תורת הבית הארוך/בית שני/שער ד

<< · תורת הבית הארוך · בית שני · שער ד · >>

השער הרביעי

השער הרביעי: במחוסרי זמן שלשהינין יש במחוסר זמן. אחד בעוף ושנים בבהמה ואלו הן אפרוח שלא יצא לאויר העולם. וכדברי ר' אליעזר בן יעקב אפילו יצא לאויר העולם עד שיתפתחו עיניו ובבהמה כל שלא שהה שמונה ימים ואותו ואת בנו: אפרוח כיצד דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב ואמרינן בפרק אלו טרפות דפליגי רבנן עליה ועד כאן (דף נד) לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו ואסיקנא התם דאינה דאורייתא אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ולענין פסק הלכה יש מי שפסק כר' אליעזר בן יעקב משום דמשנת ראב"י קב ונקי אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דשרו וכן פסק הרב בעל העיטור וכן הרב בעל התרומות ז"ל ואף שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לא אמרו אלא במשנה אבל בברייתא הרבה יש שאין הלכה כמותו. ועוד שהרי נחלקו רב ור' יוחנן בפרק קמא דביצה באפרוח שנולד ביום טוב דרב אסר ור' יוחנן שרי וקיימא לן כר' יוחנן. ועוד דבחול לכולי עלמא שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו ביומו אלא שאני תמה במה שכתב הרב בעל התרומה שכך כתב דמכל מקום נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שוחטו אין בכך כלום דאין שחיטה שייכא ביד וכן בהמה שלא שהתה שמונה ימים אמרינן בפרק החולץ ובפרק ר' אליעזר דמילה כל שלא שהתה שמונה ימים נפל אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה דאסמכתא בעלמא הוא וזה תמה דהא רב ור' יוחנן תרווייהו משמע דמודו דבחול מישרא שרי לאלתר כדאמרן ואע"ג דאינהו נמי פליגי התם בעגל שנולד ביום טוב ור' יוחנן שרי אפילו ביומו וקיימא לן בבהמה דכל שלא שהתה שמונה ימים הרי זה נפל התם בדלא קים לן שכלו חדשיו כדאיתא בגמרא ופלוגתייהו דרב ורבי יוחנן בשכלו חדשיו. ועוד קשה דאם איתא כיון דאיסור מדאורייתא משום נבלה למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ מי סני נבלה דכתיבא באורייתא ומצאתי לרב בעצמו שהרגיש בקושיא זו ודחק עצמו בתירוצא דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור וזה דחוק בעיני הרבה. ועוד נראה לי דביצת עוף טמא שריקמה אינה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ שאלו אתה בא לאוסרה אי אפשר לך לאוסרה אלא משום שרץ העוף. והרב ר' משה בר מיימון ז"ל כתב כן דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף ואני אומר שאינו לוקה עליה לא משום שר העוף ולא משום השרץ השורץ על הארץ ותדע דהא בההיא שמעתא דבפרק אלו טרפות משמע דאין לוקה עליה משום שרץ העוף מדאסמכו אפרוח של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכא אקרא דשרץ העוף דדמי ליה טפי אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ ואמרינן בשילהי פרק אלו טרפות נמי כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין אלמא כל היכא דלא נפקי לאויר העולם אינן אסורין משום שרץ העוף ואעפ"י שעתידין לפרוח ומשום שרץ השורץ על הארץ נמי נראה לי שאינו לוקה ותדע לך מדאמרינן בפרק אלו טרפות חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ ואמרינן התם למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ואם איתא אכתי מאי נפקא לן מינה דהא אפילו דעוף טמא אם ריקמה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ אלא מכאן נראה לי דדוקא בביצת השרצים הוא שלוקה בשריקמה כמו שהולכין בה אחר ריקום לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב. וילפינן לה מדכתיב השרץ מה שרץ שריקם אף ביצה שריקמה אבל בביצת עוף טמא בשריקמה אינו לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. ומכל מקום באפרוח של ביצת טהורה עד שלא יצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרן. בבהמה כיצד כל שלא שהה שמונה ימים הרי זה נפל במה דברים אמורים בשלא כלו לו חדשיו אבל כלו לו חדשיו מותר מיד. דתניא רבן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. שמונה ימים בבהמה אינו נפל ואיבעיא לן עלה בפרק ר' אליעזר דמילה מי פליגי רבנן עליה דרבן גמליאל או לא אם תמצא לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו תא שמע עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב אלמא פליגי ודחינן לעולם לא פליגי והכא במאי עסקינן שכלו לו חדשיו כלומר אחר שכלו לו חדשיו נפק ליה מנפל ולכולי עלמא שרי ואמרינן עוד תא שמע ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן ודחינן הכא נמי שכלו לו חדשיו תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. שמונה ימים אלו שאמרנו לענין אסור אכילה לצאת מידי ספק נפל לא שמונה ימים ממש אמרו כלומר דליל שמיני אסור אלא כל שנכנס משהו בליל שמיני יצא מכלל נפל ומיום השמיני דכתב לומר דבלילה אסור לענין הקרבה הוא דכתיב לפי שאין לילה ראוי להקרבה וכדאמרינן בפרק אותו ואת בנו. ר' אפטוריקי רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא בלילה חזי וכתיב מיום השמיני והלאה הא בלילה לא חזי הא כיצד לילה לקדושתו ויום להרצאתו. ובפרק ר' אליעזר דמילה נמי אמרי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לביה בריה דרב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו לאורתא הוה אכלינן מיניה אלמא כל שיצא משביעי ונכנס בליל שמיני מותר :

אותו ואת בנו כיצד אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד שנאמר ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ולא חייב הכתוב אלא בבהמה אבל בחיה או עוף לא דשה אמר רחמנא ולא חיה או עוף. דתנו רבנן שור ולא חיה והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו חיה שהיא במצות כסוי אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו תלמוד לומר שור ולא חיה שה ולא עוף. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינן באם על הבנים הרי היא במצות אותו ואת בנו עוף שהוא באם על הבנים אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו תלמוד לומר שה ולא עופות. יום זה האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה דתנן בפרק אותו ואת בנו יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה ותניא בברייתא את זו דרש ר' שמעון בן זומא לפי שכל הענין שלמטה ושלמעלה אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן תלמוד לומר יום אחד נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף אותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. מחוסר זמן זה אינו כמחוסרי זמן הכתובין למעלה שאם עבר ושחטן קודם זמנן אסורין אבל לא משום מחוסרין זמן שאין מחוסר זמן אסור להדיוט ולפיכך מי שעבר ושחט אותו ואת בנו ביום אחד שניהן כשרין דתנן השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהן כשרין ואע"ג דכתיב לא תאכל כל תועבה. ואמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אקשינן בפרק כל הבשר אותו ואת בנו ליתסרו דתעבתי לך הוא ופרקינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן מכלל דלהדיוט שרי. ולענין אותו ואת בנו אם נוהג בין בזכרים בין בנקבות או בנקבות ולא בזכרים פלוגתא דחנניה (דף נה) ורבנן דתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים חנניא אומר נוהג בין בנקבות בין בזכרים. ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן ומסיק בברייתא יכול יהא נוהג אותו ואת בנו בין בזכרים בין בנקבות אמר קרא אותו אחד ולא שנים אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים אינו נוהג אלא בנקבות אף כאן אינו נוהג אלא בנקבות ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו וחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן התם אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה כלומר שאמותיהן סוסים אעפ"י שאביהן חמור לא אמרינן אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס וטעמא דכלאים בשני מינין מוחלקין תלנהו רחמנא דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה כלומר הנולדים מן סוסיא ומן חמרתא ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פירדות אחת הן מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא וכלן חד מינא. ואיבעיא לן ר' יהודה מיפשט פשיט ליה דאין חוששין לזרע האב או ספוקי מספקא ליה מאי נפקא מינה להביא פרד עם האם כלומר להרביעו עליה או למשוך עמה בקרון דאי אמרת מיפשטא ליה דאין חוששין לזרע האב מותר ואי אמרת ספוקי מספקא ליה אסור ואמרינן תא שמע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרד עם האם שאסור שמע מינה ספוקי מספקא ליה שמע מינה. ואמרינן תו התם אמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודניתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל כלומר כשיביא לו פרדות למשוך הקרון שיהו דומות זו לזו בקולן ובאזניהן ובזנבן כדאמר אביי עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא ואמר רב פפא רבן אודניה וזוטר גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא כלומר מדסמך ר' אבא על סימנין אלו באיסור כלאים דאורייתא שמע מינה קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא ומדבעו דדמיין להדדי שמע מינה דאין חוששין לזרע האב סבירא ליה דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחת הן. ואיכא מרבוותא דסברי דמדקאמר הכא גמרא אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב שמע מינה דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין ועל דא הן סומכין למיפסק דאין חוששין לזרע האב כלל ואין להקל ואין להחמיר דמעשה רב. וכן דעת בעל הלכות ז"ל אלא דאינהו מקשו היכי משמע גמרא מהא דר' אבא דסבירא ליה דמיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא קאמר. ואינהו מתרצי לה דהכי קאמר כי מעיילת לי כודניתא בריספק עם חמרא או עם סוסיא עיין דדמיין לחמרא או לסוסיא דאלמא מדמייתי פרי עם האם מיפשט פשיטא ליה. ולי נראה דלשון כי מעיילת כודניתא עין דדמיין להדדי אינו מתיישב כלל לפירוש זה דכודניאתא תרתי משמע עליהן הוא אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר ומאי דדייקי מלישנא דאין חוששין דאין חוששין כלל קאמר ליתה דהא אמרינן לעיל אמר שמואל זו דברי ר' יהודה סתימתאה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואפילו הכי אסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה ובכולי שמעתין בפלוגתא דרבנן ור"א חוששין ואין חוששין נקטינן ואפילו הכי אסיקנא דכלהו ספוקי מספקא להו וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' אבא לחומרא קאמר. תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר ורבנן זה הבא מן התיש ומן הצבי. ואמרינן במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ואסיקנא לא נצרכה אלא בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה דרבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ור"א סבר אין חוששין לזרע האב ושקלינן וטרי' עלה טובא ואסיקנא דבין לר"א ובין לרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא ובשה ואפילו מקצת שה פליגי ומשכחת לה בין בצבי הבא על התישה בין בתיש הבא על הצביה בצבי הבא על התישה למלקות בתיש הבא על הצביה לאסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור. ור"א סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ופירוש תיש שבא על הצביה כגון שבא על הצביה והוליד בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה כדאוקימנא לעיל דאלו תיש שבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולבנה לכולי עלמא מותר וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תיש שהוא פטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ופטור ומותר קאמר דמנא תיתי לאיסורא דהא תניא בברייתא שור ולא חיה שה ולא עופות והא דקאמר הכא צבי הבא על התישה ולא פירש לישנא קיטא הוא ואדמאי דפרישנא לעיל סמך. ודאמרינן נמי בצבי הבא על התישה למלקות. רבנן סברי נהי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ור"א סבר איסור הוא דאיכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות מיהא ליכא דילמא חוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה לא אמרינן הא נמי בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן דאלו בצבי הבא על התישה וילדה בן ושחיט לה ולברה דכולי עלמא חייב כדאמר ר' חסדא לעיל דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפירש אותה כצורתה שכ"כ ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ואם פירש הרב ז"ל הא דאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור דפטור ממלקות קאמר אבל איסורא איכא גם זה תמה דכיון דשור אמר רחמנא ולא צביה מנא תימרא לאיסורא. ולענין פסק הלכה באותו ואת בנו אם נוהג בזכרים או לא כתב הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתא לדחנניה דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת כודניתא בריספק עיין דדמיין להדדי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזלות יצחק ושמעון ושמעיה אומרין הלכה כרבי יהודה בפרדות והלכתא כר"י דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר שאם יתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתיה לדחנניה. והר"ז ז"ל נראה ששמע מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב כלל בין להקל בין להחמיר מדשרי אותו ואת בנו בזכרים ואע"פ שנודע ודאי שהוא אביו וכתב ולי נראין דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה הלכה כחנניה באותו ואת בנו לענין איסורא אבל לגבי מלקות לא וכר' יהודה בפרדות לחומרא דהא אסיקנא בגמרא ספוקי מספקא ליה הילכך פרד עם האם אסור ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא להו וכדפריש רב פפא בגמרא נקטינן בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובמתנות ובפרדות ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא היא כרבי יהודה וכיון דנקטינן בכל דוכתא לחומרא הא דאמר רב משרשיא בפרק בהמה המקשה לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה הלכה היא והוא הדין לזכר מעליא דאזיל אבן פקועה ולאו לאפוקי מדר' יהודה אתא רב משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה. וכן כתב רבנו תם ז"ל דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקא להו לכולהו הילכך בענין אותו ואת בנו נמי אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו. מיהו נראה דסבירא להו לרבנו תם ז"ל דרבנן דחנניה דאותו ואת בנו היינו רבי יהודה והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים אמלקות קאמר אבל לענין איסורא מיהא כולהו אודיי מודו דאסור מספיקא דילמא חוששין לזרע האב ולא כדברי הר"ז ז"ל שכתב תנא קמא דאותו ואת בנו דחנניה תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה הוא דאתא. ולדברי רבנו תם ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד יש לו תקנה ודלא קאמר סתם יש לומר משום דלא פסיקא ליה דרבי אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דילמא מיפשט פשיטא ליה כדהוה משמע דגמרא מעיקרא וכשנמצא לומר דר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה הא דרב משרשיא לכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך איפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה בענין אותו ואת בנו ובענין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו דהא מדרש קא דריש ומדינא קאתי כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו בזכרים וכו' אחר שחילק הכתוב יש בדין לזכור ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי בנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. אלמא ודאי מיפשט פשיטא ליה באותו ואת בנו מיהא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו רבי יהודה ולענין אותו ואת בנו פשיטא ליה אלא דבעלמא אסתפקא ליה אי ילפינן מאותו מאת בנו כשם שלענין אותו ואת בנו אין חוששין בעלמא נמי אין חוששין או דילמא מדאיצטריך רחמנא באותו ואת בנו לומר דאין חוששין שמע מינה בעלמא חוששין וחנניה סתם לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים משמע דאלמא חוששין לזרע האב מדגלי רחמנא גבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות וקיימא לן כר' יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל לגבי אותו ואת בנו דהתם מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כדדריש מקראי ושמא זו היתה סברתו של רבנו אלפסי ז"ל דאמר דליתא לדחנניה באותו ואת בנו ולא משום דקסבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר והרב בעל הלכות ז"ל סביר ליה מדר' אבא דמיפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל וכבר כתבתי למעלה דהא דרב אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקא אמר. ולדברי רבנו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו כר' יוסי דאמר בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות וכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מדר' אליעזר ובר מחלוקתו. והלכה למעשה יש לחוש באותו ואת בנו אפילו בזכרים כדברי האוסרים כמו שכתבנו למעלה. ואותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל והבא מתיש וצביה כגון תיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט אותו ואת בנה מסתברא דאפילו איסורא ליכא דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אבל תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב באותו ואת בנו הכא נמי אסור לשחוט לכתחילה וכדברי חכמים דר"א דאמרי שה ואפילו מקצת שה אמרה רחמנא וצבי הבא על התישה וילדה בן לכולי עלמא יש בו משום אותו ואת בנו משום דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו אבל אם הבת ילדה בן אינו אסור לשחוט אותו והבן אלא לחכמים דר"א לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב וכבר כתבנו דחוששין מספק. אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בשחיטה אבל בלא שחיטה לא שנאמר לא תשחטו ביום אחד ולפיכך שנינו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו לפי שכל אלו אינן שחיטה אבל השוחט ונמצאת טרפה שחיטה היא ולפיכך שנינו השוחט ונמצאת טרפה חייב משום אותו ואת בנו. ולא שנא שחט אותו ואחר כך בנו ולא שנא שחט בנו ואחר כך אותו חייב. וכן לא שנא שחט אדם אחד את שניהם ולא שנא ששחט זה האם וזה הבן דתניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד אחד שוחט פרה ואחד שוחט אמה כלומר לאחר שחיטת הפרה דהוא בנו ואותו ואחד שחט בתה כלומר של פרה דהוא אותו ואת בנו שנים האחרונים חייבין דאלמא לא שנא בין אותו ואת בנו בין בנו ואותו לעולם חייבין ואקשינן והא מיבעי ליה דאי כתב רחמנא לא תשחט הוה אמינא חד אין תרתי לא. כלומר עד שישחוט אדם אחד אותו ואת בנו אבל זה פרה וזה בנה לא כתב רחמנא לא תשחטו דאפילו תרי נמי ופרקינן אם כן ליכתוב רחמנא לא ישחטו מאי לא תשחטו שמע מינה תרתי. חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהם שאין שחיטתם שחיטה שרוב מעשיהן מקולקלים אבל אם שחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם דתנן בפרק כסוי הדם חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינם לבין עצמן פטורין מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן בינם לבין עצמם ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן וקיימא לן כר' מאיר דאמר עלה בגמרא שלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כרבי מאיר ואקשינן אטו כרבנן מי לא אורי ואסיקנא דהא דאורי כר' מאיר היתה אחרונה. הלוקח בהמה בכל זמן ובכל (דף נו) מקום אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן אלא הולך ושוחט ואינו נמנע דתנן בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיע ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. ואמרינן בגמרא תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע :