תורת הבית הארוך/בית שני/שער ב
השער השני
[עריכה]השער השני: בשיעור הכשר השחיטה: תניא ר' אומר כאשר צויתיך ואכלת מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ותנן בפרק השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא שנים בבהמה לכתחילה אמאי לא כמה נישחוט וליזיל. ופרקינן אב"א אאחד בעוף ואב"א ארוב שנים בבהמה. ולומר לכתחילה בעיא בין בעוף בין בבהמה כל שנים ומדרבנן דילמא לא אתי למישחט רובא. אבל מדאורייתא אפילו בבהמה סגי ליה ברוב שנים ואפילו בקדשים ואם לא גמר כל שנים אפילו פסול מדרבנן ליכא אלא שמצוה מדרבנן למידק וכדאיתא התם בפרק השוחט בגמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וכ"ש בחולין. ובעוף נמי באחד כדאמרינן התם תני בר קפרא וזאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנין א"א שכבר הוקש לדגים לפטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ואמרינן התם דרש עובר גלילא הבהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב' סימנין עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום. רוב זה שאמרנו כמה שיעורו. גרסינן בפרק השוחט איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה לא תשייר רובא ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שחוט רובו. ואקשינן עלה דרב ממתניתין דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב אמאי פסולה כשרה היא ופריק מדרבנן דילמא לא אתי למשחט רובא. ואקשינן עליה תו תא שמע מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר ואמאי כשר ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טרפה היא ואסיקנא דכולי עלמא לגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב ואינה כשרה עד דאיכא רוב הנראה לעינים. פירש רוב המשוער ונמצא יתר החלק הנשחט על המשויר אפילו כמלא השערה ולא רוב הניכר קאמר כאותה שאמרו בברכות רובא דמינכר בעינן דהתם אמרו רובה דמינכר והכא אמרו רוב הנראה לעינים וכלפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב שאף על פי שאינו נראה לעינים אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב. אמרו כאן לא רוב הנראה ללב כאלו הוא אלא רוב ממש המשוער והנראה לעינים. והכין תנינן בתורת כהנים ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין חציו לרובו כמלא שערה. תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסול ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריכין לומר בבהמה. ואחד זה שאמרנו בעוף לא שנא ושט ולא שנא קנה דאחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה דאמר אחד המיוחד שבסימנין ומאי ניהו ושט הא איתותב כדתניא גבי מליקה כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו אלמא או האי או האי. ול"ת התם דוקא משום דאיכא שדרה ומפרקת דהא עבד רבא עובדא גבי שחיטה נמי כי האי דההוא אווזא דהוות בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחוט ניבדקיה והדר נישחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כלומר משום דעור חיצון אדום והילכך אין לו בדיקה לא בדרוסה ולא בנקב שאין אנו יודעין לו מקום ידוע כי הכא. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר ניהפכיה לושט וניבדקיה אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. אלמא אפילו בשחיטה ושט או קנה והכין הלכתא. ורוב זה שאמרנו בין שיהא במקום אחד בסימן בין שיהא במקומות הרבה בהיקף הסימן ובלבד שיהא רוב חללו והיקפו של סימן שחוט ואעפ"י שאין כאן שחיטה מפורעת דגרסינן בפרק השוחט אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט בשנים ושלשה מקומות כשרה כי אמרתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת ולית הלכתא כוותיה דהא איתותב ר' אלעזר ממתניתין דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין ואפילו אחד למטה ואחד למעלה שחיטתן כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת. כלומר דמשנתינו בשני סכינין ושני בני אדם היא ואע"ג דדחי ר' ירמיה ואמר משתינו בסכין אחד ושני בני אדם דחייה בעלמא היא דהא אקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אי אמרת בשלמא בב' סכינין ושני בני אדם איצטריך דמהו דתימא ניחוש דילמא סמכי אהדדי האי לא אתי למישחט רובא והאי לא אתי למשחט רובא אלא אי אמרת בסכין אחד ושני בני אדם שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה. ורבי אבין דדחי תני שמא ידרסו זה על זה דחייה בעלמא היא דאיהי גופיה אקשי עלייהו מדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת ואע"ג דאיהו מותיב ומפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס הני שנויי בעלמא אינון ואנן אדרב יהודה אמר רב ואדרב אלעזר ואדרב סמכינן. ועוד דהא עבד בה ר' יצחק עובדא דגרסינן התם ההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות על רב יצחק שקל משופריה שופרי מיניה אמר ליה ר' זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם. ופירוש בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט מקצת חלל הסימן כלפי פנים הרואין את הקרקע וחזר ושחט מן הצד ועוד חזר ושחט מקצת כלפי פנים הרואין את הצואר דכיון דנשחט רוב חלל ורוב היקפו של סימן אעפ"י שהחתכין אינן דבוקין זה בזה וליכא שחיטה מפורעת כשרה וכן אין חוששין שיהו כל החתכין בהיקף שוה בסימן אלא אפילו היה האחד למעלה כלפי הראש והאחד למטה כלפי החזה. וכ"כ רב אחא משבחא בסדר בהעלותך וז"ל היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשרה ור"ח ז"ל שפירש כגון ששחט את הקנה למעלה ואת הושט למטה או בהפכו אינו מחוור דא"כ בשני מקומות משכחת להו שלשה לא משכחת להו ומכל מקום הענין אמת וכדתניא שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה או ושט למעלה וקנה למטה שחיטתו כשרה. ורש"י ז"ל פירש בשנים ושלשה מקומות שחתך כאן מעט ולמעלה ממנו מעט ולמטה ממנו מעט כלומר וכולן בצד אחד מן הסימן וא"א לומר כן דאם אין באחד מן החתכין רוב אין כולן מצטרפין דהא לא אישתחיט סימן לא רוב חללו ולא רוב היקפו. והפירוש הראשון עיקר. ושחיטה העשויה כקולמוס נמי כשרה כדאמרינן בדרב אבין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס. והיא העשוי במדרון וכן שחיטה העשויה כמסרק וכולה במקום שחיטה כשרה. דגרסינן בפ"ק דחולין איקלע רב נחמן לסורא בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דר' אלעזר בר מיניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינן דילמא במקום שחיטה. ואי מקום שחיטה מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל. מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשרה לא שנא שחט במקום נקב והשלימו לרוב ולא שנא שחט מעט ופגע בנקב כדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין בעא מיניה רב כהנא מרב יהודה שחט במקום נקב מהו אמר ליה כשרה שחט ופגע במקום נקב מהו אמר ליה פסולה אזל אמרה ר' אבא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה ומאי שנא שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט נכרי וגמר ישראל שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי. כלומר לגלג עליו כאלו חלק בענין זה בהביאו משל לדבר זה בין התחיל נכרי לגמר נכרי ובלא טעם דאין הנדון דומה לראיה אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי דבשלמא התם גבי נכרי מדהוה ליה לישראל למשחט כוליה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דנכרי נפקא הילכך אסירא אלא הכא מישחט שחטה מה לי שחט במקום נקב מה לי פגע בו נקב. וכבר כתבתי זה יותר בארוכה בשער מי שוחט. רוב זה שאמרנו שהשחיטה נכשרת בו אעפ"י שרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב אפילו הכי אין סומכין בכך על זה עד שידע בבירור שנשחטו רוב הסימנין ובהכשר. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק מאי א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. והילכך צריך הטבח לבדוק הסימנין ולראות בעין שנשחטו ואין אומרים כיון דהחזיר סכין על כל הצדדין חזקה כולן נשחטו דפעמים שהסימנין נשמטין אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו ומן הספק אי אתה רשאי להתיר מה שהוא בחזקת איסור. ולענין וורידין תנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ותניא בברייתא שני חצאי סימנין בעוף פסולה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. מהכא שמעינן דלר' יהודה פסולה עד שישחוט את הוורידין ובהדיא תנן בתוספתא ר' יהודה אומר לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין. ולא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד דגרסינן התם אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. דטעמא דר' יהודה בוורידין משום דם הוא ואינן טעונין שחיטה ואין בהן לא משום דרסה ולא משום שהייה דבעי ר' ירמיה וורידין לר' יהודה שהה בהן ודרס בהן מהו אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' אלעזר ואמרי לה הכי אמר ההוא סבא לר' אלעזר הכי אמר ר' יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בשעת שחיטה וכשרן. ולמה בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה חאים דם ונפיק לאחר שחיטה קריר. והילכך כל שהוא מפרכס עדיין חאים דם ומנקבן ודיו. וקיי"ל כרבי יהודה דאמרינן בברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה. והיכא דלא חתכן בשעת שחיטה או סמוך לה עד שלא יתקרר הדם אין צולין אותו כאחד ואין צריך לומר שאינו מבשלו עד שיחתכנו אבר אבר אבל אם מנתחו אבר אבר מותר דלא גרע מבהמה דכיון שמנתחה אבר אבר אין צריך נקיבת הוורידין. ולא אמרו בעוף אלא מפני שדרכו לצלותו כולו כאחד אינו רשאי שלא לשחוט את הוורידין ואפילו בשדעתו לחתכו אבר אבר דחוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחד. ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא ביודע בבירור שנשחטו הוורידין ואם צלה בין עוף בין בהמה כולן כאחת ולא חתך הוורידין בשעה שהדם הם הרי אלו אסורין באכילה וכמו שכתבנו וכדקתני בברייתא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין. ולא פוסל לעולם ואפילו בחתיכת אבר אבר קאמר אלא בשעבר וצלה או בישל כמו שאמרנו. ויש לי לשאול אפילו עבר וצלה למה אסור ולמה פסול והא אמרינן בפרק גיד הנשה האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי אותביה אגומריא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שייבא ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה. והלכתא מישאב שאיב ליה וכן ביעי וכן מזריקי. וניחא לי דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא אבל חוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטה בהו נורא כולי האי דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי והילכך אסור. עוד יש לי לשאול מכל מקום מאי דנפיק כבולעו הבשר כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא ומאי דלא נפיק הוה לי דם האיברים שלא פירש ואפילו מצות פרוש אין בו דאי בעי למיכל באומצא שפיר דמי. וניחא לי הא נמי דהכא משום חוטי דם הוא דאסיר וההוא לאו דם האיברים מיקרי דכמונח בכלי דמי ולא אמרו דם האיברים אלא בדם שבתוך הבשר שאין בעין כלל. עוד יש לי לשאול כיון דבשלא חתך את הוורידין פסול עד שיחתכנו אבר אבר אם כן למה אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואומצא היינו בשר חי בלא מליחה דאלו במליחה בשבת מי שרי והא איכא משום מעבד. ואיפשר לומר דהתם בשחתך את הוורידין דוקא ודאמרינן נמי בפרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואיבעי למיכל מינה באומצא אסור דמשמע הא בשלא שבר מפרקתה שרי ואע"ג דאין צריך לשחוט בה את הוורידין ההיא נמי בדחתך בה את הוורידין היא הא בסתם בהמות דלא שחט את הוורידין לעולם אסור באומצא אלא אם כן מולחו יפה יפה או שצלאו על גבי האש. וזה דחוק דבסתם בהמות אמרו וסתם בהמות בשלא שחט את הוורידין הן הואיל ואינן צריכות לכך ואפילו לר' יהודה. ולפיכך נראה דבשאמרו ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין לא פוסל לגמרי קאמר אלא פוסל בלא ניקור חוטין של דם שבו ותדע לך דהא ע"כ לא פוסל לגמרי קאמר דהא איכא תקנתא בחתיכת איברים ואף אני אומר דאיכא תקנתא בניקורי חוטי דם ואפילו לאחרצלייה דמאי אמרת הא קא פלטי חוטין ובלע בשרא הא קיימא לן גבי מוליאתא כבולעו כך פולטו ומה שבלע הבשר הרי הוא פולט באור. ואלא מיהא מסתברא דכשהוא נוטל חוטין אחר צלייה צריך שיטול מן הבשר עם החוטין דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטין קצת דם בבשר ואין כח חמימות הבשר לפלוט מה שבלע אחר שנסתלק מן האור והוה ליה חם לתוך חם ודם אינו מפעפע הילכך צריך ליטול חוטין ויטול את מקומן. ואם איתא להאי סברא הא דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו. ואיכא מאן דאמר בפרק כיצד צולין בפסח שני דטעמא משום דכבולעו כך פולטו. קורעו ומוציא את דמו ונוטל את מקום הדם קאמר. ואם בשלו בקדרה משערין בכל חוטי דם שבו ובדידהו משערינן דמאי דנפק מינייהו לא ידעינן. ולבשל עוף שלם בקדרה ואפילו בששחט את הוורידין יש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא לצלי הוא דסגי ליה בשחיטת וורידין אבל לקדרה לא עד שיחתוך כל חוטין שבגוף. ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת וורידין בעוף ואפילו הכי לא סגי ליה בלא חתיכת חוטין שבגוה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה חמשה חוטין הן תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה ודלועה משום דמא והני תרי לאו דוקא אלא אפילו הני קאמר ולרבותא נקטינהו משום דהני מיקרבי לוורידין ואפילו הכי לא סגיא להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכן כתוב באיסור משהו לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני. ואי אפשר לומר דמנינא דהתם לאו דוקא. וכדאמרינן בקדושין גבי ארבעה מעניקין להן וכן בסוטה גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא חדא דכל היכא דתנא ושייר לא שתיק גמרא מינייהו ואקשויי קא מקשי ותו יכא והא איכא הכי והכי. ותו דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דאלמא כי היכי דתלתא משום תרבא דוקא תרי דמשום דמא נמי דוקא. ותו דאי לא תימא הכי היכי תלי מנין מועט למרובה ומרובה למועט דהא חוטי טפי טובא מדתרבא אלא מסתברא לי דהתם תרי דוקא וטעמא איכא ומילתא פסיקתא קאמר בין שחט את הוורידין בין לא שחטן. ומשום דהנהו תרי לא שפכי דרך וורידין כשאר חוטין שבגוף והילכך לא סגיא בחתיכת איברים עד שהוא מחתך בגופן בין בעוף בין בבהמה אבל שאר חוטין שבגוף לא צריך לא בעוף ולא בבהמה כל שמחתך את הוורידין בשעת שחיטה או שחתך אבר אבר לאחר שחיטה. ודקאמר הכא הואיל וצולהו כאחד לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה. ואי נמי קמשמע לן דאפילו לצלי בעי ר' יהודה חתיכת הוורידין ולא אמרינן נורא מישאב שאיב בכל כי הא כדאמרן. וכן נהגו לבשל עוף שלם בכל מקום ולא ראינו לאחד מן הגדולים שנהגו בהפך מזה ומנהגן של ישראל תורה היא. וגרסינן בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה צבור נוהג ונהוג כן. כיוצא בו אמר הלל בפסח שני הנח להם לישראל אעפ"י שאינן נביאים הם וכו'. ולענין השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באיברים ואיבעיא לן מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא תיקו. כך היא גרסת הספרים וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ומינה שמעינן דדוקא באומצא מספקא ליה הא לקדרה כיון דמלח ליה שפיר דמי דאע"ג דנעקר דם ממקומו ונבלע במקום אחד יוצא הוא על ידי המלח ולא גרע מבישרא דאסמיק דאף על גב דנצרר הדם בחתיכה ומליחה אפילו לקדרה שפיר דמי והוא הדין לצלי ובלא חתיכה ובלא מליחה וכדאיתא בפרק גיד הנשה. אבל רש"י ז"ל לא גריס באומצא אלא הא דידיה אי בעי למיכל מיניה וסלקא בתיקו ואסורה לעולם ואפילו לצלי ואפילו במליחה. והרמב"ן ז"ל הכריע כגרסת הספרים מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן אלא ודאי לקדרה או לצלי שפיר דמי. ומשום הכי לא נקט ומאכל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן דאומצא לא שכיחא וסלקא בתיקו ובאומצא מיהו אסור. ועיקרא דמילתא תמיה לי בעל כרחין האי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא דאי בדאית ביה חוטי דם אסור דהא סתם שוחט את הבהמה לא שחט את הוורידין כדאמרינן לעיל אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. וכל שלא שחט את הוורידין בשר שיש בו חוטי דם אסור וכיון דהאי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא אמאי אסור דהא דם האיברים הוא וכל שלא פירש הרי זה מותר. וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר והוה לי דם שפירש ממקום זה ונבלע במקום זה וכל שכיוצא בזה כפירש לחוץ הוא ולישנא דמבליע דם באיברים הכי משמע :