ואיזהו פרכוס אמר שמואל כל העושה דברים שאין המתה עושה. ואיזהו דברים שהמתה עושה אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל היתה ידו כפופה ופשטתה דברים שהמתה עושה פשוטה וכפפתה דברים שאין המתה עושה מאי קמ"ל תנינא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה הא החזירה כשרה. אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי כגון שהיתה ידה כפופה ופשטתה וחזרה וכפפתה אבל פשוטה וכפפתה לא קמשמע לן. וקיימא לן כשמואל דהא לא אשכחן מאן דפליג אדשמואל. והילכך אפילו היתה ידה פשוטה וכפפתה הרי זה פירכוס. אמר רב נחמן בר יצחק פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן אמר ר' שמעון אף השוחט ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו ואי אמרת בסוף שחיטה ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה. רבה אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה. פירוש בסוף שחיטה ממש לאפוקי אפילו אמצע שחיטה דלא. ואיכא למידק והא שפיר קא דייק רב נחמן בר יצחק ממתניתין דעל כרחין בתחלת שחיטה הוא דאי לא ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה. י"ל דרבה לית ליה דשמואל דקאמר כותלי בית השחיטה שנינו. אלא מאי כותלים כותלי הבית ומשכחת לה ששחט באמצע הבית ובסוף שחיטה נתקרב אצל כותלים דעל כרחין כשזינקה בכותלים בסוף שחיטה זינקה. וקיימא לן כרבה. ואמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה החזירה כשרה. במה דברים אמורים ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה במה דברים אמורים בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו וכשכש בזנבו הרי זה פירכוס ויש נוסחאות דגרסינן אפילו לא רפרף אלא בגפו. וכן הלכה וכשכוש זנב נמי הוי פירכוס אפילו לבהמה כסתם מתניתין ור' אלעזר בר יוסי דאמר משמיה דר' יוסי אין זה פירכוס פליג אמתניתין ואנן קיימא לן כסתם מתניתין. ודקתני בברייתא ובעוף אפילו לא כשכש אלא בזנבו לאו למימרא דבהמה לא אלא עוף איצטריכא ליה דכיון דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא הייתי סבור דלא הוי פירכוס קמשמע לן. והטילה רעי נמי במתרזת הוי פירכוס כרב דאמר גועה והטילה רעי וכשכשה בזנבה הרי זה פירכוס ואוקימנא במתרזת אבל שותתת לא. וכן נמי גועה בדעבה קליה אבל בדעמי קליה לא וכן הלכה. גרסינן בפרק ראשון של מסכת ע"א חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. השוחט את הבהמה ומצא בה אפילו בן תשעה חי העובר ניתר בשחיטת אמו כמו שיתבאר בשער הניתרין בלא שחיטה הוציא העובר את ידו או אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם מה שיצא בחוץ אסור כטרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לא היה הכתוב צריך לומר אלא ובשר טרפה לא תאכלו אלא לימד על בשר היוצא חוץ למחיצתו שהוא אסור ומחיצות עובר אמו היא. אבל מה שנשאר בפנים מותר. הוציא העובר את ידו או רגלו והחזירו ואחר כך נשחטה האם נחלקו בו רב ושמואל ור' יוחנן לפי ששנינו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יהודה אמר רב אבר עצמו אסור שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ואמר רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרווייהו אבר עצמו אסור ואקשינן עלה מדתנן הוציא העובר את ידו והחזירה מותר מאי לאו אאבר ודחינן לא אעובר. ואקשינן אי אעובר מאי איריא החזיר אפילו לא החזיר נמי. ואמרינן לא צריכא אלא למקום חתך דכשהחזיר עובר ידו מקום חתך מותר ואבר עצמו אסור אבל לא החזיר אבר ומקום חתך אסור וכדאמרינן בפרק גיד הנשה בשמעתא דזרוע בשלה דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור. ופירוש רבינא לא נצרכה אלא למקום חתך. דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור הכא שרי. עולא אמר ר' יוחנן אבר עצמו מותר. ואותבינן עליה דר' יוחנן מדתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה תלמוד לומר לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן והחזירו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טרפה מאי למודא אמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור תיובתא דעולא אמר ר' יוחנן תיובתא. הילכך קיימא לן כרב ושמואל דאמר אבר עצמו אסור. בסורא מוקמי פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באבר עצמו וכדאמרינן אבל פומבדיתאי אמרי דאף ר' יוחנן מודה באבר עצמו אסור ופלוגתייהו ביש לידה לאיברים או אין לידה לאיברים דגרסינן התם פומבדיתאי מתנו הכי אמר רב יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי בינייהו איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים כלומר מאי איכא בין רב ור' יוחנן ואמרינן דלמיסר מיעוט אבר שבפנים איכא בינייהו כלומר שיצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו של אבר בפנים לרב דאמר יש לידה לאיברים שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובו שיצא חוץ וחשבינן ליה לכולי אבר כילוד ואסור כי היכי דשדינן מיעוט עובר שבפנים בתר רוב עובר שנולד ויצא בחוץ דלידת רוב אבר למיעוט אבר כלידת רוב עובר למיעוט עובר. ולר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים לא שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רוב אבר שבחוץ אלא מה שיצא בחוץ אסור והשאר מותר זו היא שיטתן של גאונים אעפ"י שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא קיימא לן כר' יוחנן דהא לא איתותב בהא וכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדור הדור ואם תמצא לומר כיון דהדור הדור הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפקי ליה רובא או דילמא רובא בבת אחת בעינן תא שמע חותך מן העובר שבמעיה וכו'. זה הכלל דבר שהוא גופה אסורה ושאינו גופה מותר לאיתויי מאי לאו לאיתויי כי האי גוונא לא לאיתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר' שמעון דאע"ג דאמר ר' שמעון קלוט במעי פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא דהיכא דהוציא ידו וחתכה והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו אפילו מה שבפנים אסור כאלו נולד כולו בבת אחת ומסתברא היכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה וכן כי האי גוונא עד שהשלימו לרובו כיון דלא אשתכח רובו לעולם בחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר דהא לישנא דגמרא בכי הא להיתירא מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור. בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. היכי דמי אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר ומיבעיא לן מיעוט אבר דבראי בתר רובא דעובר שדינן ליה כלומר אפילו להצטרף עם מה שבחוץ לאסור מה שבפנים או דילמא בתר רוב אבר שדינן ליה כלומר שלא להצטרף עם מה שיצא בחוץ לעשות רוב ולאסור מה שבפנים אבל מה שיצא ודאי אסור לפי שיצא חוץ למחיצתו. ואמרינן פשיטא דלא שבקינן רבו העובר ואזלינן בתר רוב אבר אלא כי קא מיבעיא לן כגון שיצא חציו ברוב אבר וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דגואי מהו למישדיה בתר רוב אבר כלומר להתחשב כאלו מיעוט אבר שבפנים יצא בחוץ והוה ליה רובא ויאסור מה שבפנים וקא מיבעיא ליה אפילו למאן דאמר אין לידה לאברים דהתם הוא דלא נפק אלא רוב אבר אבל הכא דנפק מחצה של עובר ברוב אבר דילמא אפילו לדידיה בכי הא אמרינן יש לידה. ואמרינן תא שמע מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זה יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמועינן דרובו ככולו אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר. ודחינן לא לעולם כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקמשמע לן דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר ולא איפשיטא. הילכך בין שיצא רוב עובר במיעוט אבר בין שיצא חציו של עובר ברוב אבר מה שנשאר בפנים אסור. דברים אלו שאמרנו בבן שמונה בין חי בין מת לפי שאין במינו שחיטה ואינו ניתר אלא בשחיטת האם אי נמי בבן תשעה מת אבל בן תשעה חי כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. הוציא העובר ראשו הרי זה כילוד דתנן הוציא ראשו הרי זה כילוד והלכך אם בן שמונה הוא בין חי בין מת אי נמי בן תשעה מת אסור אבל בן תשעה חי מותר לכשישחט שהרי ניתר בשחיטת עצמו. קלוט במעי פרה בין קודם שיצא לאויר העולם בין לאחר שיצא לאויר העולם וכן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה יתבארו דיניהון בסייעתא דשמיא בשער הניתרין בלא שחיטה וכן יתבאר דין חלב בן פקועה שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטת אמו בשער השלישי מן הנשחטין בסוף הטריפות עם דיני ביצת טרפה ועגל שנולד מן הטרפה גרסינן בפרק השוחט אמר ר' שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה אמר רבה לא אמר ר' שמעון בן לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה וכיון ששחט הקנה או רובו כמאן דאנחי הריאה בדיקולא דמיאן. אבל ניקבו שאר בני מעיים לא דעדיין לא הוכשרה הבהמה עד שישחט את הושט ויש טרפות לחצי חיות. מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות והתרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעיין דקסבר ר' זירא שאין טרפות לחצי חיות. ואמרינן והדר ביה רבי זירא ממאי דבעי ר' זירא ניקבו בני מעיין בין סימן לסימן מהו. כך גירסת רש"י ז"ל ופירושא הכין והדר ביה ר' זירא מיהא דקאמר שאין טרפות לחצי חיות וממאי ידעינן דהדר ביה מדבעי בפרק המקשה שחט את הקנה וניקבו בני מעים קודם שישחוט הושט מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני כלומר לטהרה מידי נבלה או לא דכיון דסימן ראשון בא להכשיר ולטהר וסימן שני אע"פ שאינו בא להכשיר שהרי נקבו בני מעים ויש טרפות לחצי חיות. מכל מקום הוא בא לטהרה מידי נבלה אם כן יצטרף סימן ראשון לו או דילמא כיון דשני לא בא להכשיר לא יצטרף לו הראשון אף לטהר מידי נבלה. אלמא סבירא ליה דיש טרפות לחצי חיות. והדר ביה מיהא דהכא ואמר רב אחא בר רב לרבינא לעולם לא הדר ביה אלא מיסבר סבר דאין טרפות לחצי חיות. ובעיא דהתם אליבא דרבה דאמר דלא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה הוא דבעא. ולפי גרסא זו ר' זירא מיקל מדרבה ובין ניקבה הריאה בין ניקבו בני מעים כשרה שאין טרפות לחצי חיות. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך קיימא לן כר"ל דמחמיר טפי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדרב שמעון בן לקיש מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין נכרי על בני מעים. כלומר דכיון דסביר ליה לריש לקיש דכל שנשחטו הסימנין בני מעים כמאן דמנחן בדיקולא דמיאן הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאילו פירשו מן הבהמה מיד קודם שתצא נפשה וישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אישתרו להו נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא כאבר מן החי דמו. תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו. ודוקא בבהמה כשרה ובששחטה ישראל הוא דמותר לזמן עליהן נכרי ולהאכילו מן הבשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה דכיון דבהמה בת שחיטה היא ישראל דשחטה בר אכשורי בשחיטה הוא הרי היא ניתרת על ידן כאלו מתה לגמרי ותדע לך דהא בשחט את הקנה אף על גב דאמרינן דדמיא ריאה כמאן דמנחא בדיקולא לאו כמונח בדיקולא דמיאן לגמרי קאמרינן דאלו פירשה הריאה מן הבהמה קודם שישחוט הושט לית דין ולית דיין דריאה אסורה אלא דלגבי נקיבתה הוא דאמרינן דלא מיטרפא דבמתה הריאה דמיא ותו לא מיטרפא ואילו נשחטו כל הסימנין אע"פ שחתך בני מעיין ופרשו לגמרי קודם שתצא נפשה כשרין משום דכמתה גמורה שויה רחמנא להתירה באכילה הילכך בין לנכרי בין לישראל מותרת. אבל בבהמה טמאה ואפילו נשחטה על ידי ישראל ואי נמי בבהמה כשרה ועל ידי נכרי לא כדאיתא ברישא דהא ברייתא בפרק העור והרוטב לפי שלא התירה התורה בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה ושחיטת נכרי אינה שחיטה וכן שחיטת ישראל בבהמה טמאה אינה שחיטה. ולענין שחט את הקנה וניקבה הריאה לפי הפירוש שפירשנו בדר' זירא קיימא לן כר' שמעון בן לקיש דכשרה דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמאן דמנחא בדי קולא אע"ג דאמר ריש לקיש בפרק השוחט אינה לשחיטה אלא בסוף ההיא משמיה דלוי סבא אמרה. ודוקא בשחט את הקנה וניקבה הריאה אבל ניקבו שאר בני מעיין לא והוא הדין לשוחט את הושט וניקבו בני מעיין שחיות בני מעיין תלויין בושט אבל ניקבה הריאה לא דיש טרפות לחצי חיות ואע"ג דר' זירא אפליג עליה דרבה ואמר מה לי ריאה מה לי בני מעיין ולומר שאין טרפות לחצי חיות כיון דרבה מחמיר בשל תורה הלך אחר המחמיר. והרב אלפסי ז"ל לא כתב הא דריש לקיש בהלכות ונראה שאינו תופס אותה בהלכה וכן ראיתי כתוב משם הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו ר"ל איפשר דהדר ביה מדאוקי מתניתין דאלו טרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בששחט שלא במקום חתך וכל ששחט שלא במקום חתך כדבר אחר גרם לה ליפסל דמי. ואקשינן עלה ומי אמר ריש לקיש הכי והאמר ריש לקיש שחט את הקנה וניקבה הריאה כשרה אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הכי נמי כמאן דמנח בדיקולא דמי ולא תהני ליה שחיטתה אלמא הני תרתי דריש לקיש קשיין אהדדי ומהדר הוא דהדר בחדא מינייהו ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. והילכך לא עבדינן עובדא כי הא לקולא. ויש מפרשים דר' זירא מחמיר טפי מדריש לקיש והכי קאמר והדר ביה ר' זירא מיהא דאמר דאין טרפות לחצי חיות ממאי מדקא בעי ניקבו בני מעים וכו' אלמא אף לדידיה יש טרפות לחצי חיות כרבה ואמר רב אחא לעולם לא הדר ביה דעדיין קושייתו במקומה עומדת דאם איתא דבניקבה הריאה כשרה אף אנו היה לנו לומר מן הדין דאפילו ניקבו בני מעים כך אבל לדידיה לא סבר ליה מעולם ולדבריו דרבה הוא דקאמר ליה לדידך דסבירא לך כריש לקיש אף בניקבו בני מעיין היה לך לומר כן. והילכך ר' זירא חולק הוא לגמרי אדריש לקיש וכלשון הזה כתבו משמו של ר"ח ז"ל. ומסקינן לעולם לא הדר ביה ר' זירא לדבריו דרבה קאמר כלומר לדבריך שאתה מתיר בריאה התיר כל נקב שינקבו בני מעיין אבל לר' זירא אפילו אם ניקבה הריאה טרפה סבירא ליה. ואין זה מחוור בעיני שאם כן לא הוה ליה למימר לדבריו דרבה קאמר אלא לדבריו דריש לקיש דמרא דשמעתא הוא ועליה הוא דפליג ר' זירא דלדידיה יש טרפות לחצי חיות סבירא ליה אבל לריש לקיש כיון דמכשר בריאה ע"כ אית ליה דאין טרפות לחצי חיות. ומיהו איפשר לפרש לדבריו דרבה קאמר למה אתה מפרש דברי ריש לקיש בשניקבה הריאה דוקא דלדידיה לא שנא ניקבה הריאה ולא שנא ניקבו בני מעיים ולדידי לא סבירא לי הכי לא בריאה ולא בבני מעיין דחיי ריאה תלויין אף בושט וחיי בני מעיין תלויין אף בקנה דתרוייהו ינקי מהדדי. ויש גורסין והדר ביה מדבעי כלומר ממאי דקאמר הכא לרבה שמעינן דהדר ביה מההיא דבעי התם ודחי רב אחא דלא הדר ביה מההיא והכא לדבריו דרבה קאמר והפירוש אחד לגירסא זו ולגירסא האחרת. וכיון דר' זירא חלוק על ריש לקיש ומחמיר כוותיה עבדינן וע"כ השמיטה הרב אלפאסי ז"ל. ומכל מקום מסתברא דהלכה כריש לקיש חדא דכיון דאמרינן והדר ביה ר' זירא ולומר דסבירא ליה כרבה האי טפי עדיף דלישנא דגמרא הוא מדרב אחא דדחינן לעולם לא הדר ביה ועוד מדפרש רבא מימריה דריש לקיש שמע מינה מיסבר סבר לה כוותיה. והוה ליה ר' זירא יחיד לגבייהו ואין הלכה כיחיד במקום רבים. ועוד מדקאמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדריש לקיש אין מזמנין נכרי על בני מעיין ולומר דכמונחין בדיקולא דמיאן שמע מינה כוותיה סבירא ליה. ואם תאמר שאני התם שנשחטו שנים או רוב שנים אם כן אמאי תלי לה בדריש לקיש אפילו לכולי עלמא נמי. ומיהו ברייתא דקתני חותך כזית בשר מבית שחיטתה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו לא פליגא אדריש לקיש דאם כן לותביה מינה. אלא דקושטא דמילתא התם שאני דכיון שהיא בת שחיטה ושחיט ליה ישראל דבר אכשורי בשחיטה הוא ושחט בה שנים או רוב שנים כשם שנכשרה לישראל כך נכשרה לנכרי מכל מקום רב אחא בר יעקב משמע דסבירא ליה כוותיה כדאמרן. והילכך נראה לי דהלכה כריש לקיש והיכא דניקבה הריאה או בני מעיין קודם שחיטת רוב הסימן בהא לא צריכא למימר דטרפה ולא עוד אלא היכא דשחיט מיעוטו של וושט ונקרעו צדדי הושט שנשחטו או שנכוו באש טרפה כאלו נקרעו או נשרפו באש הצדדין שלא נשחטו. והראיה מדאמרינן בפרק קמא דחולין אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה כשרה חידודה קודם לליבונה ואקשינן עליה והא איכא צדדין. ופרקינן בית השחיטה מירווח רווח אלמא אי לאו הכי אסירא משום דנגע סכין בצדדין שנשחטו ונשרפו. ועוד ראיה מבדיקת סכין דקיימא לן כמאן דאמר צריכה אתלתא רוחתא ואפילו למאן דאמר דאינה צריכה אתלתא רוחתא הא טעמא קאמר משום דבית השחיטה מירווח רווח כדרב זירא אלמא לכולי עלמא אי לאו משום דבית השחיטה מירווח רווח שחיטתו פסולה. ולזמן נכרי על בני מעיין אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטת על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי נכרי בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את הנכרי ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע"פ שהר"מ במז"ל כתבנו שהוא ז"ל פסק בסדר שופטים דלישראל שרי ולנכרי אסור לא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן ואיתא בפרק העור והרוטב :

גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ריש לקיש מנין לטרפה שאינה חיה ומנא לן דאינה חיה דתנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. מנא לן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מן הבהמה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. ונפקא מינה לספק טרפה שאילו חיה שנים עשר חדש מותרת בידוע שאינה טרפה ואמר עולא שמונה מיני טרפיות נאמרו לו למשה בסיני אלו הן נקובה ופסוקה ונטולה וחסרה קרועה ודרוסה ונפולה ושבורה. ואמרינן למעוטי מאי למעוטי דרכיש בר פפא דאמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טרפה ואע"ג דלית ליה לעולא דרכיש בר פפא הלכה היא וכדבעינן למכתב קמן. נקובה כיצד תשעה עשר מיני טרפיות יש בנקובה ואלו הן נקובת הושט ניקב הקנה למטה מן החזה. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. הריאה שניקבה. ניקבה הקבה. ניקבה המרה. ניקבו הדקין. הכרס הפנימי שניקב. המסס שניקב לחוץ. ובית הכוסות שניקב לחוץ. תורבץ הושט שניקב. קנה הלב שניקב. קנה הכבד שניקב. קנה הריאה שניקב. סימפון הריאה שניקב לחברו. ניקב הטחול בעביו ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו. וגג הזפק שניקב בכל מקום שהנקב פוסל כל שכן ניטל. והוא הדין ליתר דכל יתר כנטול דמי. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות והר"מ במז"ל וזהו שלא שנינו ניטל הלב ניטלו הדין. כמו ששנינו ניטלו הכליות. ומיהו בטחול בלבד הוא דקא אמרינן ניטל כשר אע"ג דניקב הטחול טרפה. והרמב"ם ז"ל נתן בו טעם לפי שאין הנקב פוסל בו בכל מקום אלא בסומכיה בלבד. ובתוספות אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא. עוד תדע שכשאמרו ניקב הלב לבית חללו המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שאמרו שניקב מצד לצד לא אמרו אלא בשניקב מחמת חולי הא לאו הכי אפילו לא ניקבו אלא מבחוץ בקוץ או בסכין וכיוצא בזה טרפה ותדע לך דקוץ מהיכן בא אם תרצי לומר שבלעו אם כן כבר נקב הדקין ויצא והרי זו טרפה. ואם תמצא לומר שנכנס מבחוץ הא קיימא לן בקוץ עד שתנקב לחלל ולפיכך אילו נמצא הכבד נקוב מבחוץ שלא מחמת חולי הרי זה טרפה כמו שאמרנו. וכן בכל האיברים הפנימיים ואפילו נמצאת מחט בחלל הבהמה כן הדין וכן הטעם. עוד יש ענין בטרפות נדון כנקב והוא בהמה או עוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיה. והריני כותב ענין זה בסוף הטרפיות מפני שהוא כולל הרבה מן האיברים עוד אכתוב בסוף הטרפות דין חלב העובר שהוציא ידו ודין חלב טרפה. ודין ביצה טרפה וביצת נבלה ודין עגל שנולד מן הטרפה או מן הנבלה. עוד אכתוב שם דין אם מותר למכור לנכרי נבלות וטרפות אם לאו. נקובת הושט אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. איבעיא להו ניקבו זה שלא כנגד זה מהו ואמר רב אשי כיון דאכלה ביה ופעיא ביה ורוחא ליה וגמדא ליה זימנין דמתרמי אהדדי והוי כנקב ואסור. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרה דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. חיצון אדום ופנימי לבן. אמרינן עלה למה לי דאמר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה. כלומר דכיון שנתחלפו בודאי מחמת קלקול הוא שנתקלקלו ועתידין הן לינקב. ומסתברא דדוקא בשנתחלפו שניהם אבל נתחלף האחד מהן כגון שנעשו שניהם אדומים או לבנים כשרה שהרי לא נתקלקל אלא האחד ואפילו אתה רואה אותו כנקוב ניקב זה בלא זה כשר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב זה לשונו חלוף דשני קרומין דושט שניהם ניטלין ממקום שראויין להיות שם. ואין לך נקובה גדולה מזו אבל ראיתי לרבותי בעלי התוספות שנסתפקו לדבר זה וראוי לחוש לדבריהם. ואם נקב הושט ועלה בו קרום אינו מציל שעתיד הוא לינקב. דגרסינן התם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. אמר עולא יש לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כלומר אין חוששין שמא ניקב ויצא לחוץ. והוא מלשון וברא אותם בחרבותם. ואקשינן עליה בגמרא ומאי שנא מספק דרוסה ופרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה והילכך ליתא לדעולא דהא קיימא דחוששין לספק דרוסה וממילא אידחיא הא דעולא ופרש"י אעפ"י שאין בה קורט דם. והקשו עליו בתוספות מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדים פסולה נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדאמרינן התם יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצא איתמר אבל ישב חיישינן ובודאי ישב דומיא דנמצא ובנמצא אין קורט דם והילכך ישב נמי בשאין שם קורט דם דאם לא כן ניפלוג בישב ממש בין נמצא קורט לשאין נמצא בה קורט דם. וטעמא דמילתא דושט הואיל ואוכלין ומשקין עוברין דרך שם בדרך שטיפה אין מניחין את הדם להסתרך ולהתיבש סביב הקוץ אבל בית הכוסות אע"ג דאיכא אוכלין ומשקין לאו בדרך שטיפה אלא שכני תתיהו ודם מסתרך במחט אילו מחיים הוות כנ"ל ועיקר. ולפיכך אפילו לא נמצא עליה קורט דם טרפה ודוקא ישב אבל נמצא כשרה מדאמר להו רב כהנא ישב איתמר אבל נמצא לא צריכא ליה לעולם דכל הני עיזי ברייאתא קוצי אכלן. ויש לדקדק ושט זה אם יש בו בדיקה מחמת נקב מבחוץ ואעפ"י שהעור החיצון אדום או לא. שלפי פשוטה של שמועה שבריש פרק אלו טרפות נראה שהושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב דגרסינן התם אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ואם איתא לימא נפקא מינה לספק דרוסה ולספק נקובה. ועוד שהנקב יש לו בדיקה אפילו שלא במראית העין וכדאמרינן בגמרא הכתה חולדה על ראשה. אמר ר' יוחנן בודקין לחולדה במסמר. ור' יהודה ור' נחמיה חד בדיק בידא וחד בדיק במחטא כלומר שהיו מעבירין מסמר או מחט על גבי המוח ואם היה שם נקב היה המסמר או המחט מתעכב בנקב ואם הדבר כן עולא דקאמר אין חוששין שמא הבריא להתיר בלא בדיקה קאמר ומאן דמקשה מאי שנא מספק דרוסה לא להשותה לספק דרוסה ממש קאמר שלא תהא לו בדיקה מבחוץ אלא כספק דרוסה שחוששין לה והיכא דאיפשר בדקינן לה והכא נמי נצריכה בדיקה אלא שקשה עלינו מעשה דאווזא דרבא דבריש פרק השוחט דאמרינן התם דאתא כי ממסמס קועיה דמא ואמר רבא היכי נעביד ניבדקיה ונישחטיה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והאי אי אפשר לומר דמחשש דריסה קאמר דהא מדקאמר אתא כי ממסמס קועיה דמא שמע מינה דלא נודע באי זה דבר הוכה וכל שלא נודע אין חוששין לספק דרוסה וכדרבא גופיה דאמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. ורב אשי נמי אמר ספק קניא ספק שונרא אימור קניא. והילכך כל עצמו לא היה חושש לדריסה אלא לנקב. ואפילו הכי קאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואף רש"י ז"ל כן כתב שם וכאן פירש מאי שנא מספק דרוסה והכא לא איפשר למיבדקיה דנקב משהו בעור חיצון של ושט לא מינכר ע"כ. ומה שאמרו כאן למאי נפקא מינה לספק דרוסה הוא הדין לספק נקובה אלא דאגב אורחיה קמשמע לן כמאן דאמר חוששין לספק דרוסה. וכן פירש רש"י ז"ל דלהכי נמי נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונפקא מינה לדרוסה. ויש מרבותינו שאמרו דנקב כעין דריסה יש לו בדיקה מבחוץ כלומר שאילו בספק דרוסה ואפילו נתאדם עור הצואר בחוץ ואתה בודק בעור הושט כנגדו בדרוסה אין לו בדיקה אבל בנקב כיוצא בזה יש לו בדיקה במקום ידוע אפילו בושט יש לו בדיקה אפילו מבחוץ אבל במקום שאינו ידוע כההוא אווזא דרבא דהוה קועיה ממסמס דמא שהיו צריכין לבדוק כל הושט כנגד כל הצואר נקב משהו בעור אדום ובמקום שאינו ידוע אינו נבדק. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שהנקב שאינו במקום ידוע אין לו בדיקה בעור החיצון ואין ראיה מבדיקת מסמר ומחט דהתם המוח דוקא לפי שאינו אלא מקום קטן וכנקב קטן וכנקב במקום ידוע דמי אבל להעביר מחט או מסמר בכל הדקין או בכל הושט לא לפי שהוא כדבר שאי אפשר ולפיכך בהמה שמבצבץ צוארה דם אסורה שהרי היא צריכה בדיקה סימנין כאווזא דרבא ואין לה בדיקה בושט ולפיכך אין לה תקנה. ומיהו במעשה של אותו אווז דרבא יש לי בו פירוש אחר שאינו קשה לזה וכתוב אצלי בחידושי חולין במקומה בסעייתא דשמייא. תרבץ הושט נקובתו במשהו דאיתמר תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא וכל מקום שחיטה בושט נקובתו במשהו. ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא ואסיקנא דלאו מקום שחיטה הוא ואפילו הכי נקובתו במשהו דהאי כללא רב יהודא אמריה וליתיה דהא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכאיל יהודה אחי משמיה דרב דהכי אמר רב ושט נתנו בו חכמים שיעור כלומר למקום שחיטתו מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל דתרבץ הושט לא מקום שחיטה הוא ואפילו הכי נקובתו במשהו. ורב ושמואל באיסורי הלכה כרב. וכבר כתבתי יותר מזה למעלה בהגרמה. ניקב הקנה. גרסינן ר"פ אלו טרפות יתיב ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנסה בסימנין ושחט שחיטתו פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה ובמשהו. ניקב קרום המוח גרסינן בפרק אלו טרפות רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב קרמא תתאה. ואיכא דאמרי עד דאינקיב קרמא תתאה. כך הגירסא במקצת הספרים ולפי גירסא זו אינה טרפה עד דאינקיב עילאה ותתאה אבל יש ספרים דגרסי איכא דאמרי קרמא תתאה ולא גרסי עד דאינקיב ולפי גרסא זו איפשר דהיכא דאינקיב תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה דכי היכי דאמרינן באינקיב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה הכי נמי לאיכא דאמרי כולא מילתא בדאינקוב תתאה תליא ואע"ג דלא אינקיב עילאה ואפשר דאף לפי גירסא זו דאינקיב אף תתאה קאמר דלפי שהדבר מצוי על הרוב אי מינקבי עילאה מינקיב תחלה לא איצטריך ליה למימר אלא איכא דאמרי אינקיב תתאה אבל עילאה ממילא אינקיב אי אינקיב תתאה. ונראה להביא ראיה על זה מדרב יימר דבדיק ליה במיא דאלמא עד דאינקיב תתאה ועוד קצת ראיה מדאמרינן בגמרא אלו טרפות בעוף הכתה חולדה על ראשה רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טרפה ואי לא כשרה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב קרמא תתאה שפיר אלא למאן דאמר כי אינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה טרפה ניחוש דילמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב ואם איתא למאן דאמר תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה קאמר ניחוש נמי דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. ומיהו נראה לי דלאו ראיה גמורה היא דהתם בהכתה חולדה על ראשה עסיקן והילכך אי אינקיב תתאה על כרחין עילאה אינקיב ברישא מכל מקום כן אני רואה הסכמת רוב המפרשים דאינקיב עילאה ותתאה בעינן אבל מלשון הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא סבור דתתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה והיינו דמנח בה ר' שמואל בר נחמני סימנא ואמר סימניך חיתא דמנח בה מוחא. וזה לשונו שכתב בהלכות ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה עילאה כשרה וסימניך חיתא דמנח בה מוחא. ויש לחוש לדבריו. ועוף המים אם נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח כלל הואיל וקרומו רך טרפה דגרסינן התם תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקבל קרום של מוח. ואוקימנא בעוף המים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במים כעוף של מים דמיאן. נתמסמס המוח והוא שנתרכך הרבה ואעפ"י שאינו נשפך כמים טרפה דכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב אבל אם נתנדנד לבד ולא נתרכך כל כך כשרה דגרסינן התם גבי חוט השדרה הומרך פסול נתמסמס פסול. אי זו המרכה ואי זו מסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר. מיתיבי ר' שמעון בן אלעזר אומר בהמה שנתמזמז מוחה טרפה. ההוא נתמסמס איתמר. אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יהושע בן פזי משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדרה נדון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט השדרה. מהיכן מתחיל לימשך אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי משמיה דר' יהושע בן פזי כמין שני פולין הן מונחין על פי הקדרה מין הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ. ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא דפולין כלפנים ר' ירמיה בדיק עופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה. ניקב הלב לבית חללו הא דקתני הכא לבית חללו ולא קתני הכי בכולהו אינך מסתברא לי משום דלא תימא עד דאינקיב לבית חלל גדול וכאידך דקתני בריאה עד שתנקב לבית הסימפונות דבעי ר' זירא לבית חלל גדול או לבית חלל קטן אמר ליה אביי מאי תיבעי לך מי לא תנן ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות ואמר רבה בר תחליפא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב עד שתנקב לבית סימפון גדול. הכי השתא התם לבית הסימפונות קתני לדוכתא דשפכי סימפונות כולהו הכא לבית חלל קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וכן הלכה וכבר כתבנו למעלה שלא אמרו ניקב לחללו אלא בנקב מחמת חולי אבל בקוץ אפילו נקב מבחוץ ולא נקב חללה ואי נמי משכחת לה כגון שנקב הקוץ לפנינו בדפני הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן אל הלב שאין לחוש בכענין זה לנקיבת אחד משאר האיברים הפנימיים. וכן מצאתי כתוב למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ניקב הלב וטרפשא דליבא סותמו אינו סותם. ואע"ג דאמר רב בפרק אלו טרפות חלב טהור סותם שאני הכא שאינו מהודק על הלב אלא עומד על גביו ככובע וגרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם תרגומא חיטי דכרכשא ודטורפשא דליבא. ועוד אכתוב לפנינו גבי מחט שנמצאת בריאה דין מחט שנמצאת בלב. וכן אכתוב דין קנה הלב כשאגיע אל קנה הריאה וקנה הכבד בעזרת השם. לפי שאני כותב בסעייתא דשמייא כל הנקובים על הסדר כמו שהזכרתי למעלה הריאה שניקבה. תנן הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות. ואוקימנא בגמרא דנחסרה מבחוץ קאמר אבל מבפנים לא דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. והא דקתני ניקבה או שחסרה לאשמועינן דר"ש לא אמר אלא בנקבים שאין בהם חסרון אבל בנקבים שיש בהם חסרון מודה. ואפילו הכי לית הלכתא כר"ש דאמרינן עלה בגמרא אמר רב יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון ולית הלכתא כר' שמעון. אלא כל שניקב קרום שלה טרפה. ושני קרומות יש לה לריאה אם ניקב זה בלא זה כשר דגרסינן בריש פרק אלו טרפות רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וסימניך כתונא דורדא דמתנחא בה ריאה. כלומר עד שתנקב הכתונא האדומה כורד שהוא הקרום התחתון שעל הריאה שהוא אדום כדאמרינן האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא. ואמרי התם פשיטא אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין דאמר רבה האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מגין וחד אמר לא מגין. והלכתא מגין וכדרב יוסף דאמר רב יוסף האי ריאה דאושא אי ידעינן מההיא אושא מותבי עלה גילא או רוקא או גדפא אי מבצבצה טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן מהיכא אושא מייתי משיכלא דמיא ומותבינן לה בגוה חמימי חמימי לא משום דמיכוצא קרירי קרירי לא משום דמיטרשי לה אלא בדקינן לה בפושרי אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה מאי טעמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאושא זיקא הוא דביני ביני אלמא אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשרה. והילכך אי לאו אינקיבו תרוייהו כשרה. ואם ניקבו זה שלא כנגד זה מסתברא שהיא כשרה וכענין אמרו בקרקבן וכיסו שאם ניקב זה שלא כנגד זה כשר. ואם ניקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא וכשרה דגרסינן בפרק אלו טרפות ניקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ואסיקנא מסתברא תלינן דהא תלינן בזאב. ופירש רש"י ז"ל היכא דמשמשא ידא דטבחא אני שמעתי במצר החזה שמתוך הדוחק נקרעת הריאה בצפורניו וכמדומה אני דהוא הדין בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזה ואחר כך נמצא שם נקב. ופושרי דקאמר פירש רב יהודאי גאון ז"ל שהם חמין כשיעור הפשרת מים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית שנפשרין בחם היום. וכן כתב הרב בעל העיטור משם ר"ת ז"ל וראייתן מדאמרינן גבי חרותא בקיטא מייתינן משיכלא דקוניא ומלינהו מיא קרירי בסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלינהו מיא פושרא דאלמא מיא קרירי בקיטא כמיא פושרי נינהו. ריאה שניקבה ואחר כך עלה בה קרום טרפה שאינה חוזרה להכשירו ואמרינן למעוטי מאי ואסיקנא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא דאמר רבה כשרה כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא נראה שהוא מצריכה נפיחה וראוי לחוש לדבריו אעפ"י שלא היה נראה כן מעיקר הגמרא דכשרה לגמרי משמע ואעפ"י שמצינו כשרה וצריכה בדיקה במתניתין אעפ"כ אין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש. אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה האדימה כולה טרפה א"ל רבינא מאי שנא מקצתה דהדרה וביא כולה נמי הדרא בריא מי לא תנן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם. פירוש שאר שרצים חוץ משמונה שרצים החובל בהן בשבת אעפ"י שנצרר הדם והאדים העור מבחוץ אינו חייב משום חובל דלא חשבינן ליה כנקוב וכאלו יצא הדם שחוזרין הן ובריאין ואם כן הכא נמי אמאי חשב ליה כנקוב וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא דכנקב חשבינן ליה אי הכי אפילו מקצת נמי נאסור דכנקובה היא. אלא לא שנא דבין כולה ובין מקצתה כשרה כדאמרינן לקמן אדומה כשרה מדר' נתן כפירש רש"י ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. והביא ראיה גם הוא מדר' נתן ואף הרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואע"ג דהאדימה כולה ועלה מסיק דאלא לא שנא ור"ח ז"ל פירוש לא שנא דבין כולה ובין מקצתה טרפה. והוא עצמו ז"ל פסק באדומה כשרה מדרב נתן. ורבינו אפרים כן פסק כר"ח ז"ל. ונתן טעם בדבר דהפרש יש בין אדומה להאדימה דהאדימה היא יותר מאדומה והאדימה משמע מחמת לקות ואדומה משמע מתולדתה שאין דמה נבלע בה עדיין ואין זה נכון. דאם כן גבי אדומה הוה להו למיבעי ליה אדומה דכשרה היכי דמי כיון דאיכא אדומה אחרת דטרפה. וכדאיבעיא להו גבי ירוקא אלא ירוקא דכשרה מדר' נתן היכי משכחת לה. ואף הר"ז הלוי ז"ל כן כתב דעל דברי רש"י ורבנו אלפסי ז"ל יש לסמוך אע"פ שהרב רבי אפרים מראה פנים להפריש ריאה שיבשה מקצתה טרפה שאף היא כנקובה. ואסיקנא דיבשה כדי שתפרך בצפורן. אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי חזותא חזותא כשרה ודוקא מאותן מראות שאינה נטרפה בהן כגון אדומות וירוקות ככרתי ושאר מראות שאינה נטרפה בהן. וקמשמע לן שאעפ"י שיש בה כמה גוונין אין אומרין כבר נתקלקלה זו הרבה ועתידה לינקב. אבל אם יש בה אחת מן המראות הפוסלות בה כעין בשרא כעין כשותא טרפה. וכן פירשו רש"י והר"מ במז"ל ורבותינו בעלי התוספות זצ"ל. וכל רבותי ז"ל הושוו בדבר זה שכל מראה פוסל מחמת נקב הוא ושיעורו בכל שהוא כנקב. וכללא הוא שכל שפוסל מקצתה ככולה טרפה וכל שאינו פוסל אפילו כולה כשרה. אבל הרב ראב"ד ז"ל כתב דחזותא חזותא אפילו ממראות הפוסלות קאמר אבל משאר המראות לא צריכא למימרא. והא קמשמע לן דכל מראה הפוסל דוקא כולה אבל מקצתה כשרה. והביא ראיה ממה שאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה מדקאמר הכא יבשה מקצתה שמע מינה שבשאר טרפיות עד שיפשוט אותו מראה בכולה. ואינו מחוור דאדרבה מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה שבכל שאר המקומות מקצתה ככולה. עוד נראה לי ראיה גדולה מדברי רבינא שהשיב לרבא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא אי הכי כולה נמי ואסיקנא אלא לא שנא דאלמא כל שבמקצתה אי אתה יכול לפסול משום דהדרא בריא אף בכולן כן דאי לא מאי קא קשיא ליה לרבינא בהא והא כולהו מראות הכי איתנהו במקצתה אין פוסלות ובכולה פוסלות וגמרא למה אסיק דלא שנא. ומאי שנא משאר מראות דשנא ושנא. ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טריפה כתב הרמב"ן ז"ל משום דכולה לא איצטרכיא ליה דקודם היובש היא נפסלה כגון בצמוק דהיינו חרותא. תנן חרותא בידי שמים כשרה. ותניא איזהו חרותא כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טריפה. ומנא ידעי בקיטא מייתי משיכלא חיורא ומלינן ליה מיא קרירי בסיתוא מייתי משיכלא שחימא ומלי לה מיא פושרי ומותיב ומנח לה בגויא מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים הוא וכשרה ואי לא בידי אדם הוא וטרפה. ופירושו משיכלא חיורא מזרק של חרס שחפו אותו באבר לבן. ומשיכלא שחימא פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר. ויש אומר שהוא כלי נחשת ומה שאמרו מיא פושרי ומנח לה מעת לעת נראה שצריכין המים להיות פושרין כל מעת לעת וכאותה שאמרו בנדה בריש פרק המפלת גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין. אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא. אמרי לה בגושתא דפחיזא כאופתא שקשה בממשה כבקעת ואיכא דאמרי בחזותא דנפיחא כאופתא ונעשה לבנה כבקעה ואיכא דאמרי דלית לה חיתוכה דאוני שהריאה צריכא חמשה אוני תלתא מימינא ותרתי משמאלא ואי חסיר טרפה כדבעינא למיכתב קמן והילכך בין פחיזא בגושתא כאופתא בין נפיחה באופתא טרפה אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה פירוש שחורה כדיו וסימניא דיותא אדמיתא. ירוקה בשרה אין זה מחמת לקות אלא שלא נבלע בה דמה וכר' נתן שהביאה אותה אשה בנה לפניו וראה אותו שהוא ירוק ואמר הצצתי בו שלא נבלע בו דמו אמר לה המתינו לו עד שיבלע בו דמו ועשתה כן ומלה אותו וחיה. וירוק זה שאמר הוא הירוק ככרתי אבל הירוק כביצה או ככרכום טרפה וכדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טרפה ואמרינן ואלא ירוקה כשרה מדר' נתן היכי משכחת לה. ופרקינן ככרתי. אמר רב כהנא ככבדא כשרה כמראה הבשר טרפה. והר"ז הלוי ז"ל פירש בגושתא שממשה כבשר דאי בחזיתא הוי ליה למימר כעין בשרא כעין כבדא כדקאמר כעין כשותא כעין מוריקא. ולאנן מספקא לן מילתא אי בחזותא אי בגושתא הילכך בין הכי ובין הכי טרפה. וכבר כתבנו למעלה דכל מראות הללו מחמת לקות הן ומחמת חשש נקב שעתידה לינקב והילכך שיעורן במשהו כנקב. ומיהו כל שיש בריאה אחד ממראות הללו נופחין אותה ואם היא חוזרת למראה בשר בשעומדת בנפיחתה כשרה שהריאה שבגוף הבהמה נפוחה היא. וכן כתב הר"מ במז"ל. וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל. אמר רבא אוטם בריאה והוא שיש מקום בריאה מטומטם ואנו חוששין שאין הרוח יכול לעבור שם ואינה יכולה להניף על הלב היכי עבדינן מייתינן סכינא וקרעינן לה אי מחמת מוגלא הוא כשרה ואי לא מותבינן עלה גילא או רוקא או גדפא ואי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה היא הואיל ואין הרוח עובר דרך שם. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה כלומר שנימוקה מבפנים והיא ריקנית אם העור שלה קיים כשרה ואפילו מחזקת רביעית. ותניא נמי הכא ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשרה א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון שהריאה נחסרת מבפנים לא שמיה חסרון והא דקתני במתניתין הריאה שניקבה או שחסרה טרפה שחסרה מבחוץ קאמר ואי אמרת היינו ניקבה ליתני ניקבה ותו לא דמשמע ניקבה אעפ"י שלא חסרה וכל שכן אם ניקבה נקב שיש בו חסרון. אי תנא ניקבה ותו לא הוה אמינא דר"ש דפליג ואמר עד שתנקב לבית הסמפונות אפילו בנקב שיש בו חסרון קמשמע לן דלא פליג אלא בנקב שאין בו חסרון אבל בנקב שיש בו חסרון מודה. וקשיא לי לדידי היאך איפשר דשרי ר' יוחנן בשנשפכה כקיתון דהא איהו אפילו בהעלתה צמחים חאיש ולא מורי בה להיתירא כדאיתא התם. ויש לי לומר בנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב דמבפנים היא שנימוחה ולא מטי לקותא לעור דידיה אבל צמחים הגדלים בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומות או שעתידין לינקב ולא קבל היתר בדבר זה מרבותיו ומשום כך לא מורי בה להיתירא. ומיהו האי ריאה שנפשכה כקיתון אסקה רבא דכשרה ודוקא בדקיימי סמפונתא והיכי עבדינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגוה אי אית בה שורייקי חיורי טרפה ואי לא כשרה. ותמיה לי דילמא אינקיבו סמפוני הריאה חד לחבריה או אפילו שלא לחברו דכל שנשפכה כקיתון ליכא מאן דמגין עלה דמוגלא לא סתמא. ונראה דלנקבל לא חיישינן דכיון שהגיע להפסד אם איתא דמטי לקותא לסמפונתא איפרוקי הוו מפרקי וידיע במנא וכיון דלא מפריקי חזקה דלא מטו להו לקותא כלל. אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טרפה. ואוקימנא בניקב לחברו לפי שחברו קשה כמוהו ואינו מגין. אבל ניקב לבשר הריאה בשר הריאה רך ומגין. אבל הר"מ במז"ל כתב אחד מסימפוני הריאה שניקבו אפילו לחברו טרפה. נראה מדבריו שהוא סבור כי מה שאמרו תלתא קני הוו דריאה כריאה היינו סימפוני כריאה ותפס לו הדרך הזה גם בסימפונות שבתוך הכבד מפני שאמרו דכבדא כריאה. וזו ביד הרב ז"ל בעיני כשגגה שיוצאה מלפני השליט דתלתא קני שאמרו אינן אלא אותן שמתפצלין קודם שיכנסו בכבד ובריאה ובלב ותדע לך שהרי גבי מחט שנמצאת בחתוח הריאה שבא לפני ר' אסי וטרפה הקשינו והא רבנן מכשרי והשיב הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אם (דף לג) איתא לריאה קמן הוה מינקבא ואקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן הוה מכשרי והא אמר רב נחמן האי סמפונה דריאה דאינקיב טרפה כלומר וזו ודאי כיון דאשתכחת בריאה ולא בסמפון אי אפשר למחט שלא ניקבה סימפון ויצאה לבשר הריאה ופרקינן ההוא נקב לחברו איתמר אבל זה שלא ניקב לחברו אעפ"י שניקב לבשר הריאה כשרה שבשר הריאה רך וסותם. וזה מבואר. גם במספוני הכבד אני כותב מה שיש בדבריו מן הקושיות שאי אפשר להעמיד דבריו כלל כמו שאני כותב גבי ניטלה הכבד. בעי מיניה רבב"ח משמואל העלתה צמחים מהו אמר ליה כשרה אמר ליה אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנדרין בדבר דאמר רב מתנה מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אמר ליה ההוא בכוליא איתמר וכן הלכה. וכתב הרב אלפסי ז"ל הני מילי דמליא מוגלא או מים זכים אבל אסרוה טרפה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל וטעם דבריהם ז"ל כדאמרינן פרק אלו טרפות גמ' ניטלו הכליות יש כשר בזה ובזה מים זכים כלומר כשר בריאה ובכוליא. יש פסול בזה ובזה לקותא דכשמעמידין אותן נפלי תלחי תלחי. יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. יש פסול בריאה וכשרה בכוליא נקב ומים זכים שהם כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרח אבל אסרוה טרפה. כך נראה גרסתן של הרב אלפאסי והר"מ במז"ל באותה שמועה אבל עכירי טרפה כאן וכאן ודאסרוח נמי טרפה כאן וכאן. וגרסא אחרת יש והכי גרסינן ומי זכים שהם כשרין לא אמרן אלא דצילי ולא גרסינן כאן וכאן ואוכליא בלחוד קא מהדר אבל בריאה אפילו עכירי כשרה. וזו דעתו של הרב בעל המאור ז"ל וגרסא נכונה היא דתמה על עצמך היאך איפשר דמליא מוגלא כשרה ומיא עכירי טריפה ומוגלא גופיה ממים עכורין היא באה ואף היא עכורה היא. ואף לפי הגרסא הראשונה יש לי לפרש ומים זכין שהן כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דלא עכירי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן דבכוליא טרפה ולא הוצרך לפרש דפשיטא ליה דבריאה כשרה ולא גרעי מים עכורין ממוגלא דכשר בריאה. והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט דכאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוה כלומר בכוליא. וכן נראה עיקר. דהא אמרינן אמר רבא כי הוה אזלינן בתר רב נחמן בשוק דגלידאי ואמרי לה דרבנן חזינן דקיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי רב אמי ורב אסי כי הוו עיילי בשוקא דטבריא חזנהו דהוו קיימי טנרי טנרי ולא אמר להו ולא מידי. ולכאורה ודאי משמע דהנהו בהדי מוגלייהו הוו קיימי מדקאמר קיימי כנדי כנדי קיימי טנרי טנרי ולא אמר להו ולא מידי. אלמא לא צריכי בדיקה כלל. עוד הוסיף בה הרמב"ם ז"ל ואמר וכשהוא מוציא הלחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טרפה. וגם זה אינו מחוור כלל. ומן הטעם שאמרנו דדייק לישנא ולא אמרו להו ולא מידי. ואע"ג דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכא בדיקה שמא ניטלו הסמפונות התם הוא לפי שנמס בשרה מבפנים אבל באבעבועות הגדלות בין עור ובשר אין חוששין לנקיבת הסמפונות כלל. אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי פירש רש"י ז"ל במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא אע"ג דאיכא ריעותא בריאה. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בישרא הדר הדראנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה ואי לא חסרה היא וטרפה כלומר כאלו ניטלה הבועא וחסרה היא הריאה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי והכל עולה לטעם אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה וגם אין לאסור מטעם זה דנראית כשתים דהא מכשרינן שתים היכא דשפכי אהדדי. מכל מקום טוב ליזהר שכל דבריהם דברי קבלה הם. אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא פירש רש"י ז"ל דקים להו דאין סמיכותן אלא מחמת נקב שהעלה בועות הללו סביביו. ואינו מחוור דאם כן לישמועינן באי זה שיעור הן קרובין. והפירוש הנכון דחוששין שמא תדחוק אחת על חברתה ותבקע מדוחק חברתה וכל העומד לינקב כנקוב דמי. גרסינן התם ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא. ואסיקנא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל מדקה לגסה לא ולא מגסה לדקה. יש מי שפירש באותה ערוגה מאונות של ימין לאונות שלה ומערוגה לערוגה מאונות של ימין לשל שמאל ומשמאל לשל ימין אבל מגסה לדקה מאומא לאונא ולא מאונא לאומא. ואינו מחוור דהאי לא מקריא גסה ודקה אלא גדולה וקטנה. אלא ה"פ מערוגה לערוגה מריאה לריאה אחתר אבל לא מבהמה גסה לדקה ולא מדקה לגסה. וכן הלכה. מוראנא פליגי בה אבא יוסי בן דוסאי ורבנן חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר אחר שחיטה פריש והלכתא אחר שחיטה פריש. כל טרפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף א"צ מדאורייתא לחזר אחריהן ולבדוק אם נקב קרום של מוח או שניקב הלב וכיוצא בזה ואפילו בריאה א"צ לבדוק מן התורה דרוב בהמות כשרות הן ורובא דאורייתא הוא וכדדייקינן לה בפרק קמא דחולין ומייתינן מראשה של עולה ופסח ועגלה ערופה ושעיר המשתלח ומכה אביו ואמו וכולה כדאיתא התם ואפילו מדרבנן לא חייבו לחזר ולבדוק אבל בסירכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק אחריהן לכתחילה הא לא בדק ונאבדה הריאה או שנחתכה ואי אפשר לבודקה כשרה שחזקתה כשרה ולא עוד אלא אפילו נטלה זאב או כיוצא בו והחזירה כשהיא מנוקבת כשרה דתולין נקיבתה בזאב. וגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר ר' הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה. ואקשינן ונימא נשחטה הותרה ופרקינן הא קמשמע לן דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא כדבעו מיניה ר' אבהו מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא בני מעיים אבל ריאה לא לפי שהיא עלולה לסירכות ולנקבים ואין ראיה בכלל בני מעיים. ואין הדברים הללו מחוורין דהא רב הונא כללא קא כאיל ואמר בחזקת היתר עומדת אלמא אפילו בלא שום בדיקה עומדת בחזקת היתר. ועוד יש לי ראיה גמורה מדאמרינן בפרק אלו טרפות ניקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא או לא ואסיקנא תלינן דהא תלינן בזאב. אלמא אף בריאה אמרו כן מפורש דתלינן בה בידא דטבחא ובזאב. עוד יש לנו ראיות אחרות כתובות אצלנו בחדושי חולין ומאין לנו שהצריכו חכמים בריאה לכתחילה בדיקה. גרסינן בפרק אין צדין נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין לנטיעה ג' שנים ימי ערלה והקצבים אינן ממתינין לבהמה עד שתבדק. וגרסינן בירושלמי במסכת ביצה ר' יודן בעיין מאי מדבריהם וראיית טריפה מדבריהם כמה דתימא רואין את הטרפה ביו"ט דכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט ועל כרחין היינו בספק טרפה דאלו ודאי טרפה לאו מדבריהם היא אלא דאורייתא היא. ועוד אמרו בילמדנו אר"י בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להן ועומדין בהן וביותר אדם מישראל לוקח בהמה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ בודק בריאה ונמצא טרפה מונע ואינו אוכל הוי אמרת ה' צרופה מיהו בדיקה זו ודאי מדבריהם היא כדאמרן דאילו מדאורייתא הא אסיקנא בפרק אין צדין הפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח (דף לד) לקצבין. וכן המנהג בכל ישראל לבדוק בסירכות שבריאה וכל הפורץ ואוכל פורץ גדר וישכנו נחש של דבריהם אמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא והני מילי שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו. פירוש לית להו בדיקותא דאע"ג דלא מפקא זיקא טרפה ופירש רש"י שלא כסדרן מראשונה לשלישי דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מחתוך לגב ומגב לגב כשרה ואם כן אונות שבשמאל אין צריכין בדיקה מחמת סירכא שאינן אלא שתים. והרב אברצלוני ז"ל כתב דכל מגב לגב ואפילו מחיתוך לגב שלא כסדרן היא זו וטרפה וכן המנהג הפשוט. ומיהו כל מחיתוך לחיתוך בכסדרן התירו הגאונים ז"ל בכנופיא בכל ענין בין שהן סירכות מראש ועד סוף בין בראשן ולא בעיקרן בין באמצען ואפילו באלכסון דכיון דחדא על חברתה היינו רביעתא כשהבהמה בחייה דחקי אהדדי. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה וכן דעת רבנו האי גאון ז"ל ועל פיהם נהגו היתר בכל המקומות ומנהגן של ישראל תורה היא. אבל הר"מ במז"ל היה מגמגם בדבר עד שתסתרך אונא לחברתה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען. ולא נהגו כדבריו. ומכל מקום למדנו מדבריו דכל שלא כסדרן אפילו היו סרוכות בסירכא חזקה מראשה ועד רגלה טרפה והדין נותן שלא מצאנו שיעור בעביין של סירכות ודקותן אלא כל שלא כסדרן בין בסירכא חזקה וגסה בין בסירכא דקה שבדקות טרפה לא כהללו שממעכין ביד ואם מתפרקת מחמת מיעוך פורצין ומקילין לומר שאינה סירכא אלא ריר וזה שיבוש וכל הנוהג כן מאכיל טרפות לישראל. וכן אין מקילין להתיר בשנדבקות בסירכא חזקה אלא כל שלא כסדרן טרפה וכל כסדרן כשרה. וסירכא שהיה בשיפולי הריאה טרפה ואפילו יצאה סירכא מחיתוך האונא לשיפולי האונא שבצדה דהרי זו כמחתוך לגב. ואומא לאונא הסמוכה לה רש"י ז"ל ורבותי ז"ל התירו דטעמא דאוני בכסדרן היינו משום דהיינו רביתייהו והילכך אומא לאונא דסמיכא לה נמי הוא הדין והוא הטעם. ויש מי שאוסר משום דכל סירכא מחשש נקב אנו אוסרין אותה וכיון שכן כל סירכא בכלל איסור כנקב אלא אותן שפירשו בפירוש שהן מותרין והילכך תרתי אוני בכסדרן ואמרו אונא לאומא שלא אמרו באסורה היא עומדת. ורת"ם ז"ל מן האוסרין. וטעם דברי רש"י ז"ל שאף אומא בכלל אוני היא שלא הוזכרה אומא בשום מקום ובשביל שוטים שקראו אומא אנו לא נאבד שם אונתנו. ורבנו תם ז"ל השיב דאף על פי שלא הזכירו בשם אומא מכל מקום אינה בכלל אונות ואינה קרויה אלא ריאה וכדאמרינן חמשה אוני אית לה לריאה. ואם איתא שבעה אינון. מכל מקום נראין דברי רש"י ז"ל ורז"ל דזיל בתר טעמא הכא והכא חד דינא וחד טעמא הוא. ומה שלא הזכיר רבא דין אומא לאונא כבר אמרו בו טעם נכון דכל עיקר דברי רבא אינן ללמד היתר אוני בכסדרן שאלו כן היה לו לומר הני תרתי אוני דסריכן אהדדי כשרה והני מילי בכסדרן אבל שלא כסדרן לא אלא עיקר דבריו ללמד שלא כסדרן דטרפה וכדי שלא נטעה לומר דכשרה הואיל ועומדת במצר החזה ואינן עשויות להפרד ולהתפרק זו מזו קמשמע לן דלא אבל אומא לאונא לא איצטריכא ליה וזה נכון. וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן כתב הרב אברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא :

ולענין כסדרן שהתירו יש מי שאומר דצריכה בדיקה וראייתם מדקאמר רבא הני לית להו בדיקותא ולא קאמר טרפה דאלמא הני הוא דלית להו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקותא ובדיקה מיהא צריכא. ואינו מחוור דכיון דאמרינן היינו רביתייהו משמע דבלא בדיקה כשירה וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל וכן נהגו. וענונייתא דורדא כל היכא דסריכא טריפה ואפילו לכיס שלה דלא אמרו אלא באוני דסמיכן להדדי וכל חד וחד מגין אחבריה דהיינו רביתייהו אבל ענוניתא לא וכן הסכימו וכן נהגו. ויש לדקדק תרתי אוני שלא כסדרן מאי זה טעם נאסרו ונראה כי דעת רש"י ז"ל משום דאין לך סירכא בלא נקב וכדאמרינן התם אמר רבא תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. ואקשי בשלמא ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן אלא הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה אלמא כל סירכא משום נקב הוא ואין לך סירכא בלא נקב. ולדידי קשיא לי דאם כן אפילו תרתי אוני כסדרן למה כשרה שהרי לא הכשירו אלא דוקא בשנסרכו הא ניקבו ולא נסרכו טרפה. ואם כן כי נסרכו נמי למה כשרה והא הוה ליה קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרום. ואם תאמר שאני הכא דקיימא במקום רביעתא וכדאמר רב נחמן גבי ריאה שניקבה במקום חיתוכא דאוני ודופן סותמתה דכשרה והוא דסביך בבשרא. אם כן ליקשי הכא לרבא כדאקשינן התם טעמא דסביך הא לא סביך טרפה והתניא ניקב פסול לפי שאינו מוליד נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו. זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא. ועוד סירכא תלויה שהתירו ברוב מקומות ישראל היאך מותרת ואפילו בבדיקה דהוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ואין הדעת סובלת לומר כדעת האומרים דכל שלא נסרכה איפשר שהיא שלא מחמת נקב וכל שאפשר שבאה שלא מחמת נקב בבדיקה סגי אבל כל שנסרכה ודאי מחמת נקב לפיכך אין לה בדיקה שאין אלו אלא דברי נביאות והלא כל סירכא תחלתה ממקום אחר היא יוצאה והולכת ומתפשטת ולקץ ימים היא נסרכת במקום אחר וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו שאם תניחנה שלא תסתרך במקום אחר. ונראין לי דברי האומר שיש סירכא בלא נקב ושלא כסדרן שאסרו לא מחמת נקב של עכשיו אסרוה אלא מחמת שעתידה להתפרק וכשתתפרק מכאן או מכאן על כל פנים תקרע קרומות הריאה ותנקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. וכסדרן כלומר מחיתוך לחיתוך כיון שסמוכת זו לזו והיינו רביעתייהו אינה מתפרקת זו מזו. ובההיא דרב נחמיה לא גרסינן אי אינקיב האי טרפה אי אינקיב האי טרפה. אלא הכי גרסינן אי מינקיב האי טרפה אי מינקיב האי טרפה כלומר אם ינקב. וכן מצאתי שהעידו שנמצא כן כתוב בנוסחאות ישנות. ואם תאמר אם כן כל היכא דמיסתרכא למקום שאין הנקב פוסל בו כגון לדופן או לגרגרת ולחזה וכיוצא בזה לא נאסור אותה דהא לאו נקובה היא. ואי משום דעתידה להתפרק דילמא כשתתפרק לא מצד הריאה תתפרק. יש לומר כיון שהריאה רכה ומצויה להתפרק מצדה כודאי משוינן לה דמצדה תתפרק. ואם תאמר עוד אם כן בשיש מכה בדופן דתולין בדופן. וכשרה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו למה כשרה ואפילו בבדיקה והלא עתידה להתפרק מצד הריאה י"ל כל שיש מכה בדופן במקום המכה הוא יותר רך ועתיד להתפרק משם. ואם תאמר אם כן למה צריכה בדיקה לדעת הגאונים ז"ל והלא אין אנו חוששין לה מחמת נקב של עכשיו וכשתתפרק מצד הדופן תתפרק י"ל כיון שאפשר שתתפרק גם מצד הריאה יש לחוש שמא מכח נענוען כבר נתפרק קצת מצד הריאה לפיכך צריכה בדיקה ובבדיקה מיהת כשרה וכל זה לדעת הגאונים ז"ל שהצריכוה בדיקה אבל לדעת המכשירין בלא בדיקה כל שיש מכה בדופן אין אנו צריכין לכך. ולענין סירכא תלויה יש מקומות שאוסרין אותה לחלוטין וזהו כדעת האומר דאין סירכא בלא נקב וברוב מקומות נהגו בה היתר. והרמב"ם ז"ל כתב שכל האוסרה מאבד ממונן של ישראל ומעולם לא נהגו זה בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב ואין ראוי לנהוג כמנהג זה אלא נופחין אותה בלבד (דף לה) אם נמצאת שלמה מן הנקב הרי זו מותרת אלו דבריו ז"ל. וגם הרב בעל העיטור ורבותינו שבלוניל סברי דסרכא תלויה מאונא או מאומא כיון שעולה בנפיחה כשרה דהויא כבועא. ע"כ. ומדבריהם למדנו שצריכה בדיקה. וגם לרמב"ן ז"ל מצאתי כן. ובמקומנו נהגו בה היתר ואפילו שלא בבדיקה וכן נראה לי כמנהג מקומנו וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכדעתנו שכתבנו למעלה וכיון שיש סירכא בלא נקב למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ בושט ולא לספק דרוסה דהתם אתילידא ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריכה בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי איפשר שבאה הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב. ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו שתקן אי נמי דאיהו צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימא שלמא עבדי ואימא בעותי מבעתי אהדדי. ולא ודאי קאמרינן אלא באימר. ועוד דספק ספקא הוא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב. ואם תמצא לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב וממנו סירכא זו נמשכת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה יש מי שפירש דדוקא סמוכה אבל סרוכה לא. ואינו מחוור שאין הפרשה בין סרוכה לסמוכה כלל. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתי סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה. ומסתברא לי דמדקאמר רב יהודה אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכא עבדינן ואמר לי רבא רבין בר שבא אסברה לי משמע דהא דרבא בין בזו ובין בזו קא אמר דאפילו העלתה צמחים אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן להקל ואע"ג דכי ליכא מכה בדופן וליכא צמחים בריאה לא תלינן להקל מסתברא דהיינו טעמא דכל שיש מכה בדופן לאו משום דתולין להקל הוא אלא משום דחזקה כל שיש מכה משם יצאה סירכא ודבקה אצלה הריאה דדרך מכה לקלוט עמה מה שסמוך לה אבל רובן של צמחים אינן ניקבין דהא ריאה שהעלתה צמחים ולא נסמכה אין חוששין לה כלל אבל כי ליכא מכה בדופן ואין צמחים בריאה דאין רגלים לא כאן ולא כאן חוששין ומחמירין לתלות בריאה. ורבותינו בעלי התוספות שהחמירו בדבר ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחים אבל בהעלתה צמחים לית לה בדיקותא. לא נראו דבריהם דרבא אכולה מילתא דאבימי קאי ופרושי קא מפרש לה ולא מיפלג פליג. ומדברי רש"י ז"ל נראה שכך הוא גורם אי איכא מכה בדופן מחמת דופן הוא וכשרה ואי לא מחמת ריאה הוא. ול"ג אע"ג דלא מפקא זיקא טרפה וה"פ אי איכא מכה בדופן מחמת דופן הוא וכשרה לגמרי ואפילו בדיקה אינה צריכה להכשירה דכשרה לגמרי משמע ואפילו בשהעלתה צמחים דרבא אכולה מילתא קאי וכדאמרן. וטעמא דמילתא דכל דאיכא מכה בדופן חזקה ממקום המכה לחה יוצאה וקולטת עמה הריאה הסמוכה לה. ואי ליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה צמחים חוששין דמחמת ריאה הוא וצריכה בדיקה והיינו דבעי סכינא דחליש פומיה. ומיהו בבדיקה סגי לה. ואפילו תמצא לומר דאין סירכא בלא נקב כיון דהכא אינו אלא חששא בעלמא ושמא מן הדופן בא וקרוב הדבר להיות כן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך אל הריאה מחמת לחה היוצאה מן הריאה אבל הריאה שהיא רכה מסתרכת אל הדופן הילכך בבדיקה מיהא סגי לה. ואמרינן רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. כלומר מחמיר אפילו בדאיכא מכה בדופן שלא להכשיר אלא בבדיקה וכן פירש רש"י ז"ל דרב נחמיה מחמיר הוא לבדוק אפילו איכא מכה בדופן והילכך הלכה כרב נחמיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר. נמצא פסק הלכה לפי פירושו של רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן צריכה בדיקה כר' נחמיה בין העלתה צמחים הריאה בין לא העלתה ואפילו ליכא מכה בדופן כשרה ובבדיקה כאבימי וכדפריש רבא משמיה דרבין ולעולם אין לך שאינה צריכה בדיקה ואין לך שאינה כשרה בבדיקה. וקשיא לי קצת לפירושו של רבינו ז"ל הא דאמרינן התם בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא רב נחמיה בדיק לה בפושרי ואם כדברי רבינו ז"ל הול"ל אתון אהא ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא והר"ז הלוי ז"ל כך גריס כגרסתו של רש"י ז"ל וכך פירש דברי אבימי ורבא אלא שבגירסתו מוסיף ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא וטרפה. ומאי טרפה ספק טרפה וכדאמרינן בר"פ אלו טרפות רבא שרא טרפה וזבן מינה בשרא. ופירש הוא ז"ל דרבא ורב נחמיה לא פליגי אלא דבאו דברי רבא סתומין ואמר טרפה ומשמע דבריו טרפה עד שתבדק ודברי רב נחמיה באו מפורשין דלאו טרפה ממש היא אלא כשרה בבדיקה ובודקין אותה בפושרין ומיהו הוא ז"ל כתב לענין פסק הלכה דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן דקאמרינן הכא כשרה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאתמר בגמרא דאי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו. והילכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשרה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צריכא בדיקה ובבדיקה מיהא כשרה דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל וכן כתב משמו של ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרשילא שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסריכי להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמרא ודבר ברור הוא ואין לחוש. אלו דברי רבנו תם ז"ל. והרב ר' משה ב"מ ז"ל כן כתב. דבדאיכא מכה בדופן אע"פ שנמצאת הריאה נקובה תולין סרכתה בדופן ונקיבתה לאחר שחיטה בפרק אותה מן הדופן. ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה ואם עולה בנפיחה כשרה דתולין בדופן להקל. והרב אלפסי ז"ל גריס ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. ולא הביא דברי רב נחמיה כלל. ולפי גרסתו כך פירושו או איכא מכה בדופן תלינן לדופן וכשרה. ולאו כשרה ממש קאמר אלא בבדיקה ואיכא טובא כשרה ובבדיקה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואפילו לא מפקא זיקא טרפה. וסכינא חריפא לאיכא מכה בדופן דצריכה בדיקה. ורב נחמיה דבדיק בפושרי היכא דליכא מכה בדופן מיפלג פליג אדרבה ולקולא ולית הלכתא כוותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר ולפיכך לא כתב ז"ל הא דרב נחמיה בהלכות. ונמצא פסק הלכה לדברי הרב ז"ל דכל דליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה הריאה צמחים טרפה ולית לה בדיקותא אבל היכא דאיכא מכה בדופן כשרה ובבדיקה. וכן נהגו ברוב המקומות. ובשם רבנו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכה הדופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה אבל ממקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכ"כ גם הרמב"ם ז"ל. ולענין שאר המקומות כגון שנסרכא לחזה או לגרגרת או לשמנוניתא דליבא כבר כתבנו משם הר"ז הלוי ז"ל דהוא הדין והוא הטעם שאמרנו לריאה הסמוכה לדופן הדופן ושאר המקומות שאין הנקב פוסל בהן אחד הן. וכן אמרו גם משמו של הרב ר' אברהם ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל לא הודה להם בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה והילכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת לחת הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך להריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת הריאה היא וטרפה. וכן נהגו במקומנו שלא להתיר בבדיקה כל שנסרכה לאחד משאר המקומות ואפילו יש מכה בהן. אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה. אוקימנא דוקא במקום רביעתה. ומקום רביעתה היכא מקום חיתוכא דאוני. ופירשה רבינא והוא דסביך בבשרא. פירוש סביך הסירכא. ופירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבישרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה אבל בגרמא אין סתימתו יפה ומתפרק לפי שאין דבוקו חזק. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל. וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר והרמב"ם ז"ל מן המתירין. ויש אומר דסביך בבשרא לאו לאפוקי סביך בעצם הצלעות שאף עליהן יש קרום ובשר שאם תאחוז בהן הסירכא מתדבקת היטב ואי סביך על כרחו בבשרא הוא דסביך ולא אמרו דסביך אלא לאפוקי דלא סביך כלל ולומר שהאונא עומדת במצר החזה והדופן מהודק עליה אפילו הכי אי סביך אין ואי לא לא במה דברים אמורים בגב האונא שניקב ונסרך אל הדופן אבל אם ניקבה האונא מבפנים אע"ג דסביך בבשרא טרפה שלא אמרו אלא בשהנקב כלפי הדופן ודופן סותמו אבל נקב שבפנים ואין הדופן שוכב על הנקב לא אמרו ולא עוד אלא אפילו בשיפולי האונא טרפה חוששין שמא סירכא מבפנים היא באה וטרפה. ראיתי בשם הגאונים ז"ל שאם כל גג האומא מסוף חתוך האונין ולמטה דבוק בשדרה כשרה דאמרינן כך היא בריתא ואם יש בה פצול שאין כל הגג דבוק אל השדרה טרפה. וגג האונין דסריך לשדרה כשרה דכל מאי דאיכא עילוי חיתוכא דאוני אית לה דין חיתוכא דאוני. ויש אוסרין. איתמר מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי. ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים ור' שמעון בן לקיש מטרפי. ר' יוחנן ור"א ור"ח סברי סימפונא נקט ואתאי. כלומר אעפ"י שאין דרך הקנה לבלוע כיון שנמצא בריאה התלויה בקנה תולין להקל דדרך סמפון הריאה נכנסה. והנך סברי נקובי נקיב ועייל. דכיון שאין דרך הקנה לבלוע לא נכנסה זו אלא דרך הושט ונקבה דקין או כרס ויוצאה ואחר כך נקבה ריאה מבחוץ ונכנסה. והני מילי שבאה הריאה שלימה לפנינו הוא דמכשרי רבנן דאפשר לבדוק אותה ואי לא מבצבצא כשרה אבל חתוכה דאי איפשר לבודקה טרפה חוששין שמא נקב מחט ועבר ונקבה הריאה כדרך שאנו חוששין בישב לה קוץ בושט דגרסינן התם ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי וטרפה. אמרו ליה והא רבנן מכשרי אמר להם הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו כלומר שלא הכשירו אלא בשלימה דאיפשר לבודקה אבל אנו מאי זה טעם נכשיר שהרי א"א לבודקה דדילמא אי אותה קמן הוה נקובה. וכן הלכה. ההוא מחטא דאשתכחא בחיתוכא דכבדא סבר רב מרי למיטרפה. פירש והיה עוקץ המחט יוצא לחוץ. ואמר לו רב אשי אלו אשתכח בבישרא כי האי גוונא מי הוה טריף לה מר כלומר וכי ניקב הכבד טרפה והלא אינו אלא כבשר. אלא אמר רב אשי אי קופה לגו סימפונא נקט ואתאי ואי קופה לבר נקובי נקיב ועייל. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא לא שנא קופה לגו לא שנא קופה לבר. מתוך דברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש קופה לגאו שהקופה לפנים כנגד הכבד והעוקץ לבר כנגד יציאתו של כבד ופונה כלפי חוץ כלומר כנגד חלל הבהמה והיינו טעמא אינה עשויה לינקב. והילכך אם הקופה כנגד בית כניסתו של כבד כשרה דאיפשר לזו שנכנסה דרך הקנה וניקבה בעוקץ שלה וירדה דרך יציאתו של כבד אבל אם הקופה כנגד בית יציאתו של כבד והעוקץ כנגד בית כניסתו אי איפשר שנכנסה דרך הקנה דאלו כן היאך נקבה הכבד וירדה והקופה אינה יכולה לנקוב אלא ע"כ דרך הושט נכנסה ונקבה דקין וחזר ונתחב העוקץ שלה בכבד ונכנסה. והני מילי דחוששין לה באלימתא אבל בקלישתא אפילו קופה שלה עשוי לנקוב והילכך בין כך ובין כך תולין שנכנסה דרך סמפון ונקבה הכבד וירדה. ולפי פירושו זה לא גרסינן אבל קלישתא נקובי נקיב ועייל שלשון זה בכל שמועתנו להחמיר ולחוש שמא נוקבי נקיב ושט או דקין ועייל לאחר מיכן למקום שנכנס אלא הכי גרסינן אבל בקלישתא לא. וכן הדין במחט שנמצאת בריאה כשהכשירו דוקא בקופה לגאו אבל בקופה לבר טרפה. וכן נראה מפורש בדברי רש"י ז"ל. ואקשינן ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשרה כלומר ולא חלקנו בין קופה לבר לקופה לגאו. ופרקינן שאני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה ומתוך דוחקן ניקבו אפילו בקופה. וההוא עובדא דמחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדה טרפה רב הונא מר בר רב אידי לפי פירוש זה על כרחנו ר"ה כרבנן טרופאי סבירא להו דהא בסימפון עצמו מצאה ואפילו הכי טרפה ועדיפא מרבנן טרופאי דרבנן טרופאי בכי הא לא אמרו לא היתר ולא איסור וכדאמרינן התם ההוא מחטא דאשתכח בסמפונה רבה דריאה אמרוה קמי רבנן טרופאי דמערבה ולא אמרו בה לא היתר ולא איסור איסור לא אמרי בה כיון דבסימפונה רבה הוה אימר דרך סימפון נקט ואתא והדר אמרינן ההוא קשיתא דאישתכח במררתא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע"ג דלא נפיק אימא מירבל הוא דרביל ביה. והני מילי דדיקלא אבל דזיתא מיבזע בזע. כלומר והוה ליה כמחט ודרך ושט נכנס וניקב ונכנס במרה והא כרבנן טרופאי ולית הלכתא הכין אלא בין דדיקלא בין דזיתא כשרה דדרך סימפון נקט ואתאי. ונמצא פסק הלכה לפי שיטה זו דבין בריאה בין בכבדא אי קופה לגאו כשרה ואי קופה לבר טרפה. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא בין הכי ובין הכי כשרה. ובדאישתכחא בסמפונא רבה בין הכי ובין הכי כשרה. וכן אי אשתכח במררתא בין הכי ובין הכי כשרה כרבנן דמכשרי. וקשה לפירושו שברוב הספרים גרסינן אבל בקלישתא נקובי נקבי ועייל ועוד קשיא לי דאם איתא אפילו בריאה נדון כן דוקא בקופה לגאו אם כן הוה להו לפרושי בהדיא ורבנן דמכשירי היאך אמרו סתם מחט שנמצאת בריאה כשרה כיון שאינה כשרה אלא דוקא בקופה לגאו. ועוד בקלישתא היאך אנו תולין דנכנסה דרך קנה אדרבה לפי שיטתו של רש"י ז"ל כיון דאין דרך קנה לבלוע היה לנו לומר דרך ושט נכנסה שדרכו לבלוע שכן כתב רש"י ז"ל בעצמו למעלה גבי חיתוכא דריאה הם הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו שהרי באתה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחין דרך הקנה נכנסה אנו מאיזו טעם נכשיר אי איתא קמן דילמא הוה נקובה שרוב הנכנסין דרך הושט נכנסין עכ"ל עוד כתב היכא דליתא לריאה קמן על כרחין חזקה היא זו שרוב הנכנסין אינם נבלעים אלא דרך הושט ומשם לא יצאתה לדרך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה אלמא כבדא דלית לה בדיקותא כיון דרוב הנבלעין חזקה דרך הוושט נבלעין או קלישתא היא נימא חזקה דרך וושט נכנסה ונקבה. עוד קשה היאך איפשר דהונא מר אית ליה כרבנן טרופאי וטפי מינייהו. ונראין דברי הרב אלפאסי ז"ל שהביא הא דריאה בצורתה לא חלק בה בין קופה לגאו בין קופה לבר. ופסק בקשיתא דזיתא לאיסורא דמיבזע בזע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ונראה שהם מפרשים קופה לבר קופה לגאו בהפוך מדברי רש"י ז"ל. ולגאו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל. כלומר כנגד הראש. וכלל זה מסור בידינו מרבנן דמכשרי דכל שנמצא בריאה או באחד מן האיברים התלויין בה מימר אמרינן דרך סימפונא נקט ואתאי. והכא הכי קאמר אי קופה לגאו כשרה דדרך סימפונא נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקבי אבל בשקופה לבר וראשה החד נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו ונקב קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר וירד עד שם במצר מה שאין כן בנמצאת בריאה דכיון שעד הריאה מקום רחב יש וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפילו קופה לבר. וקשיתא דזיתא דאישתכח במררתא הרי הוא כמחט קלישאתא ואיכא למיחש נמי שמא עם כניסתה נקבה. ואקשינן ומאי שנא ממחטא שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשרה ואפילו קופה תחוב בו דאלמא אפילו קופה נקבה דאי לא ניחוש דמחוץ באה ונקבה. ופריק שאני התם דאגב אוכלין ומשקין דדחקוה נקבה. והילכך כל שנמצאת בריאה אפילו קופה לבר אין חוששין לכלום כל שהיא שלימה לפנינו ואינה מבצבצת אבל בכבדא אי נמי במררתא חוששין בשקופה לבר שמא נקבה אילך ואילך דרך כניסתה אבל קופה לגאו כשרה. אלא דקשיא לי בכבדא נמי אי קופה לגאו ותחובה בכבד למה כשרה דאי דרך סימפונא נקט ואתאי היאך נתחבה והלא קופה אינה נוקבת דהא אמרת במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאי לאו משום דאיכא למימר דאוכלין ומשקין דחקוה מיטרף הוה טרפינן לה. ויש לי לומר דכל שהוא לפנים כח המושך שבאיברים מושך ודוחק ובבית הכוסות נמי הוא הדין הוה ליה למימר הכין אלא כיון דאשכח פירוקא דעדיף מינה אמר וקושטא דמילתא קאמר ושיעור קלישתא ואלימתא לא איתפרשי והילכך בכולהו חיישינן. ומכל מקום מסתברא לי דאלימתא כעובי קשיתא דדיקלא מיהא כשרה דהא בקשיתא דדיקלא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי והיכא דמישתכחא בליבא לא איתפרש בגמרא. אבל הרב בעל הלכות כתב זה לשונו ומחטא דאישתכחת בליבא אע"ג דלא נקיב טרפה והני מילי כי מישתכחא בסימפונא דליבא בגואי דלא אית לה דוכתא למיפק וכי רישיה לתתאי דכמה דאתיא נקובי נקבא וטרפה אבל קופה לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטא ליה ואחזוק באיסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה בדוכתה אחריתי. ומחטא דאישתכחא בטרפשא ספק טרפה היא וכל ספק טרפה איסורא ע"כ. ואם נמצאת בכרס מסתברא דבכל ענין כשרה דאוכלין ומשקין הכניסוה ואם נמצאת בקורקבן של עוף הוא הדין והוא הטעם ומעשים בכל יום ומתירין. אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה כדנפח לה ואפה כלפי גברא דנפח לה תלתא מימינא ותרתי משמאלא. אי חליף אי חסיר אי יתיר טרפה. ולית הלכתא כרבא ביתרת דגרסינן התם ההיא יתרת דאתיא לקמיה דמרימר הוה יתיב רב אחא אבבא חזייה דנפק אמר לו מאי אמר לך אכשרה ניהלי אמר ליה הדר עייל לגביה אמר לי מרימה מאן האי דקא מצער לי זיל אימא ליה לית הלכתא כרבא ביתרת. ואסיקנא אפילו לא קיימא בדרא דאונית דההוא ביני וביני דאתאי לקמיה דרב אשי סבר למיטרפה אמר ליה בר רב אויא כל הני עיזי ברייאתה הכי אית להו וקרו להו טבחי ענונייתא דורדא והני מילי מקמה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. הרב בעל הלכות גדולות גריס אבל מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא טרפה. אבל רש"י ז"ל גריס והני מילי מגואי אבל מתתאי טרפה. ומשמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה כטרפא דאסא. י"ל דהאי שיעורא לאו דוקא אלא אפילו פחות מיכן טרפה מדקאמר אפילו דכל היכא דאמרינן אפילו לאו דוקא אבל הר"ם במז"ל הכשיר בפחות מטרפא דאסא ולומר דשיעורא דוקא קאמר והרמב"ן ז"ל גם הוא סבור כן דאע"ג דקתני אפילו דוקא קאמר. דגרסינן בפרק מי שמת גבי שולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח מאה מנה ואכל אפילו דינר ואמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. ובמסכת ברכות לגבל ולתפלה ולנטילה ארבע מילין והני מילי לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר ודייקינן עלה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים בכיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפילו דוקא בשיעורן הא פחות מיכן אין במשמע. ולענין תרתי ענונייתא דורדא רש"י ז"ל אסרה דאפילו חדא לא אכשרו אלא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טרפה. אבל הגאונים ז"ל התירוה ונראה טעם דבריהם דכיון דאיכא מינייהו דאית להו יתרת וחיין אלמא כל יתרת דכוותה לאו טרפה ומה לי חדא מה לי תרתי. ואף בתוספות התירו משום רבנו אפרים ז"ל וטעם דבריו דהא דסבר רב אשי למיטרפה בתרתי אוני הוה דאי בחדא (מאי בחדא) מאי קאמר הני עיזי ברייתא הכי אית להו כולהו נמי דלאו ברייתא הכי אית להו. וכן נהגו להתיר אפילו בתרתי. ולענין אשלומי נמי אמרו משמן של גאונים ז"ל שמשלמת לאונין שבימין. וכן כתב הר"מ במז"ל. וגם רש"י ז"ל כתב שכן מצא בתשובת הגאונים ז"ל. ואעפ"י שרש"י ז"ל עצמו אוסר על קבלת הגאונים ז"ל אנו סומכין. האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה אמרי לה בגושתא דלית לה חיתוכא דאוני פירש רש"י ז"ל שאם יש בה כמין סדק כמין מראה הפרשה ניכר כשרה דלא שיעא כאופתא היא. וכן כתב גם הרב בעל (דף לו) העיטור ז"ל והר"מ במז"ל כתב נמצאו שתי אונות כאונה אחת. ואינו נראות כשתים דבוקות אם היה ביניהן כמין עלה הדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר שהן שתים דבוקות מותרת ואם לאו הרי זו אסורה וטרפה. ובחיבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו אי מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטרפה ואי לאו כשרה. ודבר תמה הוא דדילמא תרתי אינון כיון דהיכא הפרש יש ביניהם והאי דמפקא זיקא דילמא אינקיבו ונסתרכו ומחתוך לחתוך הוא והיינו רביעיתייהו וכשרה. וכן מצאתי כתוב בשם חד מרבוותא ז"ל הכין אי אדביקו על גבי סירכא ואפילו כל חתוכה דידהו כיון דעל ידי סירכא היא דאי יהיב ידיה מתפרקא לאלתר ההיא סירכא מינה ובה וכשרה ממה נפשך דהא חתוכה אית להו והא אמרינן לעיל דהיינו רביעיתייהו וכשרה. ניקבה הקיבה טרפה. ושני חלבים יש על קיבה האחד קרוי דאקשתא והשני קרוי דאיתרא ואם ניקבה הקבה והחלב שעליה קיים אחד מהם סותם ואחד אינו סותם לפי שהאחד טמא לכולי עלמא ואמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. וטעמא דרב משום דחלב טהור מהדק וחלב טמא אינו מהדק דקרום יש מלמטה ולפיכך אינו סותם. וקיימא לן כרב דגרסינן התם ההוא נקב דסתמא חלב טמא אתאי לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב ששת חלב טמא נמי סותם. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל. ושתיק ליה רבא ומשתיק משמע דאודויי אודי ליה ואיזהו שסותם משני חלבים אלו גרסינן התם אמר רבא שמעינן מיניה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא חד סתים וחד לא סתים חמצא הוא חלב דאקשתא ובר חמצא הוא חלב דאיתרא. ואסיקנא דבר חמצא סתים חמצא לא סתים. וסימנך יפה כח הבן מכח האב. וטעמא דחלב דאיתרא סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה מדאמר רב נחמן אינהו אכלי ליה לדידן מיסתם לא סתים. כלומר בני א"י נהגו בו היתר ואכלי ליה דין הוא שיסתם לבני בבל אע"ג דלא אכלי ליה. ולאו משום דכל חלב שנאכל סותם שהרי חלב חיה טהור ואפילו הכי כל שבבהמה כנגדו אינו נאכל כחיב אינו סותם דגרסינן התם בעי ר' זירא חלב חיה מאי דוקא קאמר רב חלב טהור סותם והאי טהור הוא או דילמא משום דמיהדק הוא והאי לא מהדק אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק. אלמא לאו כל שנאכל סותם. אלא הכי קאמר חלב דאיתרא אינהו אכלי ליה משום דלא הוי תותב. כלומר שאין קרום מפסיק בינו ובין הבשר ואינו דומה לחלב אשר על הקרב וכיון דאינהו אכלי ליה ומהאי טעמא דין הוא שיסתום אפילו לבני בבל דאף הם לא אסרוהו אלא משום ריבויא דכל החלב והילכך דאיתרא סותם לכולי עלמא אבל דאקשיתא אינו סותם ואפילו בחיה. ניקבה המרה טרפה. תניא ניקבה הקבה ניקבו הדקין טרפה ר' יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה. אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי. ואמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם ניקב הכבד כנגד נקב המרה טרפה. והא דלא תני ניקב הכבד במנין הטרפות הואיל ואי ניקבה מרה כנגדו טרפה. אמרינן בגמרא משום דתנא כל מידי דלא מטרפא ביה לחודיה לא תני ליה. ונקב הכבד אם לא ניקבה המרה כנגדו כשרה. כבר הקדמנו למעלה שכל אבר שהנקב פוסל בו אם ניטל או נחסר פסולה חוץ מן הטחול. ולפיכך ניטלה המרה או שחסרה טרפה. ויש מי שאומר שאין אומרין כן במרה של עוף הואיל ויש עופות שאין להם מרה כלל כתורים ובני יונה ואינו מחוור שאין לוקחין ראיה ממין למי שאינו מינו. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טרפה דלא הוה בה מרה לעולם והיכא דאיכא תרתי מררתא דסמיכי להדדי ודמיא כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לא טרפה דכל יתר כנטול ממקומו דמי. ניקבו הדקין טרפה. ואפילו יצאו בני מעיה והפך בהן והחזירן טרפה אבל לא הפך בהן כשרה דתנן בפרק אלו טרפות יצאו בני מעיה ולא ניקבו כשרה ואמר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא שלא הפך בהן אבל הפך בהן טרפה דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם כיון שנהפך אחד מהן אינו יכול לחיות ומיד מת ולאו דוקא יצאו הפך אלא אורחא דמילתא נקט. אבל הוא הדין והוא הטעם בשנפלה ונמצאו בני מעיה מהופכין טרפה ואפילו לא נפלה כל שנמצאו בני מעיה מהופכין טרפה דהא טעמא כיון שנהפך אחד מהן מיד מת. ניקבו טרפה ותניא ר"ש ב"ג אומר בני מעין שניקבו ולחה סותמתן כשרה. מאי לחה אמר רב כהנא שירקא דמעיא דנפקא אגב דוחקא. ואסיקנא דלית הלכתא כר' שמעון. והיכא דניקבו וסותמתן חלב טמא כגון בריש מעיא באמתא דאית ביה חלב טמא אינו סותם כדאמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ואפילו חלב דגבי כרכשא אינו סותם כדאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם תרגומא חיטי דכרכשא ודטרפשא דליבא וחלב טהור שעל הדין של עוף או שעל הקרקבן סותם. והדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה דאמר רב נחמן הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה. וכל שכן היכא דאינקיב להדי כנתא שהרי הוא חלב טהור וסותם הוא. ואם ניקבו הדקין היכא דאיכא למיתלי בידא דטבחא או בסכין תלינן דהא תלינן בזאב. ואם נסתפק הדבר אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה מקיפין בהם דאמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים. הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אדמו אתי רב משרשיה בריה משמש בהו ואידמו א"ל אבוה מנא לך הא א"ל כמה ידי משמישו בהו מקמי דנייתי קמיה מרי. בהמה שאכלה דבר שנוקב בני מעיה טרפה כאלו ניקבו הדקין אבל אכלה דבר שהוא סם המות לה כשרה לפי שאין זו אלא כמסוכנת ומסוכנת כשרה. דתנן בפרק אלו טרפות אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולין וששתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שנשכה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות ואוקימנא בגמרא בסם המות דאדם אבל סם המות דבהמה מותרת משום טרפה ומותרת באכילה דהא הרדופני סם המות דבהמה. וגרסינן בגמרא אמר שמואל הלעיטה חלתות טרפה מאי טעמא משום דמינקיב למעינה. ואוקימנא בקורטי חלתית אבל בעלין של חלתית כשרה. כבר הקדמנו שכל מקום שהנקב פוסל בו אם נטל טרפה. וכן הקדמנו שכל מקום שאמרו ניטל פסול אם יש בו יתר ואין דרכו בכך טרפה אבל אם דרכו בכך כשרה שאין זה יתר כשני בני מעיין בעוף וכיתר שבאונו אבל שני בני מעיים בבהמה שאין דרכה בכך טרפה דגרסינן בפרק אלו טרפות ההיא חיותא דאשתכח בה תרתין סניא דיבי אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. ואית דגרסי ואי שפכי להדדי חדא היא וכשרה. ההיא גובתא דנפק מבי כסי להובלילא כלומר מבית הכוסות להמסס. סבר רב אשי למיטרפא אמר ליה רב הונא מר בר בריה דרב אויא הני עיזי ברייאתה כולהו הכי אית להו ההוא גובתא דנפקא מבי כסי לכריסא סבר מר בר רב אשי לאכשורה כלומר שהיה סבור לדמותה לגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא דכשרה. א"ל רב הושעיא בחדא מחיתא מחתינהו היכא דאיתמר איתמר ומשום דהני עיזי ברייאתה הכי אית להו הכי היכא דלא איתמר לא איתמר. העיד רבי יוחנן בן שילא ריש טבחיא דציפורי לפני רבי על שני בני מעיין היוצאין מן הבהמה כאחת טרפה וכנגדן בעוף כשרה. במה דברים אמורים שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה. מאי כלין עד כאצבע פליגי בה רב נחומי ורב יוסף חד אמר הוא דהדרי ערבי וחד אמר אע"ג דלא הדרי ערבי. ואקשינן בשלמא למאי דאמר הוא דהדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע אלא למאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה כך גריס רש"י ז"ל. והכי פירושו מאן דאמר והוא דהדרי ערבי סבר דהכי קאמר שיוצאין שניהם ממקום אחד והוא שלא יהא ארך הפיצול יתר מרוחב אצבע ומיד חוזר ומתערב לתוך המעי הראשון וכאלו אמר והוא שכלה הפיצול יתר עד כאצבע. ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי סבר לאו דלא הדרי ערבי לעולם קאמר אלא אע"ג דלא הדרי ערבי לסוף אצבע של מעלה קאמר אלא כל שכלה עד כאצבע למטה סמוך לבית הרעי אבל אם אינו חוזר ומתערב או שחוזר ומתערב מלמטה ממש בסוף הכרכשא עד שלא ישאר ממקום החבור עד סוף הכרכשא כרוחב אצבע טרפה. ולענין פסק הלכה נקטינן כדברי המחמיר ובעינן דהדרי ערבי מלמעלה ושלא יהא ארך הפיצול יתר מכאצבע. אבל הרב רבי שמעון קיארא ז"ל גורס מאי כלין כלין מלמעלה ולומר דמאן דאמר הוא דהדרי וערבי סבר דכלין כאצבע דקאמר שכלין ומתערבין למטה לפחות עד כאצבע בסוף הכרכשא כמו שאמרנו ומאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי דלא ערבי כלל קאמר ומאי כלין עד כאצבע כלומר שלא יתחיל לצאת אותו ענף המעי בראשו ממש אלא לאחר שיעור כדי אצבע. והילכך אנו מחמת ספק של גירסאות אלו נקטינן לחומרא בתרווייהו לעולם אוסרין אותה מספק עד שיצא הענף מן המעי לאחר שיעור אצבע מלמעלה ושלא יהא ארך הענף יתר מכאצבע והוא שיחזור ויתערב לתוך המעי. ועוד אני כותב יתר מזה בענין יתר כנטול אם כנטול הוא ממקומו אמרו או כנטול אחר עמו אמרו. ואני כותבו למטה בראש נטולה. ומה שאמר וכנגדו בעוף כשרה. פירש רש"י ז"ל דעוף זימנין דהוי ליה הכי ואע"ג דלא משתכח לן הכי קים להו. ולפי פירושו אין יתרון בני מעיים פוסלין בעוף לעולם. וקשיא לי דהא תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וניחא דלא אמרו אלא באיברים שישנן לעולם בדמיון אחד בזה כמו בזה. ותדע לך דהא חסרון באונות בבהמה טרפה ובעוף כשרה לפי שאין לה על אותו הדמיון. ועוד תדע שאפילו בבהמה כל שימצא במקצתן אינו טריפה בכללן כמו שאמרנו ביתר האונות משום דהני עיזי ברייאתא הכי אית להו וכגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא משום דהני עיזי ברייאתא הכי אית להו. ועל הדמיון הזה יש לנו ביתרון של בני מעיין של עוף הואיל וקים להו דיש עופות דיש להם. ורש"י ז"ל פירש בשם אחרים שלא הכשירו אלא באותן שני בני מעיים שדרכן לעולם לצאת בשל עוף. וגם הרמב"ם ז"ל כן פסק. ואינו מחוור בעיני שאם כן מאי כנגדן בעוף כשרה דקאמר פשיטא. וכי אומרין חסרת האונות בבהמה טרפה וכנגדן בעוף כשרה פשיטא שכל שדרך כולן בכך כשרה בין בעוף בין בבהמה והראשון נראה לי עיקר. חלחולת שניקבה במשהו כדקין. והני מילי שלא במקום הדבק אבל במקום הדבק לא דגרסינן התם אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה. ואסיקנא הכי אמר רב נחמן מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה כדי תפיסה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. ופירש רש"י ז"ל מלא ארבע אצבעות. וכן פירש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ולבהמה דקה לפי שיעור זה. ושלא במקום הדבק במשהו דאמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן שלא במקום הדבק במשהו. והלכה כרב נחמן במקום הדבק. והלכה כרבי יוחנן בשלא במקום הדבק. דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא. הכרס הפנימית שניקבה אי זהו כרס הפנימית אמר רב יהודה העיד רבי נתן בר שילא ריש טבחיא דציפורי דאמר משום רבי נתן אי זו כרס הפנימית סניא דיבי. וכן אמר רבי יהושע בן קרחא סניא דיבי. ר' שמעון בר אבא אסתומכא דכריסא ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל מקום שאין בו מילת. ר' אסי אמר ר' יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו. ופירשה רב אחא בר אויא אמר רב אסי מן המצר ולמטה ר' אבינא משמיה דגניבא אמר רב טפח בושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא כל הכרס כרס הפנימות ואי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא היכא אמר רב כדפרעי טבחי. כלומר הכרס הרואה את הקרקע וכל מה שהוא באותו מקום שהטבחין פורעין שם מן הירכים עד החזה וכל מה שבכרס לפנים שאינו נראה לאחר שהטבחים פורעין שם לפי שהוא עומד למעלה במצר זו היא כרס החיצונה בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא א"ל רב אשי לאמימר כל הני שמעתא מאי. כלומר ואין לו לחוש לכל שמועות שלמעלה אמר ליה כולהו כרבה בר בר הונא שיכן. כלומר שכולן הן בתוך היכא דפרעי טבחי ואפילו ר' יוחנן דהא פירשה רב אחא בר אויא דהוא מן המצר ולמטה דר' אבינא ודבני מערבה מאי אמר ליה פליגן. ודרבי אבינא נמי לא פליג אלא למאן דאמר טפח בושט סמוך לכרס אבל למאן דאמר בר"פ אלו טרפות בשמעתה דתרבץ הושט אימא טפח בכרס סמוך לושט זו היא כרס הפנימית אפילו הא נמי לא פליגא. וכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דפסק כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דפסק כר' יוסי בר' חנינא והוא לא הכריע כמי מהם ורבנו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר' חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה פירש לדבריו מדאמר ליה רב אשי לאמימר דמערבא מאי. אבל מורי הרב ז"ל פסק כרבה בר רב הונא חדא דבנהרדעא כוותיה עבדי ואע"ג דמיקל מדרבי יוסי בר' חנינא מעשה רב. ועוד דבריש פרק אלו טרפות מני לבשר החופה את רוב הכרס בשב שמעתתא ואלו לר' יוסי בר' חנינא במתניתין מתניא בהדיא דהא קתני או שנקרע רוב החיצונה וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל כרבה בר רב הונא דאי כר' יוסי בר"ח בצרי להו שמונה עשר טרפות. ואין זו ראיה מחוורת בעיני דאם כן בא ונקשה אותה על ר' יוסי בר' חנינא אלא דר"י בר' חנינא אי מפיק האי מעייל אחרינא או דלית ליה מנינא דתנא דבי ר' ישמעאל אלא כתנא דמתניתין דלא מני להו. ותדע לך דהא ע"כ אית לן למימר הכי לעולא דהא עולא דמני שמונה מיני טרפיות שנאמרו למשה בסיני ממעט לקותא דרכיש בר פפא כדאיתא התם וחסרי ליה על כרחין שמונה עשר טרפיות לפום מנינא דמנו להו התם דהא לקותא דרכיש בר פפא חדא משב שמעתתא. ומכל מקום כיון דבנהרדעא עבדי עובדא כרבה בר רב הונא איכא למימר מעשה רב וקיימא לן כוותייהו. ואפילו הכי מסתברא דראוי לחוש לדר' יוסי בר' חנינא כיון דבמערבא אמרי כוותיה. ועוד דמחמיר הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד נראה לי קצת ראיה ממחט שנמצאת בחיתוכא דכבדא ורבנן טרופאי לא אמרו בה היתר כשמעתייהו וטעמא דידהו משום דאין דרכו של קנה לבלוע אלא דרך וושט נבלעת ונקובי נקיב ועייל ואם איתא אפילו לכשתמצא לומר דדרך וושט נכנסה למה אסרוה והא איפשר דיצאה דרך כרס החיצונה ואחר כך נכנסה בכבד דכל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן דהא תלינן בזאב ובידא דטבחא. ואבא דכולהו משום דאזלינן בתר רובא אלא שיש לדחות דהני רבנן טרופאי דמערבא הוו וכדאמרינן התם אמרוה קמי דרבנן טרופאי דמערבא ומערבא לטעמייהו דסבירא להו כר"י בר' חנינא מכל מקום כיון דכולהו רבנן מערבאי אית להו כוותיה צריך למיחש להו. ויש לדחות בזה דלא תלינן להקל אלא בשיש לפנינו ממש דבר לתלות בו כזאב וידא דטבחא וכיוצא בזה אבל בכל מקום שנמצא שם ענין הטורף ולא ידענו עניינו אין תולין בו להקל והראיה ספק דרוסה דאמר התם נמצאת צפורן בגבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר בכותל ואיכא למימר ארי דרסה אמר ר' כשרה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אלמא לדידן דחיישינן לספק דרוסה אסורה. וכן חרותא ספק בידי שמים ספק בידי אדם אסורה עד שתבדק בפושרין וכמ"ש למעלה גבי ריאה ומכל מקום עוד יש להביא ראיה דהא משמע דבני מדרשא כר' יוסי בר"ח סבירא להו מדבעי ר"א גמרא נשתברו רוב צלעותיה בשר החופה את רוב הכרס ברובו ברוב קרוע או ברוב נטול ואקשו בגמרא ותפשוט ליה קרוע דתנן הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ואמרינן במערבא משמיה דר' יוסי בר"ח כל הכרס [כולו זו] כרס הפנימית אי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל כלומר הא דבעי ר"א לדברי שמואל דהוא מרה דשמעתא הוא דקא בעי ושמואל ל"ל דריב"ח דהכי אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל כרס הפנימית מקום שאין בו מילת אלמא מדאקשו בגמרא בהדיא ותפשוט ליה ממתניתין דהא אמר ר' יוסי בר חנינא שמע מינה דגמרא הכי סבירא לה כר' יוסי בר חנינא ומדלא פריקו נמי רב אשי לית ליה דר' יוסי בר' חנינא ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל שמע מינה דאף רב אשי כר' יוסי בר"ח סבירא ליה ולא בעי לה אלא לשמואל דהוא מרה דשמעתא ולהגדיל תורה כנ"ל. המסס ובית הכוסות שניקבו. תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל מדנקט בית הכוסות ושבקי לבר זוגיה ולא אמר מחט שנמצאת בהמסס ובית הכוסות שמע מינה דוקא בבית הכוסות מצד אחד כשרה הא בהמסס אפילו מצד אחד טרפה ודקתני במתניתין לחוץ כלפי חוץ קאמר ולמעוטי אם נקבו כלפי פנים כנגד מקום חבורן שהאחד מגין על חבירו. וטעמא דמילתא דכיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שמא הבריא לחוץ וכדקיימא לן בישב לה קוץ בושט אבל בית הכוסות כיון דיש לו שני עורות אין חוששין. ובודאי לכאורה כדברי רש"י ז"ל משמע מההיא דאמרינן בשילהי במה מדליקין הני תרתי מילי אישתנו שמייהו בי כסי הובלילא הובלילא בי כסי למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ואם איתא דאפילו בהמסס מצד אחד כשרה מאי נפקא מינה דהא בתרווייהו מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה. עוד נראה לי קצת ראיה דניקבו לחוץ דקתני במתניתין לא לחוץ ממש אלא כלפי חוץ מדתנן באלו כשרות המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה דאלמא טרפות דקתני שניקבו זה שלא כנגד זה דאי לא ליתני שלא ניקבו לחוץ דהא בכולהו כשרות תני בהפך מאי דתני בטרפות נפתחה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. והכא נמי הוה ליה למיתני המסס ובית הכוסות שניקבו ולא ניקבו לחוץ אבל לדידי קשיא לי טובא דאי טעמא דבית הכוסות דאין חוששין לפי שיש לו שני עורות מאי שנא מושט דאף הוא יש לו שני עורות ודוחק הוא לומר דעורות של בית הכוסות שאני לפי שהן עבין וגסין יותר. ועוד דאם כן בהמסס מיהו ליסגי ליה בבדיקה דאילו בושט נמי בבדיקה הוה סגי ליה אפילו לדברי רש"י ז"ל שפירש שם אלא משום דושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכי תימא אין הכי נמי אם כן מה הפרש יש בין המסס לבית הכוסות שאף הוא בדיקה הוא צריך מבחוץ וכדאמרינן התם מעשה בא לפני רבי מחט שנמצאת בבית הכוסות מצד אחד וטרפה ואסיקנא דהכי הוה מעשה שלא נמצא אלא מצד אחד ואפילו הכי הפכה ומצא בה קורט דם ואמר אם אין בה מכה דם זה מנין ואמר אביי מתניתין היא משני צדדין טרפה ולומר ומצד אחד כשרה דתני במתניתין לאו כשרה לגמרי קאמר אלא שאינה טרפה ובדיקה מיהא צריכא. ונראין דברי רבנו תם ז"ל שפירש אפילו המסס מצד אחד כשרה וברייתא לריבותא נקט בית הכוסות שאעפ"י שניקב עור אחד שלם כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררה נקט. וההיא דבשילהי פרק במה מדליקין הא קמשמע לן שלא תטעה לומר דמאי שאמרו מצד אחד כשרה לאו היינו שקורין עכשיו בית הכוסות דבזה אפילו מצד אחד טרפה דכיון שניקב עור אחד שלם טרפה ולפיכך לישנא דמתניתין כפשטא דוקא ניקבו לחוץ הא לא ניקבו לחוץ ממש אפילו המסס כשרה והא דלא קתני בכשרות ולא ניקבו לחוץ לריבותא נקטה הכי לאשמועינן דאפילו ניקבו מצד לצד כשרה אם ניקבו זה לתוך זה תרבץ הושט שניקב. כבר כתבנוהו למעלה בניקב הושט. קנה הלב וקנה הריאה וקנה הכבד שניקבו גרסינן באלו טרפות יתיב ר' יוחנן ור"ש בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנסה בסימנין פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה תדון כריאה ובמשהו. וגרסינן תו התם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. הי נינהו קנה הלב אמר רבה בר יצחק אמר רב חלב שעל גבי דפני הריאה ואמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר רב חייא מתני איפכא דריאה ככבדא דכבדא כריאה דליבא פליגי אזל רב חייא אמרה לשמעתא משמיה דרב לקמיה דשמואל אמר אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום. וכיון שכן דליבא במשהו דהא כל רב ושמואל ואיסורה הלכה כרב ואינך כיון דתרי לישני נינהו ואיסורה דאורייתא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא נקטינת בתרווייהו לאיסורה ואע"ג דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום אנן כרב קיימא לן וכולהו במשהו טרפה. סימפון הריאה שניקב כבר כתבנו למעלה מהריאה שניקבה. ניקב הטחול גרסינן בפרק אלו טרפות ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. ואמרינן התם אמר רב נחמן שאילית לכל טרופאי דמערבא ואמרו לית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ואי אישתייר בסומכיה כעובי דינר זהב ולא איבזע כשרה.ואותיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא ממה ששנינו בפרק בהמה המקשה חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה ומן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופה שריא. ופרקינן בדין הוא דליתני מן הטחון ומן הכליות אסורה באכילה. ואיידי דתנא רישא מן העובר שבמעיה מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה. ואי בעית אימא נקב לחוד ונחתך לחוד. כלומר ניקב הוא מכאיבה יותר ושוב אינה חיה אבל נחתך אינה מכאיבה כל כך וכשרה והכי קיימא לן דניקב בסומכיה ולא נשתייר ממנו כעובי דינר זהב טריפה. ועובי דינר זהב לא נתבאר כמה והולכין בו לחומרא. ומכל מקום יש לנו לומר דכל שניקב עד מחציתו כשרה דהא נשתייר קאמר. ועוד דסתמא דמילתא עובי דינר זהב אינו כמחצית עביו של טחול. ולענין נחתך הטחול כתב הרב בעל העיטור ז"ל דיש מי שמתיר כלישנא בתרא דאמר נקב לחוד ונחתך לחוד. ואין פסק זה מחוור בעיני דכיון דתרי לישני נינהו כההוא לישנא לחומרא דאיסורא דאורייתא הוא. טחול של עוף הוא עגול כעינבה שאין בו עב וקליש וצריך עיון היאך נדון אותו לענין נקב והר"מ במז"ל כתב שאין הנקב פוסל בו כלל בשום מקום ואעפ"י שאמר ר' לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף הני מילי באיברים שבעוף הדומין לבהמה אבל בשאינן דומין לא שהרי ריאה דלית ליה חתוכה דאוני בבהמה טרפה ובעוף כשרה לפי שאין לריאת העוף חתוכי אוני וטרפות שבטחול ושבכוליא לא מנו אותן חכמים בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף. ולפיכך לא נתנו לכוליא שיעור בעוף וכן כל כיוצא בזה. ואין הנדון דומה לראיה דבריאת עוף נמי הנקב פוסל בה אעפ"י שאינה דומה לשל בהמה והכא נמי נימא אדרבה שבכל מקום שינקב טרפה דלית בה קולשא. אבל מה נעשה וכבר הורה זקן. ניקב הקרקבן טרפה. קרקבן זה יש לו כיס מבפנים מקום שמאכל מתאסף ואם ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשרה דגרסינן בר"פ אלו טרפות אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן קרקבן שניקב וכיסו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס והקרקבן קיים מאי תא שמע דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר והיכא שניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מה שאין כן בושט דאמר רב אשי ושט דאכלה ביה ופעיא ליה וגמדא ליה ורוחא ליה זימנין דמיתרמו להו ניקבי אהדדי והוי כנקב ואסור אבל קורקבן דמינח נייח כדקא קאי וכשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. ואע"ג דאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא איפכא בושט כשרה בקרקבן טרפה. אנן כרב אשי קיימא לן. ועוד דהא אסהיד רק אחא דרב זוטרא נמי הכי אמר משמיה דרב פפא ניקב הוא וכיסו ושומן הקרקבן סותמו כשר דהא קיימא לן דכל חלב כשר סותם. גג הזפק שניקב טרפה. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן גג הזפק נידון כושט היכא כלומר גג זה היכן הוא. אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. ונראה לי שהוא מסוף הושט עד מקום שכלה שיפועו של זפק. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחללו בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים כלומר קוץ כל שניקב עד חלל הבהמה טרפה ואין לה בדיקה דחוששין שעם כניסתה בדוחק ניקב אחד מן האיברים שניקבתן במשהו ואי אפשר לבדוק את כולן ותדע דומיא דדרוסה שהאדים בשר כנגד בני מעיין טרפה. פסוקה כיצד. שני מינין יש בפסוקה ואלו הן פסוקת הגרגרת ונפסק חוט השדרה. פסוקת הגרגרת טרפה. ופסוקה היינו שנפסקה כולה או רובה. וכמה רובה שהרי בקנה אין הטבעות מקיפות את כל הקנה אלא טבעת גדולה בלבד אבל כל שאר רצועה דקה של בשר מחברתן ופעמים שיפסק רוב הגרגרת ועדיין רוב חללה קיים מי אזלינן בתר רוב היקף או בתר רוב חללה. גרסינן התם תאנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה. ואסיקנא דאינה טרפה עד שיפסק רוב חללה דגרסינן התם ההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עביה אמרי לה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה. כלומר דלגבי הכשר שחיטה אמר רב דבעינן רוב חללה דאמרינן בפרק קמא דחולין גבי השוחט מתוך הטבעת ר' יוסי אומר אם שייר מלא החוט על פני רובה רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ואף ר' יוסי לא אמר אלא בטעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר כלומר לא אמר שתהא שחיטת רוב עביין ככולה עד שישחוט רוב חללן הואיל ואינן מקיפות את כל הקנה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר איסתרי פשיטי. וכן הלכה. נקבה כנפה. נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא ואם נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. לפי ששנינו עד כמה תחסר כלומר הגרגרת ותהא טרפה. רבן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וגרסינן התם אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא. ובעופא אמר רב יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי אלעזר מקפלו ומניחו (דף לט) על פי הקנה אם חופה רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה. ואמר רב פפא וסימניך דעביד כנפיא. פירש רש"י ז"ל מקפלו חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב רוב הקנה אעפ"י שבנקבים גרידי ליכא רובא טרפה הואיל ויש בהן חסרון. נפחתה פירש רש"י ז"ל שנפחת כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא לפי שאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב. ואם ניטלה ממנה רצועה לארך הגרגרת מצטרפה לכאיסר דאמר רבב"ח אריב"ל ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. נסדקה הגרגרת לארכה ולא חסרה כלום אפילו לא נשתייר אלא משהו מלמעלה ומשהו מלמטה במקום שחיטה כשרה דכיון דלארכה היא נסדקת כל שהיא פושטת צוארה לרעות הסדקין מתקרבין ומתדבקין דגרסינן התם נסדקה אמר רב אפילו לא נשתייר אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמי דר' יונתן אמר להו מה חוליא ומה חוליא דאמר רב אלא אימא הכי אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה אמרוה להא דר' יונתן לקמי דר' יוחנן אמר ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא והילכך קיימא לן כר' יונתן ואע"ג דפליג אדרב כיון דקאי ר' יוחנן כוותיה הלכה כוותיה חדא דרבים נינהו. ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. נפסק חוט השדרה טרפה אבל אם נסדק לארכו או ניקב כשרה שהרי שנינו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה טרפה. ותניא בברייתא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב רב הונא אמר אין הלכה כר' יעקב. וכמה רובו רב אמר רוב עורו ואמרי לה רוב מוחו למאן דאמר רוב מוחו כל שכן רוב עורו למאן דאמר רוב עורו אבל רוב מוחו אמר ר"ה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד והלכה כמאן דאמר רוב עורו דגרסינן התם רב נתן בר אבא הוה יתיב קמיה דרב בדק ברוב עורו וקא בדיק ברוב מוחו אמר ליה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד ומכל מקום אם נתקלקל הרבה ונפסד המוח הרי זו כאלו ניטל אף עורו לפי שאינו יכול לעמוד והרי כאלו אינו ואין לך הפסד גדול מזה. ארבב"ח אמר יהושע בן לוי הומרך פסול נתמסמס כשר בי רב אמרי נתמסמס פסול ורש"י ז"ל גריס כדר' יהושע בן לוי נתמסמס פסול וכן הלכה דבין כך ובין כך פסול. ואי זו המרכה ואי זו היא מסמסה המרכה שנשפך כקיתון מסמסה שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בעי רב ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו כלומר מי ניחוש שמחמת חולי הוא שאינו יכול לעמוד או נתלה להקל ונימא דמחמת שהוא כבד אירע לו כן כיון שלא ניכר בו לא המרכה ולא מסמסה וסלקא בתיקו. ובמקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כתוב דכל תיקו דאיסורא לחומרא. בי רב אמרי נתמסמסה פסול נתמזמז כשר. ופירש רש"י ז"ל נתמזמז נתרוקן המוח מקצתו מאליו. ויש לפרש שנתנדנה מחמת שנפלה הבהמה ונתנדנד מוח שבחוט השדרה כההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי נתמזמז מוחיה דדין. ומהיכן מתחיל חוט השדרה שלא יאסר בנקיבתו. גרסינן התם אמר בר קפרא מוח וכל מה שבקדרה נדון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט השדרה ומהיכן התחיל לימשך אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב"ל כמין שני פולין הן מונחין על פי הקדרה מן הפולין לפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ פולין עצמן איני יודע ומסתברא דפולין כלפנים. ועד היכן חוט השדרה שאנו חוששין לפסיקת רובו ולכל שאר מיני הפסדין הללו אמר רב יהודה אמר רב עד בין הפרשות פירוש חוט השדרה יוצא מן המוח ועובר תוך חליות שבשדרה דרך ישר וחורז כל החליות עד סוף הזנב וכשהוא סמוך לירכים הוא משלח שלשה חוטין כאן וכאן וכנגד למטה ויש חלק והפרש בין פצון זה לפצול זה וכל פצול ופצול של שלשה חוטין אלו נקראין פרשה ואמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ופי פרשה שהוא החוט הגדול כנגד רחב הפצול אפילו פי פרשה שניה וכל כל מה שיש בין פצול לפצול עד השלישית ואפילו רחב החוט הגדול שכנגד הפצול השלישי אסורה מספק דהא אמר שניה איני יודע וכן אם נפסקה פרשה עצמה שהוא חוט הפצול אם ראשונה ושניה אסורה מספק אבל השלישית תדון כבשר דגרסינן התם הפרשה עצמה תדון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה ודחינא לא שלישית ומדאוקימנא בשלישית שמע מינה דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תדון כבשר אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה. אבל הר"מ במז"ל לא אסר אלא עד סוף השניה. והילכך כל שנפסק החוט הישר עד הפרשה השלישית ואפילו כנגד פי הפרשה השלישית אסורה ואפילו נפסק חוט הפצול הראשון והשני אבל אם נפסק חוט הפצול השלישי כשרה שאינו אלא כבשר בעלמא. וכן החוט הישר עצמו למטה מן השלישית כשרה. ובעופא אמר ר' ינאי עד בין אגפים ורבי שמעון בן לקיש אמר למטה מן האגפים והוה לי ספיקא דאורייתא ולחומרא. והרמב"ם ז"ל פסק בין אגפים ולא ידעתי טעם לדבריו. גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתם לחומרא ודרכו נסתרה מעיני. יין בכ"מ פ"ט מה"ש ה"ד ובב"י בי"ד סי' לב ד"ה ומ"ש רבינו ובעוף וכו' שנתן טעם לשבח על פסק הרמב"ם ז"ל וגם על כל הספיקות נתן בכ"מ טעם למה פעם פסק לקולא ופעם לחומרא ע"ש.)בפירושא דבין אגפים כתוב בתוספות רבותינו הצרפתים זה לשונו יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבות על הגוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף וכל כי הא אזלינן לחומרא. נטולה כיצד שבעה מינין יש בניטולה ניטלה הכבד ניטל עורה והיא הגלודה. ניטל לחי העליון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ניטל צומת הגידין. ניטל הזפק ונטלה האם. וכבר כתבנו דכל שניטל טריפה אם נמצא יתר טריפה דכל יתר כנטול דמי. ולפיכך אני מקדים וכותב כיצד דין יתר זה שאמרנו שיהא כנטול מפני שהוא כולל לכל הנטולין. גרסינן בפרק אלו טריפות גמרא אלו כשרות בעוף. תנן התם בבכורות לגבי מומין בעל חמש רגלים או שאין לו אלא רגל אחד הרי זה בעל מום אמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי כלומר ואפילו להדיוט אסור. פירש רש"י ז"ל כל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה. ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפילו דבוקין בעביין כשרה שהרי אתה רואה אותן כאלו ניטלו שניהן וניטל הטחול כשרה ואם נמצאו לה שני כבדין אפילו דבוקין שלא במקום מרה ושלא במקום חיותה טרפה שהרי רואין אותן כנטולין וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טרפה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ממקומו על ידי אדם וכל שאילו ניטל טרפה יתר נמי טרפה וכל שאילו ניטל ממקומו על ידי אדם כשרה הכא נמי כשרה ולפיכך שני טחולין הדבוקין בסומכייהו טרפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חבורן. ושני כבדין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותה טרפה הא לאו הכי כשרה. וכן אם היא יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשרה אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא אמרו כל יתר כנטול עם מה שמחובר לו קאמר אלא כנטול הוא בלבד ממקומו וכל יתר שאלו אתה נוטל לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה הא לאו הכי כשרה. ולפיכך שני טחולין לעולם כשרה שאפילו דבוקין בעביין ואתה נוטל האחד עדיין נשאר השני שלם כלומר שעדיין יש כמה שנשאר יתר מעובי דינר זהב. וכן שני כבדין באיזו מקום שיהו מחוברין שאין החסרון פוסל בו כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא אבל בגובתא דנפקא מבי כסי לכריסא וכן שני בני מעיין היוצאין בשני מקומות או במקום אחד דלא הדרי ערבי אם אתה נוטל האחד נמצא השני הנשאר נקוב. וכן בשתי מררות הדבוקות זו בזו. וכן ביתרה רגל משום בוקא דאטמא. וזה נראה לי נכון וברור אלא שאין אני אומר כן למעשה דבשביל שאני מדמה לא אעשה מעשה שלא כדברי רבותי נוחי נפש ובענין שני בני מעיין היוצאין ממקום אחד כתבתי כבר למעלה בסוף הדרא דכנתא דאינקיב. ניטלה הכבד טרפה. שנינו בפרק אלו טרפות ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום טרפה. וברוב הנסחאות שנינו באלו כשרות בבהמה ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית והוו תרי סתמי לסתמא קמא אפילו נשתייר ממנה כל שהוא כשרה דהא לא נשתייר ממנה כלום קתני הא נשתייר כלום ואפילו כל שהוא כשרה. ואקשינן סתמא אסתמא בגמרא טעמא דלא נשתייר כלום הא נשתייר כלום כשרה אע"ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית כשרה הא לא נשתייר כזית טרפה. ופרקינן אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא רבי שמעון ב"ר כי הא דר' חייא זריק ליה ור' שמעון מקמץ ליה וסימניך עשירים מקמצין. ור' יוחנן פסק כמאן דאמר בכזית דגרסינן בריש פרק אלו טרפות אמר רב יצחק בר יוסף אמר רב יוחנן הלכה כדברי האומר כזית ואקשינן עלה והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כלומר מאי אולמה דסתמא דסיפא מסתמא דרישא ואיכא למידק דדילמא משום דאזיל בתר סתמא בתרא דבחדא מסכתא יש סדר וכל שכן בחד פירקא. והגירסא הנכונה דגרסינן באלו כשרות ניטלה הכבד ונשתייר בה כל שהו. וכן היא במקצת הספרים והתם לא גרסינן והא תנן אלא והא תניא דבברייתא הוא דתניא ונשתייר ממנה כזית ולפיכך כי אמר ר' יוחנן הלכה כמאן דאמר כזית דינא הוא דניקשי עליה והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ופרקינן אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ולענין פסק הלכה קיימא לן כי הא דאמר רב יצחק משמיה דר' יוחנן דבעינן כזית ועוד דכולה סוורן כוותיה אזלא וגרסינן התם ההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף מקמיה פגע בהו ר"ז אמר להו ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה. אמר רב פפא הילכך בעיא במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. וכזית שאמרו שיהא שלם כדרכו במקום אחד דבעי ר' ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו פי' אעפ"י שהכזית במקום מרה ובמקום שהיא חיה. בעי רב אשי מרודד מהו וסלקא בתיקו ולחומרא ושיעור כזית זה שאמרו אפילו בשור הגדול ובעופות ומסתברא שהכל לפי גדלו של עוף והכל לפי קטנו. ואם נדלדלה כל הכבד ממקום שהיא מחוברת שם אלא שהיא עדיין מעורה בטרפשין כשרה דבעי מיניה ר' זריקא מר' אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין כשרה דבעי מיניה ר' זריקא מר' אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין מהו א"ל דלדול זה איני יודע מהו למאן דאמר כזית במקום מרה איכא אי למאן דאמר כזית במקום שהיא חיה איכא וכן הלכה. ואם יבש הכבד כתב בעל הלכות גדולות דטרפה. ונראין דבריו דיבש כנטול דמי כדאמרינן באזן בכור והוא דיבש כולו אבל אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה לח כשרה. ובאי זה יבש אמרו כל שהיא נפרכת בצפורן כדאסיקנא בגמרא גבי ריאה ולא דמי לאזן בכור דיבשותו לרבנן כל שתנקב ואינה מוציאה דם דהתם כיון דשליט בה אוירא לא הדרא בריא אבל הכא דלא שליט בה אוירא הדרא בריא התליעה הכבד אפילו במקום חיותה מהו. גרסינן התם התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו בני עסיא שלשה רגלים ליבנה וברגל הג' התירוה להם. הכבד ראשה האחד עב ובו תלויה המרה ושם מקום חיותה וראשה השני דק ותלוי כנגד בני מעיין ואם נפלה בהמה או עוף לאור והוריקה כבד כנגד בני מעיין טרפה לפי שכיון שהוריקה כנגד בני מעיין בידוע שנחמרו בני מעיה במשי"ת. אבל אם לא הוריקה כנגד בני מעיין שאין לחוש לבני מעיין והוריקה שלא כנגד בני מעיים שהוא הראש העב שהוא מקום המרה ומקום חיותה אני מסתפק אם טרפה אם לאו. לפי שיש לי לדון שאינה טרפה שאעפ"י שנשתנה מראהו מחמת האור אינו כנטול שהכבד קשה הוא אצל חום האש וכענין שאמרו בסימנין אצל דרוסה והראיה מדבעא מיניה רב יוסף מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעיין מהו אלמא מיפשט פשיטא ליה דכל שלא כנגד בני מעיין כשרה ואפילו כנגד מקום מרה ומקום שהיא חיה. דעד כאן לא קא מיבעיא ליה כנגד בני מעיין אלא מחמת חשש בני מעיין וכדמפרש רבא ואמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיין בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה ואע"ג דאמאי דאהדרו ליה ריב"ל לרב יוסף טרפה אקשיה ולא יהא אלא ניטלה דמשמע דכל שהוריק מחמת חשש האש הרי הוא כניטל וכל שנטלה הכבד במקום שהיא חיה ובמקום מרה טרפה. איכא למימר דהתם לרבותא קא מקשה ליה ולפום מאי דטעי בדברי ר' יהושע דקסבר דמחמת טרפותו של כבד בעצמו קאמר ולומר דכיון שהוריקה הרי הוא כאלו מקום ירקותו ניטל ולפיכך מקשה ואזיל אפילו תמצא לומר דהוריק כניטל אם ניטל מקום שהוא כנגד בני מעיין אין בכך כלום דכבשר בעלמא הוא. אבל לבתר דפריש רבה דלאו משום כבד גופיה קאמר אלא מחמת חשש בני מעיין דילמא אף אנו נאמר דמקום ירקות בכבד אינו כנטול. ומכל מקום מסתבר שכל שהוריק בין כבד בין לב וקרקבן הרי הוא כניטל או כניקב דגרסינן התם ההיא תרנגולא דהות בי ר' יהושע בן לוי אתא לקמיה דר' אלעזר הקפר ירוקין הוו ואכשרה והא תנן ירוקין פסולה אמר ליה לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד אלמא כולהו שהוריקו הרי הן כנטולין או כנקובין דכבד דומיא דקרקבן והוא מחמת נקובת עמו הוא וכן הלב. ואף הכבד נמי מחמת עצמה היא. כלומר שהיא עצמה והמרה שדבוקה בה עתידה לינקב. ובשהוריקה כנגד המרה שאנו חושבין שכח האש ששלט והוריק כאלו ניקב ויורד ונוקב מרה שכנגדו וכענין שאמרו בדרוסה והא דבעי ר' יוסף דוקא כנגד בני מעיין הוא דבעי דאלו שלא כנגד בני מעיין פשיטא ליה דטרפה דכנטל או כנקב דמי והא איכא מרה והא איכא מקום חיותא. וכן נראה מדברי הר"מ ב"מ ז"ל שכך כתב עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או קורקבנו או שהאדימו בני מעיין שלו בכל שהוא הרי זו טרפה שכל הירוקין שהאדימו והאדומין שהוריקו מחמת האור בעוף הרי הוא כמו שנטלו וטרפה. ומכל מקום מה שאמר שאפילו במשהו אינו מחוור בעיני שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. כלומר שכל שהוריק עתיד לנקוב כנגדו והרי הוא כנקוב אבל כבד שאין הנקב פוסל בו אין ירוקתה במשהו אלא אם כן הוריקה דוקא כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעיין אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירוקתה תהא תלושה ממקומה ואיפשר שלזה נתכוון הרב ז"ל אלא שהיה לו לפרש. וכן הטחול שהוריק בסומכיה בבהמה טריפה. וכיון שכן אפילו לא הוריקה כבד כנגד בני מעיין אלא שהוריקה אפילו משהו כנגד מרה אי נמי שהוריקה כנגד מקום חיותא. וטחול שהוריק בסומכיה טריפה. ירקות זה שאמרנו שני גוונין יש לו ירוק ככרתי והוא הנקרא בלעז וירטי וירוק כביעתא הוא הנקרא בלעז גרוני או גאלני ומסתברא שהירוק ככרתי הוא שפוסל בכבד שאלו הירוק כביעתא מחמת שמנו הוא אבל הטחול והלב והקרקבן שהם לעולם אדומים ירוקתן הפוסל בהן הוא בין ירוק ככרתי בין ירוק כביצה או גאלני כמו שאכתוב גבי נפלה לאור ונחמרו בני מעיין בסוף הנקובין. סמפון הכבד שניקב. כתב הר"מ ב"מ ז"ל שהיא טריפה וזה לשונו. קני הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם ניקבל האחד מהם במשהו טריפה ואינו מחוור בעיני כלל שלא מצינו שנזכר איסור נקיבת סימפוני הכבד בשום מקום ואולי עלה בדעת הרב ז"ל כי מה שאמרו תלתא קני הוו דכבדא כריאה היינו הסימפונות שבתוך הכבד בעצמו כי גם בסימפוני הריאה כתב כן וכמו שכתבתי אני משמו גבי סמפון הריאה שניקב לחבירו ואינו כן שאותן שבתוך הכבד מגין עליהן ואפילו סמפוני הריאה שניקב לבשר הריאה כשרה שלא אמרו אלא בסמפון הריאה שניקב לחבירו וכל שכן לכבד שסותם סמפוני וכמו שסותם את המרה שניקבה לו. ותדע לך דהא תנן ניטלה הכבד אם נשתייר ממנה כזית כשירה ואי אפשר לכבד להנטל כולו שלא ינקבו המספונות ולא נאמר בכי הא נקב לחוד ונחתך לחוד דלמאן דאמר ניקב טריפה כל שכן אם יש בו חסרון והיינו נמי דאיצטריך רב נחמן לאשמועינן בסמפון הריאה שניקב אע"ג דכבר אמר איהו נמי בקנה הריאה דריאה כריאה ואם איתא דדא ודא חדא אינון כיון דאמר דריאה כריאה למה לי תו למימר אידך הא אשמועינן חדא זימנא ואי לחדותי ולאשמועינן דוקא בדאינקיב לחבריה התם הוה ליה למימר דריאה כריאה והוא דאינקיב לחבירה ובלי ספק סמפון הכבד שנקבן כשרה ואפילו נקב לחבירו וכמו שאמרנו. ואין בזה בית מיחוש. ניטל עורה ונפשט והיא הגלודה שאמרנו טריפה. שנינו בפרק אלו טריפות הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. וחזר בו ר' מאיר והודה לחכמים דתניא בברייתא ארשב"א חזר בו ר"מ ותניא כבר העיד ר' הושעיא בן ר' יהודה הבסם לפני ר"ע שאמר משום רבי טרפון על הגלודה שפסולה ואם נשתייר בו כסלע כשרה. ואמרינן סלע זה שמציל היכל נשתייר אר"נ אמר שמואל על פני כל השדרה ופרישנא כרוחב סלע על פני כל השדרה ר"א בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אמר על מקום טבורו ויש ספרים דגרסי משום ר"א בר' ינאי. והגירסא הראשונה היא גרסת הרב האלפסי ז"ל ור' ינאי זה הוא ר' ינאי רביה דר' יוחנן רבב"ח אמר אראשי פרקים כלומר שישאר כזית על כל ראש פרק ופרק בעי ר' ינאי בר' ישמעאל נטל מקום כל השדרה וכולו קיים נטל מקום טבורו וכולו קיים ניטלו כל ראשי פרקים וכולו קיים מהו וסלקה בתיקו. רב אמר כל העור מציל בגלודה ולא בעיא מקום ידוע חוץ מעור בית הפרסות שאינו מציל ר' יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל. לר' יוחנן אין לך בכל העור שאינו מציל חוץ מעור שתחת האליה שאותו דינו כבשר. וכדתניא השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. לומר שדינו כבשר ואינו נדון כעור. ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפאסי ז"ל דהלכה כשמואל דבעי מקום כל השדרה ואע"ג דרב ור' יוחנן פליג עליה מכל מקום הוי ר' ינאי ושמואל ורבב"ח רבים לגבי רב ור' יוחנן דשלשתן בעו עור מיוחד רב ור' יוחנן לא בעו עור מיוחד והוו להו תרי לגבי תלתא ואין הלכה כיחיד במקום רבים ואע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כרבי ור' יוחנן וכן רבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דרביה הוא הא איכא רבי ינאי דהוא רביה דר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכל שכן שהלכה כר' ינאי במקום רב דהא איכא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואם הלכה כר' ינאי במקום ר' יוחנן כל שכן במקום רב. וכיון דבעי מקום מיוחד קיימא לן כשמואל דמחמיר טפי ובעיא כנגד כל השדרה. ופסק זה איפשר לפי מה שהוא גורס ר' ינאי אומר על מקום טבורו וכמו שכתבתי אבל לספרים דגרסי ר' אלעזר בר' ינאי אין כאן ראיה לדחות דברי רב ור' יוחנן ועל גירסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק כרב דכל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות ואני תמה על דברי הרב אלפסי ז"ל לפי שיטתו שפסק דבעינן עור מיוחד מפני מה פסק כשמואל דהא ליכא בהני תלת קולא וחומרא שאלו היה ר' ינאי ורבה בר בר חנה מודים לשמואל אלא שמקילין לומר שגם על הטבור או על מקום ראשי פרקים מציל אז ודאי היה לנו לומר דשמואל לחומרא ונקטינן כוותיה. אבל השתא דר' ינאי סבור במקום טבור דוקא ואם ניטל מקום טבורו ומקום כל השדרה קיים טרפה. ואפילו בשכל העור קיים בעיא ולא אפשיטא.. ורבב"ח נמי בעי דוקא מקום ראשי פרקים מנא לן דהא דשמואל לחומרא וראוי היה לו לפי שיטתו לפסול עד שיהיה שם כסלא על השדרה וכסלע על הטבור וכסלע על ראשי פרקים לחוש לכולן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ופסק זה יותר נכון. אלא שאני תמה בדברי כולם כי לפי גרסתם שהן גורסין משום ר' ינאי אם כן היה להם לפסוק כר' ינאי שהרי אלולי שהיה ר' ינאי אומר כן היינו דוחין דשמואל ודרבב"ח מקמי רב ור' יוחנן אלא משום דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דדחינן דרב ור' יוחנן מקמיה. וכיון שכן כל שכן דאית לן למידחי דשמואל ודרבב"ח מקמיה דהא אינהו מקמיה דר' יוחנן ורב דחינן להו. ולפיכך אני אומר דעור שעל הטבור מציל חדא דאי ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן כוותיה קיימא לן כדאמרן. ואי לא הא אידחו כולהו מקמיה רב ור' יוחנן ולדברי שניהן כל העור מציל חוץ מבית הפרסות לרב ועור שתחת האליה לר' יוחנן. והילכך לשתי הגירסאות פסק זה עולה יפה כנ"ל. אלא שיש לחוש לדברי הראשונים ז"ל. וראוי להורות הלכה למעשה כדברי הרמב"ם ז"ל דמצריך כסלע על פני כל השדרה ועל הטבור ועל ראשי פרקים ואם ניטל אחד מאלו וכל העור קיים בעיא ולא איפשיטא ולחומרא וניטלת הנוצה כשרה דתנן נמרטו כנפיה כשרה ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה ולית הלכתא כוותיה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דאוקימניה בשיטה דגרסינן התם ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד דתנן ר' ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת. ניטל לחי העליון טרפה. שנינו בפרק אלו טרפות אלו כשרות בבהמה ניטל לחי התחתון ומכלל דבר זה אנו למדין דדוקא ניטל התחתון אבל העליון טרפה מפני שהוא ככסוי על פי הקדרה ואם ניטל א"א לה לחיות. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה לחכמי לוניל. והדברים נראין כן אלא שיש להתיישב בדבר שאם כן מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בבסג"ר. ואולי הבליעוהו בתוך הנטולין לפי שכל הנטולין נמנין כאחד וכמו שהבליעו צומת הגידין שלא נזכר בבסג"ר מפורש. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. גרסינן בפרק אלו טרפות גמרא אלו כשרות בבהמה איתמר ר' יוחנן אמר אלו טרפות דוקא כלומר מדתניא אלו טרפות דמשמע אלו ולא אחרות ותנא אלו כשרות דמשמע אלו ולא אחרות. ודיוקא דסיפא פליגא אדרישא ולא ידעינן הי מנייהו ודוקא אמר ר' יוחנן דאלו דרישא דוקא ותנא סיפא אלו כשרות בגררא דרישא ולאו דוקא אלו בלבד קאמר דהא איכא בסג"ר ושב שמעתתא אלא דתני אלו לומר שיש אחרות שנראות כטרפה ואינן ור' שמעון בן לקיש אמר אלו כשרות דוקא מכלל דאיכא אחרינא דלא תנא בטרפות דרישא. ואוקימנא פלוגתייהו בדר' מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. בוקא דאטמא הוא ראש העליון של העצם הנקרא ירך הוא הראש התחוב בראש האטמא ועומד בו כבוכנא באסיתא ואם נשל מן האסיתא טרפה לדרב מתנה ואמר ר' יוחנן אלו טרפות דוקא חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל מאי טעמא דרמיא לנטולי דכיון דנשל ממקומו הרי הוא כנטול ותנא אלו טרפות מכלל דרב מתנה כשרה. ר' שמעון בן לקיש אומר אלו כשרות דוקא חזא תנא לדר' מתנה דלא אתיא בזה הכלל מאי טעמא לא לנקובי דמי ולא לנטולי דמי ולא לפסוקי דמי שאם נשל מעט ממקומו אין זה ניטל. ותנא אלו כשרות מכלל דרב מתנה טרפה גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה כך גירסת הגאונים ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל וכן נמצאת במקצת הספרים שלפנינו. ואין גירסא זו נכונה בעיני שאם כן לית הלכתא בהא כר' יוחנן. ומפני מה לא מנאוה ביבמות באותן שלש המנויות שם דהלכתא כר' שמעון בן לקיש ועוד דאם כן היכי קאמר ר' שמעון בן לקיש לא לנטולי דמי ולא לפסוקי דמי דהא ודאי מדאפסוק ניביה ואיעכול לפסוקי ולנטולי דמי ולר' יוחנן גופיה מאי חזא תנא דממעט לה טפי משאר נטולין דהוא גופה דמיא לנטולה ממש היא ועוד אם כן ר' יוחנן פליגא דידיה אדידיה דאיהו גופיה הוא דקאמר בפרק אלו טרפות שמוטת ירך בעוף טרפה ושמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה אלא דרב מתנה אמרה לשון כשדי כלשונו בבבל ור' יוחנן אמרה עברי כלשונו בארץ ישראל. וכמו שאני עתיד לכתוב ולהכריח בעזרת השם. אלא הגירסא הנכונה כגירסת הספרים שלנו וכך היא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה. והלכתא אפילו איפסיק ניביה כשרה עד דאיעכול איעכולי. דאלמא רב מתנה אפילו בדלא איעכול ולא איפסיק טריף. והיינו דאמר ר' יוחנן דדמיא לנטולי. ולא נטולי ממש היא והיינו נמי דאמר ר' שמעון בן לקיש דלא דמיא כלל לא לנטולי ולא לפסוקי ובהא ודאי הלכתא כר' יוחנן וכדפסיק גמרא בהדיא עד דאיפסוק ואיעכול. ושמוטת ירך בעוף דאסר ר' יוחנן דוקא בדאיפסוק ניביה ואיעכול. וכן פירש רש"י ז"ל. שמוטת ירך בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה. וכי מעיילי לדרב מתנה בשב שמעתתא בכהאי גוונא הוא דאפסוק ואיעכול ניביה. ואם תאמר אם כן היכי קאמר התם והא איכא דרב מתנה דהא דרב מתנה גופה לבר מהלכתא היא. י"ל משום דרב מתנה מרה דשמעתא ועליה הוא דפליג רבה בפלוגתייהו הוא דפסיק גמרא הלכתא בדאפסוק ואיעכול קא תלי לה בדרב מתנה ולאו כשיטתיה דרב מתנה אלא כמאי דפסיק בה גמרא. והיינו נמי דרב יהודה ור' יוחנן דשמוטת ירך. ואיכא מאן דמפרש דההוא דשמוטת ירך לאו היינו בוקא דאטמא אלא בשנשמט עצם השוק ממחברתו שהוא מחובר עם הירך ובוקא דאטמא הוא הראש העליון של עצם הירך שנשמט הראש העליון של עצם השוק והא דקאמרי שמוטת ירך ולא קם אמרי שמוטת שוק היינו טעמא כדי שלא נטעה לומר דשמוטת שוק היינו שנשמט הראש התחתון המחובר אל הרגל לפיכך אמרו שמוטת ירך ללמדנו הוא שנשמט במקום שהשוק והירך מתחברים ושמוטת ירך שאמרו טרפה אפילו בדלא איעכול ולא איפסוק שלא הזכירו שם איפסיק ואתעכול כמו שהזכירו כאן והראיה להם על פירוש זה מה שאמרו שם אמר ר' אבא אשכחתיה לר' ירמיה בר אבא דיתיב ובדק בצומת הגידין ואקשי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה אלמא מדאקשי ליה מצומת הגידין שמע מינה כי שמוטת ירך שאמרו הוא כאותו עצם ששם צומת הגידין והוא עצם השוק. ועוד שלא הזכירו שם באותו הלכה איפסיק ואיעכול דאלמא שמוטת ירך שאמרו שם אפילו בדלא איפסוק ואיעכול טרפה. ואינו מחוור בעיני כלל. ומכלליה דרב יהודה אתה למד דאמר ר' יהודה אמר ר' שמוטת ירך בבהמה טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ובודאי מאי דאסר בשמוטת גף בעוף שרי בשמוטת יד בבהמה ושמוטת גף על כרחין היינו הראש שבגף הסמוך לגוף דהא חיישינן שמא ניקבה הריאה קאמר אם כן שמוטת יד היינו שנשמטה מן הגוף ומה שהתיר ביד כנגדו אסור ברגל וזו בעיני ראיה שאין עליה תשובה ועוד שאם לא כן תיקשי דר' יוחנן דאסר שם בשמוטת ירך אמאי לא ממעיט נמי שמוטת ירך מאלו טרפות כדמעיט רב מתנה דבהא נמי איכא למימר חזא תנא דדמיא לנטולי וקתני אלו טרפות דוקא למעוטי ומאי שנא שמוטל ירך אלא על כרחך כדאמרן. וזה נראה לי ברור ועיקר ומה שהקשה ר' אבא לר' ירמיה מצומת הגידין אפילו לפי דבריהם מכל שכן פריך ליה שהרי אין צומת הגידין באותו ראש המחובר אל הירך אלא הכי קאמר ליה למה לך למיבדק מצומת הגידין והלא אפילו נשמט כל אותו האבר כשרה ובשמיטת האבר על כרחנו ילך כל צומת הגידין. ואף אנו נאמר שאם ישמט בוקא דאטמא כל שכן שילך לו כל צומת הגידין. ומה שלא הזכירו כאן איפסוק ואיעכול לפי שכבר איפסיקא בהדיא הלכתא כדרב מתנה ומה שסתם כאן פירש שם. עוד נראה לי ראיה מהא דר' אבא דשמוטת ירך שאמרו שם דדוקא בדאיפסוק ואיעכול ניביה היא דאי לא מאי קא קשיא ליה דאמר רב שמוטת ירך שאמרו בעוף כשרה דדילמא שאני התם דלא איפסוק ניביה. ועוד הירך מחובר אל הגוף ועתיד לחזור ולהבריא אבל לכשנמצא לומר דאף בדאיפסיק קא מכשר רב פריך ליה שפיר דהא חשבין ליה לכולי אבר כניטל ואפילו הכי קא מכשר רב וכל שכן צומת הגידין לבדו. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תבדק וכן אמר רב יוחנן תבדק. וקיימא לן כשמואל ור' יוחנן. וכבר פירשתי למעלה דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ודוקא בדאיעכול ניביה. ניטל צומת הגידין טרפה. כיצד שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שנטל צומת הגידין שלש עצמות יש ברגל העליון המחובר עם הגוף והוא הנקרא ירך וקראו אותו חכמים קולית והשני לו היא הנקרא שוק וראשו העליון מתחבר עם הירך והיא האכובה שבגמל ניכר שאמרו בכל מקום והשלישי הוא הנקרא רגל והיא הארכובה הנמכרת עם הראש שאמרו ובראש העצם הזה הוא העצם הקטן שמחבר בינו ובין השוק ונקרא ערקומא ובלעז ברונקינק ובעצם האמצעי הנקרא שוק הוא צומת הגידין שאמרו ויוצאין הגידין מבשר השוק ומתפשטין עד סוף אותו פרק ונצמתין בו בין בעוף בין בבהמה. ולא כמקצת מן הגדולים נ"נ שאמרו שהם בפרק התחתון הוא הרגל מקום שבעוף עשוי קשקשים קשקשים ותדע לך מדאמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. ובאי זה ארכובה אמרו כלומר במשנתנו שאמרו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה באי זה ארכובה אמרו באותה הנמכרת עם הראש שהוא העצם התחתון. עולא אמר רב הושעיה ארכובה שכנגדו בגמל ניכר הוא הירך הנקרא קולית ואם נחתכו רגליה למטה מאותו ארכובה כשרה ולומר שאם נחתך עצם השוק כשרה. א"ל עולא לרבא ואמרי לה לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין לומר דמדקתני וכן משמע שאין באותו עצם האמצעי שהוא למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש אלא טרפות זה שלא צומת הגידין ולמעלה ממנו הוא שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טרפה. אלא לדידך דאמרת שבאותו העצם האמצעי בעצמו ששם צומת הגידים הוא מה שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טרה מאי וכן. ופריק לעולם זה וזה באותו עצם ורכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכובה אם כן על כרחנו אין צומת הגידין אלא באותו עצם האמצעי וזה פשוט ומבואר. ואלו הן צומת הגידין רבה אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר הונא אמר רב אסי דאגרמא לגאו רבה בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דעלוי ערקומא יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' אבהו יתיב וקאמר דערקומא גופא אמר להו ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו היכא דפרעי טבחי והיינו דרבה (דף מב) בר רב הונא אמר רב אסי. הרב ר' אברהם ז"ל פירש הלכה זו והוא הנכון שבשמועה והנני כותבה בלשונו. זה הרב אומר תחלה מה שראו עיני ומשמשו ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין שני מקומות הן באותו העצם הנקרא אשקנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש ושני המקומות האלה הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחים נוקבין בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותן הגידין הם גסין וקשים. עתה שאלו בעלי הגמרא איזה מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי ומאי זה מקום הוא מתחיל ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו והנה רבה ורבה בריה דר"ה נחלקו בין החיצון והפנימי רבה אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כוותיה וסוגיא דשמעתא דלקמן כוותיה כדמפרשינן לקמיה. ורבה בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו ואמר מעילוי ערקומא הן מתחילין להטרף הבהמה בהן ופירוש ערקומא ברוקינק והוא המפריש בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקוב הנקרא אשקנקיל. ואותו ברוקינק נמכר עם העוקץ ואותו עצם הערקוב שמחוברין בו הגידין התחתונים אשר בהם תולין הבהמה ראשו האחד חופה הברוקינק והראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן העוקץ ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקוב ובינו ובין הערקוב הטבחים נוקבים ותולין וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומא גופא הוא היה מחמיר יותר. ואמר להו ר' אבא לא תציתו ליה אלא התחתון מעילוי עקומא והוא מקום שהטבחים נוקבין הבהמה לתלותה כאשר פירשתי. אמר ר' יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ממקום שצומתין ועד מקום שמתפשטים איכא דאמרי אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה כי הוינן בי רב יהודה אמר לן שמעו מיני מילתא דמגברא רבה שמיע לי ומנו שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוי צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין אשוני הוו צומת הגידין רכיכי לא הוו צומת הגידין אלימי הוו צומת הגידין קטיני לא הוו צומת הגידין. חיורי הוו צומת הגידין לא חיורי לא הוו צומת הגידין מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא חיורי. ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפר שבועתא ובחיורי וסימניא הפך לבן. גם זה פירש הרב רב אברהם ז"ל יפה וזה לשונו: שמואל בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימים ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו והם הם הפנימים שאמרתי למעלה כי הם שלשה מחוברין זה עם זה אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זה לזה כי אם השנים שהם גסים יוצאין עם העצם העקום שהוא חופה אל הברוקינק והשלישי מחובר אל הערקוב ובין השנים הגסים ובין אותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשטה ולא תמצא אותם כולם צמותין זה עם זה כי אם בפנימים שהשנים הקטנים שוכבין על השלישי שהוא גס משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימים כי החיצונים השנים היוצאין מן העצם העקום שניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו כשנים מהם ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין אעפ"י כי מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא כמה מתפשטין אומר אני לפני מה שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנין אחרים בא לפרש לפי שיש אחרים והם מוזירקי דדמא ואינן לבנים כאותן שיקראו צומת הגידין גם אינן קשים וחזקים כמותם. עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הגידין עצמן באין נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתו מן השנים הקטנים שהם מחוברין עמו ואותן הגידין הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות ואיפשר כי עליהם אמר אביי האלים אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיבי ואלימי וקטיני ומחיורי ולא חיורי כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקים ומתאדמים מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטין שאר החוטין אשר שם ע"כ לשון הרב ז"ל. ופירוש ארבעה בטדי בתורא ארבע אצבעות. הגירסא שכתבתי ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפר שבועתא וחיורי היא גירסת הגאונים ז"ל וכתובה כן בפירוש ר"ח ז"ל. ולפי גירסא זו נקטינן כאביי דוקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין אבל רש"י ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הלכה כמר בר רב אשי במיפר שבועתא ואודיתא. ואודיתא היינו הא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר מר בר אשי אמר אע"ג דכנפיהו איהו צריך למימר להו כתובו עד דקבעי דוכתא לדינא ובתוספות אמרו שכן נמצא בסדר תנאים ואמוראים הקצר. ולפי גרסא זו נקטינן לענין צומת הגידין לחומרא כדברי מר בר רב אשי. ועוד דהלכתא כוותיה בכולי גמרא בר מהני תרי וההיא דאודיתא לא קיימא לן כוותיה. והרב אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי ר"ח ז"ל. דלית הלכתא בחיורי כוותיה. וכתב שתי הדעות בהלכות בפרק זה בורר. אמר אמימר תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא הא אזדא רוב בנין איפסיק קטיני הא אזדא רוב מנין. מר ב"ר אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיק קטיני הא איכא רוב בנין לומר שאין הבהמה נטרפה בהן עד דאיפסיק רוב בנין ורוב מנין. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי דבכוליה גמרא נקטינן כוותיה בין לקולא בין לחומרא לבר מהנך תרתי. וכן פסקו הרב אלפאסי והר"מ במז"ל. ותמהני על הרב בעל התרומות שכתב משמו של רש"י ז"ל הלכה כאמימר לחומרא. אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובן מאי ברובן ברוב אחד מהן כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מינייהו לגמרי הא איכא תרי כלומר ואפילו איפסיק אילימא דהא איכא רוב מנין. ואמרינן טעמא דאיכא תרי הא ליכא תרי לא ופליגא דרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר מהן אלא כחוט הסרבל כשרה. איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר מהן אלא כחוט הסרבל כשרה. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב דאמר ברובן דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ובהני תרי לישני דרב נקטינן כלישנא בתרא לקולא וכן פסק הר"מ במז"ל. והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות אלא הלשון האחרון לבד ולקולא. וכן נראה לי דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי ליתא לההוא לישנא קמא דרב דאפילו אמימר דמחמיר טפי עד דאזיל רוב בנין דהיינו כולי אלימא או דאפסוק תרי קטיני דאזל רוב מנין אכשורי קא מכשרי אבל לישנא בתרא דרב אתיא כמר בר רב אשי דהא אזדא רוב מנין כיון דאיפסיק רוב כל אחד ואחד. ומיהו תמיה לי קצת אמאי בעי רוב כל אחד ואחד דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה לן למיסר דהא רובו ככולו אמרינן ובדאיפסיקו תרי וחד מינייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימרא דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשרה אלא לומר אע"ג דאיפסיק רוב תרי קטינא לא מיטרפא עד דאיפסיק נמי אלימא בהדייהו. אי נמי איפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אשתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן דתרי אחריני כשרה עד דאיפסיקו תרין לגמרי והוא דהוי חד מינייהו אלימא או דאיפסיקו רוב כל אחד ואחד מכולהו תלתא וכסברין דשמואל נמי דאמר מיעוטן מציל ואע"ג דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל. ומיהו הני מילי בבהמה אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טרפה. וכמו שאני כותב בסמוך. ולענין צומת הגידין בעוף. גרסינן התם בעופא שיתסר הוו אי איפסיק חד מינייהו טרפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמי דאביי ואייתיאו לקמיה (דף מג) עופא בדק ואשכח חמיסר הוה חד דשני מחבריה כלומר שהיה עבה מחביריו. נפציה אשכחיה תרי. ואם נפסקו רוב אחד מהן איכא למימר דכשרה דבגידין אלו אין הולכין בהן אחר הפסק רובן אלא אם כן נפסק רוב כל אחד ואחד לרב ולשמואל אפילו מיעוט כל אחד ואחד מציל. וכן פסק הרמב"ן זצ"ל אבל הר"מ במז"ל פסק לחומרא אפילו ברוב אחד מהם. ושיעור צומת הגידין בעוף עד היכן למעלה לא נתפרש ויש לומר שאף הן דינן כצומת הגידין של בהמה דקה דכיון שלא נתנו שיעור אלא לבהמה גסה ארבע בטדי ובבהמה דקה נתנו סימן במראיתן עוף נמי כבהמה דקה שאם לא כן היה להם לפרש. ניטל הזפק טרפה. שנינו בפרק אלו טרפות ניקב הזפק כשרה ורבי אומר אפילו ניטל. ותנו רבנן מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת להיתורא כר' בזפק. איבעיא להו היכי קתני הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא או דלמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק לא סבירא להו כך גרס רש"י ז"ל ולפי גירסא זו ליתה לדרבי דכיון דסתם מתניתין דלא כוותיה ור' יצחק ור' סימון נמי מספקא לן אי הורו כוותיה בזפק אי לא אזלינן לחומרא ועוד דבכדי לא דחינן סתם מתניתין. אבל גירסא זו אינה נכונה דכיון דאינהו לא הורו בזפק כלומר אמאי נסיבי זפק דרבי לדמיון ומי סניא מתניתין דקתני ניטלה האם שלה כשרה והוה ליה למימר הורו בטרפחת להיתירא ונראה דהכי גרסינן או דילמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק נמי להיתרא. ולפי גירסא זו איפשר לומר דהלכה כרבי דמכל מקום פשיטא דכרבי בזפק להיתירא הורו ומעשה רב. ומכל מקום כיון דסתם מתניתין דלא כרבי לא שבקינן סתם מתניתין ועבדינן כוותיה ויש מביאין ראיה מדאמר ר' יוחנן גג הזפק נידון כושט שמע מינה דלית הלכתא כרבי דהא איכא מקום דאפילו בנקב טרפה כל שכן אם ניטל וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל. ואין ראייתם נכונה בעיני שאם כן אף אנו נאמר דלית הלכתא ואפילו כתנא קמא דרבי דהא איהו בנקב הזפק הורה דכשרה ור' יוחנן אמר דגג הזפק שנקב טרפה אלא מאי אית לך למימר מתניתין בלמטה מגגו של זפק. ואם כן לרבי נמי דוקא בשניטל למטה מן הגג והגג קיים. ומכל מקום מדבריהם אנו למדים דלית הלכתא כרבי וניקב למטה מן הגג כשר אבל ניטל טרפה. ניטלה האם שנינו בפרק אלו טרפות ניטלה האם שלה כשרה. ותניא התם גמרא אלו כשרות בעוף מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק. ואיבעיא לן הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק להיתירא או דילמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא תיקו. וכתב ר"ח ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו לחומרא עבדינן ותימה הוא חדא דהא סתם מתניתין היא דתנן ניטלה האם כשרה ועוד דר' טרפון שהאכיל לכלבים פרתו של בית מנחם שנטלה האם שלה טועה בדבר משנה קרינן ליה ועוד דאיהו גופיה מהדר קא הדר ביה ואמר הלכה חמורך טרפון כדאיתא בבכורות ואמר תודוס הרופא אין לך פרה וחזירה יוצאות מאלכסנדריא עד שחותכין את האם שלה כדי שלא תלד ורבותינו בעלי התוספות אמרו דשמא ר"ח ז"ל בעוף קאמר דחיותו מועט ומעשה שהיה בטרפחת של עוף היה ואינו מחוור דהא תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח. ואם איתא לימא נשבר העצם ונטלה הטרפחת והרב אלפסי ז"ל כתב מתניתין ניטלה האם ולא כתב מכל זה כלום לומר דבין בעוף בין בבהמה כשרה. וכן נראה עיקר. ניטל הטחול ונטלו הכליות כשרה. דתנן ניטל הטחול ניטלו הכליות כשרה. וכבר כתבנו בנקובין דין נקב הטחול בסומכיה ובקולשיה ובליקוית דין ניקבו הכליות ושאר דיני הכליות. קרועה טרפה כיצד שנינו בפרק אלו טרפות הכרס הפנימית שניקב או שנקרע רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובא. והלכתא כי הא דר"י ולא בא לחלוק אלא לפרש וכדקתני נמי גבי דרוסה רי"א זאב בדקה וארי בגסה. ואמר רב בנימין בר יפת משמיה דר"א לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים והיינו דשקלינן וטרינן בגמרא בהא אליבא דר' יהודה. וכבר כתבנו בנקובין גבי גרס הפנימית דרבב"ח אמר דכרס הפנימית היינו היכא דפרעי טבחי וכרס החיצונה לדידיה היינו כל שאר הכרס העומד כנגד הצלעות שאינו נראה כשפרע הטבח מן הירכים ועד החזקה ריב"ח אומר כל הכרס כרס הפנימית ואי זו היא הכרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס וכבר כתבנו למעלה דיש מי שפסק כרבב"ח ולדבריו הוי הקרועין שנים הכרס החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס. ולדברי מי שפוסק כר' יוסי בר' חנינא כל הכרס במשהו ואין בקרועין אלא בשר החופה את רוב הכרס וגרסינן התם אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפה ולא הוי רובא זו היא ששנינו בגדולה טפח ושנקרע רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה ברובא ואע"ג גדולה כל כך שאלו היתה קרועה משהו יותר מרובא הוי טפח אפילו הכי לא בעינן עד שנקרע בה טפח שלם אלא כל שנקרע רוב טרפה. אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלא טרפה פירוש ואפילו סלע מצומצם שאם תמתח תעמוד על טפח. אמר ר' חייא בר באבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא אמעברה דנהרדעא כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה. וכמה יתר מכסלע אמר רב יוסף כגון דקיימין תלתא קשוותא בצאפא בדוחקא בלא צאפא ברוחב. ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כאסהדתיה דר' חייא בר אבא. ונראה שהזקיקו לכך מדבעו אליביה וכמה יותר מכסלע ורב יוסף נמי פריק כמה יתר מכסלע. אבל בתוספות נראה שפוסקין להחמיר שהם פרשו הא דאמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע דהיינו נקדרה כסלע. ובשר החופה את רוב הכרס פירש רש"י ז"ל לא שנקרע רוב בשר זה אלא משנקרע רוב מה שחופה ממנו רוב הכרס. והרמב"ם ז"ל כתב דלא בעינן שיקרע אותו הרוב קרע כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה. ונראה לי שהזקיקו לפרש כן לפי שזה מן הקרועין ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועין פסוקין. ומצאנו קרע שאינו מעבר אל עבר עדים שאינן יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק. ואינו מחוור בעיני שאם כן היה להם לפרש כמה ינטל בעובי בשרו שיטרף בכך. ואם תאמר ברוב עביו היה להם לפרש ועוד אם לא נקרע לגמרי מעבר אל עבר היאך שייך למימר ביה דעייל תלתא קשוותא בדוחקא או ברווחא. ועוד מאי נקדרה כסלע דלשון קדרה אינו אלא לשון נקיבה. ועוד רב אשי דבעי גבי בשר החופה את רוב הכרס ברוב קרוע או ברוב נטול הוה ליה למיבעי ברוב קרוע או ברוב פסוק דכיון דשמואל לא הזכיר קרע מה ראה הוא לומר דשמואל אפילו בשלא נפסק אוסר אלא ודאי מסתברא דקרוע נמי בנשקרע עד שנראה ממנו הכרס קאמר ושמואל לפי שלא פירש דבריו שאל רב אשי שמא לא אסר בקרוע לבד עד שינטל לגמרי שיהא בו חסרון ואם תאמר אם כן מה בין קרועין לפסוקין פסוקה משמע שנפסקה כולה או רובה והיינו גרגרת והיינו חוט השדרה אבל כרס החיצונה אפילו נקרע קצתה ואפילו בגדולה טרפה וכן בשר החופה את רוב הכרס אע"ג שלא נקרע מכולו אלא רוב מה שהוא כנגד הכרס אעפ"י שהוא חלק מועט מגופו של בשר זה טרפה ולפיכך לא מנו אותו בפסוקין ומנאוהו בקרועין כנ"ל. חסרה כיצד שני איברים יש שאם נחסרו טרפה ואלו הן הריאה שחסרה מנין האונין שלה וחסרת הרגלים. וכבר כתבנו דין חסרת האונין בדיני הריאה ודין חסרת הרגלים בתחלת דיני הנטולין. וכתב הר"מ במז"ל כל אבר שנאמר בו שאם היה חסר טרפה כך אם נטל טרפה אבל אבר שנאמר בו שאם נטל טרפה אינה נאסרת אלא אם כן נחתך אותו אבר אבל נבראת חסרת אותו אבר הרי זו מותרת שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת וכל אבר שנאמר שאם ניטל מותרת ק"ו אם חסר מתחלת ברייתה ולא נברא שהיא מותרת. ואני תמה בדבריו שהרי הוא מנה מן הנטולין ניטל לחי העליון והוא כתב שא"א להתיר בשנטל לחי העליון אעפ"י שלא מנאוהו במשנתנו לפי שהוא ככסוי על פי הקדרה ואם ינטל הוא יכנס הרוח קר לתוך הריאה והרי היא מתה מיד ועוד ששם כלי הנישום ועוד קשיא לי שהכבד אחד מן הנטולין ואם נבראת הבהמה בלא כבד גם היא חסרת המרה וכל עצמנו לא אסרנו בשנטלה כל הכבד אלא מחמת חסרון המרה. ונראה היה לי דלא שנא ניטל ולא שנא חסר אלא שכך נאמרה הלכה למשה מסיני דבין ניטלו ביד בין חסרו מתחלת תולדתן טרפה כדי שלא נבוא לומר כמו שאמר הרב אלו נאמרה הלכה חסרה טרפה הייתי אומר דוקא חסרה אבל ניטלה ביד כשרה וכן בהפך. וזה נראה לי יותר נכון. דרוסה טרפה כיצד. שנינו בפרק אלו טרפות ודרוסת הזאב ר' יהודה אמר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. הנץ היינו אשפרויר בלעז. וגס יש מי שפירש שאינו עוף ידוע אלא הכי קאמר ועוף הגס למעלה מן הנץ דרוסתו בכל עוף ואפילו בגס שבגסים. ואינו מחוור בעיני דלכאורה כשם שייחד בבהמות דורס ידוע לדקות דהיינו זאב ודורס ידוע לגסות והיינו ארי הכי נמי בעופות נס לדקין וגס שהוא בעוף ידוע לגסין ועל כן נראה כמי שפירש גס אוסטור. ונץ וכל שלמעלה מן הנץ עד גס דרוסתו בכל עוף דק אעפ"י שאין הדורס גדול כאוסטור אבל בעופות הגסים אין ארס שלמטה מן האוסטור שולט בו. עוד נראה לי ראיה על זה מדברי רב כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ובערוך גורס ודרוסת הגז בזיין. ופירש גז ינשוף. וכתב עוד ויש מי שפירש פלקוני. גרסינן התם אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה אבל מן הזאת ולמטה אין לו דריסה אלא בעופות מן הנץ ולמעלה. ואקשינן מן הזאב ולמעלה למעוטי מאי אילימא למעוטי חתול פשיטא דרוסת הזאב בבהמה תנן. וכי תימא הא קמשמע לן דזאב אפילו בגסה דריס והכי קאמר בבהמה גסה הזאב כלמעלה ממנו והתנן ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה. ור' יהודה פרושי קא מפרש ולאו מיפלג פליג וכי תימא דר' יהודה פליג דתנא קמא סבר דדרוסת הזאב אפילו בגסה ור' יהודה סבר דדרוסת הזאב בדקה בלחוד ורב הא אתא לאשמועינן ולמיפסק כתנא קמא והאמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים. ופרקינן גברא אגברא קא רמית רב סבר פליגי ור' בנימין בר יפת סבר לא פליגי אי בעית אימא רב למעוטי חתול אתא לאשמועינן דאי ממתניתין הוה אמינא אפילו חתול נמי והא דקתני זאב אורחא דמילתא קתני קמשמע לן דדוקא קתני זאב ולא חתול וכיון דאיתמר תרי לישני נקטינן לחומרא דרב סבר מיפלג פליג. וזאב לתנא קמא אפילו בגסה דורס כלמעלה ממנו ואע"ג דר' יהודה אמר אינו דורס אלא בדקה אנן כתנא קמא קיימא לן דזאב כלמעלה ממנו אפילו בגסה דורס. כן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כהאי לישנא בתרא דלרב נמי ר' יהודה לא בא אלא לפרש ורב דקאמר מן הזאב ולמעלה חתול הוא דאתא למעוטי למימרא שאין לחתול דריסת בא מרי רברבי וזאב לעולם אין לו דריסה אלא בבהמה דקה. וכן בודאי מסתברא כדברי הרב אלפסי ז"ל דכיון דמתמיה ואמרינן וכי תימא ר' יהודה מיפלג פליג והאמר ר' בנימין בר יפת שמעינן מינה דגמרא מיפשט פשיט ליה כי הא דר' בנימין בר יפת אלא דלתרוצה לדרב ולמשכח לה פיתרי דחקינן ואמרינן דרב סבר מיפלג פליג אבל לבתר דאשכחן אוקמתא לדרב דלאשמועינן דחתול אין לו דריסה הדרינן למאי דסבירא לן ופשיטא לן דר' יהודה לא פליג. ומשום דיחויא בעלמא לא שבקינן מאי דאמר ר' בנימין בר יפת משמיה דר' אלעזר. וזה נכון. וכיון שכן אם איתא דרב סבר דר' יהודה לא פליג וזאב בדקה בלחוד הוא דדרס. ע"כ גס דקתני במתניתין עוף ידיע הוא דאי גס וגדול למעלה מן הנץ קאמר מאי קאמר רב בעופות מן הנץ ולמעלה דבבהמה הכי קאמר הזאב ומן הזאב ולמעלה עד ארי דורס בדקה וארי בגסה. אבל בעופות אם הנץ כלמעלה ממנו אם כן אפילו בעוף הגס יש לו דריסה דהא למעלה מן הנץ אין לו שיעור. הילכך נראה לי מכאן דגס היינו אוסטור והכי קאמר בעופות הדקים הנץ ולמעלה מן הנץ עד אוסטור יש להן דריסה אבל בעוף הגס אין להן דריסה אלא אוסטור וכל שלמעלה ממנו. וזה נראה לי נכון. וחתול שאמרנו שאין לו דריסה בבהמה הני מילי באמרי רברבי אבל בגדיים וטלאים יש להן דריסה דאמר ר' עמרם אמר ר' חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים (דף מד) דרוסת חולדה בעופות. ומדקאמר בעופות סתם שמעינן מינה דחולדה אפילו בעוף הגס יש לו דריסה אבל נץ אין לו דריסה בגדיים וטלאים ותדע לך דהא חולדה יש לו דרוסה ואפילו בעוף הגס וכמו שאמרנו. ואפילו הכי קאמר רב עמרם דאין לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן נץ דאין לו דריסה אפילו בעוף הגס. ומינה נמי דאפילו גס אין לו דריסה בגדיים וטלאים כחולדה דיש לה דריסה בכל עוף גס ואין לה דריסה בגדיים וטלאים. ואי זהו עוף הדק תורים ובני יונה וכיוצא בהן תרנגולין קטנים ואעפ"י שהן גסין בגופן יותר מן הנץ אבל תרנגולת גדולים הרי הוא כעוף הגס ואין צריך לומר אווזין ומנא תימרא מדאמר רב עמרם דרוסת חתול ונמייה בטלאים וגדיים ואקשינן עליה מדתניא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל אבל דריסה לית להו. ופרקינן רב עמרם דאמר כברבי דתניא ברבי אומר לא אמרו אין דריסה אלא במקום שאין לו מצילין אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. ואקשינן ובשאין מצילין אין דריסה והא ההוא תרנגולא דהות בי רב כהנא דרהיט חתול בתרה לאינדרונא ואתחד דשא באפה ומחייה לדשא בסיחופה ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא ופרקינן אמרי מצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא ואיכא למידק ומאי קושיא שאני התם דעוף הוה וחתול ליכא מאן דפליג דאית ליה ודאי דריסה בעופות. ותירצו רבוואתא ז"ל דקסלקא דעתא השתא מדקא עריב ותני חתול נץ ונמייה דדריסת חתול דוקא בעוף הדק כנץ ומכלל דבריהם דתרנגולת עוף הגס הוא. ואלא מיהו אעפ"י שהועילוני הם ז"ל בתירוצם זה ללמד על התרנגולת אין קושייתם מחוורת בעיני דאטו משום דקא רהיט חתול בתרה הוה סלקא דעתא דאית ליה דריסה בה אם כן אף אנו נאמר אלו היה חתול רודף אחר השור שיהא לו דריסה בשור. ואם תאמר דהא מדקא חזינא דהטיל ארס שמע מינה דאית ליה דריסה אף במקום שאין מצילין לא היא דאטו איכא מאן דאמר דחתול או נץ אין להם דריסה בשום מקום אלא בזמן שיש מצילין. אלא עיקר דבר זה לא היה אלא ממה שמצאו חמשה קורטי דם בדשא דאלמא אף במקום שאין מצילין כועס הרבה ומטיל ארס גדול וכל שהוא מטיל ארס כל כך הנראה בדשא בודאי אלו הטילתו בתרנגולתא היה דורס בהן ופריקו כל שמצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא. זהו עיקר דבר זה כנ"ל. ובעא מיניה רב כהנא מרב אם יש דריסה לחתול ולחולדה ואם דריסתם שוה ואסיקנא דאף לחולדה יש דריסה בעופות כלומר ואפילו בגסין אבל לא בבהמה כלל. ולחתול יש דריסה בגדיים וטלאים אבל לא באמרי רברבי ומתניתין דקתני דרוסת הזאב בגסה באמרי רברבי. ושועל נמי יש לו דריסה בגדיים וטלאים דאמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל איכא דאמרי דיש דריסה לשועל אמר ליה וכיון דאיתמר דשועל לו דריסה ואיתמר דשועל יש לו דריסה נקטינן לחומרא ויש לו דריסה. ויש ספרים דגרסי בהו הכי בהדא. ומיהו דוקא בגדיים וטלאים אבל באמרי רברבי לא דדרוסת הזאב קתני ורב נמי אמר בבהמה מן הזאב ולמעלה לאפוקי כל שלמטה מן הזאב ושועל למטה מן הזאב הוא. וזה ברור. אמר רב יוסף נקטינן אין דריסה לכלב כל עיקר כלומר בשום דבר ואפילו בעוף הדק ואינו עושה אלא מעשה קוץ בעלמא. אמר אביי נקטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא כלומר רגל דחיה הדורסת אבל עוף דריסתו ברגלו. ואין דריסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא עד דמינקיב לחלל. כלומר דאינו אלא כקוץ בעלמא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל. ואין דריסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת כגון שנפלו על גבי עוף ובהמה והכו בצפורן שלא מדעת ואין דריסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה דלא. אקשינן השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר מיתה מיבעיא. ופרקינן לא צריכא כגון שדרסה ומקמי דלישקליה לסיחופיה קטליה והא קמשמע לן דאינה לדריסה אלא בסוף וזיהרא בהדי דשקלי לסיחופיה הוא דשדי. ודוקא בשראה אותו מתחלה ועד סוף וראה שלא הוציא צפורנו משעת שדרס ועד עכשיו הא לאו הכי חוששין שמא הכה וחזר והכה דדרכן בכך ומפני שלא הזכירו במשנתנו אלא זאב וארי ואפילו הכי פרישו בגמרא דיש לשאר החיות דריסה שאלו אם יש שאר העופות טמאין דריסה או לא וא"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן שאר עופות טמאין יש להן דריסה. ואקשינן והא תנן ודרוסת הנץ. כלומר דמשמע דדוקא נץ הוא דאית לה דריסה הא שאר עופות טמאין לא. ולאו דוקא נץ קאמר אלא רישא דמתניתין נקט והכי קאמר והתנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס דהיינו אוסטור בעוף הגס הא שאר עופות טמאין לא. ופריק לא קשיא נץ בדרב מיניה כלומר ולעולם בעוף הדק דהא קתני במתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק. שאר עופות טמאין שאינן גסין כגס בדכוותייהו אבל בדכוותייהו אפילו בעוף הדק לא. והוא הדין לאוסטור דבדרב מיניה דריס אבל שאר עופות טמאין הגסין בעוף כמותו או למעלה ממנו בדכוותייהו אבל בדרב מינייהו לא. אי נמי נץ בסכוותייהו ושאר עופות טמאין בדזוטרי מיניהו. וכן הדין סאוסטור בדכוותייהו ושאר עופות טמאין דכוותייהו או שלמעלה ממנו דוקא בדזוטרי מינייהו. והלכתא נץ בדרב מינייהו והוא הדין לכל שלמעלה מן הנץ וכן הדין לגס וכל שלמעלה ממנו דהא אמר רב בעופות מן הנץ ולמעלה. ולעולם שאר עופות טמאין בדכוותייהו כלומר שאר עופות קטנים מן הנץ או שכמותו בעוף הדק ואי נמי גסים כאוסטור בעוף הגס. והילכך לפי פירוש זה שאנו מפרשים גם אוסטור אין לעופות טמאין דריסה בדרב מינייהו ואעפ"י שהן גסין מן הנץ. ואם כן פלקון שהוא למטה מן האוסטור אין לו דריסה בגרואה או באוסטרדה שהרי אלו גסין הן מן הפלקון. ומיהו ראיתי בערוך שכתב יש מי שפירש גס ינשוף. ויש מי שפירש פלקון ומיהו הנשר יש לו דריסה בכל שהרי גסה היא מן האוסטור וכל שלמעלה מן האוסטור יש לו דריסה בכל העופות כאוסטור. אבל לפי הפירוש השני שכתבנו דגס אינו אוסטור אלא גס מן הנץ קאמר אף הפלקון יש לו דריסה בכל שהרי הוא גס לגבי נץ. וכבר כתבתי למעלה שהפירוש האחר נראה לי יותר שהגס היינו אוסטור. ולענין ספק דרוסה פליגי בה רב ושמואל דאתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין דכולי עלמא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. דתולין להקל וטעמא דמילתא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן. ומיהו מסתברא לי דדוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא הא ליתנהו קמן במצוי תולין אי כלבא יותר מצוי תלינן בכלבא ואי שונרא יותר מצוי תלינן בשונרא. והראיה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזל לבי קני ונפק כי ממסמס קועיה דמא ואמר רב אשי לאו מי אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. ואי איתא דאפילו בשאין לפנינו מי שאנו יכולין לתלות בו להקל אפילו הכי תולין להקל מאי קאמר מי לא אמר רבא הכא נמי דאטו רבא בכלבא ושונרא תלי טעמיה הא לא אמר אלא משום דתולין להקל מן הסתם ומאי הכא נמי דקאמר היא היא. אלא ודאי הכי קאמר מי לא אמר רבא בדאיכא כלבא ושונרא דתולין בכלבא דלקמן הכא נמי תלינן בקני דלקמן ואע"ג דאיכא נמי שונרא דקני נמי עבידא אווזא להתחכך בהו ומבעא דמא. ובהא נמי ניחא לי עובדא דבר אווזא דהוה ביה רבא דאתא כי ממסמס קועיה דמא כדאיתא בפרק השוחט ואמר רבא היכי ליעביד ניבדיקה והדר נשחטה ושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואפילו למאן דאמר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא לספק דרוסה וכדאמרינן בר"פ אלו טרפות חיצון אדום למאי נפקא מינה לספק דרוסה אבל לענין נקב יש לו בדיקה אפילו מבחוץ דהתם כיון דלא הוה קמיה כלבא ולא קני למיתלי בהו ושונרא שכיחא תלינן בהו להחמיר דבמצוי תלינן להחמיר וכן נראה לי גם מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה. והא דאמרינן אימר כלבא נפקא מינה דאין צריך לבדוק אלא באותו מקום בלבד שנמצאת המכה ואלו תלינן בשונרא היה צריך לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא משום ספק דרוסה. ספק עאל ספק לא עאל אימר לא עאל. פירוש אפילו שמענו אותן שהן מקרקרין דאי לא מאי קאמר אימר לא עאל דהא אפילו כי עאל נמי ואיהו שתיק ואינהו שתקי לא חיישי דאימר שלמא עבוד. עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו שתקה אימר שלמא הוא דעבוד. קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה. איהו צווח ואינהו מקרקרן אימר בעותי הוא דקא מבעתי אהדדי כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו ומר סבר מחמת בעותותיה הוא דמקרקרן. וקיימא לן כשמואל בהא דהא אמר אמימר כוותיה דגרסינן התם אמר אמימר הלכתא חוששין לספק דרוסה א"ל רב אשי לאמימר הא דרב מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. והא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה דוקא קטע קאמר אבל דרס חדא מינייהו לא דאדרבה כל שדרס וברחה מידו רגיז טפי ומצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא ובכי הא אמר ברבי אף במקום שאמרו אין דריסה במקום שיש מצילין יש דריסה הא דאמרינן דבדאיהו שתיק ואינהו מקרקרן נראה דוקא כשהן במקום צר שאין יכולין לברוח מפניו אבל היכא דעאל בינייהו והן רועות במרחב שיכולות לברוח ממנו אפילו איהו שתיק ואינהו מקרקרן לא חיישינן להו דמחמת בעתותיה הוא דמקרקרן ואימר רדף אחריהן ולא השיגן. וכן מצאתי לרב בעל התרומות ז"ל מעשים בכל יום וחתול נכנס בלול של תרנגולים ואין חוששין לו. והרב בעל התרומות ז"ל נתן טעם לדבר שאין החתול דורס אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין לא. ואינו מחוור כלל דבגמרא לא משמע הכין ועוד דהא דאמרינן בגמרא ספק עאל ספק לא עאל אספק שונרא ספק כלבא קאי ואיפשר דחתולים שלנו בני תרבות עם התרנגולין הן וגדלים הם עמהן בבית ולפיכך אם לא ראינוהו רודף ומכה אין חוששין לו. ודחוק הוא ובעל נפש יחוש לעצמו. אמר ר' אדא בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן אין אומר שמא ארי דרסו מאי טעמא רוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין וכל הדורס אין צפורנו נשמטת וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימור בכותל נתחכך ואסיקנא דרב אז±ַ. אמר ר' אדא בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן אין אומר שמא ארי דרסו מאי טעמא רוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין וכל הדורס אין צפורנו נשמטת וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימור בכותל נתחכך ואסיקנא דרב אזתמה עאל ויתיב ושתק ואינהו מקרקרן למה אנו חוששין להם דהא כל חדא וחדא בספק ספיקא עומדת שמא לא דרס לזו ואפילו תמצא לומר שזו היא שדרס שמא במקום שאינה נטרפת בכך דרסה וכל מקום שאתה מוצא ספק ספיקא אפילו בדאורייתא מותר. ולא היא שכולן בספק אחד הן שמא כולן דרס. וכיון שכן אפילו נתפזרו אסורות דהא אין כאן מותרת בוודאי שנתלה בו ונאמר כל דפריש מרובא פריש. ולענין ספק דרוסה או ודאי דרוסה שנתערבה באחרות אכתוב בע"ה מה דיניהון בבית התערובות בשער ראשון בדין בעלי חיים שאינן בטלין. ולענין ספק דרוסה אם הותר למוכרה לנכרי חיה או להניחה לנפשה אסור דכל דבר שרגיל ישראל לקנות מנכרי אסור למוכרו לנכרי גזרה שמא יחזור וימכרנה לישראל. וכדאמרינן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו. וכן אסור להניחה לנפשה חיה שמא יצודנו ישראל והוא לא ידע וכדאמרינן גבי צפור מצורע המשולחת דשרי דאי לא לא היתה התורה מצוה לשלחה דלא אמרה תורה שלח לתקלה. וגרסינן נמי בפרק אלו טרפות ההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב ושדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו שמואל ושדנהו בנהרא. ואמרינן אמאי חנקינהו לישדניהו לנהרא כי לא חניקן פרחן וסלקן. וליזבנינהו לנכרי דילמא אתי לזבונינהו לישראל. ולישהינה י"ב חדש אתיא בהו לידי תקלה כלומר שמא יכשל באחד מהן כיון שהיו הרבה. וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה אי נמי ניתבינהו לנכרים למיא למה לי. ופריקו לפרסומי מילתא דאיסורא. ואם תאמר ליבדקינהו. נראה לי דהא נמי לפרסומי מילתא דאיסורא דכיון דרב לא חייש לספק דרוסה והלכתא בעלמא כרב באיסורי כדי לפרסם ולהוציא מלבן של תלמידים שלא יקבע הלכה כרב לא רצה לבדקן. ואל יקשה בעיניך לומר היאך לא חשש להפסד ממונן של בעלים. דאם כן אף אנו נאמר למיא למה לי ליחנקינהו וליזבנינהו לנכרים משום הפסד ממונן של ישראל אלא למיגדר מילתא דאיסורא לא חש להפסד ממון ורש"י ז"ל פירש מפני שהעופות היו דקין ומרובין חשש שמא יטעה באחד מהן מחמת טורח. אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר. וכתב כי זה נראה לו. ובתשובת הראשונים ז"ל מפני דהני עופות איידי דקטיני לא מינכרא אדמימות עלייהו. מ"מ מדברי רש"י ומדבריהם ז"ל נלמד דדרוסת הנץ אין לה בדיקה דזיהריה לא מינכר וכן עופות קטנים אין להם בדיקה שאין אדמימות ניכרת בהן. ואיכא מרבוואתא ז"ל שאמרו דכי אמרין דדרוסה צריכה בדיקה דוקא באחד מאותן חמשה שהשוו בהן רב ושמואל שאין חוששין להן דהן ספק עאל. עאל ושתיק איהו ואינהו. וצווח איהו ואינהו. קטע רישא דחד מינייהו. וספק כלבא ספק שונרא אבל בכל הני אחריני דאמרינן בהו לחוש לספק דרוסה לית להו בדיקות והיינו דלא בדק שמואל לההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה וחנקינהו ושדינהו. ואינו מחוור בעיני כלל דהני חמשא דשוו בהו רב ושמואל לא צריכי בדיקה כלל דספק כלבא ספק שונרא בדיקה לא צריך והראיה מאווזא דרב אשי דאמר מי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכי נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. ואם איתא דבדיקה נמי אצרכה הוו להו לאסוקי בה ובדקה ואכשרה ועוד דהא הני לא גריעי לדידן מישב לו צפורן לגבו של אחד מהן לרב ובההיא לא אצרכה בדיקה מדאמרינן אין אומרין ארי דרסו ואי אין אומרין בדיקה זו למה. ועוד היאך איפשר לומר דספק עאל ספק לא עאל תהא צריכה בדיקה ואנן אימר לא עאל אמרינן ואי לא עאל אף הן אין צריכין בדיקה ועוד דאמרינן בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעיים ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן אלמא אע"ג דהאדים בשר כנגד סימנין כשרה ואמאי והלא מהדרסה שוב אין לה תקנה. וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכתבו רבותינו הצרפים ז"ל דבספק דרוסה צריך לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא כדכתיבנא בסמוך אבל ודאי דרוסה כלומר שניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום. ולא ירדתי לסוף דבריהם שאם אין מקום דריסה ניכר מבחוץ ואפילו הכי אתה חושש שמא יהא ניכר מבפנים אלמא פעמים שיהא רושם הדריסה ניכר מבפנים אעפ"י שאינו ניכר מבחוץ אם כן אף כשאתה מוצא מקום אדמימות מבחוץ במקום אחד מפני מה אין אתה חושש שמא גם במקומות אחרים דרס אלא שאינו ניכר מבחוץ אלא אם כן תאמר דארס של ארי זה כיון שהוא מאדים כאן אלו דרס במקום אחר כך היה ניכר רישומו אבל בזמן שלא ניכר כלל יש לחוש שמא ארס ארי זה אין רשומו ניכר מבחוץ. ואין אלו אלא דברי נביאות. ומסתברא מבחוץ כל שאינו ניכר בידוע שלא נדרס שם ומה שאמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא לומר שצריך לבדוק אם יש שם מקום אדמדם מבחוץ וכל מקום שימצא שם צריך בדיקה כנגדו ואם האדים בשר מבפנים כנגד בני מעיים אסורה ואם לאו כשרה אבל אטמא ומאטמא ולתחת אפילו נמצא שם קורט דם אין בכך כלום. והרב בעל הלכות גדולות כתב וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחיט להו אסירן. ורבנן קמאי הוא דהוו חכימי למיבדק אבל השתא ליכא למיקם על בדיקה שפיר ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת. וכן כתב רש"י ז"ל משמו בשמעתא דנפולה. וכתב רש"י ז"ל ולי נראה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו כדכתיב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר כי היכא דנמטיה שיבא מכשורא. עכ"ל ז"ל. יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמי דרב נחמן ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל. אמר ליה האלהים מורה בר רב מכפא דמוחא ועד אטמא. אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים פירוש בקוץ אינו אסור עד שינקוב לחלל אבל בדרוסה אעפ"י שלא נקבה צפורן לחלל אם האדים בשר מבפנים כנגד בני מעיין טרפה שהארס מפעפע ונדבק בבני מעיים ונוקבן וכי היכי דבדרוסה כל שהאדים בשר כנגד בני מעיים טרפה ואין לה בדיקה בקוץ נמי משנקב לחלל טרפה ואין לה בדיקה חוששין שמא נקב אחד מכל האיברים הפנימים במשהו ואי אפשר לבדקם כיון שאין חשש הנקב במקום ידוע. ויש מי שהורה דבבדיקה סגי ואינו מחוור ר"כ מתני בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים ובסימנין משיאדימו סימנין עצמן. כלומר שיאדימו סימנין עצמן מצד פנימי שלהן ותדע מההיא ספק דרוסה דאתיא לקמיה דרבה ובדיק לה מבחוץ א"ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכה ואשכח בה תרי קורטי דמא. ומשמע ודאי דאי לא אשכח בה קורטי דמא מישרא הוה שריה לה וכדאמרינן נמי ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ואם איתא כי בדיק ולא משכח ביה קורט דם מבפנים מאי הוי דילמא מבחוץ יש ואינו ניכר אלא ודאי כדאמרן. אמר ר' פפא רב ביבי בעי וושט טעמא זיהרא מיקלא קלי. ולענין ספק דרוסה בבהמה נראה מדברי רש"י ז"ל שאין לה בדיקה דאי איפשר דהא וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי שחיט לה דילמא במקום ארס קא שחיט והיני אווזא דרבא דבפרק השוחט. ויש מי שאומר דאפילו בהמה נמי איפשר בבדיקה דאפילו שחיט במקום דריסה מכל מקום הארס שורף ומאדים בשר כנגדו ואע"פ ששוחט במקום דריסה אדמימות של ארס ניכר במקום חתך ולא אמרו שמא במקום נקב קא שחיט אלא בנקב דוקא וכן מצאתי במקצת פי' רש"י ז"ל. ובר אווזא דרבא לפי דברים אלו מחמת חשש נקב היה ולא מחמת דריסה והראשון נראה עיקר. בר קולא דהאדים בשר אפילו מבחוץ אם סמך לדריסה בדק כשירה בידוע שלא דרס שאלו דרס מאדים היה מקום דריסה. במה דברים אמורים בשבדק סמוך לדריסתו אבל אם לאחר זמן בדק חוששין שמא הבריא מבחוץ ושינה מראיו כנ"לּ. נפולה טרפה כיצד שנינו בפרק אלו טרפות נפלה מן הגג טרפה ולאו דוקא נפלה אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין כשדרסה לכותל או שרצצתה בהמה כדקתני גבי עוף אלא לפי שאין דרכו של עוף ליפול על דרך הרוב נקט בעוף רצצתה בהמה ובבהמה נקט נפלה מן הגג ובתוספתא נמי תניא הכין גבי בהמה נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טרפה. וטעמא דהא מילתא משום דחיישינן לריסוק איברים ואם שחטה תוך מעת לעת לנפילתה אם לא עמדה טרפה ואין לה בדיקה אבל שהתה מעת לעת כשרה ובבדיקה כדתנן גבי עוף שהתה מעת לעת כשרה ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס וצריכה בדיקה ועוד אמרו כן בהדיא בגמרא גבי בהמה כמו שנכתוב בסמוך. ואם תאמר וכי מאחר שאפילו שהתה או עמדה צריכה בדיקה למה צריכה להמתין ישחוט אפילו מיד ויבדוק. פירש רש"י ז"ל שהיא הלכה למשה מסיני ואין טעם נודע לכל הטרפות. וי"ל שכל שנפלה ולא שהתה ולא עמדה חוששין שמא נתרסקו איברים ולא נתחזק טבעה להראות ולגלות שנוי הריסוק אבל אם לאחר ששהתה או לאחר שעמדה כבר חזר הטבע לאיתנו קצת ואם יש הפסד וריסוק איברים יתגלה ויראה וזה נראה ונגלה תמיד בנסיון. ונפולה זו שאמרנו שחוששין לה דוקא בשנפלה מגבוה עשרה הא פחות מיכן לא לפי שאין חבט בפחות מעשרה כדאסיקנא בפרק שור שנגח את הפרה דגרסינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפה רב נחמן. ואקשינן אלמא קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה. איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא. ומשני לא משום דלית ביה הבלא. ושקליא וטריא בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה והיינו טעמיה דר"נ קסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מיחבט בעשרה מיחבט ומתניתין דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא אוקימנא בדאינגוד אינגדורי לבור כלומר שהיה מושכב ונתגלגל לבור. וכן כתב הרב ר' שמעון קאירא ז"ל ורבוותא ז"ל הכין פסקא אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דיש חבט בפחות מעשרה טפחים וכסתמא דעובדא דרב נחמן וכדשנין מעיקרא דאין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין. ומכל מקום לכולי עלמא אם הפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה יש חבט כדאמרינן בגמרא בזכרים המנגחין זה את זה. גרסינן התם אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה משום ריסוק איברים. ופרישנא טעמא דרב הונא משום דאמידא נפשה ואפילו נפלה דרך ארובה שאי אפשר לה להסתרך לכותל וכל שאומדת נפשה אינה מתרסקת ואעפ"י שכואבת ואינה יכולה לעמוד אימא צימרא הוא דנקיט לה. ואין חוששין דקאמר אפילו לחוט השדרה קאמר דגרסינן התם הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה כנגד כל השדרה אין חוששין לה וכל מקום שאמרו כאן אין חוששין לה אפילו בדיקה אינה צריכה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ההיא אמרתא דהות בי רב חביבא משדרא כרעא בתרייתא הכי גרסינן בספרי דוקאני. אבל בעל הלכות גדולות גריס בה דנפלה מאיגרא. ולפי גרסא זו אפילו נפלה ומשדרה כרעא לא חיישינן לה. ואינו מחוור דהא טעמא קא מפרש בגמרא משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. ואי בנפולה חוט השדרה ודאי שכיח. אמר רב הונא שוורים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברים ואע"ג דמדוו וקיימי צימרא בעלמא נקט להו. ואי נפול לארעא ודאי חיישינן מהא שמעינן דכל שהפילו אחר אפילו בפחות מעשרה חיישינן דהא כריסיה דתורא ליכא אלא ארבעה כדאיתא בעובדא דרב נחמן דבפרק שור שנגח את הפרה דכתיבנא לעיל ואפילו הכי אמרו כאן דחוששין להן ודוקא בדלא אמיד נפשיה הא אמיד נפשיה לא חיישינן דצפרניו נועץ בקרקע דגרסינן התם ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחחותא עאל רב נחמן ושקל משופריה מיניה אמרי ליה רבנן לא חייש מר לריסוק איברים אמר להו הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. אמר רב מנשי הני דיכרי דפתקי גנבי כלומר שגונבין ומשליכין אותן מגדרות הצאן ולמטה אין חוששין משום ריסוק איברים מאי טעמא אמותנהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו אהדרינהו ודאי חיישינן. ומסתברא דוקא בשראינוה שוכבים כואבים אבל בשלא ראינו שהפילוה ולא מצאנום שוכבים למה נחוש להם מן הסתם. והני מילי דחיישינן להו בדאהדרינהו מחמת יראה אבל מחמת תשובה תשובה מעלייתא עבדי. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. פירוש עגל שנולד וכלו לו חדשיו מותר לשחטו מיד ואין חוששין לומר שמא נתרסק ביציאתו בדחק בית הרחם. והרמב"ם ז"ל לא פירש כן ואין פירושו מחוור במקום זה כלל. בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים פירוש אפילו הפילוהו מגבוה עשרה טפחים דהא יהיב ר' יצחק טעמא משום דאמיד נפשיה ונועץ צפורניו בקרקע עד שמגיע לארץ גרסינן בירושלמי ביומי ר' פנחס חבטין תורא בחיליה אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרי אילין דחבטין תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים. אמר ר' יהודה אמר רב הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה או על זנבה והלכה כלפי ראשה אפילו כנגד כל השדרה אין חוששין משום ריסוק איברים ואי שלים חוטרא אפלגיה דגבי חיישינן ואי מחייה אפסקיה אי נמי מחייה לאורכה ואית ביה קיטרי בחוטרא חיישינן. ועוף שנחבט על פני המים יש בו משום ריסוק איברים דאמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו ולא אמרן אלא ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה אימא מיא אשפלוה. ואי מיא קיימי לית לן בה. כלומר דבכל ענין ששט בהם מלא קומתו דיו. ואי שדא הוצא וקדמיה איהו דקא מסגי גלימא כלומר אם נפל על גבי גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק איברים דכל שהגלימא כפולה אעפ"י שהיא מתוחה על גבי יתדות אינה מתוחה הרבה ורכה היא. מתוחה. כלומר שאינה כפולה יש בו משום ריסוק איברים. איזלא מקרבי קיטרי חיישינן. פירוש אותן הרשתות שעשויות קשרים קשרים מקום הקשרים קשה ואם הקשרים מקורבין זה אצל זה נחבט עליהם ומתרסת. מרחקי קיטרי לא חיישינן. טוני דכיתנא האי גיסא והאי גיסא לא חיישינן. איסריה חיישינן. כלומר אם נפל על המקום שהוא קשור עצים בו. דייק ונפיץ לא חיישינן. דקתא חיישינן. דקדקתא לא חיישינן. נברא חיישינן פירוש חריות של דקל קודם שנעשו מהם רצועות. תמתחא לא חיישינן. פירוש חריות אלו עושין מהן רצועות ונקראים תמתחא והן רכות לאחר שנעשו רצועות. קיטמא ניהלא חיישינן לא נהילא לא חיישינן ויש גורסין בהפך אבק דרכים חיישינן חול גס חיישינן חול דק לא חיישינן. תיבנא ועביד בזגא חיישינן לא עביד בזגא לא חיישינן. חיטי וכל מינייהו חיישינן. שערי וכל מינייהו לא חיישינן. כל מיני קטניות לא חיישינן בר מן חפצי וחמצי ואי רמיין במנא כולהו חיישינן. כלל גדול יש בדבר כל דחביט חיישינן דשריק לא חיישינן. דבקא אמימר אסר ורב אשי שרי. פירוש חתיכות עץ שמושחין בדבק והעוף שוכן עליו ורגליו וכנפיו מתדבקות בו (דף מז) וכשהוא רוצה לפרוח נופל עמהם לארץ ומתרסק אסר אמימר ורב אשי שרי. ואמרי היכא דנדבקו בו תרי גפי כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בחד גפא מאן דשרי פרח בחד גפא ומאן דאסר כיון דבהאיך לא מצי פרח בהאי נמי לא פרח. והלכתא בחד גפא שרי בתרי גפי אסור. אמר ר' יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה הלכה אינה צריכה בדיקה רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. ופסקו רבוותא ז"ל כרב יהודה וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דבשל תורה הלך אחר המחמיר אפילו הכי קיימא לן כדרב יהודה מדאמרינן בזבחים פרק התערובות דריש לקיש סבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה התם כולהו כריש לקיש לא אמרו קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ור' ינאי ורבי ירמיה נינהו דפליגי עליה התם והלכתא כוותייהו חדא דרבים נינהו ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן דהוא רביה דריש לקיש והלכה כמותו לגביה דר' יוחנן כל שכן לגביה דריש לקיש. אמר רב הונא בר' יהודה אמר רב פשטה ידה לעמוד אעפ"י שלא עמדה. עקרה רגלה להלוך אעפ"י שלא הלכה. רב חסדא אמר ננערה לעמוד אעפ"י שלא עמדה. ויש ספרים דגרסי והלכתא עמדה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה. מקצת רבוותא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר' יהודה אמר רב דכל שפשטה ידה לעמוד אעפ"י שלא עמדה עקרה רגלה להלוך אעפ"י שלא הלכה. וכן כתבו הרב בעל ההלכות והרב בעל העיטור ז"ל. ונראה טעם דבריהם דכיון דמשמיה דרב אמרי לה ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו כוותייהו עבדינן. ומאי דגרסי במקצת הספרים והלכתא עמדה אינה צריכה לשחות הלכה אינה צריכה בדיקה דמשמע מינה דוקא עמדה ודוקא הלכה. תוספת הוא שניתוסף בספרים מידי בעלי פוסקים ואינה מעיקר הגמרא. ובנוסחאות הישנות לא נמצא כל עיקר. אבל רבנו אלפסי ז"ל ובספר התרומות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל פסקו דוקא כשעמדה ובשהלכה. וכן עיקר. והרמב"ן ז"ל נתן טעם בדבר דעקרה רגלה להלוך לא מפיק לן מידי דחשש פסיקת חוט השדרה עד שתהלך כדרכה דלא מיבעיא כי לא הלכה כלל אלא אפילו הלכה וצולעת על ירכה איכא למיחש לה ותדע לך דהאי אימרתא דהות בי רב חביבא דהות משדרא כרעה בתרייתא ואשכח דהוה פסיק חוט השדרה ואפילו הכי הות מהלכת קצת אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה ואי אפשר לפרש דההיא בנשפלה ואפילו הכי בשהיתה מהלכת קצת לא חיישינן לה וכדגריס הרב בעל ההלכות שהרי דחינו אותה גירסא למעלה מדקאמר עלה חוט השדרה לא שכיח. וכן נראין הדברים ועיקר ורבותינו בעלי התוספות ז"ל על אותה גירסא הכתובה בספרים סמכו לפסוק דלא כרב הונא בר' יהודה וכן כתבו מפורש. אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא נפילה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל. ואסיקנא דסימנין אינן צריכין בדיקה דקשין הן אצל נפילה דאמר רב אשי סימנין קשין הן אצל נפילה ואם נתרסק בו אבר אחד ונפסדה צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או שחסרו או שנקבו כשרה כגון טחול וכליות או כבד הרי זו טרפה שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ומסתברא דלריסוק או לקריעה חוששין אבל לנקב אין חוששין דאם איתא לא היתה לה בדיקה דאי אפשר לבדוק כל האיברים הפנימיים שנקיבתן במשהו. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל. וכל מקום שאמרו בנפילה חוששין לה אם שחטה קודם שעמדה ולא שהתה מעת לעת טריפה ואין לה בדיקה מדטרפי רב נחמן לההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. שבורה טריפה כיצד שלשה מינין יש בשבורה נשתברו רוב צלעותיה והגלגלת שנשברה אע"פ שקרום המוח קיים ושבירת הרגלים. נשתברו רוב צלעותיה כיצד עשרים ושתים צלעות גדולות יש בבהמה שיש בהן מוח מלבד צלעות קטנות שיש לה סמוך לכסלים שאין להם מוח ואותן צלעות גדולות אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן תקיעות בחליות שבשדרה כבוכנא באסיתא. ועוד יש בבהמה חליות בשדרה שאין שום צלע תקוע בהן וחליות אלו הן בסוף הכתלים וכל אחת ואחת מאלו דיניהן כמו שיתבאר. שנינו בפרק אלו טרפות נשתברו רוב צלעותיה טרפה. ותניא בברייתא אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן וא"נ אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי והוא שנשתברו כלפי שדרה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אבל אותן שאין בהן מוח אפילו נשתברו מחציין ולמעלה כשירה. והיכא דלא נשתברו אלא שנעקרו מן החליות והחליות קיימות פליגי בה ר' יוחנן ובן זכאי אם נעקרו כשנשתברו אם לאו דגרסינן התם אמר עולא בן זכאי אומר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין כלומר נעקרו ברוב צד אחד שהן שש ובין שנעקרו כל חשש בצד אחד או אפילו חמש מכאן ואחת מכאן ר' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וקיימא לן כר' יוחנן וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל דסוגיין כוותיה אזלא מדפריך בגמרא מינה למאי דסבירא לן דרב אסר בשנעקרו שתי צלעות זו כנגד זו ועביד לה בגיסטרא דאקשינן והא אמר ר' יוחנן בין נעקרו בין נשתברו כרוב שני צדדין ואי אפשר דלא קיימא חדא מינייהו זו כנגד זו. אלמא מדפרכינן מינה שמע מינה הלכה היא זו דאי לא מאי קושיא דילמא רב כבן זכאי ומשכחת להו זו שלא כנגד זו. נעקרה אפילו צלע אחד וחצי החוליא שהיא תקוע בה טריפה דאמר רב נעקרה צלע וחוליא עמה טריפה. ואוקימנא בחצי חוליא. והיינו נמי דשמואל דאמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טריפה והגלגלת שנחבסה ברובה ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. ופירוש צלע מעיקרה שנעקרה עם עיקרה דהוא חצי החוליא שהיא תקוע בה שאם לא נעקרה אלא צלע בלא חוליא כלל אין זו מעיקרא ועוד למה ליה לשמואל לאורוכי בלישניה ולמימר נעקרה מעיקרה אם צלע בלא חוליא כלל קאמר על כרחין אם נעקרה מחולייתה היא שנעקרה והיינו דמייתינן הא דשמואל בשב שמעתתא בריש פרק אלו טריפות ואי צלע בלא חוליא קאמר לית הלכתא כוותיה והיכי מייתי ליה בשב שמעתתא דהלכתא אינון. ואע"ג דאקשינן עליה דשמואל ואוקימנא לה בצלע בלא חוליא צלע בלא חוליא כולה קאמר ולעולם בשנעקרה עמה חצי חוליא ודרב ודשמואל בהא חדא היא ואם תאמר אם כן אמאי מייתי דשמואל בשב שמעתתא הוה ליה לאיתויי משמיה דרב דעדיף מיניה באיסורי. לא היא דמשום דשמואל אמר תלת דהיינו צלע וגלגולת ובשר החופה את רוב הכרס וכולהו מכלל שב שמעתתא אינון מייתי הא דצלע משמיה דשמואל בגררא דהנך ושפיר טפי לאיתויינהו כולהו משמיה דשמואל ולא ליתיה צלע מדרב והנך תרתי מדשמואל. וזה נכון ועיקר אע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן כנ"ל. ונראה הא דוקא באותן צלעות גדולות שיש בהן מוח אבל בקטנות שאין בהן מוח אפילו נעקרה צלע וחצי חוליא מסתברא שאינה טריפה חדא דכיון דאיסקנא בנשתברו דדוקא בצלעות גדולות נעקרו נמי דקאמרינן היינו באותן גדולות. ועוד דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה לרב מדרבי יוחנן הא אפילו לר' יוחנן משכחת לה כגון שנעקרו אחת עשרה גדולות מכאן ואחת מן הקטנות מכאן או אחת מן הקטנות מאותו צד ממש וזה פשוט. וכיון שכן אף מה שאמר רב נעקרה צלע וחצי חוליא טרפה דוקא מאותן צלעות קאמר הא מן הקטנות היא וחצי חוליתא כשרה דאינה אלא כאלו נעקרה חצי חוליא לבדה משילהי כפלי דכשרה נעקרה חוליא אחת מאחת שבסוף הכסלים שאין עמה צלע טרפה דתנן כמה חסרון בשדרה כלומר ולא תטמא באהל ב"ש אומר שתי חוליות וב"ה אומר חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה ואקשינן באלו טרפות מהא דשמואל אאידך דשמואל דבעי שנעקר צלע מעיקרא ופרקינן דההיא דשמואל דאמר נעקרה צלע מעיקרה טרפה. צלע בלא חוליא כלומר בלא חוליא שלימה אלא חצי חוליא וכמו שכתבנו והא דאמר שמואל וכן לטרפה בחוליא בלא צלע. וחוליא בלא צלע היכי משכחת לה בשילהי כפלי. נשברה הגלגלת וקרום המוח קיים טריפה כיצד גרסינן התם אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרא טריפה והגלגלת שנחבסה ברובו והלכתא כוותיה דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ועוד דהא מייתי לה בשב שמעתתא. בעי ר' ירמיה ברוב גובהה או ברוב הקיפה וסלקא בתיקו. והילכך נקטינן לחומרא בתרווייהו. ובין ברוב גובהה ובין ברוב הקיפה טרפה. והיכא דנפחתא הגלגלת נחלקו עליה הראשונים נוחי נפש דגרסינן בפרק אלו טרפות גמרא אלו כשרות בבהמה אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע כאיסר כיתר מכאיסר. ופירש רש"י ז"ל כסלע כיתר מסלע אחסרון דגלגלת דאיפליגו בה ב"ש וב"ה קאי דתנן ובגלגלת ב"ש אומר כמלא מקדח והוא כסלע גונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומר כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל בר"פ אלו טרפות וכן לטרפה. ואמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין כמה ינטל מן החי וימות אמר שמואל כסלע. איכא דאמרי במתניתא תנא כסלע. ואתא רב נחמן השתא ואשמעינן דסלע זו סלע מצומצם דכל שיש בו כסלע מצומצם טרפה. וכאלו נחסרה יתר מכסלע. וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ורבנו תם ז"ל פירש דהא דאמר שמואל וכן לטרפה לא קאי אחסרון דגולגלת אלא אחסרון דשדרה בלבד וראיה לדבריו מדאמרינן בריש פרק אלו טרפות לתנא דבי ר' ישמעאל שמונה עשר טרפות נאמרו לו למשה מסיני. ואקשינן עליה ותו ליכא והא איכא בסג"ר ושב שמעתתא ולא אקשינן והא איכא כמה חסרון בגלגלת. אלמא שמואל לא קאי אחסרון דגלגלת והטעם בזה לפי שטרפה אינה חיה ואלו נחסרה הגלגלת אפילו כטפח וקרום המוח קיים חוזרת היא ובריאה והיינו דקתני במתניתין באלו כשרות נפחתה הגלגלת ואם איתא דבכדי חסרון סלע טרפה הוה לתנא לפרושי כמה תפחת עד כסלע כדמפרש ואזיל בחסרון דגלגלת כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה קושיא זו ליתא דהא לכולי עלמא משמע דבחסרון רוב גובהה או רוב הקפה טרפה דלא עדיפא כי נחסר מנחבסה דאמר שמואל דגלגלת שנחבסה ברובא טרפה. ואפילו תמצא לומר דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו ונחבסה טרפה נחסרה כשרה. מכל מקום הא איכא נסדקה הגרגרת דתנינן במתניתין דכשרה ולא פירש בכמה ואפילו הכי קאמר רב והוא שנשתייר חוליא למעלה וחוליא למטה. ואע"ג דר' יוחנן פליג ואמר מה חוליא ומה חוליא דאמר רב מכל מקום משהו בעי וכדאמר אלא כיון דנשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. אלא דתנא דמתניתין פעמים נועל ומסרן לחכמים פעמים פותח. ומה שלא הקשו ממנה בריש פרק אלו טרפות לתנא דבי ר' ישמעאל היינו משום דשיעוריה דב"ה לא מיתני לה בהדיא בדב' דרב יהודה משמיה דשמואל הוא דאמר בבכורות וכמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע. ואע"ג דחזינן בבני אדם דאפילו נפתחה כטפח חיין אין לך אלא מה שמנו חכמים בכשרות ובטרפות דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח וניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו. ונראין לי שיטת הגאונים ז"ל עיקר שדבריהם דברי קבלה הן ועוד דאמרינן בפרק אלו טרפות אמר רב הונא סימן לטרפה שנים עשר חדש. ואותבינן עלה מדתניא סימן לטרפה כל שאינה יולדת רשב"ג אומר משבחת והולכת בידוע שהיא כשרה מתנוונה והולכת בידוע שהיא טרפה רבי אומר סימן לטרפה כל שלשים יום אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים. ואוקימנא כתנאי דתניא ובגולגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח א"ר יוסי בן המשולים מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא חרות של קרויא וחיתה אמר לו ר' שמעון משם ראיה ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בו צנה ומתה. אלמא משמע דפחיתת גולגלת אף לענין טרפה איתמר ואפילו על ידי ברור סימנין נמי אינה חיה. ולענין מה שאמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע כאיסר כיתר מכאיסר. פירש רש"י ז"ל כסלע היינו חסרון הגלגלת וכאיסר כיתר מכאיסר. היינו הא דאמרינן בגרגרת עד כמה תפחת ר' שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ואמרינן עלה בגמרא קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל. לא תיקשי לך מאי עד ולא עד בכלל איכא בחסרון דגלגלת דהא לא אמרו בה עד אלא הכי אמרו וכמה כדי שינטל מן החי וימות אמר רב יהודה אמר שמואל כסלע. שהרי כבר נשמר רש"י ז"ל ופירוש אלמא קסבר רב נחמן דהא דקתני במתניתין עד כאיסר עד ולא עד בכלל. ובתוספות הקשו עליו דאם איתא דרב נחמן אכסלע דגלגלת קאי ועלה קאמר עד ולא עד בכלל אם כן הוה ליה לקולא דהא עיקרה לענין טומאה איתמר כדאיתא בפרק אלו טרפות. ואנן הא אמרינן התם דכל ששערו חכמים להחמיר ועל דבר זה דחו דברי רש"י ז"ל לגמרי. ולי נראה שאינה קושיא וכבר נשמר גם מזו רש"י ז"ל שהוא ז"ל לא רצה לפרשה אטומאת אהל אלא לענין טרפה דדייק רב יהודה משמיה דשמואל מדברי ב"ה. ולענין טרפה עד ולא עד להחמיר אמרו ואם תאמר תרי שיעורי בחדא מילתא היכי אמרינן ונימא לגבי אהל כסלע כפחות מכסלע ולגבי טרפה דדייקינן מינה נימא כסלע כיתר מכסלע ועוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. לא היא דעיקר שיעורא דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה אבל זה מרווח וזה מצומצם ולא מדינא אלא חומרא הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה. ויש לנו כיוצא בה בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו גבי בעיא דיש תחומין למעלה מעשרה דמייתינן מהריני נזיר יום שבן דוד בא והיא כתובה אצלנו שם עוד יש דוגמתה בשמועתנו זו שבפרק אלו טרפות גבי חבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו כסלע כיתר מכסלע לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן התם אמר גניבה אמר רב אסי נקדרה כסלע טרפה לכשתמתח תעמוד על טפח ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה כיתר מכסלע טרפה. ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע דקאמר היינו מצומצם וסלע שלם היינו כיתר מכסלע ואיני יכול להלום הפירוש הזה כלל דהא רב נחמן לאו מימרא באפי נפשה אמר אלא אפלוגתא דרב אסי ורבי חייא בר אבא קאי מדסתים ואמר כסלע כלומר סלע שאמרו ואם כן רב נחמן אמאי קאי אי ארב אסי הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טרפה קאמר. ואי אדר' חייא בר אבא קאי ליתא דאדרבה איהו (דף מה) קאמר בהדיא כסלע כשרה כיתר מכסלע טרפה. ואי לאיפלוגי אדרבי חייא בר אבא הוא דאתא התם גבי פלוגתייהו הוה ליה למימר ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר. והילכך כל שנקדרה טרפה ואפילו בבהמה ובחיה. ובעוף המים אפילו נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח טרפה הואיל וקרומו רך כדאיתא התם גמרא הכתה חולדה על ראשו מקום שעושה אותה טרפה. וכבר כתבנו זה למעלה גבי ניקב קרום של מוח נשתברו רגליה טרפה כיצד שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ונחלקו בגמרא באי זו רכבה אמרו לפי ששלש עצמות יש ברגל העצם הראשון הוא הירך הנקרא בלשון חכמים קולית וראשו האחד מחובר עם הגוף והוא הראש הנקרא בוקא דאטמא וראשו השני מחובר אל העצם האמצעי הנקרא שוק והיא הארכובה שכנגדה בגמל ניכר שאמרו בכל מקום ובראש התחתון של עצם אמצעי זה מחוברין צומת הגידין ועולין ומתפשטין בעצם ההוא ובין ראש התחתון של עצם זה ובין העצם השלישי שהוא הרגל הנמכר הנקרא ארכבה הנמכרת עם הראש עצם קטן הנקרא ערקום ובלעז ברוקינק ואותה רכובה היא הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ואמר רב חייא אמר רב למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ובאי זו ארכובה אמרו בארכבה המנכרת עם הראש. כלומר כל שנחתך הרגל הנמכר עם הראש ואפילו נחתך אותו עצם הנקרא ערקום כשרה אבל למעלה מאותה ארכובה כלומר שנחתך ראש התחתון של עצם האמצעי ששם צומת הגידין טרפה. ואקשו עליה אם כן מאי האי דקתני במתניתין למעלה מן הארכובה טרפה וכן שניטל צומת הגידין כלומר מאי וכן היא היא דכל שנחתך למעלה ממש מן הארכובה על כרחין אף צומת הגידין נחתך עמו ששם הם מחוברין ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא רכבה טרפה לימא ניטל צומת הגידין טרפה וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת רגל ונטילת צומת הגידין. ופריק רכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכובה כלומר שנשבר השוק ועדיין צומת הגידין קיים שהרי נשבר ולא נחתך וכן יש טרפות אחר באותו עצם כיצד שניטל צומת הגידין בלא רכובה. ופרכינן והא נחתכו קתני דמשמע שחנתכו לגמרי ונטלו מן הבהמה ואם כן רכבה בלא צומת הגידין היכי משכחת לה. ואישתיק. ואוקמוה עולא משמיה דרב הושעיא וכן רב פפי משמיה דרב משמיה דר' חייא בארכבה שכנגדה בגמל ניכר ולמעלה מאותה רכבה דהיינו שנחתך העצם העליון הנקרא קולית טרפה. ולמטה מאותו העצם האמצעי עצמו פעמים טרפה ופעמים כשרה כיצד נחתך בראשו החתחון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טרפה מפני חתיכת צומת הגידין ששם ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכבה קיימת טרפה והיינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין טרפה אבל ארכבה עצמה בלא צומת הגדין לית לן בה כלל והיינו דאמר רב פפי משמיה דרב יהודה אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין וכן שניטל צומת הגידין וארכובה גופה כדעולא אמר ר' הושעיא ובפירוש ר"ח ז"ל לא גרסי בהא רב פפא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ולמעלה מן הארכובה ומצומת הגידין. אלא הכי גרסינן מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה וארכובה גופה כדעולא שכנגדה בגמל ניכר. וגירסא זו נכונה דלאותה גירסא הראשונה קשיא לו מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה שכנגדה בגמל ניכר כשנזכר אותה מלמטה למעלה. ולענין פסק הלכה רש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דאכבה דמתניתין הנמכרת עם הראש ואכבה גופא דהיינו העצם האמצעי הנקרא שוק שנשבר ועדיין צומת הגידין קיים טרפה ומיהו דוקא בשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים אבל רוב בשר קיים כשרה וכדכתיבנא לקמן. אבל רבותינו הגאונים ז"ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכבה גופה היא שכנגדה בגמל ניכר וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות לא כתב אלא לישנא בתרא דרב יהודה אמר רב. וכן מסכים ומורה הרמב"ן ז"ל שאם נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה ואעפ"י שצומת הגידין מוטלין עמו באשפה. וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה. והקשה הוא ז"ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתך העצם מלמעלה סמוך לארכבה ותכשר. ותירץ שהדין כך הוא נותן שנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואע"פ שהיא חיה אם בא לחתכה למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טרפות שבה באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו בברור סימנין אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין קודם שחיטה וחיה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה חולי הוא זה ומסוכנת כשרה. ובודאי מצינו טרפה ונכשרת ריאה שניקבה ומתחלה לא סביך בבשרא טרפה סביך בבשרא הוכשרה וכללו של דבר כל היכא שאפשר לקיימה י"ב חדש חזרה להכשירה בכך. ומכאן נלמוד לחסר ברגל שלא במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכבה שכנגדו בגמל ניכר ואינו מחוור בעיני שלדברי הרב ז"ל צריכין אנו לומר בההוא צנא דנקורי דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומת הגידין שלאחר שנשחטו אתו לקמיה דאי לא הוה ליה לחתכן למעלה מצומת הגידין וכשרין וההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיק כרעא בתרייתא ובדקה רב בצומת הגידין בשנשחט קודם בדיקה נמי הוה ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי אמאי לא חתיכו רגליה עד שלא נשחט ומפקי ליה מידי ספק ועוד תמיהא לי דהא לימוד ערוך טרפה אין לה תקנה לעולם כדאמרינן בר"פ בהמה המקשה גבי הוציא העובר את ידו אמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם אעפ"י שנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן גמירי דאי בדרי לה סמני חיה ואם כדברי הרב ז"ל כיון שאפשר להיות לה היתר על ידי חתיכת האבר אפילו השתא הוה לן לאכשורה ואע"ג דלית לה תקנה בענין שהיא עומדת עכשיו מה בכך כיון שתקנתה מצוי ורפואה קרובה לבא יותר מבברור סמנין. (דף מט) אלא משמע דכל שניטלו צומת הגידין טרפה לעולם ואין לה תקנה ומתניתין ניטל צומת הגידין טרפה קתני במשמע דכיון שניטל טרפה דאי לא ליתני תקנתא. וניקבה הריאה וסביך בבישרא. זהו פסול החוזר להכשרו מעצמו אבל פסול שאינו חוזר להכשרו על ידי עצמו ולא בברור סמנין אלא בנטילת האבר טרפה לעולם. ולענין חתוכת הרגלים מסתברא כדברי רש"י ז"ל דהלך אחר המחמיר דאע"ג דאקשי עולא ושתק ליה רב יהודה לא אשכחן לרב יהודה דהדר ביה ואע"ג דרב פפי מתני משמיה דרב יהודה כדעותא הוו להו תרי לישני ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד נראה לי סיוע לדברי רש"י ז"ל לכאורה מדאיפליגי רב ושמואל בנשבר העצם רב עמר למעלה מן הארכבה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ושמואל אמר אפילו למעלה מן הארכבה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ואתקיף רב נחמן לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת ולדברי רש"י ז"ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכבה הנמכרת עם הראש טרפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכבה. אבל לדברי רבותינו הגאונים ז"ל אם נפרש למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר לרב נמי קשיא דהא איהו נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חיה שהרי יש בו צומת הגידין ואעפ"י שהוא מוטל באשפה ועוד היאך אפשר ליה לשמואל למימר למעלה מן הארכובה אבר עצמו אסור ובהמה מותרת אם כן נחתכו רגליה מן הארכבה ולמעלה טרפה היכי משכחת לה. ומיהו אפשר דשמואל שני ליה בין נחתכו לנשברו ומתניתין בנשבר העצם אין שחיטתו מטהרתו קתני וסבירא ליה דאפילו למעלה מן הארכבה קאי וכן כתב רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה שרש"י ז"ל על זה סמך ולומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי שרש"י ז"ל כך כתב שם ולקמן פסיק הלכתא הכי אפילו נשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי. עד כאן לשון הרב ז"ל. נראה שדקדק מפלוגתא דרב ושמואל ומדשלחו מתם הלכתא כוותיה דרב והשתא נמי לא תיקשי מתניתין לשמואל דרב ושמואל בלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש פליגי ומשום דרב סבר באי זו רכבה אמרו ברכבה הנמכרת עם הראש אמר איהו בהמה אסורה ושמואל אמר ליה דלמעלה מאותה רכבה בהמה מותרת דלא אמרה טרפה אלא בארכבה שכנגדו בגמל ניכר. ולפי ששם צומת הגידין שאם ניטלו טרפה אתקיף רב נחמן עליה דשמואל יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת דהא אם ניטל צומת הגידין טרפה ואם תאמר שאין הבהמה חיה מצומת הגידין שאם חסרו אינה טרפה שלא אמרו אלא וכן שניטל צומת הגידין דוקא ניטל אם כן אף כשנחתך הרגל למעלה מן הארכבה שכנגדו בגמל ניכר נמי מאי הוי והא אין הבהמה חיה ממנו שהרי חסרה רגל אינה אסורה אלא מחמת בוקא דאטמא הא אם נולדה חסרת חצי רגל או אפילו כולו ובלבד שיהא הבוקא קיים כשרה. והשתא נמי לא צריכין לדחוקי ולאפלוגי בדשמואל בין נשבר העצם ואין רבו בשר קיים לנחתך דכל שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כנחתך לגמרי לענין הגנה שאינו מגין מעתה כאלו נחתך דאם לא כן מאי קא מתקיף רב נחמן יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת מאי קושיא והלא האבר והבשר המדולדלין בבהמה אין אסורין דבר תורה אלא משום מצות פרוש מדרבנן משום גזרת אבר ובשר הפורשין מן החי ובהמה למה תאסר משום כך אבל השתא אתי שפיר יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה ומשעה שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כנטול לגמרי והיא אינה חיה זולתי אותו אבר והיאך תהא מותרת. תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופה את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה כי אתא רב דימי אמר יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב היקפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב היקפו. ראיתי בשם מורי הרב ר' יונה ז"ל דברייתא ומתניתין לא איירו בחד גוונא דבמתניתין לא תני אלא אם רוב בשר קיים וברייתא תנא אם עור ובשר חופין את רובו. אלא מתניתין בשנשבר העצם ולא יצא לחוץ. ולפיכך אם רוב בשר קיים אעפ"י שאינו חופה את רובו כשרה. וברייתא כשיצא לחוץ וכדקתני בהדיא והילכך אפילו רוב בשר קיים טרפה עד שיהו עור ובשר חופין את רובו. ורוב עביו ורוב היקפו שאמרו כאן פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם לחוץ אלא מיעוט החלל נגלה אבל אם רוב החלל לחוץ אפילו יצא דרך נקב קטן ורוב בשר שסביב השבר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיית רוב היקף העצם שאם רוב היקף מגולה אעפ"י שכיונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל חלל העצם נחפה בבשר טרפה ואמר רב פפא דבעינן רוב החלל ורוב היקף. וכן פסק בספר תרומות כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב חלל העצם בנקב קטן טרפה.אבל רבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב חללה ורוב היפה דאמר בגרגרת דפעמים שהעצם בעצמו עב מלמעלה וקצר מלמטה ואפשר דחופה רוב עביו ולא רוב היקפו ואפשר נמי דחופה רוב היקף ולא רוב עביו. ואמר רב פפא דבעינן רוב עביו ורוב היקפו. אמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני ולומר שיהא לפחות מחצה בשר. דהא עור ובשר קתני אמר ליה אנן עור או בשר תנינן. איכא דאמרי אמר עולא אמר ר' יוחנן עור מצטרף לבשר א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא. כלומר לא שיהא חופה עור מחציתו אלא שיהא בשר חופה רוב רובו ועור משלים השאר. א"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר בוזלא דהוה בי ר' יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה ואתא קמיה דר' יוחנן ואכשריה. א"ל בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך. וכן פירשו ר"ח ורש"י ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל עור משלים לבשר שאין הבשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם. והרמב"ן ז"ל כתב אם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר. ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא לחומרא דר' יוחנן לא אמר בהדיא עור מצטרף לבשר אלא עולא מכללא שמעה לה מההוא עובדא דבר גוזלא ורב נחמן דחי ליה דשאני בר גוזלא דרכיך והילכך בבהמה אין עור מצטרף לבשר אבל משלים לרובו ובר גוזלא אפילו עור מצטרף לבשר. ומסופק אני אי בר גוזלא דוקא משום דרכיך טובא אבל אווזין ותרנגולין לא והיינו דקאמר שאני בר גוזלא ולא קאמר שאני עופא ומלשון ר"ח ז"ל נראה לי דהוא הדין לכל עוף שכך כתב שאני בר גוזלא דרכיך והוי כבשר אבל בבהמה לא. אלמא לא מפיק אלא בהמה דוקא. ומסתברא נמי דאפילו בבר גוזלא עור לבדו אינו מציל אבל מצטרף דצירוף עצמו לא שמענו אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה והרב רמב"ם ז"ל פסק כלישנא קמא דעור הרי הוא כבשר. ונראה לי שסמך הרב ז"ל על מה שאמרו שם בסמוך נטל שליש התחתון מהו. כלומר אם נטל שליש של בשר הסמוך לעצם ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא מדמייתינן מינה ראיה שמע מינה קים ביה לגמרא דהלכתא כותיה. ומיהו נראה לי שאין זו ראיה דלאו למימר דהלכתא הכין אלא לומר דמדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרידא מגין אם כן אי אפשר דעור עם שני שלישי בשר לא מגין לכולי עלמא דכולי האי ליכא לאפלוגי בין עולא לדידן ועוד דעל כרחך מדעולא ודאי נשמע לדידן דהא בדעולא תרתי איכא חדא דעור הרי הוא כבשר ועוד אחרת דאע"ג דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין. ונהי דאנן לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר מכל מקום שמעינן מינה דאע"ג דניטל הבשר שתחת העור אלו היה עור כבשר היה מצילו אם כן נפשוט מיניה בעיין לניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. וכולהו רבוותא ז"ל לחומרא פסקי דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן או עור או בשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא כדין. ולענין גידין הרכים שסופן להקשות. גרסינן התם הנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא אמר למאי ניחוש להו חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופו להקשות נמנין עליהן בפסח. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. א"ל רב פפא לרבא ר' שמעון בן לקיש דאמר ואסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל אישתיק. ואקשינן אמאי אישתיק והאמר רבא הלכתא כרבי שמעון בן לקיש בהני תלת כלומר דוקא באותו השלש שאמרו ביבמות בריש פרק החולץ וזו אינה מהם. ופריק שאני הכא דהדר ביה ר' (דף נ) יוחנן. לגבי ריש לקיש דאמר ליה אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה. והילכך קיימא לן דאינן כבשר ואינן מגינין דבתר בסוף אזלינן שהרי סופן להקשות. ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה אתא לקמיה דאביי שהייה תלתא רגלי א"ל רב אדא בר מתנה זיל לקמיה דרבא דחריפא סכיניה אזל לקמיה דרבא אמר ליה מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. נראה שרש"י ז"ל פירשה לזו בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו נראה ומה שיצא לחוץ נפל מיניה קורטיתא ואביי אסתפוקי אסתפק כיון דנפיק מיניה כלום דילמא לא הדר בריא. וא"ל רבא דלא הקפידה המשנה אלא ביצא רובו הא לא יצא רובו לא שנא איתיה ולא שנא נפל מיניה כשרה. וכן פירשה גם הר"מ במז"ל. והר"ז הלוי ז"ל פירש כגון שיצא רובו של עצם ונפל ממנו קצת עד שהיה עור ובשר חופה רוב עביו והיקפו של עצם הנשאר. ומסתפקא ליה לאביי אי אזלינן בתר רוב עצם דהשתא או לא. ופשט ליה רבא דלא. ולענין פסק הלכה לכל הפירושין הכל הולך אחר רוב יציאתו של עצם ולא שנא איתיה ולא שנא נפל מיניה א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו כלומר אם אותו עור ובשר החופה את רובו אין כולו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות השבר מי בעי הרוב במקום אחד כולו או לא. מתרוסת מהו כלומר אפילו היה כולו במקום אחד אלא שהבשר דל מרודד וקלוש. ור"ח ז"ל פירש מלשון מכה טריה תרגום טריה מתרוססא. מתמסמס מהו. היכי דמי מתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גוררו. ואע"ג דבפרק אלו טרפות מיפשט פשיטא להו כל שהרופא גוררו הרי הוא כנטל דאמרינן התם אמר רב יהודה כי הוינן בי רב כהנא כי מייתו קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלי לה נפלה תילחי תילחי טרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא עושה אותה טריפה כריאה וכרס וצומת הגידין אבל כאן שאין עיקר הטרפות תלוי בבשר אלא ביציאתו של עצם ובשר זה אינו אלא מגין בפני העצם דילמא אע"פ שהרופא גוררו כל שישנו (מחמס) [מתמסמס] ומגין או דילמא הרי הוא כאלו אינו ולא איפשיט ולחומרא הילכך בין מתלקט בין מתרוסס בין מתמסמס אינו מגין וטרפה איבעיא להו נקב מהו נקלף מהו נסדק מהו נטל שליש התחתון מהו. כל אלו פירשן רש"י ז"ל בבשר החופה את רוב העצם ור"ח ז"ל פירוש בעצם הנשבר בעצמו. ואהדריה תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר. ודחינן דילמא דקנה משכא דידיה. כך גרס רש"י ז"ל דידיה בדל"ת. ופירש דלא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין דרכו להיות שם בשר כלל כגון המקום הסמוך ממש לארכבה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם וכיון שהעור בתולדתו מדובק שם יפה עם העצם במקומו מציל הוא אבל במקום אחר לא ואפילו עור ושני שלישי בשר דהיינו ניטל שליש התחתון אינן מצילין. ור"ח ורבנו תם ז"ל גורסין ריריה ברי"ש כלומר שנתמלא בין העצם והעור רירין והילכך אותו ריר ממלא מקום הבשר ומציל הבשר ולענין פסק הלכה כל אותן הבעיות לא איפשיטו ולחומרא. אמר רב אסי כי הוינן בי רב פפא איבעי לן נקדר כמין טבעת מהו ופשיטנא מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבר זה שאל רבי לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה אמר רב פפא והוא דקנה משכא דידיה. ודוקא בעצם אבל פרזלא מזרף זריף. פירוש נקדר הבשר בסכין מעל השבר בעוגל כמין טבעת ורוב היקפו מכוסה מהו מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אין מעלה ארוכה או לא. ופשיטנא דכשרה דמסרט את הבשר בעצם דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאין. ודוקא דקנה גרמא דידיה שאנו רואין שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדרה שכל העצם מדבק לבשר סימן עליית ארוכה הוא נשבר העצם מקום שעושה אותה טרפה וחזר ונקשר ולא נודע אם יצא רובו אם לאו ראיתי משמו של רבנו יעקב ז"ל דסתמא דמילתא לא יצא רובו וכתב הרב בעל התרומה ז"ל שמא טעם רבנו שאם יצא לחוץ לא חזר ונקשר ועליו אנו סומכין ועושין מעשה. נשבר ולא נקשר ולא נודע אם מחיים אם לאחר מיתה על כל כיוצא בזה כתב הרב בה"ג ז"ל דסתמן להחמיר דעל כרחך לא קאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא בשיש בפנינו במה לתלות כידא דטבחא ובא זאב ונטל את בני מעיה אבל בשאין לפנינו במה לתלות אסורה מספק. אבל טרפה לכותל וכיוצא בזה שיש לתלות בכך תולין ומתירין כמו שתולין בזאב. ומשמש ידא דטבחא. נשתברו ידי הבהמה כשרה דתנן בפרק אלו טרפות נשתברו רגליה כשרה והיינו רגליה הראשונים דאי רגליה אחרונים בפרק בהמה המקשה איירינן בהו ומחלקינן בהו בין נשתברו למטה מן הארכובה ובין למעלה מן הארכובה והיינו דיתרת יד כשרה. דתנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זה בעל מום ואמר רב הונא לא שאנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי אלמא נטול ביד כשרה ובעוף נמי נשתברו אגפיה כשרה והיינו אפילו בעצם העליון הסמוך לגוף אלא ששמעתי בשם רש"י ז"ל שאם נשתברו אגפיה סמך לגוף ממש חוששין שמא קורטיתא מיניה נכנס ונקב הריאה שסמוכה לו. ואין אני רואה כן מן הדין שהרי נשתברו צלעותיה כשרה ואין אנו חוששין שמא ניקבו הדקין או הריאה ואינו דומה לקוץ שאמרו שאם נקב לחלל טרפה דהתם שאני שנכנס בדוחק אבל אלו שיש להן ריוח ואינן דוחקין בחוזק כלפי פנים אין חוששין להן והמחמיר כדברי רש"י ז"ל תבא עליו ברכה. נשבר העצם ויצא לחוץ מקום שאינו עושה אותה טרפה אם אין עור ובשר חופין את רובו האבר עצמו אסור וכן הדין לבשר המדולדל בבהמה ובעוף ולא מדאורייתא אלא מצות פרוש יש בו מדרבנן דאתמר בפרק המקשה אמר רב למעלה מן הארכבה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושנינו בברייתא בפרק המקשה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה בחיה ובעופות אע"פ ששחטו אסורין ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהן אלא מצות פרישה בלבד והכי קיימא לן וכדאסיקנא התם דשחוטה אינה עושה נפול. ולענין ביצי זכר שנתקו גידיהן ועדיין תלויין בכיסן גרסינן בפרק גיד הנשה ביעי חשילאתא רב ורב אסי חד אסר וחד שרי מאן דאסר מדלא קא בריאן הני אבר מן החי נינהו ומאן דשרי מדלא מסרחן הני חיותא אית בהו ואידך הא דלא מסרחן משום דשליט בהו אוירא ואידך הא דלא בריאן כחישותא הוא דנקיט להו אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בר אבא הני ביעי חשילאתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך. וקיימא לן כר' יוחנן. והילכך במקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין הא בשאר מקומות שלא נהגו אוכלין. ולענין ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה. שנינו בברייתא בפרק אלו טרפות גיעולי ביצים מותרות ופירשוה בתשובת הגאונים ז"ל מלשון שורו עבר ולא יגעיל. וקמ"ל דאע"ג דיציאתה קודם זמנה אין בה משום אבר מן החי כיון שאינה מעורה בגידין ומיירי באיסור הביצה בעצמה דומיא דסיפא דקתני ביצים מוזרת נפש היפה תאכל אותו. וכן פירשו בתוספות וקצת נראה כן מן התוספתא בתרומות פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בה נותן טעם אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרין באכילה משמע דגעולי ביצים אינן ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות. כמו שפירש רש"י ז"ל ומיהו בדין ביצים טמאות ששלקן עם טהורות אכתוב בבית התערובות בסייעתא דשמיא. לקותא טרפה כיצד ב' מינין נזכרו בלקותא כוליא שלקתה וכן הריאה שלקתה ולא אלו בלבד אלא כל אבר שנקובתו או נטילתו או חסרונו פוסל לקותא פוסל בו שהלקותא כמו שניטל וחמור מניטל שאלו כוליא שניטלה או נחתכה כשרה ולקתה פסולה כמו שנכתוב בסייעתא דשמיא. שנינו בפרק אלו טרפות אלו כשרות בבהמה ניטל הטחול ניטלו הכליות. ואמרינן עלה בגמרא אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טרפה. אמרי במערבא והוא דמטי לקותא במקום חריץ ומקום חריץ היכא חיורא דתותי מתני. אמר רב נחמן שאילית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא. ופירש רש"י ז"ל לקותא מליא מוגלא ואינו מחוור דמליא מוגלא כשר הוא בריאה ולקותא פסול בין בכוליא בין בריאה כדאיתא התם וכדכתיב בסמוך אלא לקותא היינו כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי וזה אפילו בריאה פסול כדאמר רב שימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי הוה מדלינן לה הוה מתחל' ונפלה תילחי תילחי וטריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר היכי דמי נתמסמס כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. איתמר יש כשר בזה ובזה. פירוש בין בריאה בין בכוליא מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא. יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה. ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוה אבל אסרוה טרפה נמצא שהכוליא שלקתה ונתמסמס כשרה עד שהרופא גוררו אי נמי שנמתלאת מים עכורין אעפ"י שלא הסריחו או שהסריחו אעפ"י שהן זכים או שנתמלאת מוגלא אם הגיע אחד מאלו הלקיות למקום חריץ והוא הלובן שבתוכה טרפה. אבל אם מלאה מים זכים ולא הסריחו. וכן שנמס בשרה קצת אבל לא הגיע לקותא לכדי שיהא הרופא גוררו. או שלקתה ולא הגיע לקותא למקום חריץ כשרה מאי אמרת כיון שהגיע ללקותא כזה בידוע שיתפשט ויעבור עד מקום חריץ חולי הוא זה ומסוכנת כשרה דהא אי בדרי לה סימנים הדרא בריאה. ניקבה הכוליא כשרה ואפילו הגיע הנקב למקום חריץ. ותדע לך דהא כיילינן יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ואלו היה הנקב פוסל בכוליא כלל היכי כיילינן כשר בכוליא נקב. ועוד דהא דבי רבי יוסף רישבא הוו מחו לה בכוליא וקטלי אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא חזינא דמייתי גמירי דאי הוו מיבדרי לה סימני חיי. ואם איתא מאי קושיא דילמא בשנקב עד מקום חריץ. וכן הדין בנחתך דאי לא הוו להו למימני בכללי דריאה וכוליא פסול בזה ובזה נחתך. והא דאמרינן גבי נטלה טחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. ואותיב רבי יוסי בר אבין ממתניתין דקתני בפרק המקשה חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופא שריא. ופריקנא בדין הוא דליתני אסורה ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי מותר. דלכאורה משמע מיהא דבין בטחול בין בכליות אם נחתך טרפה לא היא דאטחול בלחוד קאי. והכי קאמר בדין הוא דליתני בטחול בהמה אסורה אבל בכליות לכולי עלמא כשרה. והיינו נמי דלא אמרו בכליות לא שנו אלא ניטלו אבל נחתכו טרפה. וכמו שאמרנו בטחול לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. וכל שכן ללישנא בתרא דאמרינן אי בעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד דלהאי לישנא בין בטחול בין בכליות נחתך כשירה. והיכא דהקטינה כוליא טרפה. דגרסינן התם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. ומסתברא דוקא הקטינה מחמת חולי אבל קטנה מתולדתה כשרה. ותדע דהקטינה אמרו לומר דהקטינה לאחר שהיתה גדולה דאי לא לימא כוליא קטנה וחזותה מוכחת עליה אם מחמת חולי אם מתולדתה. כתב הר"מ במז"ל האיברים המצויין לעוף כבהמה דינו כבהמה חוץ מטרפות שבכוליא ושבטחול ושבאונות הריאה מפני שהעוף אין לו חתוך האונות כבהמה ואם ימצא אין לו מנין ידוע. וטחול העוף עגול כמו עונב ואינו כטחול הבהמה וטרפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן חכמים בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף ולפיכך לא נתנו שיעור לכוליא בעוף עד כאן. ויש לדון בדבר שכבר הורה זקן וכבר כתבתי יתר מזה למעלה בנקובין גבי ניקב הטחול. ואפשר לי לדון ולהתיר בכוליא שבעוף בלקותא ובמוגלא וכיוצא בזה שאפילו בבהמה לא אסרו אלא בדמטי לקותא במקום חריץ והוא הלובן שבתוך הכוליא וכוליא שבעוף אין לובן בתוכה. ריאה שלקתה טרפה והיא שנופלות לחתיכות כשמעמידין אותה דהיינו מסמסה וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. כיון שאמרנו דלקותא הוא שהרופא גוררו והרי אנו חוששין אותו כאלו אינו אם כן כל שהנקב או החסרון או הנטילה פוסלו הלקות פוסלו שהרי אנו רואין אותו כאלו הרופא גוררו ונטלו. ולענין מים עכורין או סרוחין שבריאה כבר כתבנו למעלה גבי ריאה שהעלתה צמחין מה שנראה לנו. גם לקתה הריאה כתבתי שם. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה טרפה. כיצד שנינו בפרק אלו טרפות אלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולה אם אדומין כשרה. וטעמא משום דנחמרו עשויין לינקב ולפיכך שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן. דגרסינן התם אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. ואמרינן בגמרא דלא אמרו ירוקין פסולין אדומין כשרין אלא בלב וקרקבן וכבד אבל שאר בני מעיים שהן ירוקין בתולדתן הוי איפכא דאם אדומין פסולה וירוקין כשרה דגרסינן התם לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ותניא נמי באלו בני מעיין אמרו בלב וקרקבן וכבד. ואמרינן נמי התם ירוקין שהאדימו ואדומין שהוריקו פסולה. ואם תאמר אם כן למה תניא במתניתין ירוקין פסולה אדומין כשרה ולא תניא איפכא. כתב הר"ז הלוי ז"ל דהיינו טעמא משום דשייכא פסלות דידהו על ידי שלקה שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק. פירוש לפירושו מדאמרינן בגמרא אמר שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא הוא דעייל בהו. ואם איתא דשלק מאדים אמאי לא נקט לה באדומין שהוריקו כדנקט במתניתין ולימא אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה אלא אי אפשר לפי שאין השלק מאדים. ועוד דרב נחמן בר יצחק דעני בתריה דרבי מני אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה ואם איתא כיון דאדרבה מני קאי במאי דנקיט לה איהו הוה ליה למימר ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה. כך נראה לי דקדוקו של הרב יפה דקדק. ומכאן תשובה לאומרים באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרין כדאמר ר' מני בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו. וליתא שאין לוקחין ראיה ממה שחזרו עכשיו והאדימו כי לא מחמת קוטרא שיצא מהן עכשיו על ידי שלק זה אלא מקרה אחר הוא דהכי קים להו. ועוד ראיה לסתור דבריהם שאין אומרין בטבעיות זה דומה לזה וזהו שאמרו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו. ויש מקצת מן הראשונים ז"ל שאמרו דטרפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה ואע"ג דאמר לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח. התם לא מנה אלא באיברים שהעוף והבהמה שוין בהן כגון גלגלת וקרום של מוח שיש לעוף ולבהמה. אבל כאן שאינן שוין בו לא דשאני בהמה שיש לה עור שמציל בפני האור מה שאין כן בעוף. ואין דבריהם מחוורין חדא דלוי כללא כאיל לכל הטרפות. ועוד שגם בזה שוין הן. דעוף נמי עור יש לו מאי אמרת עורו רך כבשר אם כן אף אנו נאמר בקרום של עוף המים כך שהרי אמרו בעוף של מים הואיל ואין לו קרום. ופרישנא הואיל וקרומו רך. אלמא אעפ"י שקרומו רך כל כך עד שהוא כאלו אינו אפילו הכי כיון דאין טרפות זה נוהג בבהמה פרט אותו לוי מתוך הכלל ואם כן אם איתא דנפלה לאור נמי ליתיה בבהמה הוה ליה ללוי לפרוט אותו גם כן מתוך הכלל. ועוד דכל טרפות וכשרות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכן כל מה שמנו בעוף כנגדן בבהמה ולא נמנו מקצתן בעוף אלא מפני שהיה קרוב לטעות בהן להכשיר בעוף ותדע שלא חזר ומנה בעוף אלא מקצתן לפי שטרפיות שמנה ברישא דמתניתין בבהמה כללא הוא לעוף וכן ממה ששנה בעוף כללא הוא אף לבהמה וכן בכשרות שבזה ובזה. והרמב"ם ז"ל מן המתירין ואין דבריו נכונים במקום זה. והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהן לומר דעוף משנפל לאור צריך בדיקה דקרוב שנחמרו בני מעיו הואיל ועורו רך אבל בבהמה הואיל ועורה קשה אינה צריכה בדיקה. אבל כאן וכאן אם נחמרו טרפה. וגם זה אינו מחוור כלל דכיון דלא חלקו לא במתניתין ולא בגמרא רך זו מנ"ל אם בטרפות למדה בהמה מעוף ומתניתין כללא הוא לכלן אף לענין בדיקה כן ואם אין בהמה למדה ממתניתין דעוף אף בנחמרו נמי כשרה דאין לך אלא מה שמנו חכמים. והנכון שהדין הבהמה כעוף וכאן וכאן טרפה וכאן וכאן אם נפלה לאור צריכה בדיקה. כבר כתבנו למעלה דשנוי מראה זה שבבני מעיין בין באדומין בין בירוקין מחמת נקב הוא ומסתברא דאפילו לא הוריקו לחללן טרפה דכל ששלט בהן האור עד ששנה מראיהן כח האור שבהן נוקב ויורד וכל העומד לינקב כנקוב דמי ודומיא דארוס שבדרוסה. גרסינן התם בעא מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיין מהו א"ל טרפה ופירש רבה דלאו משום הכבד בעצמו דאלו מחמת הכבד בעצמו לא יהא אלא שנטל ממנו מה שכנגד בני מעיין כבשר בעלמא הוא וכשרה אלא טעמא מחשש ריעות בני מעיים הוא דכל שהוריקה כבד נגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. ומסתברא דאפילו בני מעיה לפנינו ולא ניכר בהן שום שנוי מראה קאמר דכל שעבר כח האש והוריקה הכבד מחמת בידוע דבני מעיין שתחתיו נחמרו אלא שאינו ניכר בהן עדיין ולא נתגלה הפסדן וכדאמר רנב"י אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מאי טעמא איגלי בהתתיהו. ותדע דאלו בשאין מעיין לפנינו דוקא היתה שאלה אם כן היאך חסר רב יוסף עיקר שאלתו והיל"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים שאינן בפנינו מהו וכיוצא בזה אלא משמע דאפילו בישנן לפנינו וכן נראה גם כן מדברי הרמב"ן ז"ל אבל ראיתי לרבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו דדוקא כשאין בני מעיין לפנינו הא ישנן לפנינו בבדיקת בני מעיין סגי ואינו מחוור. גירסת הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה. ולומר דכל שנמצאת הכבד שהוריקה אפילו לא נודע שנפלה אנו אומרים דבידוע שנפלה. ותמה הוא דהא דרב יוסף מסתמא על מתניתין הוא דבעא מיניה מאבוה ומתניתין בנפלה לאור בידוע הוא ועל מה ששאל הוא שהשיבו והיאך הוסיף רבה בידוע שנפלה ויש גרסאות דלא גרסינן בידוע שנפלה אלא הכי גרסי כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנחמרו בני מעיה. ובשראינו שנפלה לאור קאמר הא אינו ידוע תולין בתולדת הכבד וכשרה ומכל מקום ראוי לסמוך על גירסת הגאונים ז"ל שגרסותיהן ודבריהן דברי קבלה הן וכל שכן שלא להקל בשל תורה במה שהן מחמירין. ועוד נראה לי קצת סיוע לדבריהם שאם אתה אומר שכל שלא נודע שנפלה לאור תולין בתולדת או במקרה אחר שאינו פוסל אם כן אף כשנפלה לאור נמי נאמר כן דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן וירקות זה אני אומר לא ירקות הפוסל הוא אלא ירקות שאירע בכבד מן התולדות גדולה מזו אמרו דאף בנקב שבבני מעיין שעל כל פנים פוסל אם היה מחיים אפילו הכי תלינן בזאב ובידא דטבחא אע"ג דהתם דוקא בדאיכא קמן מידי דנתלי ביה כזאב וידא דטבחא דמשמשו בהו התם הוא דאיכא מידי דפוסל על כל פנים אי איתיה מחיים דבהמה אבל הכא דליכא מידי דפסיל דהא ירקות לא פסיל ואפילו איתיה מחיים אם היה מחמת תולדת או מחמת חולי אחר ואם כן אפילו ליכא מידי קמן למיתלי ביה כיון דלאו מידי דפסיל על כל פנים הוא ניתלו להקל. אלא ודאי ירקות שבלב וקורקבן וכבד ואדמימות שבשאר בני מעיין מלתא דחיקא הוא אלא על ידי אור ולהכי לא תלינן אלא במצוי וכיון שכן אף בשלא ראינו שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וכבד כנגד בני מעיין פירש רש"י ז"ל ראשו אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיין וראשו אחד למעלה ע"כ. וראש זה שכנגד בני מעיין הוא הראש הדק שבו וראשו למעלה הוא שתלו בו מרה והוא מקום תליותה וכן הצד החיצון שכלפי הצלעות אפילו הראש הדק שבה נקרא שלא כנגד בני מעיין וירקות זה שאמרו מסתברא של כבד ירקות ככרתי דירוק כביעתא לא מחמת ריעותא הוא בכבד אלא שבח הוא לו ומחמת שמנו. אבל ירקות של לב וקורקבן משמע בין כביעתא בין ככרתי דכל ירקות שבהן שנוי מראה הוא להן דלעולם אדומין הן. ומסתברא שהעוף הבייתי שיש במינו מדברי שאין ירקות של כבד פוסל בו שכל שיש במינו המדברי כן איפשר שימצא אפילו בביתי כן לעתים וכענין שהכשירו ביתרת שבריאה הואיל ועזי ברייתא הכי אית להו. וכן בגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו. ההיא תרנגולתא דהות בי ר' יהושע בן לוי אתא לקמיה דר' אלעזר הקפר ירוקן הוו ואכשרה דתנן ירוקין פסולין אמר ליה לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד. תניא נמי הכי באלו בני מעיין אמרו בלב וקרקבן וכבד. מצאתי כתוב למקצת המפרשים דכיון דלא מני ריאה בהדייהו משמע דדוקא אלו אבל ריאה אע"פ שהוריקה כשרה קוטרא בעלמא הוא דעייל בה. ודאמרינן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר ולומר שאין ירקות פוסל בה כלל. ואיני מחוור בעיני כלל דמאי שנא אדרבה אם בלב וקורקבן הקשים כן ריאה הרכה והעשויה לינקב בכל מה שהוא לא כל שכן. ומה שאמרו אין ריאה לעוף לינפל וליחמר הא טעמא קא אמרי הואיל וצלעות מגינות עליה ואם ראינו שנתרסקה ונחמרה מה הועילו או מה הצילו. אלא לא אמרן אלא שכיון שצלעות מגונות עליה מן הסתם לא נתרסקה ולא נחמרה ואין צריך לבדקה הא נבדקה ונמצאת מרוסקת או נחמרת טרפה. ולא אמרו כיון באלו אלא מפני שדברו בעוף והעוף אין ריאה שלו מצויה ליחמר ואינה צריכה בדיקה מן הסתם אבל לב וקרקבן וכבד צריכין בדיקה ואם נבדקה הריאה ונמצאת מרוסקת או נחמרת טרפה שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגד בעוף. עוד יש לי לומר שאי איפשר להן למנות ריאה בהדייהו לפי שירקות כולל שני צבעים ירוק ככרתי וירוק כביעתא שהוא גאלני ואם הוריקה הריאה כירקות של ביעתא אפילו לא נפלה לאור טרפה ואם הוריקה ככרתי כשרה היא מדרבי נתן ומצוי הוא בריאה וכל שיכולין לתלות בתולדתה תולין ומקילין דרוב בהמות כשרות הן וזה כפי הסברא שכתבתי למעלה לסייע בהן דברי הגאונים ז"ל וזה בסיוע למה שכתבתי שם ובריאה של עוף שאמרן שאינה ליחמר הכי קאמר אין צריך לבדוק אחריה אולי תמצא ירוקה כביעתא. הא ריאה (דף נב) של בהמה צריכה בדיקה. ומדקא מני הכא כבד בהדי לב וקרקבן דטרפותן מחמת עצמן ולא מחמת בני מעיים מסתברא לי דאף הכבד פעמים שטרפותו מחמת עצמו וכגון שהוריקה כנגד מרה וכנגד כזית של מקום חיותה. וכמו שכתבתי בנטולין גבי ניטלה הכבד. וכן הדין לפי דעתו בטחול של בהמה ובשהוריק בסומכיה. ומה שלא מנאו כאן לפי שאין טחול של עוף נפסל בנקב וכמו שכתבתי למעלה גבי ניקב הטחול. גרסינן התם אמר רב שמואל בר מרתא אמר ר' מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרין כלומר דאזלינן בתר בסוף מאי טעם קוטרא הוא דעייל בהו. כלומר הם כמעיקרא וקוטרא בעלמא הוא דשנה מראיהן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מאי טעמא איגלי בהתתיהו כלומר דאזלינן בתר בסוף בין להקל בין להחמיר. כך היא גרסא ברוב הספרים וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ובתר הכי גרסי אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקא. כלומר בשראינוה שנפלה ונבדקה בני מעיה ולא נראה בהן שום שנוי מראה אפילו הכי לא ניכול אלא בשלקא שאם יש שום שנוי יתגלה על ידי השלק. והרמב"ם ז"ל פירשה להא דרב אסי אפילו בסתם בני מעיים ואינו מחוור וכי מצריך היה רב אסי לבדוק כל שמונה עשר מיני טרפיות דעל כרחין אם אפילו באלו שלא נראה בהם שום שנוי מצריך רב אסי עור לשלוק כל שכן במי שלא נבדק כלל שצריך בדיקה וזה אי אפשר אלא ודאי לא אמר רב אסי אלא דוקא במי שנפלה לפנינו לאור שצריכה בדיקה כמו שאמרנו. ואפילו הכי אסיקנא דלא היא דכיון דלא נשתנה מראיהן תו לא צרכינן למשלק להו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן והכין הלכתא. ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל וכן בחבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסין בהפך דגרסי בדרב שמואל אמר רב מני טרפה ובדרב נחמן כשרה לומר דבתר מעיקרא אזלינן. ואם הגירסא כן לא ידעתי לישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקא שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין להקל בין להחמיר. ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקטינן לחומרא וכל שחזר למראה טרפה על ידי שלק פסולה וכל שחזר למראה הכשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששין לה כפי הגירסא השנית ולענין ספק טרפה לדידן דקיימא לן כתנא דמתניתין דאלו טרפות דאין טרפה חיה וכדתנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. דאלמא טרפה אינה חיה. בשהיות כמה תצא מידי ספק ותהא כשרה גרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב הונא סימן לטרפה כל שנים עשר חדש. הא פחות מיכן לא יצאה מידי ספק דיש מכה שהצנה מכאיבה ולא החמה ויש בהפך. ועד שיעברו עליה כל ימי הצנה והחורף לא נודע אם ראויה לחיות ממכתה אם לאו. וכדתניא ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח. אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינבל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא חדוק של קרויה וחיתה. אמר לו ר"ש משום ראיה ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בו צנה ומתה והלכתא טרפה אינה יולדת. כלומר אינה טוענת לאחר שנטרפה ויולדת אבל מה שטענה כבר קודם שנטרפה משבחת היא וגומרת. ואמר אמימר הני ביעי דספק טרפה דשיחלא קמא משהינן להו דאי הדרא וטענא אחרינא שריין ואי לא אסירן. ולאו אסירן לגמרי קאמר אלא באיסורייהו קיימי עד דשהתה שנים עשר חדש ואי לא שהתה אסירן לגמרי. ואם נתערבה ביצה דספק טרפה עם האחרות אם תתבטל בביצה אסורה אם לאו יתבאר בבית התערובות בשער הראשון בסייעתא דשמיא בדין דבר שיש לו מתירין. והלכתא בזכר כל שנים עשר חדש בנקבה כל שאינה יולדת כלומר תוך שני עשר חדש שלא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל כל שהיא יולדת אפילו תוך שנים עשר חדש. שלשה מינין פורשין מן הנבלה ומן הטרפה שנים מהן לאיסור ואחד מהן להיתר ואלו הן ביצה טרפה או של נבלה אסורה וכן חלב טרפה אסורה. ואחד להיתר עגל שנולד מן הטרפה. ביצת טרפה ושל נבלה כיצד שנינו בפרק חמישי של מסכת עדיות ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. ואע"ג דקיימא לן דטרפה אינה יולדת כדאיתא בפרק אלו טרפות הכא בשיחלא קמא אלא שגמרה באיסור ואע"ג דקתני במתניתין גדלה הא אסקנא התם לא תיתני גדלה אלא גמרה ואע"ג דעגל שנולד מן הטרפה כשר כדכתבינן תמן הא אמרינן טעמא בפרק אלו טרפות דשאני ביצה דכיון דאגידא בגופא כגופא דמיא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמא פרשה בעלמא הוא. והכא אמרינן דלכולי עלמא ביצה כגופה דמיא. יש לומר דהתם בביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין ולא מיבעיא דמתילדא ביומא דהזיקה דכיון דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה אלא אפילו לא אתילדה עד יומא אחריתי אינו גובה מביצתה דאמרינן ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרא לה ושקול אבל לא אתילדה עד יומא אחריתי אינו גובה מביצתה דאמרינן ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרא לה ושקול אבל לגבי טרפה דאיסורא אפילו נולדה מי שנטרפה אסורה גזרה אטו מעורה בגידין. ואם תאמר בנבלה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אפילו בזמן שכמוה נמכרת בשוק שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ופירשא בעלמא הוא. ועוד מאי שנא מלענין בשר בחלב דתניא בפרק קמא דביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ואע"ג דפליג עלה ר' יעקב לא בגמורות פליג אלא במעורות בגידין כדתניא ר' יעקב אומר המעורות בגידין אסורות. תירץ הרב בעל הלכות ז"ל דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן הקלו אבל בנבלה דאורייתא אחמירו בה ורבנו תם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דדאורייתא כיון דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובתו דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי לפיכך לא החמירו באיסורו אבל בנבלה דאיסורא מגופה החמירו בה. ובתוספות תירצו דטעמייהו דבית הלל בביצת נבלה גזירה משום ביצת טרפה וביצת גמורה של טרפה אטו גמרה באיסור. חלב טרפה אסור דמגופה הוא והרי הוא כגופה. ותנן בפרק כל הבשר קיבת הנכרי ושל נבלה הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ואע"ג דאיפשר דבמשנה אחרונה קיבתה מותרת כמו שנכתוב בסמוך התם משום דפירשא בעלמא הוא אבל חלב טרפה בעצמה אסור. גרסינן בריש פרק המקשה גבי הוציא העובר את ידו מהו לגמוע חלבו כלומר דכיון דיש בה אבר אחד אסור כטרפה והחלב מתגדל מכל איברי הבהמה הרי אותו חלב נתערב בו חלב אותו האבר ומהו לגומעו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי הכא נמי לא שנא או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה וסלקא בתיקו והילכך אסור. ותמיה לי מאי קא מיבעיא ליה דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטרפה פשיטא דאסור דאם לא כן חלב טרפה נמי לישתרי דמאי שנא חלב בן פקועה זה מחלב טרפה דעלמא וחלב טרפה דעלמא פשיטא הא תניא בהדיא דאסור בפרק כל הבשר כדאמרן. ונראה לי דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה אלא איסורו מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן על ידי שחיטה והרי כל הבהמה כבשר המונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי ואם כן מה הפרש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי מי גרע חלב הבא מאבר אחד חי מחלב הבא מכח של בהמה שכולה חיה או דילמא מיגרע גרע דהתם חיותו עומד לתקל על ידי שחיטה אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור וסלקא בתיקו ולחומרא. שנינו בפרק כל הבשר כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. ואקשינן עלה בגמרא טרפה שינקה מן הכשרה מותרת והא קתני רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסורה. ופרקין אמר ר' יצחק אמר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה כלומר רישא דקתני קיבת נבלה אסורה קודם חזרה אבל סיפא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה שעשו מה שבקיבה כפירשא בעלמא ואם תאמר אם כן כשרה שינקה מן הטרפה אמאי אסורה (דף נג) דהא פירשא בעלמא היא וכולה סיפא לאחר חזרה היא. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב דרישא דקתני קיבת נכרי ושל נבלה אסורה ומציעתא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה שתיהן נשנו קודם חזרה דכל חלב שבא ממקום כשר לקיבת האסורה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וכל שבא ממקום אסור לקיבת הכשרה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דאי שרית ליה אתי למיכל מינייהו וסיפא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה הוא דמוקמי בלאחר חזרה. והא דקתני טעמא במתניתין מפני שכנוס במעיה הכי קאמר פירשא בעלמא הוא דכל שבא ממקום אחר ונתכנס במעיה פירשא בעלמא הוא והוא הדין לכשרה שינקה מן הטרפה. ואינו מחוור בעיני דאם כן אמאי נקט כהאי גוונא כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ונקט חזרה בטרפה שינקה מן הכשרה הא לא הוה ליה למינקט חזרה אלא בענין מתניתין קמייתא כלומר בכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת. ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דלא אמרו במשנה אחרונה שתהא כפירשא אלא בשנתקרש בתוך מעיה אבל צלול לא. והילכך מציעתא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה בצלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא הילכך אפילו לאחר חזרה קיבתה אסורה אבל טרפה שינקה מן הכשרה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך וזה נכון ובבית שלישי בשער בשר בחלב נכתוב בזה יותר בסייעת דשמיא :

אגל שנולד מן הטרפה שנינו ולד טרפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ר' יהושע אומר יקרב ואוקימנא פלוגתייהו בפרק אלו טרפות בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו פליגי מר סבר עובר ירך אמו ומר סבר עובר לאו ירך אמו ואקשינן התם אי הכי אדמיפלגי בגבוה ליפלגו בהדיוט. ופריקנא להודיעך כחו דר' יהושע דאפילו לגבוה שרי. וקיימא לן כר' יהושע. ואמרינן נמי בפרק קמא דביצה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי ורב ור' יוחנן התם כולהו אמרו דעגל דנולד מן הטרפה שרו ואע"ג דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו הוא כדאמר רבא בפרק שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא ובגיטין בשלהי פרק המביא בתרא אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כרבי דקסבר עובר ירך אמו הוא. ובערכין פרק קמא אמרינן היוצאה ליהרג אין ממיתינין לה עד שתלד. ופרכינן בגמרא פשיטא גופא היא דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוס' דלענין טרפה שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה וכדקיימא לן דטרפה אינה חיה. ועובר זה הרי יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר משנים עשר חדש ואעפ"י שנשברו רגליה של אמו מה מזיק לעובר תדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מולדה איהו הוא דאמר בפרק המקשה השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי. אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר לפי שהאפרוח אינו נגבל ונוצר מן הביצה עד שתסרח הביצה ותבאש וכשתסרח עפר בעלמא הוא והרי היא מותרת כנבלה שאינה ראויה לגר ונמצא שאפרוח זה בהתר הוא נגבל ונוצר גרסינן בתמורה בסוף פרק כל האסורין לגבי מזבח אפרוח ביצת טרפה מותר דכי מתגבל מביצה לבתר דמסרחת ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא ואשתרית לה כיון דלאו בת אכילה היא. ועוד תניא מודה ר' אליעזר לחכמים באפרוח שיצא מביצת טרפה שמותר ליקרב על גבי המזבח פירוש ר"א שנלק על חכמים ואמר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח. באפרוח שיצא מביצת טרפה מודה שקרב לגבי מזבח :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית שני/שער ד (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית שני · שער ד · >>

השער הרביעי

השער הרביעי: במחוסרי זמן שלשהינין יש במחוסר זמן. אחד בעוף ושנים בבהמה ואלו הן אפרוח שלא יצא לאויר העולם. וכדברי ר' אליעזר בן יעקב אפילו יצא לאויר העולם עד שיתפתחו עיניו ובבהמה כל שלא שהה שמונה ימים ואותו ואת בנו: אפרוח כיצד דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב ואמרינן בפרק אלו טרפות דפליגי רבנן עליה ועד כאן (דף נד) לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו ואסיקנא התם דאינה דאורייתא אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ולענין פסק הלכה יש מי שפסק כר' אליעזר בן יעקב משום דמשנת ראב"י קב ונקי אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דשרו וכן פסק הרב בעל העיטור וכן הרב בעל התרומות ז"ל ואף שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לא אמרו אלא במשנה אבל בברייתא הרבה יש שאין הלכה כמותו. ועוד שהרי נחלקו רב ור' יוחנן בפרק קמא דביצה באפרוח שנולד ביום טוב דרב אסר ור' יוחנן שרי וקיימא לן כר' יוחנן. ועוד דבחול לכולי עלמא שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו ביומו אלא שאני תמה במה שכתב הרב בעל התרומה שכך כתב דמכל מקום נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שוחטו אין בכך כלום דאין שחיטה שייכא ביד וכן בהמה שלא שהתה שמונה ימים אמרינן בפרק החולץ ובפרק ר' אליעזר דמילה כל שלא שהתה שמונה ימים נפל אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה דאסמכתא בעלמא הוא וזה תמה דהא רב ור' יוחנן תרווייהו משמע דמודו דבחול מישרא שרי לאלתר כדאמרן ואע"ג דאינהו נמי פליגי התם בעגל שנולד ביום טוב ור' יוחנן שרי אפילו ביומו וקיימא לן בבהמה דכל שלא שהתה שמונה ימים הרי זה נפל התם בדלא קים לן שכלו חדשיו כדאיתא בגמרא ופלוגתייהו דרב ורבי יוחנן בשכלו חדשיו. ועוד קשה דאם איתא כיון דאיסור מדאורייתא משום נבלה למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ מי סני נבלה דכתיבא באורייתא ומצאתי לרב בעצמו שהרגיש בקושיא זו ודחק עצמו בתירוצא דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור וזה דחוק בעיני הרבה. ועוד נראה לי דביצת עוף טמא שריקמה אינה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ שאלו אתה בא לאוסרה אי אפשר לך לאוסרה אלא משום שרץ העוף. והרב ר' משה בר מיימון ז"ל כתב כן דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף ואני אומר שאינו לוקה עליה לא משום שר העוף ולא משום השרץ השורץ על הארץ ותדע דהא בההיא שמעתא דבפרק אלו טרפות משמע דאין לוקה עליה משום שרץ העוף מדאסמכו אפרוח של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכא אקרא דשרץ העוף דדמי ליה טפי אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ ואמרינן בשילהי פרק אלו טרפות נמי כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין אלמא כל היכא דלא נפקי לאויר העולם אינן אסורין משום שרץ העוף ואעפ"י שעתידין לפרוח ומשום שרץ השורץ על הארץ נמי נראה לי שאינו לוקה ותדע לך מדאמרינן בפרק אלו טרפות חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ ואמרינן התם למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ואם איתא אכתי מאי נפקא לן מינה דהא אפילו דעוף טמא אם ריקמה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ אלא מכאן נראה לי דדוקא בביצת השרצים הוא שלוקה בשריקמה כמו שהולכין בה אחר ריקום לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב. וילפינן לה מדכתיב השרץ מה שרץ שריקם אף ביצה שריקמה אבל בביצת עוף טמא בשריקמה אינו לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. ומכל מקום באפרוח של ביצת טהורה עד שלא יצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרן. בבהמה כיצד כל שלא שהה שמונה ימים הרי זה נפל במה דברים אמורים בשלא כלו לו חדשיו אבל כלו לו חדשיו מותר מיד. דתניא רבן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. שמונה ימים בבהמה אינו נפל ואיבעיא לן עלה בפרק ר' אליעזר דמילה מי פליגי רבנן עליה דרבן גמליאל או לא אם תמצא לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו תא שמע עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב אלמא פליגי ודחינן לעולם לא פליגי והכא במאי עסקינן שכלו לו חדשיו כלומר אחר שכלו לו חדשיו נפק ליה מנפל ולכולי עלמא שרי ואמרינן עוד תא שמע ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן ודחינן הכא נמי שכלו לו חדשיו תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. שמונה ימים אלו שאמרנו לענין אסור אכילה לצאת מידי ספק נפל לא שמונה ימים ממש אמרו כלומר דליל שמיני אסור אלא כל שנכנס משהו בליל שמיני יצא מכלל נפל ומיום השמיני דכתב לומר דבלילה אסור לענין הקרבה הוא דכתיב לפי שאין לילה ראוי להקרבה וכדאמרינן בפרק אותו ואת בנו. ר' אפטוריקי רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא בלילה חזי וכתיב מיום השמיני והלאה הא בלילה לא חזי הא כיצד לילה לקדושתו ויום להרצאתו. ובפרק ר' אליעזר דמילה נמי אמרי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לביה בריה דרב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו לאורתא הוה אכלינן מיניה אלמא כל שיצא משביעי ונכנס בליל שמיני מותר :

אותו ואת בנו כיצד אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד שנאמר ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ולא חייב הכתוב אלא בבהמה אבל בחיה או עוף לא דשה אמר רחמנא ולא חיה או עוף. דתנו רבנן שור ולא חיה והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו חיה שהיא במצות כסוי אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו תלמוד לומר שור ולא חיה שה ולא עוף. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינן באם על הבנים הרי היא במצות אותו ואת בנו עוף שהוא באם על הבנים אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו תלמוד לומר שה ולא עופות. יום זה האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה דתנן בפרק אותו ואת בנו יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה ותניא בברייתא את זו דרש ר' שמעון בן זומא לפי שכל הענין שלמטה ושלמעלה אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן תלמוד לומר יום אחד נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף אותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. מחוסר זמן זה אינו כמחוסרי זמן הכתובין למעלה שאם עבר ושחטן קודם זמנן אסורין אבל לא משום מחוסרין זמן שאין מחוסר זמן אסור להדיוט ולפיכך מי שעבר ושחט אותו ואת בנו ביום אחד שניהן כשרין דתנן השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהן כשרין ואע"ג דכתיב לא תאכל כל תועבה. ואמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אקשינן בפרק כל הבשר אותו ואת בנו ליתסרו דתעבתי לך הוא ופרקינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן מכלל דלהדיוט שרי. ולענין אותו ואת בנו אם נוהג בין בזכרים בין בנקבות או בנקבות ולא בזכרים פלוגתא דחנניה (דף נה) ורבנן דתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים חנניא אומר נוהג בין בנקבות בין בזכרים. ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן ומסיק בברייתא יכול יהא נוהג אותו ואת בנו בין בזכרים בין בנקבות אמר קרא אותו אחד ולא שנים אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים אינו נוהג אלא בנקבות אף כאן אינו נוהג אלא בנקבות ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו וחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן התם אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה כלומר שאמותיהן סוסים אעפ"י שאביהן חמור לא אמרינן אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס וטעמא דכלאים בשני מינין מוחלקין תלנהו רחמנא דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה כלומר הנולדים מן סוסיא ומן חמרתא ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פירדות אחת הן מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא וכלן חד מינא. ואיבעיא לן ר' יהודה מיפשט פשיט ליה דאין חוששין לזרע האב או ספוקי מספקא ליה מאי נפקא מינה להביא פרד עם האם כלומר להרביעו עליה או למשוך עמה בקרון דאי אמרת מיפשטא ליה דאין חוששין לזרע האב מותר ואי אמרת ספוקי מספקא ליה אסור ואמרינן תא שמע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרד עם האם שאסור שמע מינה ספוקי מספקא ליה שמע מינה. ואמרינן תו התם אמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודניתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל כלומר כשיביא לו פרדות למשוך הקרון שיהו דומות זו לזו בקולן ובאזניהן ובזנבן כדאמר אביי עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא ואמר רב פפא רבן אודניה וזוטר גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא כלומר מדסמך ר' אבא על סימנין אלו באיסור כלאים דאורייתא שמע מינה קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא ומדבעו דדמיין להדדי שמע מינה דאין חוששין לזרע האב סבירא ליה דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחת הן. ואיכא מרבוותא דסברי דמדקאמר הכא גמרא אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב שמע מינה דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין ועל דא הן סומכין למיפסק דאין חוששין לזרע האב כלל ואין להקל ואין להחמיר דמעשה רב. וכן דעת בעל הלכות ז"ל אלא דאינהו מקשו היכי משמע גמרא מהא דר' אבא דסבירא ליה דמיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא קאמר. ואינהו מתרצי לה דהכי קאמר כי מעיילת לי כודניתא בריספק עם חמרא או עם סוסיא עיין דדמיין לחמרא או לסוסיא דאלמא מדמייתי פרי עם האם מיפשט פשיטא ליה. ולי נראה דלשון כי מעיילת כודניתא עין דדמיין להדדי אינו מתיישב כלל לפירוש זה דכודניאתא תרתי משמע עליהן הוא אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר ומאי דדייקי מלישנא דאין חוששין דאין חוששין כלל קאמר ליתה דהא אמרינן לעיל אמר שמואל זו דברי ר' יהודה סתימתאה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואפילו הכי אסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה ובכולי שמעתין בפלוגתא דרבנן ור"א חוששין ואין חוששין נקטינן ואפילו הכי אסיקנא דכלהו ספוקי מספקא להו וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' אבא לחומרא קאמר. תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר ורבנן זה הבא מן התיש ומן הצבי. ואמרינן במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ואסיקנא לא נצרכה אלא בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה דרבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ור"א סבר אין חוששין לזרע האב ושקלינן וטרי' עלה טובא ואסיקנא דבין לר"א ובין לרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא ובשה ואפילו מקצת שה פליגי ומשכחת לה בין בצבי הבא על התישה בין בתיש הבא על הצביה בצבי הבא על התישה למלקות בתיש הבא על הצביה לאסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור. ור"א סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ופירוש תיש שבא על הצביה כגון שבא על הצביה והוליד בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה כדאוקימנא לעיל דאלו תיש שבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולבנה לכולי עלמא מותר וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תיש שהוא פטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ופטור ומותר קאמר דמנא תיתי לאיסורא דהא תניא בברייתא שור ולא חיה שה ולא עופות והא דקאמר הכא צבי הבא על התישה ולא פירש לישנא קיטא הוא ואדמאי דפרישנא לעיל סמך. ודאמרינן נמי בצבי הבא על התישה למלקות. רבנן סברי נהי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ור"א סבר איסור הוא דאיכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות מיהא ליכא דילמא חוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה לא אמרינן הא נמי בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן דאלו בצבי הבא על התישה וילדה בן ושחיט לה ולברה דכולי עלמא חייב כדאמר ר' חסדא לעיל דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפירש אותה כצורתה שכ"כ ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ואם פירש הרב ז"ל הא דאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור דפטור ממלקות קאמר אבל איסורא איכא גם זה תמה דכיון דשור אמר רחמנא ולא צביה מנא תימרא לאיסורא. ולענין פסק הלכה באותו ואת בנו אם נוהג בזכרים או לא כתב הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתא לדחנניה דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת כודניתא בריספק עיין דדמיין להדדי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזלות יצחק ושמעון ושמעיה אומרין הלכה כרבי יהודה בפרדות והלכתא כר"י דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר שאם יתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתיה לדחנניה. והר"ז ז"ל נראה ששמע מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב כלל בין להקל בין להחמיר מדשרי אותו ואת בנו בזכרים ואע"פ שנודע ודאי שהוא אביו וכתב ולי נראין דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה הלכה כחנניה באותו ואת בנו לענין איסורא אבל לגבי מלקות לא וכר' יהודה בפרדות לחומרא דהא אסיקנא בגמרא ספוקי מספקא ליה הילכך פרד עם האם אסור ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא להו וכדפריש רב פפא בגמרא נקטינן בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובמתנות ובפרדות ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא היא כרבי יהודה וכיון דנקטינן בכל דוכתא לחומרא הא דאמר רב משרשיא בפרק בהמה המקשה לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה הלכה היא והוא הדין לזכר מעליא דאזיל אבן פקועה ולאו לאפוקי מדר' יהודה אתא רב משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה. וכן כתב רבנו תם ז"ל דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקא להו לכולהו הילכך בענין אותו ואת בנו נמי אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו. מיהו נראה דסבירא להו לרבנו תם ז"ל דרבנן דחנניה דאותו ואת בנו היינו רבי יהודה והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים אמלקות קאמר אבל לענין איסורא מיהא כולהו אודיי מודו דאסור מספיקא דילמא חוששין לזרע האב ולא כדברי הר"ז ז"ל שכתב תנא קמא דאותו ואת בנו דחנניה תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה הוא דאתא. ולדברי רבנו תם ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד יש לו תקנה ודלא קאמר סתם יש לומר משום דלא פסיקא ליה דרבי אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דילמא מיפשט פשיטא ליה כדהוה משמע דגמרא מעיקרא וכשנמצא לומר דר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה הא דרב משרשיא לכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך איפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה בענין אותו ואת בנו ובענין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו דהא מדרש קא דריש ומדינא קאתי כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו בזכרים וכו' אחר שחילק הכתוב יש בדין לזכור ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי בנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. אלמא ודאי מיפשט פשיטא ליה באותו ואת בנו מיהא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו רבי יהודה ולענין אותו ואת בנו פשיטא ליה אלא דבעלמא אסתפקא ליה אי ילפינן מאותו מאת בנו כשם שלענין אותו ואת בנו אין חוששין בעלמא נמי אין חוששין או דילמא מדאיצטריך רחמנא באותו ואת בנו לומר דאין חוששין שמע מינה בעלמא חוששין וחנניה סתם לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים משמע דאלמא חוששין לזרע האב מדגלי רחמנא גבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות וקיימא לן כר' יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל לגבי אותו ואת בנו דהתם מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כדדריש מקראי ושמא זו היתה סברתו של רבנו אלפסי ז"ל דאמר דליתא לדחנניה באותו ואת בנו ולא משום דקסבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר והרב בעל הלכות ז"ל סביר ליה מדר' אבא דמיפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל וכבר כתבתי למעלה דהא דרב אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקא אמר. ולדברי רבנו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו כר' יוסי דאמר בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות וכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מדר' אליעזר ובר מחלוקתו. והלכה למעשה יש לחוש באותו ואת בנו אפילו בזכרים כדברי האוסרים כמו שכתבנו למעלה. ואותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל והבא מתיש וצביה כגון תיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט אותו ואת בנה מסתברא דאפילו איסורא ליכא דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אבל תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב באותו ואת בנו הכא נמי אסור לשחוט לכתחילה וכדברי חכמים דר"א דאמרי שה ואפילו מקצת שה אמרה רחמנא וצבי הבא על התישה וילדה בן לכולי עלמא יש בו משום אותו ואת בנו משום דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו אבל אם הבת ילדה בן אינו אסור לשחוט אותו והבן אלא לחכמים דר"א לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב וכבר כתבנו דחוששין מספק. אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בשחיטה אבל בלא שחיטה לא שנאמר לא תשחטו ביום אחד ולפיכך שנינו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו לפי שכל אלו אינן שחיטה אבל השוחט ונמצאת טרפה שחיטה היא ולפיכך שנינו השוחט ונמצאת טרפה חייב משום אותו ואת בנו. ולא שנא שחט אותו ואחר כך בנו ולא שנא שחט בנו ואחר כך אותו חייב. וכן לא שנא שחט אדם אחד את שניהם ולא שנא ששחט זה האם וזה הבן דתניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד אחד שוחט פרה ואחד שוחט אמה כלומר לאחר שחיטת הפרה דהוא בנו ואותו ואחד שחט בתה כלומר של פרה דהוא אותו ואת בנו שנים האחרונים חייבין דאלמא לא שנא בין אותו ואת בנו בין בנו ואותו לעולם חייבין ואקשינן והא מיבעי ליה דאי כתב רחמנא לא תשחט הוה אמינא חד אין תרתי לא. כלומר עד שישחוט אדם אחד אותו ואת בנו אבל זה פרה וזה בנה לא כתב רחמנא לא תשחטו דאפילו תרי נמי ופרקינן אם כן ליכתוב רחמנא לא ישחטו מאי לא תשחטו שמע מינה תרתי. חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהם שאין שחיטתם שחיטה שרוב מעשיהן מקולקלים אבל אם שחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם דתנן בפרק כסוי הדם חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינם לבין עצמן פטורין מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן בינם לבין עצמם ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן וקיימא לן כר' מאיר דאמר עלה בגמרא שלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כרבי מאיר ואקשינן אטו כרבנן מי לא אורי ואסיקנא דהא דאורי כר' מאיר היתה אחרונה. הלוקח בהמה בכל זמן ובכל (דף נו) מקום אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן אלא הולך ושוחט ואינו נמנע דתנן בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיע ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. ואמרינן בגמרא תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית שני/שער ה (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית שני · שער ה

השער החמישי

השער החמישי: מי שניתר בלא שחיטה: ארבעה מינין יש בנותירן בלא שחיטה דבר תורה. דגים וחגבים והשליל הנמצא בבהמה בשעת שחיטה בין שהוא בן שמונה בין חי בין מת ובן תשעה מת ואפילו בן תשעה חי והוא שלא הפריס על גבי קרקע. והרביעי השליל בן תשעה חי והפריס על גבי קרקע והוא הנקרא בן פקועה: דגים כיצד. גרסינן בפרק השוחט דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנא לן אילימא מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא. אלא מעתה גבי שלו דכתיב ויאספו את השלו הכא נמי דלאו בשחיטה והא אמרת גבי עוף לפטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. ופרקינן התם לא כתיבא אסיפא דידהו במקום שחיטה דאחריני. וחגבים כיצד שנינו בע"א פרק אין מעמידין ואלו דברים של נכרים אסורין באכילה חגבים מן הסלילה אסורין מן ההפתק מותרין. ותניא החגבים והקפריסין והקפליטאות הבאות מן האוצר ומן ההפתק מן הספינה מותרין הנמכרין בסלילה לפני החנוני אסורין מפני שמזלפין עליהן יין אלמא אינן טעונין שחיטה ולא נחירא כלל שלא אסרו אפילו מן הסלילה אלא מפני שהן מזלפין עליהן היין. ודין חגבים שנתבשלו ביד נכרי יתבאר בע"ה בבשולי נכרים בשער הששי מהכשר האוכלין עם דיני בשולי נכרים. ותניא בכריתות בריש פרק דם שחיטה כל דם לא תאכלו שומע אני דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה אוציא דם חגבים שאין בהן טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאין מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכלו היתר ופרישו התם מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה. מדקאמר וכלו היתר אלמא אפילו נחירא נמי לא בעי ובתוספתא דתרומות קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתים ואינו חוששין. ואם תאמר ומהיכן נפקא להו דלא בעי שחיטה כתב הרב בעל הלכות ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל משום דכתיב אסף החסיל דמשמע אסיפה בעלמא ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק השוחט דלא גמרינן אלא מאסיפה בעלמא דכתיבא גבי שחיטה דאחריני והתם ליתה גבי שחיטה דאחריני ולי נראה משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו וכל דלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה דהרי הוא בכלל היתר. והא דשיילינן התם דגים גופייהו מנא להו היינו משום דכתיב גבי צאן ובקר. וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיט מן התורה היינו משום דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף אבל חגבים מנא תיתי ורש"י ז"ל כתב בשם הלכות גדולות וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכרין הכתוב דכתיב זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים. וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ע"כ. וזו כעין אסמכתא היא. שליל כיצד שנינו בפרק בהמה המקשה חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר. ואמרינן עלה בגמרא מנ"ל דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה בהמה בבהמה לרבות את הולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי לפי שאינו במינו שחיטה וכן נמי בן תשעה מת אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן ור"ש שזורי דתנן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהתרו ר"ש שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו וכדרך שנחלקו בו בשחיטה כך נחלקו בו לענין גידו וחלבו דתנאי ונוהג בשליל וחלבו אסור כלומר גיד הנשה נוהג בשליל וכן נמי חלבו דשליל אסור דר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו כלומר כשם שנחלקו בבן ט' חי לענין שחיטה כך נחלקו בו לענין חלבו וגידו אבל בבן שמונה בין חי בין מת ובבן תשעה מת לכולי עלמא בין גידו בין חלבו מותר כשם שהוא מותר בלא שחיטה. וגרסינן התם בפרק בהמה המקשה. איתמר הפילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה ור' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים רשב"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי. אמר רבי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשע חי ואכל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי. ואותביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מהא דתניא בתורת כהנים מה חלב ושתי הכליות האמורין באיל אשם מוצא מכלל שליל כלומר דבשלמים כתיב את החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ובאזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין תלמוד לומר ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה כלומר שהרי יש בהן שור ועז שאין טעונין אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינן טעון אליה אינו דין שיהא טעון חלב ושתי הכליות מה תלמוד לומר חלב ושתי הכליות מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקרב שאין אשם בא נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאין בנקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקומה האי בבן תשעה חי דכיון דבהמה היא איצטריך למעוטי אלא לדידך הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה ליה למעוטי אמר ליה טעמא דידי נמי מדמעטיה קרא הוא. דמדמעטיה אשמעינן דלאו חלב הוא. ואיכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה וזהו דעתן של הרב רבי אפרים והרמב"ם ז"ל. ויש מי שפירש דמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת במחלוקת ר' מאיר ורבנן כלל דר' יוחנן דאסר אפילו לר' יהודה קאמר דעד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בחלב דשליל הניתר בשחיטת אמו ומשום כל בבהמה תאכלו אבל אם תלשו והוציאו קודם שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה וריש לקיש דאמר נמי חלבו מותר אפילו לר' מאיר קאמר דעד כאן לא אסר רבי מאיר אלא כשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה אבל קודם מותר אפילו לר' מאיר קאמר דעד כאן לא אסר רבי מאיר אלא כשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה אבל קודם שיצא לאויר העולם לא. וכן דעת רבנו אלפסי ז"ל וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ורבותינו בעלי התוספות כן דעתן. שנינו בפרק גיד הנשה. גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה. ואוקימנא בולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים במעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי אתו. ואיכא למידק והא גבי ברייתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמרינן א"ר אלעזר א"ר הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו. כלומר דנחלקו בפרק בהמה המקשה בשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי ר"מ אומר טעון שחיטה רבי יהודה אומר שחיטת אמו מטהרתו אלמא אפילו לר' מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חייל עליה איסור גיד עד תשעה דחדשים גרמי ליה ואיסור מוקדשין חייל עליה משעת יצירה. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהא דר' אלעזר אמר ר' הושעיה אע"ג דקאי אברייתא דפליגי בה ר"מ ורבי יהודה לענין חלבו וגידו איהו לא קאי אלא אחלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקתן בשל עסקי שחיטה דלרבי מאיר דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעלייתא וקרינא ביה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן ליה בהמה לענין חלב וקרינן ביה חלב שור וכשב ועז ורבי יהודה סבר דלא חשבינן ליה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן וחלבו מותר עד שעת יציאתו מרחם כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל לגבי גידו לא הלכו לשיטתן אלא טעמיה דרבי יהודה בגידו משום דקרינא ביה כל בבהמה תאכלו. ונכון הוא אלא דאכתי איכא למידק מדאקשינן ומי מצית מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן. ופרקינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן ומאי קא משני דהא אפילו ר"י לא שרי אלא היכא דנשחטה אמו אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכדאמר ר' יוחנן בפרק בהמה המקשה תלש חלב מבן תשעה חי והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה ואע"ג דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דכהדדי קאתו וסיפא בשליל שנשחטה אמו. ונראה לי דאע"ג דאית ליה לר' יהודה בתולש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה וכאמר ר' יהודה גבי גיד של בהמה טמאה מכל מקום כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן איסורו חל עד שנולדה ועד שיצא לאויר העולם מחיי האם וכדאמרינן לדעת ר' יוחנן בשילהי פירקין דגיד הנשה. אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש. ואוקימנא בשנטרפה עד יציאת רובה דאסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדדי קאתו ואע"ג דשמעינן לר' יוחנן בפרק המקשה דקודם שנולד חל עליו איסור חלב דחדשים גרמי ליה וטעמא כדאמרן משום דאיסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר אכילה בשחיטתה ועד שיולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה לאסוריה חל עליה הכא נמי לגבי גיד לא שנא. גרסינן בפרק גיד הנשה. גמרא ונוהג בשליל. אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל ואמרינן חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל והא מיפלג פליגי דתניא נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלא חלבו דגיד שמעינן מהא מדמקשינן מדר"א אמר ר' הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ובריש פרק בהמה המקשה נמי גבי בן פקועה שהושיט ידו מיבעיא לן מהו לגמע חלבו ואמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר"א אמר ר' הושעיה. ולענין פסק הלכה כתב רבנו אפרים ז"ל דקיימא לן כר' מאיר בשליל בן תשעה חי וטעון שחיטה וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לעיל בפרק המקשה תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה ורשב"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ל כר"י ורבי יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת. וזה כפירושו שפירש מחלוקת ר' יוחנן ור"ל כמחלוקת ר"מ ור' יהודה כמ"ש למעלה. ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקומה אליביה דר"י לכאורה כוותיה סבירא ליה ועוד דגבי בן פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי אמר ר' חנניה הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ארבע וחמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא קיימא לן כוותיה היינו משום דדחינן דר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרו בשהפריס על גבי קרקע משום מראית העין אבל היכא דלא הפריס על גבי קרקע כלהו אמוראים הכי סבירא להו דאין טעון שחיטה כר' יהודה וכדסתים לן תנא דמתניתין בפרק המקשה בשחיטה כוותיה ורב אשי נמי בעובדא דבן פקועה דרב אדא בר חבו לכאורה הכי סבירא ליה. והרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל פסקו כר' יהודה לענין שחיטה וכסתם מתניתין דפרק בהמה המקשה ובחלבו וגידו פסקו כר"מ לאיסורא מההוא דרבי יוחנן דתליש חלב מבן תשעה חי. וזה תמה שהרי הא בהא תליא כדאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דבפלוגתא דחלבו הלכו לשיטתן בשחיטה והא דר"א אמר ר' הושעיה הלכה פסוקה היא דלא אשכחן מאן דפליג עלה כדכתבנין לעיל. והיכי מזכו שטרא לבי תרי. ושאר כל הפוסקים ז"ל פסקו הלכה כר' יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד. מדאמר ר' אלעזר דהלכו לשיטתן. והא דאמר ר' אלעזר תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה לא שייכא בהאי פלוגתא דהתם בשתלשו בחיי האם והוציאו לחוץ ובהא אפילו ר' יהודה מודה ותדע לך שהרי גיד לר"י ודאי חדשים גרמי ליה ואם הושיט ידו במעי בהמה ותלש גיד מבן תשעה חי ואכלו אסור ולוקין עליו ואלו בנשחטה האם מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו וכדתניא בברייתא בפרק גיד הנשה האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים ואתינן לאוקומה בטעמא דקסבר ר"י נוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ופרקינן הני מילי בבהמה טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשלהי פירקין דגיד הנשה כגון שנטרפה עם יציאת רובא דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו אלמא לר' יוחנן איסור חלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בן תשעה חי. ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמרה אלא בחלב שתלשו והוציאו קודם שחיטת אמו אם כן מאי קא מייתי לה התם מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם והא ההוא כבשר גמור הוא אפילו לר' יוחנן כדאמרן. וי"ל דהכי קאמר אם איתא דחדשים ואוירא דלידה גרמי לא איצטריך קרא למעוטה מהקרבה אלא מדאיצטריך קרא למעוטי חלב גמור הוא. ולדידי קשיא לי דהא סתים לן תנא בפרק בהמה (דף נז) המקשה בשחיטה כר' יהודה הדר סתים לן בפירקין דגיד הנשה בגיד כרבי מאיר וכיון דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיה דר' מאיר ור"י בגיד וחלב הלכו לשיטתן בשחיטה אלמא הוה ליה סתמא דגיד הנשה בתראה דהא יש סדר למשנה בחדא מסכתא כדאיתא בריש האלילים אם כן רבי יוחנן דפסיק ותני כסתם מתניתין כר"מ סבירא ליה בחלב בן תשעה חי וכרבי מאיר אמרה לשמעתיה ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למיפסק כרבי מאיר ושמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה בשחיטה כר' יהודה כדאמרינן בפרק המקשה כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר להא שמעתא כלומר להא שמעתא דאמרינן ארבעה סימנין אית ליה להאי אמר ליה יישר וכן אמר ר' יוחנן יישר. ושמא נאמר דלדברי המתיר דמותר קאמר דארבעה סימנין אית ליה להאי ולדידיה לא סבירא ליה. ואלו היינו אומרים כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שכתבנו למעלה דהא דר' אלעזר ור' הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד הוה ניחא טפי דלא סתרן סתמי דמתניתין אהדדי וככולהו סתמי קיימא לן סתם לן תנא בפרק המקשה בשחיטה כר' יהודה וקיימא לן כוותיה והוא הדין לחלבו וכר' אלעזר דאמר הלכו לשיטתן וקיימא לן כר' מאיר בגידו וכדסתים במתניתין בפרק גיד הנשה ותני נוהג בשליל ובה' לאו בשיטתן הלכו בו כדאמרן. וההיא דר' יוחנן נמי דארבעה סימנים אית ליה להאי אתיא שפיר דאלין תרי טעמי הלכתא נינהו. ונראה שזו היא דעת רבנו אלפסי ז"ל שכתב בפרק המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו דתניא בפרק גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה עד כאן לשון הרב ז"ל ומדנקט רבנו דחלבו מותר אבל דמו אסור ולא קאמר דחלבו וגידו מותר ותרווייהו איתנהו בברייתא משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר אבל גידו אסור ועוד שהוא ז"ל הביא מתניתין דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל נראה שדעתו דהלכה כר' מאיר בגיד דשליל כמו שכתבנו כבר. מתה הבהמה והוציא ממנה בן תשעה חי טעון שחיטה דקתני קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה והוא הדין לשוחט ונתנבלה בידו דאינה שחוטה וכדתנן בפרק השוחט כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה להפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא ואין צריך לומר בנוחר ומעקר. ותנן בפרק אותו ואת בנו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. השוחט את הבהמה ונמצאת טרפה ומצא בה בן שמונה בין חי בין מת או בן תשעה מת לכולי עלמא אסור באכילה לפי שהוא אינו בן שחיטה ואין שחיטת אמו מתירתו באכילה לפי שסימני האם לא באו להתיר באכילה דטרפה היא אבל אם מצא בה בן תשעה חי מותר בשחיטת עצמו דגרסינן בפרק המקשה אמר ר' אמי השוחט את הטרפה היא אבל אם מצא בן תשעה חי מותר בשחיטת עצמו כלומר לדברי ר' מאיר דאסר בן תשעה חי בשחיטת אמו מותר כאן בשחיטת עצמו שאין זה כשחוט ולדברי ר' יהודה דמתיר בן תשעה חי בשחיטת אמו הרי זה אסור דהרי זה כשחוט ואין שחיטת אמו מתירתו דטרפה היא. רבא אמר אף לדברי המתיר מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי. וקיימא לן כרבא. ורב חסדא נמי הכי אית ליה. וגרסינן נמי התם כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' אסי דיתיב וקאמר לה להא שמעתא דארבעה סימנין אית ליה להאי א"ל יישר וכן אמר ר' יוחנן יישר. וא"ת השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי למה אינו ניתר בשחיטת האם דהא שחיטת טרפה שחיטה ראויה היא אלא שדבר אחר גרם לה ליפסל והאם שנטרפה אסורה באכילה אבל העובר שאינו טרפה מפני מה אינו ניתר בשחיטת האם ואם נפשך לומר שלא יועילו סימני האם לעובר יותר ממה שלא יועילו לעצמה הלא שנינו בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טהרה שחיטה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטוחול ומן הכליות אסור באכילה. י"ל דכל שסימני האם מועילין לעצמה לכולה או למקצתה מועילין לעובר שבמעיה אבל למה שלא יועילו סימני עצמה כלל אין מועילין לעובר שבמעיה וכדאמרינן בפרק כסוי הדם אמר ר' אבא לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה ואוקימנא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי סלקא דעתך כיון דאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תיהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמשמע לן. וגדולה מזו אמרו שסימני טרפה מועילים לבן תשעה חי שבמעיה לחצאין דגרסינן התם אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא לומר שסימני האם אע"פ שאין מועילים לעובר שבמעיה להתירו באכילה כדרך שאין מועילים לה וטעון הוא שחיטה להתיר עצמו באכילה מכל מקום הרי הוא כשוחט לגבי נבלה שאם מת אינו מטמא לפי שסימני האם (דף נח) מוציאין אותו מידי נבלה דטרפה הוא. גרסינן בפרק בהמה המקשה תנו רבנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ואע"ג דמרבינן להיתירא כל מה שבמעי בהמה תאכלו הא מפרשינן טעמא דר' יוחנן התם מדכתיב כל בהמה מפרסת פרסה בעינן פרסות בבהמה וליכא. ואקשינן אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר. ואמרינן הא תנא דבי ר' ישמעאל בר"ש בן יוחאי פרסה בבהמה תאכלו כלומר כיון דאיכא פרסה שרי ואע"ג דליכא פרסות. וכתוב בתוספות דר' יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם אבל מצא בה בהמה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא מיעט ר' יוחנן מה שראוי להיות מותר בשיצא לאויר העולם. ותדע לך מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אי הכי קלוט במעי הפרה ליתסר אליבא דר' שמעון דאסר ליה כשיצא לאויר העולם קא פריך אבל אליבא דרבנן דשרו אף כשיצא לאויר העולם פשיטא דמותר. ולבי מגמגם בדבר זה קצת דהא אמרינן בעינן פרסות וליכא. ולפי דבריהם לא בעינן לא פרסות ולא פרסה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. ואיפשר דמשום דכתיב פרסות בקרא דהם סימן בבהמה נקט פרסות והרי זה כמי שאמר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאכתי קשיא ליה דהא משמע בנדה דרבי יוחנן דוקא פרסה בעי דגרסינן התם בפרק המפלת בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אדם ולד מעליא הוא אדם במעי בהמה מהו נפקא מינה לאשתרויי באכילה. ואמרינן תיפשוט לי מהא דאמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ומהדרינן התם לא פרסה איכא ולא פרסות איכא. הכא נהי דפרסות ליכא פרסה מיהא איכא. וי"ל דכל שמצא בה דמות מין שאינו לא בן פרסה ולא בן פרסות הרי הוא כדמות יונה ואסור וכל שנמצא בה דמות מין בהמה שהיא בת פרסה או בת פרסות שרי אבל בשמצא בה מה שאינו דמות בהמה אע"פ שהוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלינן בתר פרסה או לא. והיינו בעייה דרב אדא בר מתנא בשמצא דמות אדם במעי בהמה ולא איפשיטא ולחומרא. השוחט את הבהמה. ומצא בה קלוט הרי זה מותר לכולי עלמא וכדברי חכמים אפילו לאחר שיצא לאויר העולם דתנן בפרק קמא דבכורות פרה שילדה כמין חמור וחמור שילד כמין סוס פטור מן הבכורה שנאמר ופטר חמור תפדה ופטר חמור שני פעמים עד שיהא הולד כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל ואי זה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מטהור טמא אלא טהור ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ועד כאן לא קא אסר ר' שמעון אלא בשיצא לאויר העולם עד שלא נשחטה אמו אבל במעי אמו שרי וכדאמרינן בריש פרק המקשה אע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי כלומר דמרבינן ליה להיתירא מכל בבהמה תאכלו וקיימא לן כרבנן דאפילו יצא לאויר העולם שרי. ירושלמי בהמה בבהמה ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף ר' הושעיה בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשה ויתושין שבאוכלוסין ותולעים שבתמרה תמן בגופיהן הן הכא אינו בגופו. בן פקועה כיצד. שנינו בפרק המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר"ש שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ואמרינן עלה בגמרא ר"ש שזורי היינו תנא קמא ומפרקינן אמר רב פפא הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו ולומר דלרבנן כל שהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה משום מראית העין ולר"ש שזורי מותר אע"ג דהפריס על גבי קרקע ואפילו בן ארבע וחמש שנים. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דגרסינן התם אדא בר אבין הוה ליה בן פקועה נפל עליה דובא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל שחטיה אמר ליה והא רבין בר חיננא אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כלומר באלו שני מקומות בלבד הלכה כמותו ובשאר המקומות הלכה כרבנן דאיפליגו עליה. והילכך קיימא לן כי הא דרב אשי בתרא הוא. ולענין טרפותו של בן פקועה זה כיון דמן הדין כשחוט ועומד הוא אלא דמשום מראית העין בלבד הצריכוהו שחיטה. נראה דאין טרפות פוסל בו. וכן כתב רש"י ז"ל שהוא ז"ל פירש בן פקועה זה דרב אדא בר אבין דנפל עליה דובא וטרפו שלא היה יכול עוד לחיות ואעפ"כ התירו לו רב אשי בשחיטה לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין ואיכא לאיחלופי בבהמה מעליא אבל סימני טרפה אין אוסרין אותו כלל שאין לחוש לסימני טרפה משום מראית העין שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו וכן נראה עיקר. מדאיצטריך לומר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוון בעל הגמרא להשמיענו דבר זה למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא ומאי נפקא מינה דאי משום ענין שחיטה לימא ההוא בן פקועה דהואי בי רבה בר אבוה אתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה. ולענין הלכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה ואפילו החליד או דרס מותר וכן אמר שחטו בסכין פגומה שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו. ולענין חלבו הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור מכיון שהפריס על גבי קרקע משום דמיחלף בחלב בהמה דעלמא וכן בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בישרא והרמב"ן ז"ל כתב דקלוט בן פקועה שהוא מותר בלא שחיטה כדבעינן למיכתב קמן בסמוך חלבו נמי מותר. גרסינן התם אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר כלומר אע"ג דהפריס ע"ג קרקע מאי טעמא כל מילתא דתימתהא מיכר דכירי לה אינשי יש ספרים שכתב בהם איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירוש רש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה. ומשמע לפי גרסא זו דדוקא בקלוט בן קלוטה והוא בן פקועה שרו רבנן הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תימהא לא שרו ומיהו לענין פסק הלכה מסתברא דכלישנא קמא עבדינן לקולא דבדרבנן הולכין אחר המיקל דאיסור זה קיל דאינו אלא משום מראית העין. והר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי והכי גריס אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר וכן נמצא במקצת הנוסחאות ופירושו דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן. ולענין בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע דכל מילתא דתימהא מידכר דכירי לה אינשי. ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא קלוט שנולד מקלוטה ואמה של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר דכל תרי תימהי מידכר דכירי לה אינשי. ומאן מודים ר' יוחנן דאמר דלר"ש שזורי הוא מותר ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תימהי ואפילו לרבנן דאמרי דהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תרי תימהי שרי. ולדבריו בן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי ובבן בנה של פקועה אעפ"י שנולד כדרך הנולדים אם הוא קלוט ואמו קלוטה דאיכא תרי תימהי לכולי עלמא נמי שרי. גרסינן התם אמר רב משרשיא בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והסימן האחד אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד ואין לך בהמה הניתרת בסימן אחד ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד. ורב משרשיא לית ליה הא דמתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והקשו עליו בתוס' דבהמה זו אפילו סימן אחד אין לה דשניהן נחשבין כאלו מחציתן שחוטין ואין שחיטה שייכא ביה כלל ואפילו למאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בהא מודה דלא אמרו ארבע סימנין אית ליה אלא בשוחט את הטרפה לפי שאין סימני העובר נחשבין כשחוטין כלל כיון שנמצאה האם טרפה אבל כאן הרי נחשבין כשחוטין לגמרי. ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין אותו כאלו נשחטו כבר. ותדע לך דגבי עובר שהוציא ידו בריש פרק המקשה גבי בעייא דמהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם מדאמרינן האי לית ליה תקנתא בשחיטה ואלו לדברי רש"י ז"ל איתא ההיא דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא קתני לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו למקומן מותרן יכול אף זה כן כלומר אבר היוצא תלמוד לומר ובשר בשדה טרפה. ואמרינן מאי גמרא אמר רב כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר. אלמא כטרפה ממש משוינן ליה שאין לו היתר לעולם ומשמע אפילו בשחיטת עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו אלא הכא כפשטה מפרשי לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר בחצי סימניו ולענין פסק הלכה כבר כתבנו למעלה בשער מחוסר זמן גבי אותו ואת בנו אם חוששין לזרע האב אם לאו. ולענין (דף נט) למכור או ליתן נבלה או טרפה לנכרים. שניני בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר כלומר אין אנו חוששין אם שמא יחזור וימכרנה לישראל שיבוא ישראל לאכול גיד הנשה שהרי מקומו של גיד הנשה ניכר. ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישתרי דהא לא אתי למזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך ליה ומזבן ליה. וכולה שמעתין דמכריזין ושאין מכריזין בטבחא ישראל ומקולין של ישראל מיירי דמדינא כיון דטבחין ומקולין של ישראל כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טרפות דישראל ולא משום נבלות שמנבלין הנכרים בבתיהם לפעמים משום דמיעוט בהמות טרפות ונבלות שמנבלין הנכרים מיעוטא לגבי שחוטות כשרות דישראל וכיון דמדינא מותר ליקח מהן אסור למכור להן לעולם נבלות וטרפות שמא יחזור וימכרו לישראל וכדתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי. ולפי שהדבר הפסד ממון אם לא ימכרו להם נבלות וטרפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפלה טרפה או נבלה במקולין נפל בישרא לבני חילא וכל אותו היום אסור לקנות בשר מנכרי דחוששין שמא מן הנבלות והטרפות הוא. וכל יום שלא הכריזו מותר ליקח מהן ועל סמך המנהג הזה מוכרין להם נבלות וטרפות ביום שהכריזו. ומקצת מקומות חששו שאם יכריזו שמא ירגישו ולא זבני וכדאמרינן התם סבר דילמא לא זבני והנהיגו שלא להכריז לעולם ושלא ליקח מהן כלל ומוכרין להם ולא לוקחין מהן. ויש מקום שנשאר בלא שום תקנת מנהג אלא שנשאר על הדין ולפיכך אין מוכרין להם כלל ולוקחין מהן ואין חוששין שאלו טרפה היתה לא היה מוכרין להם. ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למזבן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה. ואי במקום שמכריזין כלומר ולא הכריזו אפילו שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה נכרי ומזבן לה וסבר ישראל דישראל חתכה והוציא גידה ואתי למיכליה. ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע ואי מחתך לה נכרי לא אתי ישראל למסמך עליה. איבעי אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל כלומר ואעפ"י שבמקום שאין מכריזין אין לוקחין מהן אי חזי ישראל דיהב לה ישראל חבריה אתי למיזבן מיניה דסבר אם איתא דטרפה הות מימר הוה אמר לי ישראל חברי כדי שלא אחזור ואזבון מיניה והמתרץ הזה סבור שלא היתרו למכרו במקום שאין מכריזין אלא במפרש של טרפה היא משום גזרת הרואים דאלו מכרה לו סתם חיישינן דילמא אי חזי ישראל סבר כשרה היא ואתי למיזבן מיניה דמימר אמר אי טרפה הואי מיסתפי שמא יתפס עליה כגנב ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טרפה והוא בוש ממנו והילכך מי ששולח ירך כשרה ונותנה לו במתנה אם חתוכה היא אתי למיזבן מיניה וקא אכיל לה בגידה. ואי בעית אימא משום דגניב לדעתיה. כלומר מתניתין לא משום חשש שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא משום דאיכא גניבת דעת שהנכרי יחשוב שמנוקרת היא ולכבודו עשה כן דממאי דמנח קמיה משדר ליה. ומסתברא דמדקאמר אי בעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה. דהכי קאמר אי בעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין ולשמא יתננה לו בפני ישראל לא חיישינן דאפילו נתנה לו בפני ישראל כיון דמקום שאין מכריזין הוא לעולם לא אתי למיזבן מיניה ואפילו ברואה את חברו מוכר לו או נותן לו סתם דכולי עלמא ידעינן דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן כדכתיב או מכור לנכרי אלא לא אמרו חתוכה לא אלא משום גניבת דעת וכדשמואל דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והא דשמואל לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר במעברא אמר לשמעיה פייסיה למעברא פייסיה איקפד שמואל מאי טעמא איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה בסך דשחוטה. ואי מכללא מאי הוי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא. ומהכא נמי מיתחזי לי דלית לן כלל ההיא גזרה דשמא יתתנה לו בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין אפילו במוכר או נותן סתם התירו דאם איתא טפי הוה ניחא למימר משום דאסור ליתן לו טרפה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל הוא דאיקפד. תנו רבנן השולח ירך לחברו שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה ובנכרים בין שלימה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטרפות לנכרי אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל. ולא יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר מפני שני דברים אחד מפני האנסין ואחד מפני שמא ימכור לו נבלה. ושקליא וטריא עלה ואמרינן בנכרי בין שלימה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה. במאי עסקינן אילימא במקום שמכזירין ולא הכריזו חתוכה אמאי אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה כלומר שהרי יש לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל. וסבור ישראל שניטל גיד ואתי למיכלה בגידה וכדתנן במתניתין אלא פשיטא במקום שאין מכריזין דלא אתי למיזבן מינה אימא מציעתא ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין לנכרי נבלות וטרפות אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתו למיזבן מיניה כלומר דכיון דמקום שאין מכריזין הוא הכל חוששין כשישראל מוכר לנכרי שמא נבלות וטרפות הוא מוכר לו שהרי במקום שאין מכריזין למכור לנכרי אפילו למכור לו סתם התירו וכמו שכתבתי אלא פשיטא מציעתא במקום שמכריזין ולא הכריזו. אימא סיפא אל יאמר אדם לנכרי קח לי בדינר בשר שמא ימכרו לו נבלות ואי במקום שמכריזין אם איתא דהוי אכרוזי מכרזי כלומר וכיון דלא אכרוז יומא דין בודאי לא הוה טרפה השתא במקולין ואם כן למה חושש שימכרו לו נבלה או טרפה. אלא פשיטא סיפא במקום שאין מכריזין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין בתמיהא. ופריק אביי אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין. רבא אמר כולה במקום שמכריזין רישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשהיא מקרה שלא הכריזו. מכל מקום מדברי שניהם למדנו שאפילו במוכר לו סתם מותר ולא חיישינן לשמא ימכרנה או יתננה לו (דף ס) בפני ישראל ואתי למזבן מיניה דכיון שהכריזו אי נמי שאין מכריזין לעולם אין קונין בשר נכרי ודלא כמאן דאוקי מתניתין בטעמא דגזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל ורב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל. כך מצאתי הגרסא במקצת ספרים ולפי גירסא זו אפילו רב אשי לית ליה גזרה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל אבל בשמכרה לו בפני ישראל סתם חושש וגרסא זו נראית ישרה בעיני דאי גרסינן גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל אם כן רב אשי לית ליה בהא כסברת המקשה דאמר אי במקום שאין מכריזין הא לא אתי למיזבן מיניה דאלמא לא גזרינן. ואם איתא הוה ליה למימר לעולם כשאין מכריזין ומציעתא גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ומיהו רש"י ז"ל כתב דתנא דהאי ברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבן לה מיניה אבל שולח לנכרי בביתו מי יראה ואם תמצא לומר יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבני ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גנבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמייהו ודשמואל במכירה הוה דהא שכר מעברא קא יהיב וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר. ואי נמי דלית לית גניבת דעת בגיד אלא בטרפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתניתין דתני דלא כי האי תנא דברייתא. יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא והילכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל וגרסתו לענין נבלות וטרפות אסור למכור לנכרי ואפילו שלא בפני ישראל מפני שני דברים אחד שמתעהו ואחד גזרה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל וכל שכן שאסור למכור לו סתם בפני ישראל. ולא שנא במקום שמכריזין והכריזו ולא שנא במקום שאין מכריזין ואפילו במתנה אסור לשלוח לו לביתו משום גנבת דעת אבל משום גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל לא גזרינן. ומכל מקום ליתן לו בפני ישראל אסור דשמא אתי למיזבן מיניה ישראל. נמצא מנהגנו שמוכרין טבחי ישראל במקולין נבלות וטרפות סתם לנכרי ואפילו בפני ישראל אסור וכל שכן כשמוכרין להם תרנגולין ואווזין טרפות ונבלות סתם שאסור יותר שאין סומכין באלו על המקולין אלא כל אחד שוחט לעצמו וכל שנמצא ביד ישראל בחזקת כשר הוא דטרפות ונבלות בעופות מיעוט דמיעוט הוא ביד ישראל. וכל שכן שקשה מנהגנו לפי מה שכתב הרב אלפסי ז"ל שהוא כתב בהלכות אותו לשון שנאמר בגמרא על משנתנו דגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל. ובאמת כי יש מן התמה בדברי הרב ז"ל בזה דלפי מה שפירשנו אותו לשון אינו כאביי ולא כרבא ולא כרב אשי. וראיתי להרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי הרב ז"ל וכתב זה לשונו דילמא רבא אית ליה האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וברייתא במקום שכמריזין והכריזו וליכא למיגזר בה כלל. דבמקום שכמריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנים לנכרים נבלות וטרפות הם ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטרפות וכיון דסוגיין בהנהו לישני באוקמתיה דרבא סבר הרב ז"ל שהלכה כמותו על כרחך. ואין דברי הרב מחוורין בעיני כלל במקום זה דההאי סוגיא דלעיל לא עמדה ודחויה היא מתוכה כמו שכתבתי למעלה. ועוד דקשיא לי היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל והא אמרינן בפרק השוכר שבע"א דהאי ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לנכרים ואותבינן עליה מהא דתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי. ואמרינן הדר שרייה רבא למיטחניה ולמיפיה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל. אלמא רבא לא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ורבנו תם ז"ל הקשה להנהו לישני דלעיל דמשום גזרה משום גניבת דעת ליקשי להו מהא ברייתא דהא על כרחין לא ימתוקמא ברייתא בהכין. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתניתין במפרש כשרה היא ומותרת היא ומשום הכי חתוכה לא במפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן וכל שכן במוכר ואי אמר בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למיגזר שמא יתננה לו כך בפני ישראל וברייתא רישא וסיפא בסתם והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזרה דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבן ויהיב ליה לנכרי. כעין שפרט הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה ומציעתא במפרש כמתניתין והילכך איכא משום שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן בגיד אלא תנא חדא והוא הדין לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרות. ונמצא המנהג שלנו לפי פירושו מותר דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם ואפילו בפני ישראל אבל במפרש מותרת היא וכשרה היא אסור. ומיהו אכתי קשה לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג היכי תלינן ההיא דשמואל בגניבת דעת דילמא משום גזרה היא דההיא מפרש הוה וכדאמרינן יהבה ניהליה בסך דשחוטה. ועוד דההיא דרבא דבע"א ק"ל דפת סתמא כבשר במפרש דמי דליכא מאן דמסיים אדעתיה דפת הניתן מיד ישראל ליד נכרי שנפל י"נ על החטים ואפילו הכי לא חשיבא לגזרה כלל אלא כל שלא בפני ישראל שרייה רבא לזבוניה לנכרים. והילכך מכל הני משמע לי דטעמא דגזרה דנסבי ליה באוקמתא דמתניתין ליתיה כלל דחשש רחוק הוא והיינו דלא בעי למיתלי הקפדת שמואל בהכין ותלינן ליה בגניבת דעת. ומכל מקום בנותנה או מוכרה לו בפני ישראל ובמפרש אסור ובדרב אשי בשמכרה לו בפני ישראל גרסינן כמו שנמצאת במקצת הספרים וכבר הראיתי פנים לאותה גירסא משיטת הגמרא וממנה אנו למדין דכל שלא בפני ישראל מותר ואפילו במפרש כשרה היא אלא שיש בזה משום גניבת דעת ובסתם אפילו בפני ישראל מותר ואפילו משום גניבת דעת אין בו דאיהו מטעי נפשיה וכדאיתא בגמרא. זהו שנראה לי להעמיד המנהג על ההיתר מתוך השמועות הללו. וכן נראה עיקר וברור :