תורת הבית הארוך/בית שביעי/הכל
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/הקדמה (עריכה)
הבית השביעי - בית הנשים
[עריכה]הקדמה
[עריכה]בית הנשים: אמר שלמה בר אברהם ז"ל לבן של ראשונים כפתחו של אולם לביא וליש מהם צדיק יסוד עולם מהמונם אענה ואחת מקולם לא ידע אנוש ערכם ודרכם גם מעיני חכמים נעלם אף כי אנכי אענם ואכנס במחיצתם ואצלם וכבר קדמו שרים וטחנו הרים להרים מכשול מדרך העם ולמדו דעת את העם ויצא בעולם טבעם לשמור את משמרת הבית מסח לבל יהיה עת דודים קן משלח ואמנם מפני שהדברים לכל מסורים בחדרי חדרים ואין הכל בקיאין לחפש בחיבורים ופעמים יהיו הענינים המבוקשים כגרגרים המתלקטים בין העמרים ופעמים ירבו המתאוים להיות הענינים לפניהם מדרך החקירה רחבים על כן ראיתי וימלך לבי עלי לעשות המלאכת הזאת על הדרך הזה רחבת ידים ואם היא יקרה ממני אדחק ואכנס שהכל מסייעין למלאכת שמים ואחבר בו מאמר אחד כולל שתי הבקשות האלה וראיתי לחלק המאמר לשערים ולכתוב כל ענין וענין בשער בפני עצמו ואכתוב כל ענין בארכה ואחקור עליו מצד הגמרא ודברי הראשונים כדי לעמוד על אמיתת הענינים בעזר העוזר מצד החקירה דרך משא ומתן עד שימצא המעיין החוקר בשער מן השערים מאי זה צד באתי ליפסוק בפסק מיפסקי הענינים הבאים בשערים האלה ואצטרך לעתים לכתוב הלכה אחת בשנים ושלשה מקומות לפי מה שבא באותה הלכה מן הענינים שאני צריך לדבר בהם לפי שיש הלכה כוללת או רומזת ענינים רבים ויביא ההכרח לזכור אותה בכל מקום שאזכור אותו הדין או אותו הענין כך אכתוב כל הדינין דרך קצרה כל ענין וענין בשער בפני עצמו למען ירוץ קורא בו וימצא הענין שירצה לעמוד עליה דרך קצרה אם ירצה להשען על מה שראיתי אני להשען עליו.
וחלקתי המאמר הזה לשבעה שערים :
- השער הראשון: מראות הדמים.
- השער השני: הפרישה.
- השער השלישי: הווסתות.
- השער הרביעי: הכתמים.
- השער החמישי: הבדיקה והספירה.
- השער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר.
- השער השביעי: ??
- השער הראשון מראות הדמים. אזכור בו הדמים האסורים בכלל ואפרוט מהם הדמים לבד שאנו נוהגין בהם היתר עכשיו ולא אכניס עצמי להאריך במראות הדמים לפי שאין אדם בקי עכשיו במראות וכל דם שתראה אנו נוהגין בו איסור.
- השער השני הפרישה אכלול בו שלשה ענינים: האחד לבאר אם צריכה בדיקה בכל עת שהיא עוברת לשמש את הבית אם לאו. ולא אפשר בשער הזה הבדיקה מה היא לפי שזה מכללי שערי הבדיקה והספירה ושם יתבאר בעזרת השם. השני הדברים הגורמין לפרש מאשתו ואעפ"י שאינה מרגשת בדם כגון שתבעוה לינשא וניפייסה וכגון עונה אחת סמוך לוסתה כגון הרואה דם מחמת תשמיש שהיא אסורה לאחר שלשה פעמים כמו שיתבאר. וכן בועל את הבתולה שהיא אסורה לאחר גמר ביאה ראשונה ואעפ"י שלא הרגישה בדם ולא אכלול עם זה חושי הוסתות ר"ל הזמנים שהיא צריכה לחוש לוסתה ולפרש ממנה מפני שזה מכלל שער הווסתות ומשם יראו דינין אלו. השלישי מה הן הדברים שנוהג בהן הפרישה בין בזמנים אלו בין בזמן שהיא סופרת. ואכלול עם זה כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה הבעל אבל לא אכניס עצמי לכתוב הזמנים שאדם חייב לפרוש מאשתו שלא מחמת נדה שאין המאמר הזה אלא לשאר דיני הנדה בלבד.
- השער השלישי הווסתות אכלול בו שני ענינים. האחד לבאר אי זה וסת קבוע ואי זה וסת שאינו קבוע. והשני חושי הווסתות ואכלול עם זה הווסת שחוששת לו סמוך לזמנו ואעפ"י שאינה מרגשת עדיין בדם ואי זה שאינה חוששת לו.
- השער הרביעי הכתמים אכלול בו שני ענינים. האחד הכתמים הנמצאים בין על בשרה בין על בגדיה ואינה מרגשת בהן. ואכלול עם זה הכתמים הנמצאים בעד שהיא בודקת בו בין בעד הבדוק בין בשאינו בדוק. השני הדמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת אם מן המקור שחזקתו טמא ואם משאר המקומות הטהורים כבועל את הבתולה או שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד. ואכלול עם זה המשמשת וראתה דם בשעת תשמיש מפני שזו סוף דינה בבדיקה אם יש לה במקור אם לאו. וכגון האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם בספל וכיוצא באלו שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפילו בא לטמא אינן מן הוודאי אלא מן הספק. וכל מה שאינו נאסר אלא מן הספק הרי הוא בכלל כתם.
- השער החמישי הבדיקה והספירה. אכלול בו שלשה ענינים האחד הזמנים שהיא צריכה לבדוק עצמה אחר שראתה כגון להפסק טהרה ולספירת השבעה ימי נקיים. והשני מהו עיקר הבדיקה הזאת אם בדיקת חורין וסדקין או אפילו בדיקה כל דהו בלא שיבדוק חורין וסדקין. והשלישי כיצד סופרת ומאי זמן סופרת ומה הן הדברים הסותרים ספירתה ושאינה סותרין אותה.
- השער הששי היולדת והיושבת על דם טוהר אכלול בו שלשה ענינים. האחד הדברים שחשב עליהן משום ולד מן הוודאי או מן הספק ושאינה יושבת עליהן משום ולד אלא משום נדה בלבד. והשני מהו שנקרא דם טוהר ומתי תתחיל לספור לישיבת דם טוהר ובמה הדבר תלוי אם בהפסק דם וימים וטבילה או אפילו בלא הפסק דמים ראשונים. והשלישי דין יושבת על דם טוהר בזמן הזה אם נוהגין בו על דיני התורה אם לאו.
- השער השביעי הטבילה. אכלול בו שלשה ענינים. האחד זמן הטבילה. השני החפיפה והדברים שחוצצין לטבילה לבעלה ושאינן חוצצין לבעלה. השלישי במה היא טובלת אבל בדיני המקואות עצמן בהכשירן ופסולן לא אכניס עצמי שכבר עמד אחד קדוש הרב הגדול ר' אברהם ברבי דוד ז"ל וביאר עניניהם ביאור רב ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשה וזקק וטהר כמפי משה גולה עמוקות ופירש את הקשה
ומאלהים יתברך אשאל להדריכני באמתו וילמדני ומשגיאות יצילני כדכתיב הדריכני באמתך ולמדני וכתיב בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך.
הקדמת הרא"ה
[עריכה]הקדמת הרא"ה על בית הנשים: אמר אהרן הלוי בבאי בית הנשים אשתונן כליותי ורבו מחשבותי זחלתי ואירא לנפשי כי זכרתי דבר משיא ולא הועיל בפקוח אישון אבי הראשון יגרתו מעלילותן. כי עבטו נתיבותן וילפתו אראותן וזאת פעולתן באשר עוללו לנפשותן. בראשית בריאתו הפילו רבים ורבו חלליהן ועצמו הרוגיהן ואשר נשמר מהן הוא הקדוש כי אם לעתים מזומנות כעושה ומקיים מצות רבים רב מחולל כל יתברך ותהא לשם האל יתעלה זכה כונתו לקיים זרע אלים למטעתו עם אשה יראת אלהים אשר היא לאישה לעזר והיא לבעלה עטרה ונזר וזאת היא לפני השם יתעלה אהובה וכמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה והבורא יתעלה הרבה בהן מצות והגדיל בהן תורה להוביל שי לפני סופרים למורא להיות קדש ליושבים לפני ה' יתעלה אתננה וסחרה ואדוננו אדון כל הנביאים נצטוה בפרישתו וגם אנו נצטוינו לגדולה להטהר בטבילה רבותינו ז"ל הרבו בטבילות לאחוז במעלות אף כי הרוצה לזכות בתורה שצריך להוסיף בפרישה להתקדש בימי נעורים אף כי בשיבה על כן אחרי אשר זקנתי ושבתי ונפקחו עיני לראות קדושת הבית הזה גדל חפצי מאד בראותי דברי החכם הזה לבא אל ביתו ולהכנס לפני לפנים בחדרי משכיתו לחפש ולתור ולבדוק אותן יפה בנרות נר אלהים יתברך כדי שיצאו דברים לאמתן ותתכוין מלאכתנו לשם שמים ויהיו שמחים כנתינתן ותוכן רוחות ה' יתברך יברא לי לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבי ויזכני כענין שכתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ויהיה עם פי ויורני אשר אדבר כאשר הבטיח לשבטי יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה אמן אמן :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער א (עריכה)
השער הראשון
[עריכה]שער הראשון: מראות הדמים: מראות הדמים דבר תורה יש דמים טמאים באשה ויש דמים טהורים שנאמר בין דם לדם. ואמר ר' הושעיה בין דם טמא לדם טהור ואי זהו שנקרא דם זה האדום דאמר ר' אבהו אמר קרא ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. אם כן לא יהא טמא אלא האדום הגמור העמוק בצבעו אמר קרא וטהרה ממקור דמיה וכתיב והיא גלתה את מקור דמיה מפי הקבלה למדו דמיה דמיה הרי כאן ארבעה לפיכך שנינו חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג ב"ש אומר אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. אמ"ר מאיר אם אינו מטמא משום כתם יטמא משום משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך ואין הלכה כעקביא בן מהללאל וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד. אע"פ ששנינו חמשה הא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. בזמן שהיו חכמי ישראל בקיאין במראות הדם היו רואין דמים ודנין על פי הראיה לטמא ולטהר אבל עכשיו נתמעט הבקיאות וכל מראה שתראה אדום או שחור טמאה. שנים בלבד יש שיצאו מכלל אדום ועדיין בטהרתן הן עומדין ואלו הן הלבן והירוק: ירוק כיצד שנינו בפרק כל היד הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין ואמרינן עלה בגמרא חכמים היינו תנא קמא ולומר דאף תנא קמא מטהר את הירוק מדקתני חמשה דמים טמאין דלא מנה הירוק עמהם. ופרקינן איכא בינייהו לתלות כלומר לתנא קמא תולין ולדברי חכמים טהור לגמרי מיהא דאפשר למידק לתנא קמא אף בירוק אסורה לבעל דהא מספקא ליה בדם טמא לתלות בו את התרומה. ואלא מיהו אנן קיימא לן כר' יוסי דמטהר לגמרי מפני שגם הוא שנו אותו במשנתינו בלשון חכמים ותנן בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם גם רבי יוסי בלשון חכמים שמע מינה דהלכתא כוותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו בשעת פטירתו דתנן התם ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק וסתמא דמילתא לא לגבי האי תנא קמא דמתניתין דפרק כל היד חזר בו אלא לגבי רבי יוסי דמטהר לגמרי להא לא תני התם אלא רבי יוסי וסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה. ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין דכולהו לא מטמאו התם אלא חתיכה של ארבעת מיני דמים ומטהרי חתיכה ירוקה ולבנה וכיון שכן אף לדידן דלא חזינן דמא הירוק והלבן טהורי מטהרי לגמרי דלא אמרו אלא דם ותולדתו. ומהו הירוק שאמרו כתבו רבותנו הצרפתים ז"ל אפילו גאלני שהוא כמראה הזהב וכל שכן הירוק הדומה לכרתי דההוא אפילו עקביא בן מהללאל מטהר דאינו דומה לאדום כלל ולא אסרה תורה אלא אם כן דם הוא צבעו אדום. אלא ירוק שאמרו הוא שצבע גאלני וכן בפרק אלו טרפות דגאלני נקרא ירוק דאמרינן התם ריאה כבשותא וכמוריקה וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריק ירוקה כשרה היכי דמי ככרתי אלמא שני מינין ירוקין יש. ובמסכת נגעים קתני ירקרק כשעוה ובבראשית רבה אמרו וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה כירקרק חרוץ אלמא ירקרק זהו מראה הזהב וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור. ולבן נמי שאמרו דטהור שמעינן לה מההיא דבריש פרק המפלת שכתבנו. ועוד דאמרינן בריש פרק יוצא דופן אמר ר' אלעזר אמר רבי יוחנן מקום שהזיע כשתי טפי מרגליות טמא ואקשינן למאי אילימא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאין באשה ותו לא אלא לטומאת ערב. האשה שראתה ונאבד הכתם ואמרה היא כירוק זה או כלבן זה ראיתי ואבדתיו נאמת שאין אנו מחזיקין אותה במשקרת שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה ואפילו הוחזקה נדה וכדאמרינן בכתובות ומשמשתו נדה היכי דמי כגון דאמר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל שייליה ואשתכח שקרא. אלמא מסתמא אי לא אזיל מהימנא. ובטועה בדמיונות נמי לא מחזקינן לה וכדתניא בשילהי כל היד נאמנת אשה לומר כזה ראיתיהו ואבדתיו. ואלא מיהו היכא דאיתיאת דם קמן ואמרה כירוק זה וכלבן זה התיר לי פלוני חכם אם אנו מספקין בגוון זה אם ירוק הוא אם לאו או לבן הוא אם לאו אין סומכין על עדותה שהרי אנו רואין שהיא טועה שהיא אומרת שבזה טיהר והרי דם לפנינו ואינו ניכר שהוא כן דאיבעיא להו בשילהי פרק כל היד כזה טיהר לי פלוני חכם מהו תא שמע נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. ודחינן שאני התם דליתיה קמן. תא שמע דליתא איתאי דם לקמיה דרבב"ח וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה כיון (דף קסג) דאמרה ליה דרבב"ח טמי לה הדר אייתו וטמי לה כיון דאמרה ליה כל יומא הוה מטהר לי כהאי גוונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה. אלמא אע"ג דאסתפק ביה מעיקרא על ידי מאי דקאמרה לה דרבב"ח טמי לה אפילו הכי כי הדר אמרה ליה דכל יומא כהאי גוונא הוה מטהר ליה הימנה ודכי לה. ומשני רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך. כלומר משום הכי הימנה משום דאגמריה סמך אבל בעלמא לא. ולעולם כל היכא דאתחזק דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא קא חזינא דטועה בדמיונות ואפילו בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דדילמא כי היכי דלדידן לא איבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה. איהו נמי לא קמה לה עליה וסברא כזה היה ואינו. ולא איפשיט לן בעיין הילכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבוריה. האשה שראתה דם יבש. גרסינן התם בריש פרק המפלת בעא מיניה רבי יוסי בר חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה דם היבש ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. א"ל לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי יבש מעיקרו. הא נמי תניתה המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר מין יבחושין אדומין תטיל למים ואם נמוחו טמאה. אי הכי כי לא נמוחו נמי א"ל כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא. ואקשינן ומי איכא בריה כהאי גוונא אין והתניא אמר ר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין קליפות אדומות ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ושאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין שערות אדומות. ולכאורה מדקאמר הכא כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא משמע דכל דם יבש שאינו נימוח טהורה דאינו אלא בריה בעלמא. אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב דאפילו לא נימוח טמאה וכן נראה לי כדבריו דהא תנן בפרק דם הנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין ואפילו א"א לשרות ולחזור לכמות שהיו אפילו הזוב והנועי והרוק והשרץ והנבלה מטמאין בכענין זה אע"פ שאין מטמאין יבשין וכדתנן התם אבל הזוב והנועי והשרץ והרוק והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. אלמא דם הנדה שאמרו בשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה. וההיא נמי בשראתה אותו יבש מעיקרו הוא דאיתמר עלה בגמרא יבש מנא לן אמר רבי יצחק יהיה בהויתו תהא. ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנא לן כלומר דמתניתין סתמא קתני ואפילו יבש מעיקרו. ואהדר ליה יהיה ריבויא הוא כלומר כל מה שיהיה ואפילו יבש מעיקרו אלמא דם יבש מעיקרו טמא. ועוד נראה לי ראיה מדרב יהודה אמר שמואל דמוקו פלוגתא דר' יהודה ורבנן בהמפלת חתיכה בחתיכה של ארבעת מיני דמים דרבי יהודה סבר דם הוא שנקרש ונעשה חתיכה אינה יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה דאם כן היכי פליגי רבנן עליה ואמרי דחתיכה בעלמא היא נטיל אותה למים והיא בודקת עצמה. ועוד דאם כן ליתני נמי בדרבי יהודה במתניתין תטיל למים כדתני בנדה גבי המפלת כמין שערה כמין קליפה תטיל למים אם נימוחו טמאה. אלא שמע מינה דחתיכה ששנינו אע"ג שאין מטילין אותה למים טמאה. וטעמא דקליפה ושערה ויבחושין ששנינו שאם לא נימוחו טהורה לפי שצורתן מוכחת עליהן שאין דרך דם להתייבש ולעשות צורות כאילו וכל שלא נימוחו איגלי מילתא דלאו דם היא אלא בריה בעלמא. וכמין עפר נמי אין דרכו של דם להתייבש ולצאת נפרך כעפר. ומיהו כשנימוחו על כרחין לאו בריה נינהו אלא דם היה ונתייבש דרך מקרה ונעשה כן. אבל דם יבש דעלמא אפילו לא נימוח נמי דם הוא וטמא והרב רבי זרחיה הלוי ז"ל כתב דכל דם יבש שאינו נימוח אינו דם אלא בריה כדרך ששנינו גבי קליפות ושערות והביא ראיה מהתם דאמרינן בפרק דם הנדה אימר הני מילי לח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנ"ל ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה תטיל למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה מנא לן אמר קרא יהיה רבויא הוא אלמא יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד דינא אית להו ומחד קרא נפקי. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין בעיני דאטו בקרא מי כתיב ביה קליפות ושערות ומי כתיב בית תטיל למים יהיה כתיב כלומר כל דם שיהיה בין לח בין יבש אלא דבקליפות ושערות ועפר ויבחושין הוא דמספקא לן אם הן בריה או דם שנקרש מפני שצורתן מספקתן. ואלו אתא אליהו ואמר דדם יבש הוא טמויי מטמינן לה אפילו כי לא נימוחו דבפירוש רבתה תורה כל דם שיהיה ולא הוציא שום דם מן הכלל ולפיכך נראה לי כדבר הרב רבי אברהם ז"ל וקליפות ושערות ויבחושין הוא שטהורה בשלא נימוחו דצורתן מוכחת עליהן ולא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ותדע שהרי שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה ושומא יש לה והילכך מאי שנא מעוברת מאי שנא שאינה מעוברת. ועוד מדקתני בשני מעשים שהעלה רבי יוסי מטיבעין מעשה באשה שהיתה מפלת משמע שהיתה רואה ומפלת כן תדיר ואלו במעוברת שהפילה הוה ליה למימר מעשה באשה אחת שהפילה. ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאינן שותתין ויורדין אלא נפלו כעין בריה משום כן קתני המפלת. ובמה שורין אותן אמר ריש לקיש בפושרין. תנאי נמי תטיל למים פושרין רשב"ג אומר ממעכתו ברוק על גבי צפורן מאי בינייהו אמר רבינא מיעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. וקיימא לן כתנא קמא ואעפ"י שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. הא אסיקנא בכתובות דבמשנתינו דוקא קאמר ולא בברייתא ועוד דהא איכא ריש לקיש דאמורא הוא דאמר כתנא קמא. וכמה שיעור הפשרתן גרסינן בחולין בפרק אלו טרפות גבי חרותא בידי שמים טרפה בקיטא משיכלא דקוניא ומלנהו מיא קרירי בסותוא מיתיא משיכלי שחימיה ומלנהו מיא פושרי ואיתבינהו ואנחיהו מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה. וכתב בעל העיטור ז"ל דראיה מכאן דשיעור פושרים דומים לקרירי בקיטא וכן כתב בשם רבנו תם ז"ל שהוא השיב עליו בתשובה דלמוד ערוך הוא בקיטא אעפ"י שמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואין פני חמה אבל המעיינות הן בתחתיות הארץ ומי נהרות המושכת חמין כמו פושרין ופוק חזי והילכך פסק רב יהודאי גאון ז"ל בחכמתו דפושרים בימות החורף אינן חמין מצונן בימות הקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין שלא מעין שחום הבתים מתחממין כמו פושרין (דף קסד) בימות החורף וכן נראה לעינים וראיה לדבר טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים שהוא רישא דסיתוא ובקיץ אפילו הנערים רוחצין ואינן צריכין חימום דפושרים הוא מעט יותר ממה שכריסו של תינוק נכוית ויד סולדת בו אלא כמו שבני אדם שותים פושרים ונותנין באזניהם כדאמרינן באין מעמידין הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרי ע"כ וכמה שרייתן הא תנן בפרק דם הנדה גבי שרץ ונבלה כמה שרייתן מעת לעת הכא מאי מי בעינן מעת לעת או לא שרץ ונבלה הוא דאקושי אצרכוה רבנן מעת לעת אבל דם דרכיך לא או דילמא לא שנא תיקו. והוה ליה תיקו דאיסורא לחומרא ובעיא מעת לעת. ועד כמה בעיא שיהיו המים פושרין תחילתן לבד או דילמא כל מעת לעת תניא התם בפרק דם הנדה כמה שרייתן בפושרין יהודה בן נקוסא אומר מעת לעת תחלתן אע"פ שאינן סופן רבי שמעון בן גמליאל אומר פושרין צריכין שיהו פושרין כל מעת לעת. ור"ח והראב"ד ז"ל פסקו כרבי שמעון בן גמליאל ואם תאמר כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם פלוגתא הוא בפרק המפלת וקיימא לן כמאן דאמר הכין וכמו שיתבאר בשער היולדת. יש לומר דהני דבר מועט נינהו ולכולי עלמא לית להו פתיחת הקבר ואפילו ר' יהודה מודה בהו. ותדע לך מדפליג רבי יהודה בפרק המפלת בחתיכה ולא פליגי בהמפלת כמין קליפה. ועוד שמעינן לה מדקתני בפרק המפלת למטה מההיא מתניתין דהמפלת כמין קליפה המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. ואמרינן עלה בגמרא וליפלוג נמי רבי יהודה בהא כלומר וליתני רבי יהודה אומר בין כך בין כך טמאה כדפליג גבי המפלת חתיכה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואם איתא ליקשי נמי הכין במציעתא דלעיל מיניה דהיינו המפלת כמין קליפה אלמא כמין קליפה ושערה ועפר ויבחושין פשיטא להו דמדינא ליכא מאן דאמר שיש להן פתיחת קברות וטעמא דמלתא כדאמרן דדברים קטנים כאילו אין לה פתיחת קברות והא דאמר ריש לקיש גבי המפלת כמין דגים במחלוקת שנויה ורבנן היא דוקא בההיא הוא דאמר אבל המפלת קליפה ושערה כולי עלמא הוא דלית להו פתיחת הקבר. וכן פסק גם הרב ר"א ז"ל במה דברים אמורים שאם לא נימוחו טהורה בזמן שהן יבשין גמורין שאין עמהן דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום ליחלוח דם טמאה נדה דדם הנדה אין לו שיעור אפילו כחרדל ואפילו פחות מיכן :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ב (עריכה)
השער השני
[עריכה]השער השני: הפרישה: תניא באבות דר' נתן ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה ינשקנה וידבר עמה דברים בטלים כלומר דברי הרגל תלמוד לומר לא תקרב יכול תישן עמה בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו זכור לטוב אמר לה בתי אותן שלשה ימים הראשונים כלומר ימי זיבה מהו אצליך אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה. כל אותן ימים האחרונים כלומר ימי הספירה מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. ואיתא נמי במסכת שבת פרק קמא כתב הראב"ד ז"ל מדברי רבנו האי גאון ז"ל שאסור לישן על מטתה אפילו אינה עמו במטה משום הרגל עבירה ונראין הדברים קל וחומר שאפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה לישכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר לא כל שכן. וכן אסרו לאכול עמה על השלחן ואין צריך לומר בקערה אחת וראיה לדבר דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. והתם על השולחן אחד קאמר מפני שהשוו אותן בגמרא עם עלית עוף וגבינה על שולחן אחד כדאיתא בריש פרק כל הבשר. ומיהו בהפרשת מפה בינו לבינה סגי וכן נהגו בבשר וגבינה. גרסינן בכתובות פרק אף על פי אמר ר' יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס ומהצעת המטה והרחצת ידיו פניו ורגליו. מזיגת הכוס לפי שהוא הרגל עבירה. ואם שינתה להיכר מותר. וכמו שאמרו שם דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא. ולא להושיטו לו מיד שמאלה לידו קאמר שזו אפילו בכלים דעלמא אסור אלא שהיתה מוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאל להיכירא בעלמא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא. דביתהו דרבא אבי סדיא. דביתהו דרב פפא אשרשיפא. כתב הרב ר"א ז"ל מדברי רב אחא ז"ל דנדה אסירא למישתי מכסא דגברא. וכתב הוא ז"ל לא ידענא מאי טעמא. ואם איתא להא מילתא בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד לה כסא וקא משדר ניהליה משום דקא יהיב דעתיה עילווה. והכין תניא במסכת נדה המשגר כוס של ברכה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליה. ד"א מפני שיצרו רבה עליו ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דקא מייחד ליה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. מיהו היכא דקא שתו מההוא כסא ושתה איהו נמי בתרייהו לית לן בה ע"כ. הצעת המטה לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה. ואעפ"י שהוא יודע שהיא מציעתו אין בכך הרגל כל כך אלא בשהיא מציעתו והוא רואה. וכתב ר"ח ז"ל דהני מילי בימי ליבינייהו אבל בימי נדתן אסור. פירוש ימי ליבון ימי הספירה שהיא לובשת לבנים לספירת שבעה. ולא שיהא הפרש בין ימי הספירה לימים שהיא רואה בהן ממש דהא כתיב והדוה בנדתה דמיניה דרשינן בנדתה תהא עד שתבא במים. אלא מאחר שהחמירו בנות ישראל לישב שבעה נקיים ואפילו ראו דם טיפה כחרדל ויש מהן רואות בימי זיבה ומן הדין בשומרת יום כנגד יום די לה וטובלת למחר ומותרת לבעלה. ויש גם כן מי שרואה בימי נדתה ומדאורייתא טובלת ליל שמיני וטהורה. והילכך הני שומרת יום שטבלה למחר וכן נדה שטבלה בליל שמיני לראייתה כיון שהן טהורות דבר תורה היקלו בהן לדברים אחרים אעפ"י שהן צריכות לישב שבעה נקיים מדבריהם או מחומר שהחמירו על עצמן וזהו קולו של אותו תלמיד שהיה ישן עמה בימי ליבונה הוא בבגדו והיא בבגדה. ואעפ"י שאמר לה אליהו מן הכתוב שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם הכי קאמר לה כיון שאסרה תורה כל קריבה בשתמיש בנדה דאורייתא אף במה שהחמירו בנות ישראל קריבה כתשמיש אלא שבהצעת המטה בלבד שהוא צורך לו ואין בו הרגל כל כך התירו בימי ליבון אע"פ שבימי נדה ממש אסור. כך נראה לי לישב לפי פירושו של ר"ח ז"ל. ומיהו כל שאר הגאונים ז"ל לא חלקו בדבר זה. והרב ר"א ז"ל כתב שהדעת נותנת שאין ראוי לחלק שאם כן אדרבה נפיקה מיניה חורבא דחומרא דאתו מינה קולא היא כיון דקא חזי דמקילינן טפי בימי ליבון לימי נדה. ולפיכך אין ראוי לעשות כן. הרחצת פניו ידיו ורגליו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאלו לרחוץ היא בידיה אפילו בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה. ורחיצה זו אפילו בצונן קאמר. תניא בנדרים בפרק שני אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. רבי אחי בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הואין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף ובאשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה שמא יבא לידי הרגל. פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואע"פ שלא הרגישה בדם. ואלו הן מי שהגיע עת וסתה והבועל את הבתולה. ומי שתבעוה לינשא וניפייסה והרואה דם מחמת תשמיש. הגיע עת וסתה כיצד כל אשה שיש לה וסת בין וסת קבוע בין שאינו קבוע אסורה (דף קסה) לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות בה. וכמה עונה יום או לילה. רגילה לראות ביום אסור כל אותו היום רגילה לראות בלילה אסירה כל אותה לילה. דבר זה מדרבנן הוא דמדאורייתא עד שתראה כמו שיתבאר בשער הוסתות יש שאינה אסורה עד שיגיע שעת הוסת ממש כוסתות התלויין במקרים כקפיצה ואכילת פלפלין וכיוצא באלו. ויש שאינה אסורה אלא בתוך הוסת. ודיני וסתות אלו כולן יתבארו בשער הווסתות ולא כתבתי כאן אלא דרך כלל שאדם צריך לפרוש מן האשה אעפ"י שלא ראתה עדיין. אעפ"י שאנו חוששין לווסתות נאמנת היא לומר לא ראיתי ואפילו קבוע לה זמן לראייתה שאפילו בזמן שראתה נאמנת לומר טהרתי שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לעצמה. וכל שכן שנאמנת בווסת. ישבו לה ולא בדקה בשעת וסתה אם יש לה וסת קבוע אסורה עד שתבדק בדקה לאחר זמן ומצאה טהורה טהורה ואין אומרין שמא אורח בזמנו בא ולא הרגישה לפי שהווסתות אינן דאורייתא אלא דרבנן כמו שיתבאר בשער הוסתות. היה לה וסת שאינו קבוע אם לא בדקה בשיעור וסת ולא ראתה הרי זו טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אעפ"י שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן. במה דברים אמורים בוסת שאינו קבוע בה והוה לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לשלשים יום הרי הוא לה כוסת קבוע לדבר זה שאעפ"י שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדק ותמצא טהור. וסתות עצמן אינן דבר תורה אלא מדבריהם כמו שאמרנו לפיכך היקלו בפרישת העונה יתר מפרישת הנדה שאלו נדה עצמה כל קריבה אסורה כתשמיש כמו שבארנו. ואלו בעונה זו לא אסרו אלא תשמיש בלבד. ועוד הקלו בה ליוצא לדרך שאפילו ממש תשמיש מותר משום דמצוה לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ובמקום מצוה לא גזרו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ויש מי שאומר שלא התירו ביוצא לדרך אלא דברי הרגל אבל תשמיש ממש אסור. ומכלל דברים אלו למי שאינו יוצא לדרך שאסור בעונה זו אפילו בדברים של הרגל כנדה בעלמא. ונראין דברי הרב שאפילו בתשמיש ממש התירו לו דהכין מוכחא שמעתא ביבמות פרק הבא על יבמתו דגרסינן התם אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פירוש פקידה זו תשמיש. ואמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו כשהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך אלמא פקידה זו תשמיש כפקידה שאמר לענין מי שיודע באשתו שהיא יראת שמים. והא דרבי יהושע בן לוי אוקימנא לה התם בסמוך לוסתה. דאקשינן התם והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. ופרקינן התם אמר יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אלמא יוצא לדרך בפקידה עצמה מותר ואפילו סמוך לוסתה שאם לולי כן היה לו לומר לא נצרכה אלא סמוך לוסתה ומאי פקידה בדברים אלא ודאי פקידת תשמיש קאמר. ואף רש"י ז"ל כן פירש שם וכן עיקר. בועל את הבתולה כיצד. שנינו בפרק תינוקת תינוקת שלא הגיע לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה ארבע לילות ובית הלל אומר עד שתחיה המכה. ופירוש בגמרא אפילו ראתה בבית אביה מדלא מפליג בה במתניתין כדמפליג בהגיע זמנה לראות דקתני הגיע זמנה לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה לילה הראשונה ובית הלל אומר עד מוצאי שבת ארבעה לילות ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומר נותנין לה בעילת מצוה ובית הלל אומר כל הלילה שלה. ואמרינן בגמרא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון. ומפרש עלה בגמרא הני מילי דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא. ומיהו לא קיימא לן ככל הני אלא כרבותינו דחזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף רב לאו למימרא דסבירא ליה הכין אלא לתנא דמתניתין קאמר ואיהו כרבותינו סבירא להו דגרסינן התם רב ושמואל דאעמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש. מיתיב רב חסדא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש אמר ליה רבא אהדורי אפירכי למה לך אותיב מתניתין הוא סבר מעשה רב מכל מקום קשיא לרב ושמואל אינהו דאמר כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בכולהו קאמר ואפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאמר עולא כי הוינן ביה רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי מינה כמא דמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בתינוקת בכולי פירקין דתינוקת. וגרסינן נמי בירושלמי כל ההיא הלכתא דריש פירקין אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ולאו דוקא בשראתה דם מחמת בעילה הוא שפורש אלא אפילו לא ראתה דם כלל פורש ממנה דכיון דרוב נשים יש להן דם בתולין חוששין שמא ראתה זו דם טיפה כחרדל ונאבד אי נמי שמא חיפה אותו שכבת זרע. ובהטיה נמי לא תלינן דמילתא דלא שכיחא היא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אומר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה כדשמואל דאמר שמואל יכילנא לבעול כמה בתולות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ומסתברא דאפילו בבוגרת כן ואעפ"י שאין לה טענת בתולין דבתולים כלין בתוך מעיה וכדאיתא בירושלמי ביבמות פרק הבא על יבמתו כיון דאיכא מקצת בוגרות שיש לה דם בתולין לא חלקו וסתמא אמרו בועל בעילת מצוה ופורש אמר ליה ר' אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו כלומר אחר שאתה חושש לכל תינוקת משום נדה ואפילו לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה אם כן כעין ודאי משוינן לה ובעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון שדם שותת ויורד יפרוש ממנה ואמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש ואפילו קודם השרת בתולים או שמא יפרוש לגמרי ולא יבעול כלל ונמצא בטל מפריה ורביה. וקשיא לי מאי קשיא לי טפי ארבותינו ממתניתין דקתני בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בועל בעילת מצוה ופורש. ומסתברא משום דרבותינו אסרו אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה וכמו שפירשתי דאלמא כעין ודאי משוו לה והילכך לדידהו הוא דקשיא ליה אם כן בעל נפש לא יגמור ביאתו. ובועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן פירוש הרב רבי אברהם ז"ל לא פורש מיד שגמר דאם כן נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה כדרך שאמרו בשבועות במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות כדרך שאמרו שם אינו צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן. ואינו מחוור בעיני ולמה המתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו והלא אשה זו דמיה טהורים ביאתה מותרת לגמרי ואע"פ שהדם שותת ויורד התירו לו לגמור ביאתו ולא תהא הנאה לו בפרישתו יתר מביאתו הגמורה שהתירו לו אלא שהחמירו עליו לאחר גמר ביאה. ותמה על עצמך ליהנות בגמר ביאה מותר לפרוש כדי שלא יהנה אסור תהא הנאת פרישתו גדולה מכל גמר ביאתו. ועוד שאם אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אף הוא לבו נוקפו ופורש. וזו היא תשובתו (דף קסו) של רב אשי. וזו נראה לי מבואר ואפילו לבעל נפש. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. תבעוה לינשא ונפייסה כיצד. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. פירוש שמא חמדה ומחמת חמודה ראתה ואפילו לא הרגישה ולא עוד אלא אפילו בדקה ומצאה טהורה חוששין שמא ראתה דם טיפה כחרדל ונאבדה. וצריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה וכדאמר ליה התם רבינא לרב אחא בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה טעמא מאי משום דמחמדה קטנה נמי מחמדה. ומסתברא דאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה שבעה ימים אחר תביעה הרי זו טובלת וטהורה שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור אותה ברואה ודאית שמעיינה פתוח. ואע"פ שאמרנו צריכה שתשב שבעה נקיים לא נקיים ספורים בפנינו ואפילו בתחילתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא קאמר אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו. וכן נראה לי ממעשה דרבינא דאיעסק ליה ליבריה בר רב חביבא ואמר ליה ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא א"ל מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר. מיהא שמעינן דרב חביבא לאו אדעתיה ומיסבר סבר דברתיה דקטנה היא לא צריכה לישב כלל ולא אצרכה בדיקה לא הפסק טהרה ולא לבדיקת השבעה נקיים ורבינא נמי לא אתא עד לבתר כל הנהו שבעה ואפילו הכי לא אשכחן דאצרכה תו שבעה אחריני דאלמא בישיבת שבעה בלחוד הוא דסגי לה בלא הפסק טהרה ובלא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה וכדאמרן. זהו שנראה לי אבל ראיתי לרב ר"א ז"ל ולרמב"ן ז"ל שאמרו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה תוך שבעה צריכה. ולא ירדתי לסוף דעתם דממעשה דרבינא לא משמע הכין וכדאמרן. ואם עשינו אותה כרואה דעלמא לבדיקת שבעה אף היא צריכה הפסק טהרה דשמא לא פסק דם ביומו ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה טהרה משוית לה או שאין אתה מחמיר עליה להחזיקה כרואה אלא בשעת חמודה בלבד אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהרה כל שבעה ואי משום שלא תחלוק בספירות אף אתה מצריכה הפסק טהרה כדי שלא תחלוק סוף דבר לא מצאתי עיקר לדברים אלו אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ"ל שבעה ימים אלו מיום תביעה מונין להם ולא משעת כתיבת כתובה ודברים פשוטין הן מההוא מעשה דרבינו ועוד מדתניא בפרק תינוקת בזו שבית שמאי אומר כל הלילה שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פירוש רשב"ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעי כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו'. והרוצה לטהרן מיד רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין. וכמה עונה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן או יום או לילה. ופרקינן שאני כתובה דמגהי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש מותרת ואינה צריכה להמתין כלל. מכל מקום יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה עכשיו לינשא לאחר שנים עשר חדש מונין לה משעת תביעה זו. ומסתברא שלא אמרו אלא משעה שמתקינין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסיתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלין לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת או משעה שמודיעין אותה שתכין עצמה ליכנס לחופה וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ ואיתא נמי ביומא רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומיה ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. ופרקינן שאנו רבנן דשלוחי משדרי להו ומודעי להו. הרואה דם מחמת תשמיש כיצד. תניא בפרק תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תנשא אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. בכולהו גרסינן משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית וברייתא רשב"ג היא דאמר בתרי זמני לא הויא חזקה וקיימא לן כוותיה דבכלל וסתות היא וכבר איפסיקא הלכתא כוותיה בוסתות בשילהי פרק הבא על יבמתו. והא דקתני בשלישי לא תשמש עד שתבדוק את עצמה לאו למימרא דלראשון ושני לא סגי לה בבדיקה אלא אדרבה אקולי הוא דאקילו גבה ושריא לה לשני בלא בדיקה אף על פי שהוחזקה שלשה פעמים אצל הראשון וכן לשלישי אף על פי שהוחזקה לראשון ולשני אבל משלשה פעמים של שלישי ואילך לא אפשר בלא בדיקה לפי שעם השלישי הוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות אבל אם רצתה להכניס עצמה בבדיקה אפילו בפעם שלישית של בעל ראשון עושה ושפיר דמי שאם התירו לשלישי בבדיקה לראשון שלא הוחזקה לא כל שכן. ומי שהורה בהיפך זה לא נראו דבריו. כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור אם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ופירש שמואל שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה כדי שלא יפסידנה פי השפופרת. ולענין מעשה כתב הרב רבי אברהם ז"ל דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טיפה כחרדל שיושבת ז' נקיים. ומכל מקום מודה הוא ז"ל שאין מוציאין אותה מבעלה לאחר בדיקה אבל לכתחילה לא תסמוך על זה. ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא מבעלה אחר שאפשר בבדיקה. וגם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ונראה שדעתו להנהיג בה היתר הלכה למעשה. ודין אשה שיש לה מכה יתבאר בשער הכתמים ושם יתבאר אם תולה זו במכתה אם לא או בוסתה בסייעת דשמיא. מתייחד אדם עם אשתו נדה ואין אחר צריך לשמרה שבעלה נאמן עליה דכיון שיש היתר לאיסורה אין יצרו תוקפו וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה. פעמים יש שאין צריך הוא לישן בין האנשים לצד אחד והיא ישנה בין הנשים לצד אחר והן שתים האחת כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה דתניא בריש פרק קמא דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים (דף קסז) ואמרינן התם דרש רב יוסי בריה דרבא משמיה דרבא לא שאנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו. וברייתא הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים דכל שהיא כלה ולא בעל חביבא עליה טובא ויצרו תוקפו אבל לאחר שבעל יצרו שבור ואין חוששין לו. והשניה אשה שתבעוה לינשא וניפייסה שצריכה לישב שבעה נקיים שאם נשאת קודם שישבה שבעה נקיים ושטבלה הרי היא ככלה שפירסה נדה והוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואעפ"י שלא נודע בבירור שראתה מן הספק הוא שאסרוה אפילו הכי אלו היתה ישנה עמו בבית לא עמדה גזרתם דיצרו תוקפו. ואין הפרש בדבר זה בין שהחתן תלמיד חכם בין שאינו תלמיד חכם. והא דאמרינן בפרק החולץ רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומי ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ופרקינן שאני רבנן שלוחי הוו משדרי ומודיעי להו ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי ליה דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דמשמע מהתם לכאורה דמייחדי להו בבית עמהן ומשום דרבנן נינהו לא חיישינן להו. לא היא דלאו להתייחד עמהן בבית לישן עמהן קאמר אלא מייחדי להו לישאם קאמר ולאחר שתשב ז' נקיים ואי נמי שלא יהיו באין עליהן לעולם ולא ישנות עמהן בבית אלא כדי לשבור את היצר היו מיוחדות להם לעולם וכדי לתרץ שתי הקושיות תרצו כן חדא דהא קשיא להו מדרבא ועוד אחרת שכבר הקשו שם מדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בשמייהו. ועכשיו תירץ דרבנן לא היו נושאין אותן אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו כדי לתרץ שתי הקושיות בתירוץ זה לבד. ומי שהוכיח מכאן היתר לתלמיד חכם יתר משאר העם לא נראו דבריו כלל. ועתה אנו צריכין לבאר אם צריכה האשה בדיקה לבעלה כל זמן שהיא עוברת לשמש את הבית אם לאו. תנן בפרקא קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמרינן עלה בגמרא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אמר ר' יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. ואקשינן מאי קמשמע לן תנינא בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אשה שאין לה וסת בעי בדיקה ולאו למימרא דההיא מתניתין באשה שיש לה וסת דוקא קאמר דהא כל הנשים קתני אלא הכי קאמר אי לאו דשמואל מתניתין דילמא בשיש לה וסת דוקא ומכל מקום השתא דאיתמר דשמואל מתניתין דלמא נמי מוקמיה בכל הנשים בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת. ואיתמר נמי אמר ר"ז אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסור לשמש אמר ליה ר"ז לרבה בר ירמיה אין לה וסת בעיא בדיקה יש לה וסת לא בעיא בדיקה כלומר והלא שנינו ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ומתניתין באשה שיש לה וסת עסקינן דהא קתני אעפ"י שאמרו דייה שעתה. א"ל יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה. אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה. כלומר בעסוקה בטהרות. אמר רבא לימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה מדלא אמר ליה הכי שמע מינה קסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. תניא אשה שאין לה וסת אסורה לשמש וכו'. ויוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים (הן הן תיקוניה הן הן עוותיה) (הערה: הן הן עיוותיה הן הן תיקוניה. כצ"ל וכן הוא בש"ס ופוסקים ועיין ברא"ש פ"ק דנדה) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ואקשינן למאי אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה בטהרות האמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואוקימנא בעסקה בטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. ופריק מאן דמתני הא לא מתני הא. ופר"ח ז"ל מאן דמתני הא דרב יהודה אמר שמואל לא מתני הא דר' זירא ותר אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי וקיימא לן כי הא דאמר הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ויש לתמוה על פירושו דאם כן תיקשי לן דרב יהודה אמר שמואל לדרב יהודה אמר שמואל דאמר לעיל גבי מתניתין לא שנו אלא בעסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעי בדיקה. ועוד דהא בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה ואמר לו לא תבדק ותבדוק ומה בכך ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש. ורש"י ז"ל פירש לעולם בעסוקה בטהרות ומאי דקשיא לך הא אמרה חדא זמנא מאן דמתני הא לא מתני הא ואי קשיא לך דהא אמרה נמי רב יהודה משמיה דשמואל חדא זמנא גבי מתניתין איכא למימר התם פרושי קא מפרש לה למתניתין והכא פסיק לה כרבי חנינא ולעולם כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ובודאי כולה שמעתין הכין מוכחא בהדיא דלא בעיא בדיקה ואפילו בשאין לה וסת חדא דרב יהודה גופיה אמרה משמיה דשמואל ורב יהודה אורי ליה לרבי זירא דלא תבדוק ור' זירא גופיה לאו לכולי עלמא קא בעי דאיהו גופיה אמרה משמיה דרב דאמרה משמיה דשמואל אלא למדת חסידות לבעל נפש קאמר וכדאהדר ליה ותבדוק ומה בכך ואתיא כאידך דידיה דאמר בפרק כל היד מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה ואהדר ליה רב יהודה דאסור לעשות כן דאם כן לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה וההיא דאמר ליה רב יהודה אפילו בשאין לה וסת קאמר דאי לא הל"ל ליה בהדיה אם יש לה וסת לא תבדוק דהא איהו סתמא קא בעי מיניה. ועוד ראיה מדתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליה וכיון דקתני כל אלמא אפילו כשאין לה וסת קאמר. והא דאמרינן לעיל אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי ביש לה ווסת דיחויא בעלמא היא ולומר דהא דשמואל איצטריכא לגלויי אמתניתין ועוד דהא ודאי מדקא מתמה גמרא מאי קמשמע לן תנינא אלמא מיפשט פשיטא להו דאפילו אין לה וסת כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. ועוד נראה לי ראיה גדולה מדאמרינן בפרק כל היד גבי מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא איפכא מסתברא אין לה וסת אימר חזאי (דף קסח) יש לה וסת קביעא לה. ופרקינן אלא אית איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא. וקשיא אמאי סתרי לה לדרב הונא לגמרי לא הוה לן אלא להפוכה ולימא אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שיש לה וסת אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוויה אלא דאיפכא מסתברא ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. אלא ודאי טעמא משום דקתני כל הנשים ואפילו שאין לה וסת במשמע דאף היא אינה צריכה בדיקה והא דאמרינן איפכא מסתברא לאו קושטא דמילתא קאמר אלא הכי קאמר אי איכא למימר איפכא איכא למימר ואלא מיהו קושטא דמלתא דלא שנא יש לה וסת ול"ש אין לה וסת מותרת דכל הנשים קתני. אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בשילהי פרק מי שמת גבי מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו ומכאן ראיה למה שאמרנו. ועוד דרב כהנא שאלינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי כנישתא דבי רב אי מצרכי להו בדיקה ואמרן ליה לא. ובודאי משמע דבכל זמן קאמר ואפילו אין להן וסת קבוע. מכל הני משמע דלית לדרבי חנינא בן אנטיגנוס לכשתמצא לומר דבשאינה עסוקה בטהרות קאמר. ומיהו הרב אלפסי ז"ל פסקה בהלכות בכתובות ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרשה לנו בפירושו של ר"ח ז"ל דמאן דמתני הא פליגא אדרבי זירא. ומכל מקום נראה שגם הוא ז"ל מודה בכל הנשים שאינן צריכות בדיקה לבעל אלא הא דרבי חנינא דאמר משמשת בשני עדים לא לעולם קאמר אלא שלשה פעמים ראשונים לידע אם תראה דם בשעת תשמיש. ואם אינה רואה באותן שלש פעמים ראשונים בשעת תשמיש הרי היא מותרת לעולם בלא בדיקה אבל אם רואה בשעת תשמיש הרי זה חייב להוציא ואלו הן תיקוניה לתקן אותה לעולם לבעל בלא בדיקה אבל אם תמצא טהורה בשלש פעמים ראשונים והם עוותיה להוציאה אם תמצא טמא. עשאה הרב ז"ל לזו כאותה שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש שכתבנו למעלה. ולפירוש זה הא דאקשינן הכא במאי אי בעסוקה בטהרות הכי קאמר אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת כרבי חנינא ולא חיישינן דילמא מיקלקלא ליה כרבי מאיר אי בשאינה עסקה בטהרות ואפילו הכי קאמר דצריכה שני עדים הא אמר רבא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה דאמר רבי זירא וכו'. ואוקימנא לטהרות ולא אוקימנא לבעלה ובשלשה פעמים הראשונים שמע מינה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו בג' פעמים הראשונים. ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא דרבי זירא. וקיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס. וכן פירשה הרב רמב"ן ז"ל. וכל הנך דלעיל לאחר שהוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש. והא דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ. מסתברא לי דדוקא בשעה שאינה עוברת לשמש את ביתה דכיון דליכא בעל ליכא למיחש לשמא לבו נוקפו ופורש. ודומיא דבאנשים תקצץ דקתני אבל בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אינה בודקת דאם כן לבו נוקפו ופורש. ואלא מיהא כל הני מילי דאמרן בשהניח את אשתו בחזקת טהרה אבל מי שהניח את אשתו בחזקת טומאה כגון שפרסה נדה או שילדה בין ששהה עמה בין שהלך לו למקום אחר אעפ"י שנשתהא כשיעור ימים שהיא רגילה לראות וכשיעור ימי הספירה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני לפי שטומאתה ודאי וטהרתה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכדתניא חמרין ופועלין הבאין מן הדרך והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישנות במה דברים אמורים בשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה הרי היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. אמרה טהורה אני מותרת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לה לעצמה ומיהו כשהאמינתה תורה הני מילי בשאמרה ספרתי וטבלתי אבל החזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי הוא כנדה ודאית ואינה נאמנת להכחיש את החזקה ולא עוד אלא אפילו נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דבודאי נדה משוינן לה דאמר ר' יהודה החזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. ותנן בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשינן אי דידע ניפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה. ואוקימנא כדר' יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. אלמא כל כי האי גוונא לא איבעי ליה למיסמך עילווה וסתמא קאמר דאלמא אפילו באמתלא לא מהימנא דהא כודאי נדה משוינן לה. והיכי דמי הוחזקה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש לעולם בימי נדתה. ואם תאמר והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא. ומאי שנא מההיא דאמר רב פפא פרק האשה שנתאלמנה אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת. גרסינן בפרק כל היד אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' אבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. א"ל רב שמואל בר אבא לרבי אבא אמר ר' יוחנן אפילו ילדה דבזיזה למיטבל. פירוש ר"ח ז"ל אפילו מי שילדה שהיא יראה לטבול מפני הצנה א"ל אטו ודאי נטמאת מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר רבי יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה כלומר דוסתות דרבנן ואימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה אבל ודאי ראתה כלומר כגון זו מי אמר מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ורש"י ז"ל פירש אפילו ילדה כלומר נערה מלשון קח לי את הילדה שהיא בושה לטבול א"ל אטו ודאי מי אמר ר' יוחנן כלומר כיון דרבי יוחנן לא אמרה אלא בספק ראתה אפילו בילדה נמי אמרינן שהרי אפילו טומאתה אינה אלא ספק. וקיימא לן הכי. ועיקרי דינין אלו יתבארו בשער הוסתות בסייעתא דשמיא. תנן בשבועות פרק ידיעת הטומאה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא משמיה דרבה היכי ליעבד נועץ צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הווין לו בנים זכרים שנאמר להבדיל בין הטמא בין הטהור. וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ריב"ל אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב בין הטמא ובין הטהור וכתיב בתריה להורות את בני ישראל :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ג (עריכה)
השער השלישי
[עריכה]השר השלישי: הוסתות דבר תורה כל אשה בין יש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לבעלה עד שתראה או עד שתרגיש שיצא הדם לבית החיצון יצא לבית החיצון טמאה כאלו יצא לחוץ ממש שנאמר דם יהיה זבה בבשרה אפילו בבשרה מטמא חכמים עשו סייג לדבר ואסרו אותה עונה שהיא למודה לראות בה וסמכו אותו על המקרא שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואמר רבי יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה. כיצד הרי שהיתה למודה לראות מר"ח לר"ח כשיגיע ר"ח אפילו אינה רואה אסורה כל אותו היום משום חשש הוסת שמא אורח בזמנו יבא ונמצא משמש עם הטמאה אפילו היתה למודה להיות רואה בסוף היום הרי זו אסורה אפילו מתחלת היום. ואם למודה לראות לעולם בתחלת היום ועברה אותה שעה ולא ראתה אפילו הכי אסורה כל היום. שמא נתעכב מעט האורח וביומו יבא. והוא הדין ברואה בלילה שהיא אסורה כל אותה הלילה על הדרך שאמרנו דתניא בשילהי פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לו' שעות והגיע יום כ' ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי ר"י רבי יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות עברה ולא ראתה אסור לשמש כל אותו היום כולו דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום כולו אסור. והתניא רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה שלפני אותו הנץ החמה אבל היום מותר. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למחזי בסוף ליליא. אמר רבא הלכתא כרבי יהודה. הפרש יש בדבר זה בין אשה שיש לה וסת קבוע לאשה שאין לה וסת קבוע. כיצד הוסת הקבוע אינו נקבע עד שתקבענו שלשה פעמים וכשם שאינו נקבע עד שלשה פעמים כך אינו נעקר עד שלשה פעמים דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אעפ"י שאינו נקבע עד שלשה פעמים הרי היא חוששת לו ואסורה כל אותה עונה כדרך שאמר בוסת קבוע וכדאמרינן התם אמר ר"פ לא אמרן אלא למקבעי' אבל למיחש בחדא זמנא חייש ליה. ומיהו כיון שאינו נקבע הרי הוא נעקר ממנה בפעם אחת ואפילו ראתה בו שתי פעמים נעקר ממנה בפעם אחת דגרסינן התם אינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני דצריכה תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימנא עקרה ליה מאי קא משמע לן תנינא שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים מהו דתימא חד לחד ותרי לתרי ותלתא לתלתא קמשמע לן. ודיני כל אחד ואחד מאלו יתבארו לפנינו בסייעתא דשמיא כל אחד ואחד במקומו. זמנים יש שאינן ראויין לקבוע בהן וסת ואפילו ראתה בהן כמה פעמים. ואלו הן ימי נדה. וימי זיבה שרואה בהן ממעין פתוח. וימי מיניקתה וימי עוברה. ויש זמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה ואף על פי שיש לה וסת קבוע ואלו הן ימי מיניקתה וימי עוברה. ויש נשים שיש להן וסת קבוע והוא נעקר מהן אפילו בפעם אחת ואילו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ושתי נשים אלו אינן חוששות לוסת שאינו קבוע כלל. ודינין אלו יתבארו בשער זה בעזרת השם. ותחלה נפרש הוסתות. הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין לפי שיש וסתות דומין אלו לאלו ואין סדר קביעותן אחד. ואחר כך נבאר הזמנים שאינן ראויין לקבוע בהן וסת. ואחר כך נבאר הנשים שוסתן נעקר בפעם אחת ואעפ"י שיש להן וסת קבוע. ואחר כך נבאר דיני עיקרי הוסתות. וההפרש שיש בין וסת לוסת וכיצד קביעות כל אחד מהם ועקירתו. דין הוסתות כיצד הן נקבעין ובכמה ראיות הן נקבעין. וסתות יש שנקבעין בימים ידועים ויש שנקבעים בהרכבת ימים ומעשה ויש נקבעין במעשה לבד. ויש שנקבעין בהפלגות מכוונות כיצד יש למודה לראות ביום ידוע בחודש או בשבת כגון שלמודה לראות בראש חדש וראש חדש או בחמשה בחדש וכיוצא באלו או שלמודה לראות באחד בשבת או בשני בשבת וכיוצא כאלו. וזהו שנקרא וסת הימים. ויש שלמודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה באחד בשבת וראתה או שאכלה פלפלין באחד בשבת וראתה ואכלה פלפלין באחד בשבת וראתה וזהו שנקרא וסת מורכב. ויש וסת הנקבע במעשה לבד כיצד פהקה וראתה פהקה וראתה וכיוצא בזה כגון שקבעה לעטישות כגון שנתעטשה וראתה נתעטשה וראתה. או שאחזתה צמרמורות וכיוצא בזה וראתה וזהו הנקרא וסת דגופה. ומה הפרש יש בין וסת קפיצות לוסת פיהוקין שזה אינו נקבע אלא בהרכבת ימים וזה נקבע במעשה בלבד. וסת קפיצות וכיוצא בהן הוא נקבע מחמת אונס הקפיצה וכל שתקבענה מחמת אונס אינו וסת (לפיכך נקבע מחמת אונס אינו וסת) (הערה: כל הני תיבות נראין לי כמיותרין) לפיכך אינו נקבע לעצמו עד שיהא בו הרכבת הימים כמו שיתבאר. וסת פיהוקין וכיוצא בהן אינו מחמת האונס. אדרבה אונסין אלו באין מחמת הוסת ולפיכך נקבע לעצמו כמו שיתבאר. ויש למודה לראות בהפלגות מכוונות כיצד כגון שהיא למודה לראות מעשרים לעשרים או משלשים לשלשים וכיוצא בזה וזהו שנקרא וסת ההפלגות. ומאלה נפרדו כל שאר מיני הוסתות כמו שיתבאר בעזרת השם. וסת דגופה. וכן וסת הימים. וכן וסת מורכב הרי הן נקבעין בשלש ראיות שהרי הוחזקה זו להיות רואה כן שלשה פעמים אבל וסת ההפלגות אינו נקבע עד שתראה ארבע ראיות לפי ששתי ראיות כונות הפלגה אחת וכיון שכן עד שתראה ארבע ראיות לא קבעה ג' הפלגות. (דף קסט) וסת דגופא. כיצד שנינו בפרק האשה עושה צרכיה. כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. אלמא בשלש ראיות לבד קובעת לה וסת. ואע"ג דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד. כלומר וסת הנקבע בימים בשני פעמים הוא נקבע ווסתה דגופא בפעם אחת. ההיא אוקימנא לה התם כחכמים דהיינו ר' דפליג עליה דרשב"ג אבל לרשב"ג לעולם אינו נקבע בפחות משלשה פעמים כסתמא דמתניתין דקתני התם בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר וכו'. שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה ליום עשרים. ומתניתין מני רשב"ג היא. וקיימא לן כוותיה בוסתות כדאיפסיקא הילכתא בהדיא ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו. ואף שמואל נמי הרי אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה אלא כרשב"ג. ותדע לך דהא התם בסמוך בוסת הדילוג אמרינן דשמואל כרשב"ג סבירא ליה ודאמר רב יהודה אמר שמואל גבי מתניתין דהיתה למודה לראות יום חמשה עשר זו דברי ר"ג ברבי שאמר משום רשב"ג זו וסבירא ליה קאמר דבוסת הימים על כרחין כוותיה סבירא ליה וכדקאמרו בהדיא בוסת הדילוג וכמו שכתבנו. ודוקא בשראתה שלשה פעמים בעטושין או שלשה פעמים בפיהוקין אבל עטשה פעם אחת וראתה ופהקה פעם אחת וראתה וחששה (פעם אחת) (הערה: מיותר) בפי כריסה פעם אחת וראתה לא קבעה לה וסת שאין מקרים אלו קובעין וסת כל אחד לחברו. וסתות אלו כיוצא בהן אם הן פשוטין כלומר שאירע לה כן פעמים בלא יום קבוע הרי זה וסת לעיטושין לבד או לפיהוקין לבד ובכל יום שאירע לה כן הרי הוא חוששת לו. אבל אם אירע לה ביום קבוע מן החדש או מן השבת כגון שפיהקה בראש חדש וראש חדש וראתה או באחד בשבת וראתה הרי זו וסת מורכב לפיהוקין וראשי חדשים וכיוצא בזה ולפיכך אינה חוששת לפיהוקין לבד ולא לראשי חדשים עד שתפהק בראשי חדשים ולפנינו יתבאר ההפרש שיש בין וסת דגופא המורכב לוסת דגופא הפשוט בעזרת השם. וסת הימים כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה. ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כולן מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות משלשים ושנים לל' ושנים ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין דילוג שוה כיצד הרי שהתחיל לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר ראייה זו להפלגת ל"ב ועוד חזרה וראתה לי"ז בסיון והרי ראיה זו לל"א שהרי אייר חסר. ואם כן נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראיתה וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגת ל"ב ולפיכך פירוש הרב ר"א ז"ל זה לשונו: שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש כיצד ראתה ראש חדש ור"ח ור"ח קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחר מלא והאחד חסר והילכך זו שדלגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג. ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לחמשה עשר בין מלא בין חסר. ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות והיינו דאמרינן בפרק קמא דנדה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי וסת. ושמעינן מינה דוסת הימים הרי הוא נקבע בג' ראיות לבד. וכן וסת המורכב בימים ידועים ומעשה בקופצה בחד בשבא ובחד בשבא וכמו שמוכיח מההיא שמעתא דקפיצות כמו שכתבנו והוא הדין דהרכבת וסת דגופה וימים כמ"ש למעלה. ודינין אלו יתבארו לפנינו בעזרת השם. וסת ההפלגות לדברי הכל אינו נקבע אלא בארבע ראיות לפי שאין שלש הפלגות בנויות בפחות מארבע ראיות הראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותה. וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל וכן הורו רבותינו הצרפתים ז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמייתא לא לסירוגין הוה אפילו הכי מצטרפת לבתריאתא. יש לומר שאני הכא דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ארבע ראיות בעינן דהא אנן שלש הפלגות בעינן אבל התם הא איכא ג' נגיחות. וראיה יש מדקתני בפרק האשה שהיא (דף קע) עושה צרכיה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה לעשרים זה וזה אסורין פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים. אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים. ואם תאמר התם למודה שאני אם כן מאן דקא מותיב לרב התם בשמעתא דדילוג דכתבינן לעיל מברייתא דקתני היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושינתה לששה עשר זה וזה אסורין שינתה לשבעה עשר הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר שינתה לשמונה עשר הותרו כולן ואינה אסורה אלא משמונה עשר ואילך תיובתא דרב. ופריק אמר לך רב למודה שאני. ואם איתא דטעמא דמתניתין על כרחין משום דלמודה שאני דקארי ליה מברייתא מאי קארי לה הא מתניתין היא דעל כרחין למודה שאני. ועוד מביאין ראיה מדקתני בסיפא דההיא מתניתין שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעותה של זו לקביעות של אחרת שאינה למודה ופירושא דשמעתא דדילוק דפליגי בה רב ושמואל ופסקא דנפקא לן מינה יתבאר לקמן בסייעתא דשמיא. הנה בארנו דוסתות כולן בכמה ראיות הן נקבעין. ועוד אנו צריכין לבאר אם יש הפרש בראיות קביעות הוסת בין תינוקת והגיע זמנה לראות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שנינו בפרק קמא דנדה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם אחד ושניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאת מעת לעת. ואיבעיא לן עלה עברו עליה שלש עונות וראתה הדר קא חזיא בעונות קטנות מאי כלומר אם חזרה וראתה בעונות בינוניות כמו שהיתה למודה לראות מתחלה מאי. אמר רב גדל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמא מעת לעת כלומר שאין הפרש בין ראתה בעונות קטנות לראתה בעונות גדולות דלעולם אינה חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות. ופעם ראשונה קרי לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהן. ושאלו עוד אם עוד עברו עליה ג' עונות וראתה דקתני בברייתא דדייה שעתה אם הדר קא חזיא השלישית בעונה מאי כלומר שקרבה הראיה השלישית אמר רב יהודה אמר רב פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. כלומר אין הפרש בין שחזרה וראתה אותן שלש ראיות אחרונות בעונות מרוחקות בין שראתה אותן בעונות בינוניות דלעולם עד שתראה עוד שלש ראיות אחר שהפסיקה אינה מוחזקת אלמא דינה כדמעיקרא וכאלו היא מתחלת עכשיו לראות. וברייתא זו דברי הכל היא ואפילו לרבי דאית ליה בתרי זימני הויא חזקה מדקתני סופא דההיא ברייתא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ואמרינן עלה בגמרא שניה מטמאה מעת לעת מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה אימא סיפא עברו שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אלעזר כלומר דאמר במתניתין כל אשה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ואסיקנא כולה ר' אלעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי. אלמא רישא נמי דקתני בשלא הגיע זמנה לראות פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ר' ור' אלעזר היא דאי לא תיקשי ליה נמי רישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסופא ר' אלעזר. וטעמא דמילתא משום דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא כמקרה ואינה ראויה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הילכך ראיה שניה אינה אלא כאחת מהן ואין לה כח להחזיק את הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם שתי הראיות האחרונות תתחזק האחרונה ואלו השתים (מגדלות) (הערה: צ"ל מְגַלוֹת וכן הוא בב"י סי' קפ"ט ד"ה לשון וכן הוא במ"ה כאן) על הראשונה שראיה גמורה היתה ולא מקרה. ומעתה לפי הטעם הזה אפילו לרשב"ג נמי מוחזקת היא זו ובזו אין הפרש בין ר' לרשב"ג. ואע"פ שיש מגדולי המפרשים גם מן הפוסקים שפירשו דלר' דוקא אתיא לפי שאין הראשונה ראויה להצטרף לעולם והילכך לרשב"ג אינה מוחזקת עד שתראה ארבע ראיות. מסתבר לי שאי אפשר להעמידה שאם כן כל אותה סוגיא שיקלא וטריא דרב גדל ורב כהנא וחזקיה ורבי יוחנן ורבי שמעון בן יהוצדק וכל נחותיה אתאי כרבי ולא כהלכתא דאנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן כדאיפסיקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו ולפיכך נראה ליה הדרך (הראשון) (הערה: בב"י שם ליתא לתי' הראשון וכ"נ דלית כאן ראשון ושני וק"ל) שכתבתי נכון וברור. ולפי מה שכתבתי אין הפרש בין תינוקות שלא הגיע זמנה לראות לשאר כל הנשים והרי היא קובעת וסת במנין ראיות שקובעות בהן אשה אחרת דעלמא. ולפי דברי מקצת המפרשים אינה קובעת וסת עד שתראה עוד פעם אחרת יתרה על שאר נשים שאין ראשונה שלה ראויה להצטרף ואינו נכון בעיני כמו שכתבתי. עוד צריכין אנו לבאר זקנה כיצד היא קובעת וסת והיא האשה שעברו עליה שלש עונות ולא ראתה סמוך לזקנתה כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם תניא בפרק קמא דנדה זקנה שעברה עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ולא שכיונה אלא אפילו פחתה ואפילו הותירה. ואקשינן ואפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כוונה אלא אדרבה כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה. וברייתא זו אתיא ככולי עלמא. וכענין שאמרנו למעלה גבי תינוקת שלא הגיע לראות לפי מה שכתבתי אני ולשאר המפרשים אתיא דוקא כרבי ודלא כרשב"ג עד שתראה ארבע ראיות. ולפי דברי כל שכיונה משלש עונות הראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לאלו האחרונות דאיגלי מילתא דלאו סילוק דמים היה אלא שנוי וסת ולפיכך בשלש ראיות של שלש שלש עונות מכוונות קבעה לה וסת שעם ראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג הרי כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות. אבל אם לא כיונה אלא שפחתה או הותירה לא אלא עד שתראה ארבע ראיות מכוונות או שתראה ראיות בימים קבועים. זקנה זו שעברו עליה שלש עונות וראתה לאחר מכאן בעונותיה שהיתה למודה לראות בהן בין של הפלגות בין של ימים מסתבר לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון כיצד אם היה וסתה בימים קבועים (דף קעא) אפילו בפעם הוחזקה זו ואם וסת של הפלגות בשתי ראיות כראשונה שהיתה למודה בהן שהרי נתגלה שהדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ועכשיו חזר הוסת למקומו ואינו נעקר ממנה עד שיעקר שלשה פעמים והראיה מדבעינן גבי תינוקות שלא הגיע זמנה לראות הדר קא חזיא בעונות מאי ולא בעיא לה נמי גבי זקנה אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות הדרא לחזקתה. עתה נבאר הזמנים הראויין לקבוע בהן וסת וזמנים שאינן ראויין. דבר תורה הרואה דם טיפה כחרדל הרי זו נדה דאורייתא והרי זו מונה ו' והוא בין חזרה בין אינה. ואם פסקה אפילו ביום השביעי קודם בין השמשות הרי זו טובלת לערב וטהורה. ואלו ימים נקראים ימי נדה. יש אחר שבעת ימי נדה אלו אחד עשר יום שנקראין ימי זיבה וכל שרואה בהן יום או יומים שומרת יום כנגדן והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום משתנץ החמה וטהורה לבעלה מיד ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי זו זבה גדולה וצריכה שתשב שבעה ימים נקיים ואלו האחד עשר יום נקראין י"א יום שבין נדה לנדה ולמה נקראו שבין נדה לנדה לפי שאם חזרה וראתה לאחר אותן י"א יום הרי היא חוזרת לפתח נדתה שאם ראתה דם טיפה כחרדל תשב ששה והוא כבתחלה וחוזרת חלילה כן לעולם נמצא שיש בין פתח נדה לפתח נדה שמונה עשר יום. שמונה עשר יום אלו אין האשה קובעת בהן וסת כיצד ראתה בראש חדש ובחמשה בחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה וחזרה וראתה ראש חדש וחמשה בחדש ונהגה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא לראש חדש בלבד. וכן הדין אם ראתה בראש חדש וחמשה עשר בחדש שעומדת לה ראיה שניה תוך ימי זיבה לא קבעה וסת לחמשה עשר בחדש אלא לראש חדש בלבד. דתנן בפרק בנות הכותיים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. פירוש כל אותן אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה. ופירשה רב הונא בר חייא משמיה דשמואל לומר שאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה. והא דתנן בפרק האשה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין אוקמיה רב יהודה משמיה דשמואל ברואה מחמשה עשר לטבילה דקאי ליה ראיה שניה בעשרין ותרין לראיה הראשונה דהשתא קאי לה בימי פתח נדתה אבל חמשה עשר לראייתה דקאי לה בימי זיבתה לא קבעה. וכן אינה קובעת בתוך שבעת ימי נדה דתנן בפרקא קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה. ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעיא בדיקה. הניחא לריש לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדה תבדוק דדילמא קבעה לה אמר לך ר' יוחנן כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעיין סתום אבל ממעיין פתוח לא אמרינן והיכי דמי מעיין סתום כגון שראתה שתי פעמים בריש ירחא בלחוד ובשלישית ראתה בעשרים וחמשה וריש ירחא דאע"ג דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל והשתים הראשונות הוחזקו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה דמים יתירו הוא דאיתוספו בה כלומר מרוב קבוץ הדמים שנאספו בה מהרו דמיה לבוא ושפעו ביום חמשה ועשרים אבל מה שחזרה וראתה בראש חדש היא עיקר הראיה. ובכהאי גוונא נמי הוא דאמר ריש לקיש שהאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ומשכחת לה כגון שראתה ריש ירחא וריש ירחא בשלישי ראתה בעשרין לירחא וריש ירחא דקאי לה ההוא ריש ירחא בימי זיבה לראיית העשרים בירחא אבל בענין אחר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי זיבה כמו שאמרנו. והא דאמרינן בפרק קמא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי. לא קשיא דהתם לאו בחד בשבא דסמיך לה לקמא קאמר. דההיא בימי זיבה קאי לה אלא בחד בשבא דרחיק קאמר וכגון דחזאי בחד בשבא תליתאה דהוא עשרין ותרתין לראיה קמייתא דהשתא קאי לה בימי נדה דפתח נדתה. וכתב ר"א ז"ל דמכל מקום אם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר לראייתה קבעה לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דאע"פ שאינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דהיינו מט"ו לט"ו מכל מקום רואין את האמצעיים כאלו אינן והשאר קובעת וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי אהדדי בימי נדה. ואינו מחוור דהאשה זו אינה למודה להיות רואה מכ"ט לכ"ט מעולם אלא מט"ו לט"ו והיאך תקבע וסת לכ"ט שאינה למודה בו. וכן אמרו הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר הנה שנתברר לנו שאין האשה קובעת וסת לא בימי נדה ולא בימי זיבה כשראתה אותו ממעיין פתוח. אבל עדיין צריכין אנו לברר אם חוששת לוסת שראתה בימי זיבה הואיל וחוששת אף לוסת שאינו קבוע כמו שבארנו בתחלת השער הזה. גרסינן בשילהי פרק בנות כותיים אמר רב פפא אמריתה לשמעתא קמיה דרב יהודה מדיסקרתא מיקבע הוא דלא קבעה כלומר בתוך אחד עשר יום מיחש מאי שתחוש לו אישתיק ולא אמר לי ולא מידי אמר רב פפא נחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר ליום טבילתה שהם עשרים ושנים לראיתה ושינתה לכ"ז דכי הדרי אתו עשרים ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורה אלמא חיישינן וקסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן דכי הדרו אתו כ"ב קיימי לה בתוך ימי נדתה כלומר בפתח נדה. ופסק הר"א ז"ל כרב פפא דאמר חוששת ונראה לי קצת ראיה לדבריו מדתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה. בדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאתה טמא ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. פירוש ואפילו בימי זיבה. ואם יש לה וסת כלומר בימי זיבה דיה שעתה. ואמרינן עלה בגמרא אם יש לה וסת לימא תהוי תיובתיה דרב הונא בר חייא אמר שמואל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. ופרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה דלא צריכא תלתא זימני למעיקריה מאי טעמא דמיה מסולקין אבל דייה שעתה אמרת דאמרינן אורח בזמנו בא אלמא מיחש מיהא חיישא ליה דאי לא הא ליתיה ההוא וסת כלל לא למיקבע ולא למיחש וכמאן דליתיה דמי והיאך הוא מציל על ידי מעת לעת ומפקידה לפקידה אבל שאר הפוסקים פסקו כרב הונא בריה דרב יהושע חדא דווסתות דרבנן והלכה בהן כדברי המיקל ואפילו בוסת הקבוע כל שכן בוסת שאינו קבוע. ועוד דאמרינן בשילהי פרק בנות כותיים כי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע והילכך אפילו מיחש לא חיישא. וההיא דפרק תינוקת יש לי לומר דכיון שבתוך ימי זיבה מסולקת דמים היא כל שאתה יכול לתלות בדבר שלא ראתה אתה תולה אפילו יש לה וסת כל דהו אע"פ שאינו לא וסת קבוע ולא אפילו כוסת שאינו קבוע לחוש לו מכל מקום כל שהיא רגילה לראות בו אנו אומרין לא בא האורח קודם לזמן זה זהו הנראה מדין הגמרא אבל נראין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דבזמן הזה בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא תבאנה לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת אתה מצריכן ללמוד פתחי נדה וימי נדה וימי זיבה והילכך לכל ראיה שהיא רואה באי זה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זבה חוששת לה. עוד יש זמנים אחרים שאין האשה קובעת בהן וסת ולא חוששת לו ואפילו בזמן הזה כגון בימי עבורה וימי מניקתה כמו שיתבאר בעזרת השם. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טהר. ואמרינן עלה בגמרא היושבת על דם טוהר קסלקא דעתך מתבקשת לישב על דם טהר. הניחא למאן דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא למאן דאמר שתי מעינות הן תבדוק דילמא אכתי לא פסק ההוא מעיין טמא. מי קתני מבקשת יושבת קתני וכי יושבת מאי למימרא מהו דתימא תבדוק דילמא קבעה לה קמשמע לן דמעיין טהור למעיין טמא לא קבעה הניחא ללוי אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדק דילמא קבעה ליה אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. דקדק מכאן הרמב"ן דאשה קובעת וסת בימי מיניקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה. אבל הר"א ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עבורה ולא בימי מיניקתה וכן נראה לי כדבריו והראיה מדשמואל ור' יוחנן דאמרי מעוברת ומיניקת דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן וכר' מאיר. ואם איתא דקובעת וסת חדש בימי עבורן וימי מניקתן הרי הן ככל הנשים ולמה דיין שעתן כל שאתה אומר בכל ראיותיהן דיין שעתן אף אתה עושה ראיות כמקרה ואין ראיות המקרים ראויות להצטרף ולקבוע בהן וכעין שאמרו בראיה ראשונה של זקנה שעברו שלש עונות ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכדמוכח בהדיא בשמעתא דלעיל גבי ברייתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והא דקתני הכא חוץ מן היושבת על דם טוהר ולא קתני חוץ מן המיניקת משום דלא אפשר וטעמא משום דמתניתין כולי עלמא היא ואלו לר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון דאמרינן לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה אלמא אף הן ככל הנשים וראיות לקבוע וסת בימי עבורן ובימי מניקתן ואנן לא קיימא לן בהא כוותייהו אלא כר"מ דאמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן דהא שמואל ור' יוחנן אמרי כוותיה ועוד דלרבי מאיר נמי לא מצי למיתני חוץ מן המיניקה דהא לר' מאיר נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים ואי קתני מיניקה היה במשמע דוקא מיניקה הא בשאינה מיניקת צריכה בדיקה ואפילו יושבת על דם טוהר קמשמע לן יושבת על דם טוהר לעולם אינה צריכה בדיקה ואפילו אינה מינקת דמימי טהרה לימי טומאה לכולי עלמא לא קבעה אי נמי יש לי לומר דהכא היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טהר ומשום דלא אשכחן למתניה צריכותא אחריתי אלא הא אבל ללישנא דמבקשת לישב לא צריכא מתניתין לאשמועינן הכי דפשיטא דאפילו בימי מניקתה נמי לא קבעה לה וסת. ותדע לך מדקא מתמה אי ביושבת פשיטא. ומאי קושיא דילמא לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת משא"כ בשאר ימי הנקתה ואנן דקיימא לן כרב דמעיין אחד הוא בין לקולא בין לחומרא כדאיפסיקא הלכה כוותיה בהדיא בגמרא בפרק בנות כותיים לא מוקמינן לה למתניתין ביושבת אלא במבקשת לישב. ותו לא איצטריכא למימר דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה אלא אפילו בכל ימי מיניקתה לא קבעה והא דאמר הכא בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן אלא לרב דאמר מעין אחד הוא מאי איכא למימר דמשמע לכאורה דאפילו לרב דוקא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא בשאר ימי מיניקתה קבעה. הכי קאמר לכשתמצא לומר דמתניתין יושבת דוקא קאמר ולא איצטריכא אלא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לרב דאמר מעיין אחד הוא ואפילו הכי בשלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה אינה קובעת הא בשאר ימי הנקה קבעה מאי איכא למימר דמאי שנא. ומיהא נמי משמע דאפילו מיחש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מניקתה. אבל (דף קעב) הרב ר"א ז"ל כתב דמיקבע הוא דלא קבען הא מיחש חיישן דומיא דאחד עשר שבין נדה לנדה שחוששת לפי מה שפסק הוא כמו שכתבנו למעלה ואעפ"י שהראשון נראה לי עיקר. יש לחוש לדברי הרב ז"ל. ועתה נבאר הזמנים שאין האשה חוששת בהן לוסתה כלל ואע"פ שהיה לה וסת קבוע והן ימי מיניקתה וימי עוברה. מעוברת כיצד שנינו בפרק קמא דנדה ארבע נשים דיין שעתן. בתולה מעוברת ומניקה וזקנה מעוברת משיודע עוברה. ותניא כמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ שלשה חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים. וטעמא דמילתא משום דהרי זו כחולה ודמיה מסתלקין דמשעה שהוכר העובר ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אבל קודם שהוכר העובר אין ראשה כבד עליה ואין איבריה כבדין עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר עליה. ואע"פ שר' יוסי חלוק בדבר ולא חשיב לה מסולקת דמים אלא אם כן פסקה מדם ועברו עליה שלש עונות משעה שהוכר העובר. וכדתנן רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו שלש עונות דיין שעתן מסתבר לי דלית הלכתא כוותיה אלא בסתם מתניתין דקתני מעוברת משיודע עוברה ואע"ג דשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה וכדגרסינן התם תני תנא קמיה דר' יוחנן מעוברת ומיניקת שעברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה. א"ל ר' יוחנן פתחת בתרתי וסיימת בחדא דילמא מעוברת והיא מינקה קאמרת ואגב אורחיך אשמעת לן ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה כדתניא ימי עוברה עולין לה לימי מיניקתה וימי מיניקתה עולין לה לימי עוברה וכו'. בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקיתה משכחת לה דקא מיניקה וקא מיעברה אלא ימי מיניקתה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה. אלמא מדשקלי וטרו אליביה הלכתא כותיה. לא היא אלא לפרושה למתניתין אליביה דהאי תנא דפתח בתרתי וסיים בחדא קאתי היכי משכחת לה כדתני לה בברייתא. ותדע לך דהא בעא מיניה ההיא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה מהו קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא מאי כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה א"ל תניתוה ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא דאלו למאן דאמר וסתות דרבנן אפילו כי ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה אלא ודאי ר' מאיר וסתות דאורייתא סבירא ליה והכי אוקימנא לה נמי בפרק כל היד. אלמא דאורייתא חרדה מסלקת את הדמים ולא בעיא בדיקה הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה אלמא סבירא ליה לר' יוחנן דמעוברת משהוכר עוברה מסולקת דמים אפילו הגיע עת וסת אינה חוששת לו ואינה צריכה בדיקה. ואפילו לכתחילה נמי אינה צריכה בדיקה מדאמר לא בעיא בדיקה. והא דתני נמי במתניתין היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה לאו דוקא לא בדקה אלא מדתניא ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה תנא נמי ר' מאיר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה. והוא הדין דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה. דהא טעמא דמסולקת דמים היא. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל אע"פ שהרב ר"א ז"ל חלוק בדבר אלא אם כן עברו עליה שלש עונות. ועוד נראה לי ראיה מדתניא מעוברת ומניקת שהיו שופעות דם ובאות דיין ימי עיבורן דיין ימי מיניקתן דר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש אומר לא אמרו דייה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ושמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי מאיר דתניא במתניתין במה אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואיפליגו בפירושה רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש דגרסינן התם במה אמרו דיה שעתה רב אמר אכולהו ושמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן וכן אמר ריש לקיש אכולהו ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקת דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא לרבי יוחנן ולשמואל מסולקת דמים חשבינן להו לגמרי כל ימי עיבורן וכל ימי מיניקתן ואפילו ראו כמה פעמים. ואי טעמא במעוברת ומניקה דוקא בשעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלשה פעמים מיהא תטמא מעת לעת דהא חזרו אלו לקדמותן שכל שהן תלויות בעברו עליה שלש עונות כשהן חוזרות ורואות חוזרות הן לחזקתן וכמו שאמרו בזקנה שעברו עליה שלש עונות. ותינוקת נמי שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלשה פעמים הרי היא ככל הנשים ובעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה. ואם איתא דמעוברת נמי דוקא משעברו עליה שלש עונות אם כן כשהן חוזרות ורואות שלש פעמים מיהא יהיה ככל הנשים ואינהו קאמרי דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן. ועוד נראה לי דכל שכן היא דהשתא שופעות ורואות אמר דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מיניקתן אלמא מסולקות דמים לגמרי חשבינן להו כל שכן דבתחלתן לא בעיא שלש עונות. ותדע לך דהא רבנן דפליגי עליה דר' מאיר במיניקה שנתנה בנה למיניקת היינו ר' יוסי ור' שמעון כדמוכח בהדיא בברייתא ובמעוברת ובמיניקה שעברו עליה שלש עונות שבקיה ר' יוסי לר' שמעון בר זוגיה שמע מינה דר' שמעון לא פליג בהא אתנא קמא ואפילו הכי פליג ר' שמעון אי בדיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מיניקתן. אלמא שמואל ור' יוחנן דאית להו כר' מאיר דאמר דיין כל ימי עבורן וכל ימי מניקתן כל שכן דאית להו דמסולקת דמים הם לענין התחלתן דלא בעיא שיעברו עליהן שלש עונות. ועוד דלדברי ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אף וסת יש להן לקבוע בימי עבורן ובימי מיניקתן. והרב ר' אברהם ז"ל מודה בזו שאינן קובעות וסת כל ימי מיניקתן ועבורן וכמו שאני עתיד לכתוב בעזרת השם. לפיכך נראה לי ודאי דכל ימי עבורן משהוכר העובר וכל ימי מיניקתן אינן חוששות לוסתן כלל ואינן צריכות בדיקה ואפילו לכתחילה. ור' יהודה ור' זירא נמי משמע דסבירא להו כתנא קמא מדבעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא ראתה ואחר כך הוכר עוברה מהו ואמר ליה מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה אלמא כתנא קמא סבירא להו דמשהוכר עוברה דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה דמיה מסולקין והכין הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו בעל פטור דפרכינן עלה מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד. ומשני באשתו מעוברת ופריך והא איכא שמחת עונה ופריק סמוך לוסתה דאלמא אף מעוברת אסורה סמוך לוסתה וכל שכן בשעת וסתה ממש כבר תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלהאי דמוקמי בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה דאפילו אמעוברת קאי ובשלשה חדשים הראשונים שלא הוכר עוברה דחוששת לוסתה ולעונת וסתה. מיניקה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה מיניקה עד שתגמול את בנה נתנה בנה למיניקת גמלתו או מת ר' מאיר אומר מטמאה מעת לעת וחכמים אומרים דיה שעתה וקיימא לן כחכמים. ותנו רבנן מיניקת שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת. ומפקידה לפקידה היתה מיניקתו והולכת ד' וה' שנים דייה שעתה דברי ר' מאיר ור"י ור' יוסי ורש"א דיה שעתה כל כ"ד חדש לפיכך היתה מיניקתו ד' וה' שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואמרינן לפיכך דר' יוסי למה לי מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה כלומר כל כ"ד חדש אפילו נתנה בנה למיניקה ואם היתה מיניקתו אפילו ארבע וחמש שנים נמי דייה כל זמן שהיא מיניקתו קמשמע לן. וקיימא לן כר' יוסי ור"ש. ועתה נבאר כי יש נשים שיש להן וסת קבוע ועוקרת אותו אפילו בפעם אחת והן שתים. ואלו הן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וזקנה שעברו עליה שלש עונות ולא ראה. תינוקות שלא הגיע זמנה לראות כיצד. תניא בפרק קמא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה. עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה פעם שלישית הרי היא ככל הנשים. ואסקוה רב כהנא ורב גידל דהוא הדין אי חזיא בעונות קטנות אחר שעברו עליה שלש עונות ראשונות לפי שמסולקת דמים הוא וחזרה לקדמותה כאלו לא ראתה מתחלה דעכשיו נתגלה שאותן שלש ראיות שראתה מתחלה מקרה היה ודמים יתרים היו ולפיכך עד שתשוב ותראה עוד שלש ראיות לא הוחזקה זו ווסת ראשון שקבעה הרי הוא כמי שאינו ולפיכך אינה חוששת לוסתה הראשון ולא אפילו לראיה שתראה בנתיים עד שתראה עוד שלש ראיות אחרות כמו שכתבנו שהרי זו בחזקת טהרה לגמרי וכדתניא חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן כלומר ואפילו לטהרות משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. זקנה כיצד. שנינו בפרק קמא דנדה איזו היא זקנה כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה ואמרינן עלה בגמרא היכי דמי זקנה אמר ר"י כל שחברותיה אומרות עליה הזקינה ר"ל אמר כל שקוראין לה אימא בפניה ואינה בושה ור' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה (דף קעג) מקפדת. ותניא זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. לומר דכיון שעברו עליה שלש עונות לאחר שהזקינה ולא ראתה איגלי מילתא דמסולקת דמים היא מעתה ולפיכך דיה שעתה עד שתשב עוד ותראה שלשה פעמים. והילכך אף היא אינה חוששת לוסתה ואינה צריכה בדיקה ואפילו ראתה לאחר מיכן פעם ושתים אינה חוששת לאותו וסת דמסולקת דמים היא עד שתשוב ותראה עוד שלשה פעמים. וצריכה היא לקבוע וסת כבתחילה כמו שכתבנו או שתשוב ותראה בוסת שהיתה רגילה לראות כמו שנתבאר למעלה בדין קביעות הוסתות. ועתה נבאר מעוברת ומניקה שעברו עליה ימי מניקתן וימי עבורן דיין כל ימי מניקתן דר"מ ורב יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומר לא אמרו דיה שעתה אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת. אלמא בימי עבורן ומניקתן דוקא אמרו בראיה ראשונה דיין שעתן הא בשעברו ימי מניקתן אפילו בראיה ראשונה מטמאה מעת לעת ובהא ליכא מאן דפליג ועוד זיל בתר טעמא מידי טעמא הוא אלא מחמת הגורם דראשה כבר ואיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה הא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו ואינה דומה לזקנה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות דזקנה כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה מוכחא מילתא דההיא גופה מסולקת דמים לגמרי לעולם והילכך כשהיא חוזרת ורואה עד שתתחזק בשלש ראיות חשבינן ראיותיה למקרה ואינן ראויות לקבוע וסת והוא הדין והוא הטעם לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא אין לה דמים בנוהג וכשהפסיקה חזרה לקדמותה אבל אלו ראויות הן ואורח בזמנו הוא בא אלא שעכבו הגורם ועכשיו הרי אלו חוזרות לדמיהן ואורח לזמנו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ועתה נשוב ונפרש דיני עיקרי הוסתות וההפרש שיש בין וסת לוסת ונפרש תחלת דין הוסת הנקבע מחמת אונס לבד או בזמן שהוא מורכב בימים ומעשה. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר רב הונא קפצה וראתה קבעה לה וסת למאי אילימא לימים והא כל אימת דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצות. ופירש רש"י ז"ל בכל יום שתקפוץ מחזקיה לה רואה ואפילו בשאר ימות השבת. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה לדבריו מדאקשינן והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו פעמים לא קבעה לה וסת מאי לאו לא קבעה לה כלל לא לא קבעה לה וסת אלא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא אלמא לקפיצות לחודייהו לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם. ועוד הביא ראיה מדאמר ר"ה גופיה בפרק כל היד גבי הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזא אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלחוד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה דרב הונא דר"ה לא איירי בוסת מורכב לימים וקפיצות אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן. ואין הדברים מחוורין בעיני דמדאקשינן עליה דר"ה למאי אילימא לימים. אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא דאי לא פשיטא דלא לימים קאמר אלא רב הונא בוסת מורכב איירי כברייתא. ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא אכתי קשיא דהא ודאי לסבריה דמקשה רב הונא וברייתא בחד גוונא נינהו ואם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר ודלא כברייתא הוה ליה למתרץ לפרושי בהדיא ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות והא קמשמע לן דלימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו לא קבעה לה וסת. ועוד דהא ללישנא אחרינא רב הונא ודאי בוסת המורכב איירי וכדאוקמה רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דהא איגלי מלתא דיומא הוא דקא גרים. ומינה שמעינן ללישנא קמא דבוסת המורכב קאמר והא דאקשינן לימים לחודייהו פשיטא ולא אקשינן לקפיצות לחודייהו פשיטא היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא אלא צריכא רבא דאי לאו אשמעינן ברייתא הוה אמינא כיון דכל אימת דקפיץ ראתה אימר תקבע לה וסת קמשמע לן. ועוד דהא דפריך לימים לחודייהו פשיטא לישנא יתירא הוא דקא דייקא כלומר אמאי איצטריך ליה למימר לא קבעה וסת לימים לחודייהו והא אנן בדידהו לא אסתפק לן ולא הוה ליה למימר אלא לאו לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא ואסיקנא דלימים לחודיה נמי איצטריך לאשמועינן והא דאייתי ראיה מיהא דריש פרק כל הידם אף היא אינה ראיה דהתם נמי דיש לה וסת לקפיצות וימים קאמר וכן פר"ח ז"ל ובההיא דפרק כל היד. ועתה נבאר וסתות דגופה כגון מתעטשת או מפהקת וכיוצא בהן אם נקבע בעיטושין ובפיהוקין לבד או דוקא בהרכבת ימים כוסת וקפיצות והדומין להן ומהו ההפרש שיש ביניהן. שנינו בפרק האשה. אלו הן הוסתות מפהקת ומתעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. ואמרינן עלה בגמרא כיוצא בהן לאיתויי מאי אמר רבה בר עולא לאיתויי ראשה כבד ואיבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה פירוש גוסה מתעורר להקיא מלשון גס. ופירושו כל שתקבענה שלשה פעמים אם ראתה שלשה פעמים מתוך פיהוק או שלשה פעמים מתוך עיטוש אבל עיטשה פעם אחת וראתה ועוד חששה בפי כרסה פעם אחת וראתה אין זה וסת קבוע שאין המקרים קובעים וסת זה לזה. ומכל מקום אם פיהקה או עיטשה שלשה פעמים וראתה ואפילו שלא בימים ידועים הרי זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בן וסת זה קבוע וחוששת לפיהוקין או לעיטושין לעולם באי זה יום שתתעטש או שתפהק. ומהו ההפרש שיש בין וסת זה לוסת קפיצות שאינו נקבע אלא בהרכבת ימים וכמו שכתבנו למעלה. התם הוא שעיקרי הראיה אינה אלא מחמת האונס וכל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופה אדרבה האורח הוא שגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותרי הלחות והדמים והילכך אפילו בלא הרכבת ימים קבעו לה וסת. ואלא מיהו אם באו השלשה פיהוקין אלו או העיטושים בימים ידועין כגון שפיהקה שלשה פעמים באחד בשבת או בראשי חדשים וכיוצא בזה הרי קבעה זו וסת מורכב לפיהוקין וימים וכל שהגיע אותו יום ולא פיהקה או שפיהקה שלא באותו יום אינה חוששת לו ואפילו לא בדקה ולא ראתה הרי זו בחזקת טהורה וכדרך שאמרנו בוסת הקפיצות והפרש יש בין וסת פשוט לפיהוקין או לעיטושין לוסת המורכב לימים ופיהוקין שהוסת הפשוט נקבע בשלשה פיהוקין פשוטין באי זה יום שתפהק ותראה וכן בעקירתו כל שפיהקה שלשה פעמים ולא ראתה הרי זו עוקרתו אבל וסת המורכב אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים בימים ידועים ותראה. וכן אינו נעקר ממנו עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים ולא ראתה. ועוד הפרש יש ביניהם שהוסת הפשוט כיון שאין לו יום ידוע אי אפשר לחוש לו עד שתפהק אבל אם הוסת מורכב כל שהגיע אותה עונה שהיא למודה לראות בה חוששת לכל אותה עונה מתחילת העונה ועד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים ולוסת ההפלגות. ועוד יש הפרש אחד ביניהן שהוסת הפשוט אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כלומר מיד שהיא מתחלת לפהק כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. בסוף הוסת כל טהרות שנעשו בתוך הוסת טהורות רבי יוסי אומר הימים ושעות היתה למודה להיות רואה עד הנץ החמה אינו אסור אלא עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל היום שלה. ועוד מדאיפליגו ר' יוסי ור' יהודה כאן בימים ושעות ושבקינן וסת דגופא דסלקי מינייהו אלמא וסתות הפשוטין דגופא לכולי עלמא שעות הוסת בלחוד וסת אבל לאחר השעות אינו וסת ואינה חוששת לו ודוקא בשהראיה כולה מובלעת בתוך הוסתות אבל אם אין הראיה כולה מובלע בתוך הוסת הרי זו חוששת לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת ואלו וסת המורכב כל שהגיע עונת הוסת חוששת לכל אותה עונה מתחלתה ועד סופה. אחר שיש וסתות דגופא פשוטין ויש מורכבין אם פיהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה ואחר כך פיהקה שלא בראש חדש וראתה איגלי מילתא דפיהוק הוא שגורם ולא ראש חדש. וכן אם פהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה וליום החדש השלישי ראתה בלא פיהוק איגלי מילתא דראש חדש קא גרים ולא פיהק. וכענין שאמרו בשילהי פרק קמא דנדה בוסת הקפיצות. אבל פהקה בראש חדש וראתה ועוד בראש (דף קעד) חדש וראתה (ועוד בראש חדש וראתה) (הערה: נ"ל דלא גרסינן ליה וכן העתיק הבדק הבית כאן ע"ש) ועוד פיהקה ביום כ"ט לחדש ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק הרי זה וסת מורכב דפיהוק דאמש קא גרים והא דלא חזאי כי פהקה אמש משום דאכתי לא מטא זמניה כדרך שאמרו שם גם כן לענין וסת של קפיצות. עוד יצא לנו מזה לתחלת קביעות הוסת שאם פהקה וראתה ואפילו פהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין פשוטין תקבענו דאם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוקין פשוטין אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא לראשי חדשים תקבענו. וכן אם פהקה וראתה באי זו יום שיהיה ועוד פהקה וראתה חוששת לפיהוקין וזה אין צריך לומר שאפילו מפיהוק ראשון חוששת לפיהוקין אלא שאם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדיין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני שלשים יום ולחמשה ועשרים פהקה ולא ראתה הותרה זו לפיהוקין ועדיין כשיגיע יום שלשים חוששת לו אני אומר ושמא להפלגות שלשים תקבענו. כבר בארנו שיש וסת שהוא נקבע להפלגות שוות. פעמים יש שההפלגה לא תהיה בהשויה אלא שתדלג יום אחד או שנים וכל שתקבענו כן הרי זו וסת קבוע. כיצד גרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת בדילוג ושמואל אמר עד שתשלש לדילוג. פירוש שראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון לרב קבעה לה וסת לדילוג והרי זו אסורה לעולם בדילוג יום אחד והרי זו אסורה יום שמונה עשר בתמוז ויום תשעה עשר באב ויום עשרים באלול. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג לפי שאין נקבע בפחות משלשה פעמים וראיה ראשונה של חמשה עשר בניסן לא בדילוג ראתה אותה. ואקשינן עלה דרב מדתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לט"ז זה וזה אסורין שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר שנתה לתמניסר הותרו כולן ואינה אסורה אלא מתמניסר ואילך. ופריק אמר לך רב למודה שאני. וחזרו והקשו לשמואל מדתניא ראתה יום כ"א בחדש זה יום כ"ב בחדש זה יום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה וסת תיובתיה דשמואל. ופריק אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ' ואחד ודייקא נמי דשבקיה ליום כ' ונקטיה ליום עשרים ואחד שמע מינה. ורב חננאל ז"ל פירוש פלוגתא דרב ושמואל כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה בו כיצד ראתה יום חמשה עשר בניסן ויום ששה עשר באייר ויום שבעה עשר בסיון וחזרה וראתה יום חמשה עשר בתמוז ויום ששה עשר באב ויום שבעה עשר באלול וחזרה עוד חלילה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום ששה עשר במרחשון ויום שבעה עשר בכסליו הרי זו קבעה וסת לדילוגי חלילה מטבת ואילך כסדר הזה חמשה עשר לחדש זה וששה עשר לחדש זה ושבעה עשר לחדש זה וכן לעולם. ולפירוש זה הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לא בהני תלתא ראיות בלחוד הוא דקבעה לה אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה וסת לדילוג ורב ושמואל ללישנא קיטא נקטי. וברייתא דקתני ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה עשרים ושנים בחדש זה עשרים ושלשה בחדש קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן. וקשיא לי קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושנתה ליום עשרים ואחד משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו כאלו וסת הראשון נעקר בשדילגה שלשה דילוגין הראשונים דאם כן אף וסת דילוג נקבע בכך. ולפיכך מסתברא ז"ל כפירוש הראשון. ומכל מקום ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגין בעצמן פעם שניה ושלישית כדברי ר"ח ז"ל הרי זה וסת קבוע. וכבר כתבתי למעלה בדין קביעות הוסתות שאלו הדילוגין אין משגיחין בהן בין חדש מלא לחדש חסר דכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת לימי החדש. ומדקתני בברייתא שכתבנו למעלה שנתה לשבסר הותר שיתסר ונאסר חמיסר ושבסר ולא מיתסר נמי תמניסר דנימא זו כבר דילגה ונחוש בפעם אחת לוסת הדילוג שמעינן מינה דאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי. וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל והרב ר' אברהם והרמב"ן ז"ל. ולענין פסק הלכה פסק רבנו חננאל ז"ל כרב דקיימא לן כוותיה באיסורי. וכן פסק הרב ר"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן בפריוקא דברייתא דפריקו אליביה דייקא נמי דשבקיה ליום עשרים ושמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דהכין מסתברא. ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר"ח ז"ל והרב ר' אברהם ז"ל. תניא בסוף פרק האשה היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין. הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא. יום עשרים וראתה דקתני מראיית השלשים קאמר וכדקאמר רב הונא בריה דרב יהושע בסוף פרק בנות כותיים דגרסינן התם גבי רואה בתוך ימי זיבה אינה קובעת וסת מיקבעה לא קבעה מיחש מהו שתחוש ואמר ר' פפא ניחזי אנן תנן היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ואמר ר' יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהן עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים ושבעה דכי הדרו אתו עשרין ותרין קיימי לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא חיישא ליה וקסבר רב פפא עשרין ותרי מעשרין ותרין מנינן כלומר מזמן עשרין ותרין שהיתה רגילה לראות בו. נדה ופתחה מעשרין ושבעה מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דילמא עשרין ותרין נמי מעשרין ושבעה מנינן כלומר משעת הראיה מונין לה דכי הדרי אתו עשרין ותרי קיימי לה בתוך ימי נדתה. וקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרה כרב הונא בריה דרב יהושע הילכך האשה שקבעה וסת להפלגה מכ' לכ' ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לחמשה ועשרים ולעשרים ומאיזה זמן היא מונה העשרים שהיא חוששת לו מראיית החמשה ועשרים ולא מראיית העשרים שהיא למודה לפי שהאורח לא היה רגיל לבא לפחות מעשרים ואלו זו מונח עשרים מזמן העשרים נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא בחמשה עשר לראיית החמשה ועשרים ואינו בדין שזו שנתה לרחק ואנו נחוש שמא תקרב לחמשה עשר. ועתה נבאר דין חושי הוסתות הקבועין ושאינן קבועין אם צריכה לחוש לכל המשכת הוסת או לזמן התחלתו בלבד. תנן בפרק קמא דנדה אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדה לא בעיא בדיקה הא ניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה תבדוק דדילמא קבעה לה. ואיכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מדלפת שנים או שלשה ימים והוו להו כולי יומי ראיה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת לפי שאין ידוע עיקר הוסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אמצעיתו עיקר ותחילה טפלה משום דמים יתרים דאיתוספו בה מקדים הוסת לבא ואם כן תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכל זמן המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא הוא סוף העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל. ויש ראיה מדתניא בפרק האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר כל הלילה שלה כלומר כל הלילה אסורה ואוקימנא לה דרגילה למיחזי בסוף ליליא סמוך להנץ החמה דכל היכא דתני עם לאלתר ממש משמע ואם איתא הוה ליה לרב יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה דאי אפשר שלא נכנס הראיה לתוך ההנץ מעט. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת ואפילו הכי קתני כל הלילה שלה אבל יממא שריא. וכן דעת ר"ז הלוי ז"ל. ואף הרב ר"א ז"ל כתב ראיה זו והברייתא השנויה שם בפרק האשה אלא שהוא ז"ל הכריע כסברא הראשונה שצריכה לחוש לכל זמן המשכתו. ושמעתין דפרק קמא דנדה ודאי מכרעת טפי דאינה חוששת אלא לעונת עיקר התחלתו וכמו שכתבנו אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפרק קמא דנדה גבי תינוקות הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת ופוסקת הויא לה כשתי ראיות אלמא ראיה שניה שבתוך ימי נדתה לאו בתר ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפני עצמה חשבינן לה וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולו. וי"ל דהתם דוקא להחזיקה בדמים הוא שאמרה ונפקא מינה לטהרות ואי נמי לבעל ולענין כתמים אבל מכל מקום התחלת הראיה היא העיקר לענין קביעות הוסתות ואף לביאת האורח ובהסלקת העיקר מסתלק הטפל. וכן נראה לי עיקר. כבר כתבנו למעלה דוסתות דגופא דעיטושין ופיהוקין וכיוצא בהן אם הוסת פשוט בלא הרכבת ימים אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד ואינה חוששת אפילו לסוף אותה עונה ובלבד אם כל הראיה מובלעת בתוך הוסת כלומר שאינה רגילה לראות לאחר שפסקה מלהתעטש או מלפהק אבל אם הראיה נמשכת לאחר הפסקת העיטוש והפיהוק יש לומר שחוששת לכל העונה עד סופא ולדברי הר"ז הלוי ז"ל אינה חוששת לאחר שעת הוסת כלל לפי שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת. ועתה נבאר מי שאין לה וסת קבוע אם צריכה לחוש לעונה בנינות שהוא שלשים יום הואיל ורוב נשים דרכן לראות בעינה בינונית אם לאו כבר כתבנו שהוסת שאינו נקבע שלשה פעמים אינו קבוע וכתבנו שאעפ"י שאינו קבוע חוששת לו עד שתעקר ממנה פעם אחת. כיצד הרי שראתה ולסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום ואסורה כל אותה עונה אם חזרה וראתה הרי זו חוששת גם כן ליום עשרים אחרים אם ראתה הרי זו וסת קבוע ואם לא ראתה הרי זה נעקר ושוב אינה חוששת לו. אע"פ שלא ראתה ליום עשרים חוששת ליום שלשים לראייתה לפי שהיא עונה בינונית לרוב הנשים ולפיכך חוששין שמא יבא אורח בזמן הרגיל לבא לרובן של נשים דתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה ואיתמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. ופירש רש"י ז"ל תוך ימי עונתה שלשים יום לראייתה אבל לאחר ימי העונה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיאן לסוף עונה ושמעינן מינה דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"ל ואפילו בבא מן הדרך וכל שכן בשוהא עמה בעיר. תנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ואמרינן עלה בגמרא למה לי למיתני והבאים מן הדרך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשיה ובדקה אבל היכא דליתיה במתא לא קמשמע לן. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא כלומר אע"פ שהמתין עד כדי שתוכל לספור ולטבול דכיון דוסתות דאורייתא הרי זו כאלו ודאי ראתה וכל שהניחה בחזקת טומאה הרי היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני. רבב"ח אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות מדרבנן. פירוש דוקא בששהא עד כדי שתוכל לספור ולטבול. והא דרבב"ח דרבי יוחנן רביה הוא דאמר רב שמואל בר אבא אמר רבי אבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה דכיון דוסתות דרבנן לא אמרינן ודאי ראתה אלא אימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. ואנן קיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן ולא שנא אשה דעלמא ולא שנא נערה שבושה לטבול בלא תביעת הבעל לפי שאין ראייתה ודאי אלא ספק וכדאמר ליה רב שמואל בר אבא לר' אבא אמר רבי יוחנן אפילו ילדה דבזיזא למיטבל. ופירש רש"י ז"ל ילדה נערה מלשון קח לי את הילדה. כלומר מי אמר ר' יוחנן אפילו בנערה דבזיזא למיטבל כלומר (דף קעה) שבושה היא מליטבול א"ל אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה אם תמצא לומר ראתה אימר טבלה. וכיון שכן אף בילדה אומר כן דספק ספיקא היא. ואע"פ שלר"ח ז"ל ילדה שהיתה מעוברת וילדה. מכל מקום מדברי רש"י ז"ל נשמע כן ואלא מיהו אם לא שהה עד כדי שתוכל לספור ולטבול אסורה ואע"ג דוסתות דרבנן דאימר ראתה כיון דרוב הפעמים אורח בזמנו בא. ואלו ראתה ודאי לא טבלה שהרי אין שהות לספר ולטבול הילכך אסירא. ודוקא בשיש לה וסת לימים לחודייהו אבל יש לה וסת לימים ולקפיצות אע"ג דהגיע יום הראוי לקפיצה מותרת דכיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפצה ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא וכ"ש למ"ד וסתות דרבנן דאמרינן התם רב אשי מתני הכי אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי אבל יש לה וסת לימים אסורה וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים מותרת וסתות דרבנן. מכל מקום מסתבר לי שהוא חושש לה לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימר לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה אם כן אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית מעצמו ומחשב ימי עונה בינונית ובא עליה. ובזה חמור הוסת התלוי במעשה מוסת הימים אפילו הוסת מרוחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות משלשים וחמשה לשלשים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי דהגיע זמן עונה בינונית מותרת דהא קביע לה וסת ואלו בוסת התלוי במעשה אימר האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית. ולפי הסברא הזאת כל שיש לה וסת לימים ולקפיצות אם עונת הוסת מרוחקת מעונה בינונית הרי זו אסורה ביום שלשים כמי שאין לה וסת כלל שחוששת לעונה בינונית כמו שכתבנו למעלה. וכן אם וסת הקפיצות מובלעת בתוך ימי עונתה ולא קפצה ולא ראתה הרי זו חוששת ליום העונה. ועתה יש לבאר אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה בשעת וסתה ולא הרגישה אם ראתה אם לאו וכן מי שאין לה וסת והגיע עת עונתה ולא בדקה ולא הרגישה אם היא מותרת אחר מיכן בבדיקה או אפילו בלא בדיקה. גרסינן בפרק כל היד איתמר יש לה וסת והגיע עת וסתה ולא ראתה ולבסוף בדקה אמר רב אם בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא מפני שאורח בזמנו בא. ואוקי רב נחמן בר יצחק פלוגתייהו בוסתות דאורייתא או דרבנן דשמואל סבר וסתות דאורייתא והרי זו כאלו ראתה בשעת וסתה הקבוע לה וצריכה ספירה וטבילה. ורב סבר וסתות דרבנן וכיון שבדקה עצמה עכשיו ומצאה טהור אף אני אומר שהאורח בזמנו לא בא. והרי זו טהורה מיד. אמר רב ששת כתנאי רבי אליעזר אומר טמאה נדה ורבי יהושע אומר תבדק. וקיימא לן כמאן דאמר וסתות דרבנן דהא רב ושמואל ואיסורי הלכה כרב באיסורי. וכן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. ורבא נמי משמע דאית ליה הכין מדקאמר גבי פלוגתא דרשב"ג ורבי בהרואה דם מחמת מכה דכולי עלמא וסתות דרבנן ובמקום מקומו טמא קא מיפלגי וכיון שכן אף אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה תבדק ואם מצאה טהור טהור. ומיהו אסורה עד שתבדוק ומצאה טהור שאני חושש שמא בא האורח אע"פ שלא הרגישה. והיינו דקאמר רב בדקה ומצאה טהור טהור ותניא רבי יהושע אומר תבדק אלמא לכולהו בדיקה מיהא בעיא. והא דקאמר רב מצאה טמא טמא דמשמע לכאורה דטהורה עד שתמצא טמא. לא היא דמצאה טמא כדי נקטיה ואגב דאמר מצאה טהור נקט נמי מצאה טמא. והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע עת וסתה בינונית שהוא יום שלשים לראייתה הרי זו אסורה עד שתבדק ואם בדקה ומצאה טהור טהורה. יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ד (עריכה)
השער הרביעי
[עריכה]השער הרביעי: הכתמים: דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. עד שתרגיש בבשרה. ותנן בפרק הרואה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. חכמים עשו סייג לדבר וטמאו אפילו את הכתמים להחמיר על דברי תורה וכדתניא התם לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. ופירש רבינא לא אמרו להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה וכתמים עצמן דרבנן. פירוש כשהקלו חכמים בכתמים לתלות אותן בבעלה ובבנה ובמכה וכיוצא בהן לא להקל אמרו שאלו היה הכתמים דבר תורה לא היו מקילין בספיקן אלא עיקר כתמים להחמיר על דברי תורה הן ולפיכך הקלו בספיקן. הרואה כתם צריכה להפסיק בטהרה ומונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום של מציאה כמו שראתה דם. אחד הכתם הנמצא על בשרה ואחד הנמצא על חלוקה אינו מטמא עד שיהא בו כגריס ועוד. דתנן בפרק הרואה כתם ועד כמה היא תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אמר עד כגריס של פול. ואיתמר עלה בגמרא אמר ר"ה עד כגריס אינה תולה פחות מכגריס תולה ורב חסדא אמר כגריס תולה יתר מכגריס אינה תולה ואע"ג דבעלמא קיימא לן כר"ה לגבי רב חסדא דרביה הוא הכא קיימא לן כרב חסדא דקאי כרבי יוחנן דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. כלומר בכל השיעורין שיעור מצומצם כיתר מכשיעור להחמיר חוץ מכגריס של כתמים שהוא להקל. ופלוגתא דרבי ינאי ורבי חנינא דהתם בנמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת כוותיה דרב חסדא שייכא ותרוייהו כוותיה סבירא להו דרבי חנינא אמר טמאה כי תליא בגריס בגריס ועוד לא תליא. ורבי ינאי אמר טהורה הני מילי דאין רצופה בו מאכולת אבל הכא דרצופה בו מאכולת האי ועוד דם מאכולת הוא פש ליה כגריס כיון דבעלמא תליא הכי נמי תליא. אלמא כולהו סבירא להו דגריס כפחות מכגריס והכין פסקו כולהו רבוואתא ז"ל. וכמה שיעורו של גריס תשע עדשות שהן שלש על שלש דתנן בפרק ג' של מסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות. נזדמן לה גריס גדול מיכן משערת בו ששיעורי גריס של כתמים להקל כמו שאמרנו. פעמים שתולה בכתרמוס במקום שמין הפשפש מצוי וכדאמרינן בפרק הרואה תולה בפשפש עד כתרמוס. וכתב הרמב"ם ז"ל שאינה חוששת עד שיודע שהוא דם דתנן בפרק האשה ז' סמנין מעבירין על הכתם וכו'. העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע. וסבר הרב דלענין בעלה נשנית משנה זו ולומר שאינה חוששת עד שתעבור עליו שבעה סמנין ועבר. ובאמת אם העבירו עליו שבעה סמנין ולא עבר מסתברא דטהורה לביתה דאפילו לגבי טהרות אמרו הרי זו צבע כל שכן לבעלה דכתמים דרבנן אבל סתמא ודאי נראה דטמאה לבעלה בלא העברת סמנין והכא לטהרות שנינו. ותני והדר מפרש דתנן התם הטבילו ועשה על גביו טהרות. ועוד נראה לי דאפילו תאמר דלבעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני שבעה סמנין מעבירין על הכתם אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין ואינו עובר וכן בדין דכיון דתני ועריב בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות ואלו לגבי טהרות ע"כ כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק דתניא העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר סם שביעי מתחילה שמא עבר. וכיון שכן כל שלא העבירה חוששת ואפילו לבעלה ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא וטהורה. והרמב"ן ז"ל פירוש משנתנו לענין טהרות ויפה פירש. כיון שהכתמים דרבנן לפיכך הקלו בהם. יש נשים שטהרו את כתמיהן לגמרי ואפילו סדינין שלהן מלוכלכין בדם ואע"פ שאין להם במה לתלות כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפילו מי שיש לה כתמים לא לכל הכתמים חוששת אלא בשנמצאו הכתמים במקום שנראה שממנה היו כלמטה מן הסינר ואפילו במקום שחוששין להם משום כתם אם יש במה לתלות תולין להקל ובלבד שיהא שם דבר ידוע שהיא יכולה לתלות בו כמי שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים וכיוצא בו. ופעמים שתולה אפילו בדבר שאינו ידוע ממש אלא שהוא קרוב יותר שמשם בא כמי שהשאילה חלוקה לנכרית או זקנה לילדה וכיוצא בזה. או שהכתמים מצויין שם כעיר שיש בה חזירים או ששוחטין ברחובותיהם וכיוצא בזה. ואפילו אין בה אחד מכל אלו יש דברים שאין מקבלין כתמים כדברים שאין מקבלין טומאה ובגד צבוע. ועוד הקלו ברואה ודאי מגופה אלא שהוא קרוב שלא בא מן המקור וכעושה צרכיה ונמצא דם בספל וכרואה דם מחמת מכה וכמו שיתבארו דינין אלו כאן בעזרת השם. ותחילה נפרש אם תולין בכתמים בזמן הזה אם לאו ואחר כך נבאר הנשים שאינן חוששות לכתמים. ואחר כך נבאר הכתמים שהאשה חוששת להן ומכלל זה יודעי המקומות שדנין בהן משום כתם ושאין דנין בהן משום כתם. ואחר כך נפרש דיני התלייה במה תולין ובמה אינה תולה. ונכלול בזה דיני התליות כולן בין שיש דבר ידוע לתלות ובין אין לה דבר ידוע לתלות בו. ואחר כך נבאר מה הם הדברים שמקבלין כתמים ושאינן מקבלין כתמים. ואחר כך הענינים שאפילו ראתה מגופה אינה חוששת. דין הגמרא הרואה כתם בין על בשרה בין על בגדיה אם יש לתלות תולה כמו שיתבאר. עכשיו שאין אנו רואין דמים יש מי שאומרים דכשם שאין רואין דמים כך אין תולין בכתמים שאין תולין אלא במה שדומה לו וכיון שאין אנו בקיאין במראות איך נדון מה דומה לו כדי שנתלה בו וסמכו עליה בזה על מה שאמרו בפרק כל היד גמרא אי זהו אדום כדם המכה. מאי כדם המכה אמר רב יהודה אמר שמואל כדם שור שחוט זעירי אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש מיתיבי הרגה מאכולת הרי זו תולה בו מאי לאו דכוליה גופא לא דרישא. ואמרינן נמי התם אמר רבי אבהו כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה. ואקשינן והתנן תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה כלומר הרי נשא אשה. ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אין תולין אלא אם דומה (דף קעו) לו. ולאו מילתא היא דהתם היינו טעמא משום דקסלקא דעתך דמתניתין תולה כל כתם במאכולת או בבנה ובעלה קאמר ואפילו כתם אדום שבאדומים ומשום הכי אקשינן אם איתא דאדום אינו דומה למאכולת של גוף אם הרגה מאכולת של גוף היאך תולה בו אדום שבאדומים שאינו דומה לו וכן האיך תולה אותו בבעלה שדמו אינו אדום כל כך. אבל מי שאינו יודעת בדמיונות או שהלך מראה הדם או הצבע שנתעסק בו מנגד עיניה תולה בו כל כתמיה לכולי עלמא אלא אם כן ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא לא נתעסקה אלא בשחור אי נמי שנתעסקה בדבר מועט והכתם מרובה וכיוצא בזה הא בענין אחר תולה לעולם מן הסתם שהכתמים דרבנן הן ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל. ותדע לך שהרי אותה אשה שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש ביך והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם ואמרה ליה אין וטהרה רע"ק וכדאיתא במתניתין בפרק הרואה ולא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם כמו שאמרנו. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. כל הנשים שהגיע זמנם לראות והוא משהגיעו ימי הנעורים והביאו סימנין אעפ"י שלא ראו מעולם יש להם כתמים דגרסינן בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ומדפסיק ותני הגיע זמנה לראות יש לה כתם אלמא מילתא פסיקא קאמר בין ראתה בין לא ראתה ועוד דאי דוקא בשראתה שתים לרבי ושלש לרשב"ג קאמר כלומר שהוחזקה בדמים אם כן מה בינה ובין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דההיא נמי אם ראתה שתים ושלש כתמה טמא דאתמר כתם שבין ראשונה ושניה טהורה שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור ופלוגתייהו בשלא הגיע זמנה היא ואע"פ שיש מן המפרשים שהעמידוה בתינוקת שהגיע זמנה לראות א"א להעמידה מדדחינן דחזקיה מדברי ר' שמעון בן יהוצדק דאמר תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור אלמא פלוגתייהו נמי בשלא הגיע זמנה היא ואפילו הפסיקה ג' עונות וראתה כתמה נמי טמא כשאר כל הנשים דלא שנא הפסיקה ולא שנא לא הפסיקה מטמא מעת לעת וכתמה נמי טמא דלא קיימא לן כר' אלעזר דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה. ותניא בפרק קמא דנדה הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ואוקימנא לה כר' אלעזר הא לרבנן מטמאה מעת לעת וכתמה נמי טמא. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' חנינא בן אנטיגנוס כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקות שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה פירוש משום דכתמים דרבנן ולא גזרו אלא בשהגיע זמנה לראות או שהוחזקה בדמים. והא דאמרינן בתולת דמים כתמה כראיתה היינו דוקא בשהגיע זמנה לראות הא בשלא הגיע זמנה לראות אין חוששין לכתמיה אלא אם כן היא מוחזקת בדמים וכיצד היא מוחזקת בדמים כל שראתה שלשה פעמים וכדאמרינן בפרק קמא דנדה אמר עולא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות פעם א' וב' דיה שעתה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור. ונחלקו עליה חזקיה ורבי יוחנן בכתם שבין שניה לשלישית וכדאתמר התם כתם שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור חזקיה אמר טמא כיון דאלו קא חזיא מטמי' כתמה נמי טמא ר' יוחנן אמר טהור כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן וקיימא לן בהא כר' יוחנן אע"פ דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא הא איכא ר"ש בן יהוצדק דקאי כוותיה והוה ליה חזקיה חד לגבי תרי ועוד דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כר"ש בן יהוצדק ואלא מיהו כתם שבין שלישית לרביעית לכולי עלמא טמא ואע"ג דקיימא לן בוסתות כרשב"ג ולגבי קביעות וסת לא קבעה עד שתראה ד' פעמים התם הוא לקביעות וסת של הפלגות לפי שאי אפשר לשלש הפלגות בפחות מארבע ראיות אבל להחזיקה ברואה בג' ראיית סגי דומיא למה שאמר ראה שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח נעשה מועד לסירוגין וכן הדין לשאר הוסתות כולן כל שראתה ג' פעמים הרי זה וסת קבוע כמו שנתבאר בשער הוסתות והיינו דלא אפליגו חזקיה ור' יוחנן אלא בכתם שבין שניה לשלישי אבל בכתם שבין שלישית לרביעית לא נחלקו דאלמא לכולי עלמא כתמה טמא וסתמא דמלתא חזקיה ור' יוחנן אליבא דרשב"ג דהלכתא כוותיה הוא דאפליגו דאי אליבא דרבי היכי שקלי וטרו אליבא דלאו הלכתא. וכן נראה גם מפירושו של רב חננאל ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל נראה שרבנו שלמה ז"ל חלוק בדבר וכן תוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים שהראיה הראשונה שבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה אלא כמקרה ועראי ואינה ראויה להצטרף ולפי דבריהם מחלוקתן של חזקיה ורבי יוחנן על אותה סוגיא שעליה אינו אלא אליבא דרבי אבל לדידן דקיימא לן כרשב"ג אין חוששין לה עד שתראה ארבע ראיות שאין הראשונה מצטרפת לפי שאינה אלא כמקרה והלשון הראשון עיקר. אמר ר' חלקיה בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אמר רב שימי בר חייא ומדלפה אינה כפוסקת אלא כשופעת. ואיזו היא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כל שלא הגיעו ימי הנעורים דתניא בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיע ימי הנעורים. ומסתברא דהיינו כל שהיא פחותה מבת י"ב שנה ויום א' ואע"פ שהביאה שתי שערות דהא קיימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו והוא הדין לבת שתים עשרה שנה ויום אחד אם לא הביאה שתי שערות דכל שלא הביאה שערות קטנה היא ודוקא שבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואפילו בדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר ר' דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי דאיקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בעל בתוך זמן לא כלום הואיל וליכא ספיקא דאורייתא ובכתמים נמי דספיקא דרבנן הוא אין חוששין שמא נשרו. אלא מיהו היכא דלא בדקן חזקה הביאה סימנין ואפילו למיאונין וכדרבא דאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין. ואיתא בפרק יוצא דופן ובריש פרק בא סימן ומדברי רש"י ז"ל נראה דלעולם משהגיע לכלל שנותיה חוששין לכתמיה אע"פ שלא הביאה סימנין שהוא ז"ל פירש משהגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שלא הביאה שתי שערות ע"כ. ונראה שהזקיקו לפרש כן מדקאמר משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דחוק. ומצאתי בתוספתא נדה בפרק ראשון מאימתי ראויה להיות רואה משהביאה שתי שערות וזה מבואר כדברינו. גרסינן בפרק קמא דנדה תנו רבנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ואפילו רבנן דר' אליעזר דאמרו כל הנשים שעברו עליהן שלש עונות וראתה מטמאה מעת לעת מודו בהא ותדע לך דסופה דהא ברייתא קתני ושהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. ואמרינן עלה שניה מטמאה מעת לעת מני ר' היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה ואקשינן אימא סופא עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לרבי אלעזר. רישא רבי וסופא רבי אלעזר אלמא סופא בלחוד דמיירי בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא דקשיא ליה אבל רישא שפיר מתוקמא ככולי עלמא דאי לא לימא רישא וסופה ר' אלעזר ומציעתא רבי. וזו ששנינו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים הוא הדין אם לאחר שעברו עליה שלש עונות חזרה וראתה בעונות קטנות כמו שהיתה למודה לראות מתחילה לא הוחזקה עד שתראה שלש פעמים דגרסינן התם עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרה קא חזיא בעונות קטנות מאי אמר ר' גדל אמר רב פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ואותה שראתה אחר שעברו עליה השלש עונות קורא כאן ראשונה. חזרו ושאלו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרא וקא חזיא בעונות מאי אמר רב כהנא אמר רב גידל פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. לא לכל הכתמים האשה חוששת ואע"פ שיש להן שיעור אלא כשנמצא מקום שאפשר שנטף שם מן המקור ממש. כיצד שנינו בפרק הרואה הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה שלא כנגד בית התורפה טהורה פירוש דכיון שאי אפשר שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידה לא חיישינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ותניא בברייתא היתה לה מכה בצוארה מקום שיכולה לתלות תולה על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם. וכיון דאין מחזיקין טהרה ממקום למקום כל שכן שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום דכתמים דרבנן תולין אותן להקל. על עקבה ועל ראש גדלה טמאה. עקבה משום דעביד דנגע בבית התורפה בשעה שהיא יושבת וראש גדלה דילמא בהדי דפסעה מיתרמי כנגד בית התורפה ונטף שם. נמצא על קשרי אצבעותיה של יד טמאה כדאמרינן בגמרא מפני שהידים עסקניות הן ואע"פ שאין קשרי אצבעותיה מגיעין להדי' כנגד בית התורפה שמא שחתה ונגעה שהידים עסקניות ונוגעות כולן במקום התורף. וכתב מורי הרב ז"ל דדוקא בשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל מן הסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה שנזהרה בכך שלא ללכלך ידיה ולשמא נגעה בשוקה ופרסותיה לא חיישינן דהא אמרינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה כלומר והוא שיכול להגיע שם בשעה שהיא שוחה הרבה שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה ואין חוששין שמא נגעה בידה בבית התורפה ואחר כך הביאתו כאן. וכן אין חוששין שמא בלילה נטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום במה דברים אמורים כשלא פשטתו בלילה אבל פשטתו בלילה ומכסה בו ראשה כל מקום שימצא בו דם טמאה (חוששין לו) (הערה: נ"ל מיותר וכ"נ מתה...) שאני אומר נתהפך החלוק ובא לו כנגד בית התורפה דתנן היה פושטתו ומתכסה בלילה כל מקום שימצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בפליון פירוש פליון מעפורת שמכסה בו ראשה בלילות. על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ואמרינן בגמרא מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק ופירש רש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי שהיא הרצועה שחובשין בה את החמור וכאן הוא מקום מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק. ובעורך פירש מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך האי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה. ואסיקנא דמקום חבק עצמו כלפנים וטמאה מן החבק עצמו ולחוץ קרי צדדין וטהורה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פירוש חגור סינר שחוגרת בו הנשים לצניעות והוא כנגד בית התורפה ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור לא שנא כנגד בית התורפה ולא שנא מן הצדדין לפי שהחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מתכוין כנגד בית התורפה. למעלה מן החגור טהורה דאי אפשר שנטף שם מן המקור (דף קעז) ואפילו נזדקרה בבת ראשה והגביהה רגליה למעלה טהורה כיון שלא נמצא על בשרה אלא על חלוקה לבד דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה אישתכוחי וטעמא דכשהיא הולכת על רגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל במזדקרת אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כרחין אי מגופה על בשרה שתת וירד. וכן דעת הרב ר"א ז"ל ונראין דבריו. ובזה יש הפרש בין נמצא על חלוקה לנמצא על בשרה דעל חלוקה לבד כל שהוא למעלה מן החגור לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות ואומרין שמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתא או שמא מאכולת נרצפה שם זו אצל זו עד שיעשה יתר מכגריס אבל על בשרה היכא דמזדקרה טמאה דאימר כשמזדקרה שותת ויורד ודוקא בשיודעת שנזדקרה אבל מן הסתם אינה חוששת שמא נזדקרה וזהו ששנינו הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה. תניא נמצאת אתה אומר שלש ספיקות באשה על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ובהיסט ובמגעות הלך אחר הרוב ואקשינן עלה בגמרא היכי דמי אי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא. ופרקינן איבעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ונראה לי לפרש על בשרה לבד טמא דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוק איבעי ליה לאישתכוחי ולאו למימר דאי איפשר לדם של בית המטבחים ליתן על בשרה לבד דהא איפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר ואי נמי מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר וכדתניא לבשה שלשה חלוקים הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא דמעלמא אתא אעליון איבעי ליה לאישתכוחי. אלא נראה לי טעמא דהכא דכיון דמגופה חזיא ובגופה לחוד אשתכח רגלים לדבר וחזקה מגופה אתא ולא תלינן ובכוליה פירקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טיפין טיפין על חלוקה לא מצטרפין ועל בשרה מצטרפין כמו שאני עתיד לכתוב בשער זה בעזרת השם. בתוספות נתנו טעם אחר דלגבי חלוקין איפשר דהגביה חלוקין העליונים אבל להגביה את כולן אינה רגילה שלא יראה בשרה. ואינו מחוור בעיני דהא איפשר דניתז מבין רגליה כמו שאמרנו. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה אי נמי על בשרה ועל חלוקה. על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא אף על חלוקה תלינן דמעלמא אתא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. ולא למימר דכל דאתי מגופה לאו עביד למיהוי על חלוקה דהא תנן ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה אלא מילתא בעלמא קאמר דאע"ג דאישתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופה אתא ואיבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה כלומר שלא עברה בשוק של טבחים ונודע לה בודאי שנזדקרה על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה בין על בשרה לבד בין על חלוק ועל בשרה חזקה מגופא אתא דהא ליכא מידי למיתלי. על חלוקה כלומר על חלוק לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ואם תאמר כיון דודאי נזדקרה נמצא על חלוקה לבד אמאי טהורה דהא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור ולמעלה מן החגור אפילו נמצא על חלוקה לבד ספקו טמא. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לדם לטפטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ובזה יש הפרש בין יש למעלה מן החגור ללמטה מן החגור ואם עברה בשוק של טבחים אפילו נזדקרה ונמצא על בשרה ועל חלוקה טהורה דהיכא דאיכא למיתלי תלינן אפילו מלמעלה מן החגור ואפילו נזדקרה. ואם נמצא על בשרה לבד ונזדקרה אפילו בשוק של טבחים טמאה. בזה למעלה מן החגור כלמטה מן החגור דהואיל ומגופה קא חזיא ובגופה לחוד אשתכח חזקה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל הר"א ז"ל כתב דגם בנמצא על בשרה לבד אם יש לה לתלות תולה ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאישתכוחי ולישנא בתרא לא למיסתר דינא דלישנא קמא קאתי אלא לחדותי אוקמתא לברייתא ואיתיה להא והא שפיר טפי מלמימר דלאוקמתא בתרא אוקמתא קמייתא ליתיה כלל. ולפיכך נראה לי הדרך הראשון עיקר. בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו מלמטה למעלה מהו לרוחב ירכה מהו תא שמע על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא. על בשרה לאיתויי מהיא לאו לאיתויי כהאי גוונא דילמא דעביד כרצועה וכיון דאתינן למיפשטה לאסור מהא מתניתא אע"ג דדחינן ואמרינן לא דעביד כרצועה דיחויא היא ולא סמכינן עלה. ועוד דבדילמא דחינן ליה. וכן דעת הר"א ז"ל והראשונים ז"ל והילכך טיפין טיפין טמאה ופרשו המפרשים דהכא טיפין קטנים ולענין צירוף דגריס ועוד קגא מיבעיא ליה. ואי קשיא לך אמאי לא פשטה מיהא דתניא בשילהי פירקין כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף איכא למימר דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא לאו בטיפין קטנים ולענין צירוף מגופה קא מיבעיא ליה אלא בטיפין גדולים כגריס ועוד והכי קא מיבעיא אם צורתן מוכחת עליהן שלא מגופו אתו או לא. וברייתא דלקמן בטיפין קטנים ולענין צירוף. ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשיעורי כתמים אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להם ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין מהו לרחב ירכה מהו ובשמעתא דלקמן הוא דאיירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אלא נראה כמו שאמרנו. וכן מצאתי למורי הרב זצ"ל והוא ז"ל הקשה מכל מקום מדקתני בברייתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא איכא מינייהו כגריס ועוד טמאה והוא מתרץ לה דהתם בטפין שעל בגדים שהבגד עשוי להתהפך אילך ואילך ואפשר שיטפטף הדם במקומות הרבה ממנו כפי מה שהוא מתנועעת ומתהפך משא"כ בבשרה ולפי מה (שפירשנו לענין צירוף) (הערה: הב"י העתיק שפירשנו דלא איירי לענין צירוף. ע"ש בסי' קלט ד"ה ומ"ש בד"א וכו') אין הפרש בין בגדים לבשרה וכאן וכאן טפין טפין קטנים אין מצטרפין וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה. ומכל מקום לראשונים שומעין להחמיר ועל בשרה אפילו טיפין קטנים מצטרפין. גרסינן בפרק כל היד בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאתה עליו דם אמר רב טמאה נדה פירוש רש"י ז"ל שנמצא הדם בירכה פירוש לפירושו שנמצא בעד ובירכה ולרביתא נקטוה ולומר דאע"ג דנמצא גם בירכה אי אומר דם זה בירכה היה וממנו נדבק בעד ולא תטמא משום נדה אלא משום כתם כדין דם הנמצא בירכה לבד דכיון דבדקה בעד ונמצא עליו דם ודאי מגופה אתא ובודאי משוינן לה. ודוקא בשנמצא עליו יתר מגריס ועוד דנפק ליה מדין מאכולת הא פחות מיכן כיון דטחתו בירכה תלינן במאכולת. ותדע לך דהא קתני במתניתין נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן על שלה אותיו' טמאין וחייבין בקרבן. ואקשינן עלה בגמרא וליחוש דילמא דם מאכולת היא ופירש רש"י ז"ל דאפילו אנמצא על שלה פריך ופרקינן אותו מקום בדק אצל מאכולת ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת אלמא אי לאו בדוק או דחוק הוה תלינן במאכולת. ומתניתין ודאי בעד הבדוק הוא דאי בשאינו בדוק חטאת לא מייתו דאינה טמאה משום נדה אלא משום כתם ואי תימא דאיתא כרבי דמטמא משום נדה וביתר מגריס אם כן היכי מקשינן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא דהא כיון דאיכא גריס ועוד דנפק ליה מתורת מאכולת דאפילו תמצא לומר דאינו לא בדוק ולא דחוק כל היכא דאיכא יתר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת מטמא רבי משום נדה דודאי מגופה אתא וכדקאמר ליה לרבי חייא אלא ודאי מתניתין בעד (דף קעח) הבדוק ובפחות מגריס ועוד דלא נפק מדין מאכולת ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת לא מטמינן משום נדה אפילו לפירושו של רב חננאל ז"ל שפירש ההוא דאנמצא על שלו פריך אבל בשלה בלא טעמא דדחוק ובדוק טמאה נדה הואיל ושייכי בה דמים מכל מקום כך נראין הדברים הואיל וטחתו בירכה ועוד דהא משמע דכיון דאיירי הכא בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ופלגינן בינייהו בדין טחתו בירכה ובדין הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בהדיא בשיעורין אלמא תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואם תאמר אי בכגריס ועוד היכי מטמית משום נדה דהא משמע דכל היכא דבעינן כגריס ועוד לא מטמית לרבי חייא מיהו משום נדה אלא משום כתם וכדאמר ליה רבי חייא לר' בסמוך גבי עד שאינו בדוק והניחתו בקופסא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר ליה אבל אף אתה עשיתו כתם. ואלו בעד הבדוק משמע דרבי ורבי חייא בחדא שיטה קיימי מדאיפליגו בעד שאינה בדוק ולא איפליגו בעד הבדוק אלמא בעד הבדוק דמטמא אפילו רבי חייא משום נדה על כרחין לאו כגריס ועוד היא מיסתברא ליה דהתם הכי קאמר ליה רבי חייא לרבי אי אתה מודה דאפילו הניחתו בקופסא צריכה גריס ועוד דלא מטמיא לה בכל דהוא כדמטמא לה בעד הבדוק והניחתו בקופסא אם כן אף ביותר מכגריס נמי כתם שאתה תולה בו להקל לומר דמעיקרא הוה ביה אם כן בשיש יתר מכגריס תלה בו להקל ונימא דמעיקרא הוה ביה. ואם אי אתה תולה ביותר מכגריס אף בפחות מגריס כן. ואמר ליה רבי בפחות מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרין שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחים לפי שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים אם העדים בדוקין הילכך בודאי מגופה משוינן לה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו בפחות מכגריס טמאה הואיל ובדקה בו הרגלים לדבר. והראשון נראה עיקר וכמו שכתבנו. וכן פסק הר"א ז"ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל. ומכל מקום דוקא בשהכתם עגול תלינן במאכולת כל שאין לה גריס ועוד הואיל וטחתו בירכה אבל משוך רגלים לדבר דדם קינוח הוא הואיל ובדוק הוא מתחילה. וכדתניא בריש פרק הרואה עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור אם משוך טמא. ותניא בתוספתא אם עגול טהור שהוא דם מאכולת אם משוך טמא שהוא דם קנוח. תניא בפרק כל היד בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאתה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה רבי חייא אומר טמאה משום כתם אמר לו רבי חייא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר לו אבל אף אתה עשיתו כתם ורבי קסבר בעינן גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת וכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא. ועוד תניא התם רבי מטמא ורבי יוסי מטהר. אמר רבי זירא כשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר. פירוש לשיטתו הלך. כשטימא רבי כרבי מאיר טימא דתנן האשה שעושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה רבי אומר בין כך ובין כך טהורה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אסי והאמר רבי יוסי בר רבי חנינא כשטימא רבי מאיר לא טימא אלא משום כתם ואלו רבי משום נדה קאמר כלומר אלמא רבי ורבי מאיר לאו בחדא שיטה קיימי בהדיא אלא עדיפא דרבי מדרבי מאיר. או משום דלא דמו אהדדי. ואפשר דההיא דרבי מאיר הואיל ועם מי רגלים אתא ליכא אלא משום כתם והכא טמאה משום נדה דרגלים לדבר הואיל ובדקה בו. א"ל כי איתמר ההיא משום נדה איתמר כלומר ודאי כרבי מאיר ודא ודא אחת הן וההיא דריב"ח לאו משום כתם קאמר אלא משום נדה ופר"ח ז"ל דכשטיהר ר' יוסי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם טימא. ואתיא האי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפלוגתא דרבי ורבי חייא. ואיברא דפשטה דשמעתין דפרק כל היד הכין משמע לכאורה דמדאמר רבי זירא וכן אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא דרבי מאיר משום נדה אלמה רבי יוסי נמי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם לא. אלא דקשיא ליה דהא בהדיא אמרינן בפרק האשה דרבי יוסי אפילו לכתחילה טיהר דתנן התם איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא ואמרינן עלה בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בספק ספיקא מיבעיא. מהו דתימא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא קמשמע לן כלומר דממשנה יתירא שמעינן דאפילו רישא דליכא אלא חדא ספיקא מטהר רבי יוסי לגמרי ואפילו לעסק טהרות ולשמש ביתה. וקיימא לן בפלוגתא דר' מאיר ורבי יוסי דהלכה כרבי יוסי דאמרינן התם אמר שמואל ואמרי לה אמר רבי יהודה הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה רבי אבא לשילא הלכה כר' יוסי. וכיון דאוקימנא פלוגתא דרבי יוסי בעד שאינו בדוק בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי קיימא לן בההיא כרבי יוסי ומינה נמי בעד שאינו בדוק אפילו משום כתם טהור ואע"ג דרבי ורבי חייא לגבי כתם שוין מכל מקום כיון דרבי זירא ורב אשי מדמי להן להדדי ואיפסיקא הילכתא בההיא כר' יוסי ואפילו בלכתחילה בהא דעד שאינו בדוק הלכה כוותיה וטהורה אפילו משום כתם אבל הרב רבי אברהם ז"ל כתב דאע"ג דבההיא הלכה כרבי יוסי בהא הלכה כרבי משום דקאי רבי חייא בשיטתיה דמטמינן לה משום כתם ושקלינן וטרינן בגמרא אליבא דרבי חייא אלמא הלכתא כוותיה ומכל מקום לגבי אשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם על המים קיימא לן כרבי יוסי דאמר טהורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל היכי מזכה לשטרה בתרי דרבי זירא ורב מדמו להו להדדי דאינהו בקיאי בדידהו טפי מינן היכי אמרינן אנן דלא דמו. ואי דמו אי הלכה כרבי יוסי ונמצא דם על המים ע"כ הלכה כמותו אף בההיא דעד שאינו בדוק. והר"ז הלוי ז"ל כן פסק אף בעד כרבי יוסי וכן עיקר. ואם תאמר מאי שנא עד שאינו בדוק מהא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהתם נמי בדין היה לטהר את כולן אלא כיון דכולן תלויות בחלוק זה הוה ליה כההיא דשני שבילין דאם באו לישאל בבת אחת שניהם טמאין בזה אחר זה שניהם טהורין. נתחוורו דברים אלו אצלי ואם כן שאלה חלוקה אף לנכרית שלא ראתה ואי נמי ראתה כתם אחת מן השלש נשים לאחר זו נטהר את האחרות והא איכא חדא מינייהו דאינה באה לישאל ודברי הרב רבי משה ב"ן ז"ל קרובים לדברי התוספות שהוא ז"ל פירש עד הבדוק לה כגון שבדקתו ולא זז מתוך ידה שבדקה בו. ועד שאינו בדוק כגון שהזמינה מוכין לבנים ונקיים וכיוצא בו אלא שלאחר זמן קינחה בהן ולא בדקה אותן עכשיו בשעת בדיקה משום הכי מיטמא לה רבי משום נדה ורבי חייא משום כתם אבל אם לקחה עד שאינו בדוק לה כלל לכולי עלמא אינה חוששת כלל דאין סברא לומר שאם לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו שיהא רבי מטמא בכי הא משום נדה ולא רבי חייא משום כתם. ואינה מחוורת בעיני דאם כן תיקשי לן כולה מכילתין ג' נשים שלבשו חלוק אחד כדאמרן וכן נמצא על בית יד של חלוק שלה וכן פושטתו ומתכסה בו וכן פליון. אלא ודאי אחר שהיה החלוק או העד בדוק אצלה מתחילה הרי הן לעולם בחזקת בדוקין עד שתדע שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע אלא נראה לי שזה הוא עד שאינו בדוק כל שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להן עדים ואין מוליכות אותן בשוק ולא מתעסקות בהן בכתמים על הרוב משום הכי הוה מטמא בהן רבי משום נדה כאלו בדקתו היא ורבי חייא חושש לו ומטמא משום כתם אבל בשלקחה החלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אם מן העו"ג או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה וכיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא ואפילו משום כתם. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש ושהיו שלשתן זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנה ואחת ילדה או אחת מעוברות ואחת שאינה מעוברות תולות זו בזו כמו שיתבאר. תניא בפרק הרואה שתי נשים שלבשו חלוק אחד אחת ארוכה ואחת קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות כלומר דלכל אחת הוא למטה מן החגור. כנגד בית התורפה של קצרה טמאה וארוכה טהורה למעלה מן החגור הוא לארכה. חלוק זה שדברו בו חכמים בכל מקום חלק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה שם כתם זה שהכתמים מדבריהם הולכין בהם להקל. בדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתה והשאילתו לה בין שבדקתו היא עצמה דתניא בפרק הרואה בדקה עצמה וחלוקה כלומר שפשטתו מצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוק היא טהורה וחברתה תולה בה. כלומר הראשונה טהורה שהרי בדקה עצמה וחלוקה כשפשטתו מצאה טהור וחברתה השנייה שתולה בה אוקמה רב ששת דלענין דינא תנן שאין חברתה חייבת לכבס לה את החלוק דאין מוציאין ממון מן הספק דאמרה לה אבדיקתך לא סמכינא אבל לענין טומאה הראשונה שבדקתו טהורה אבל השניה טמאה דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש שהרי בדוק היה להם מתחילה ומי תולה במי ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ואי נמי בשבדקו שלשתן עצמן ומצאו טהור דאין כאן מי שתוכל לתלות בחברתה אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טהור היא טהורה והשתים טמאות בדקו עצמן שתים ומצא טהור בתוך אותו שיעור השתים טהורות והשלישית טמאה וכענין ששנינו בשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת. תנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה ושתים טמאות בדקו שתים ומצאו טהור הן טהורות ושלישית טמאה. בדקו שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות כלומר דדם זה מהיכן בא ומי תולה במי. (דף קעט) בדקה אחת מהן ומצאה טמא אפילו שתים הראשונות בדקו ומצאו טמא ואפילו בתוך שיעור וסת של מציאה כולן טמאות אבל אם האחרונה קנחה עצמה ומצאה טמא בעוד שהיא לובשתו ואי נמי בתוך שיעור של פשיטה ושל מציאה היא מצלת על השתים הראשונות והרי היא טמאה והשתים הראשונות טהורות ואף על פי ששנינו גבי מטה בדקה אחת ומצאתה טמא היא טמאה ושתים טהורות. כתב הרב ר"א ז"ל כי יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בה בבת אחת ובעודן ישנות שם בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה אבל חלוק שלבשות בזו אחר זו אף על פי שבדקו הראשונות ומצאו טמא ואפילו בדקו בתוך שיעור וסת של מציאה אינן מצילות על האחרונות. אבל כשבדקה האחרונה בעוד שהיא לובשת את החלוק בתוך השיעור וסת של מציאה ואי נמי פשטתו ובדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ושל פשיט' ומצאה טמא הצילה על חברותיה דומיא דמטה שהן בודקת בעודן עליה והוא הדין והוא הטעם לשלש נשים שישבו על ספסל אחד וזו אחר זו וקתני במתניתין ספסל דומיא דחלוק ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותנא בחלוק והוא הדין לספסל ומטה ותנא במטה והוא הדין לספסל. וכתב הר"א ז"ל דנמצא עליו דם שאמרנו כולן טמאות אם נתעסקה האחת מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. איזהו שיעור וסת שאמרנו שאם מצאה טמא בתוך שיעור זה שמצלת על חברותיה כדי שתקנח בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורין וסדקין כבר עשה שיעור וסת ואינה מצלת וכדמוכח בשילהי פרק קמא דנדה דגרסינן התם בעא מיניה רבי אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת כדי לחייב את בעלה בחטאת א"ל ומי משכחת ליה בדיקה בשיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד השקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא לעולם לא משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת לחייב בעלה בחטאת ואפילו היה עד בידה דאי לא תימא הכי לימא ליה משכחת בשהיה עד בידה אלא ודאי כדאמרן דאינה מחייבת את בעלה בחטאת אלא בתוך שיעור קינוח ואלו הכא אמרינן בגמרא גבי מתניתין דבדקה אחת מהן ומצאה טמא סבר לה כבר קפרא דאמר כל שבעלה חייב בחטאת טהרותיה טמאות. באלו היה ודאי טמאה בשעת נגיעה והכא נמי הרי היא בודאי טמאה בשעת לבישת החלוק או בשעת ישיבת הספסל ולפיכך מצלת על חברותיה. אלמא אינה מצלת אלא בתוך שיעור שהיא מחייבת את בעלה חטאת דהיינו בתוך שיעור קינוח. אלא דקשיא לי דהא קתני בפרק כל היד נמצא על שלה וסת טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה. ואקשינן עלה בגמרא והתנינן איזהו אחר זמן פירוש ר' אלעזר בר רבי צדוק כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתוך הכסת ותיטול עד ותבדוק. ותירץ רב אשי חד שיעורא הוא עד בידה כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת. ומסתברא דתיבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני במתניתין ותדיח פניה יש מי שגורס אותיאוס ופירושו מיד בלשון יון שנינו בפרק האשה השאילה חלוקה לנכרים או לנדה הרי זו תולה בה. פירוש בשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואחר כך נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן. ואיתמר עלה בגמרא אמר רב בנכרית הרואה. פירוש לאו רואה בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא עו"ג אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה אלא רואה שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דאמרינן בגמרא עו"ג דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא לאו דומיא דנדה ממש קאמר אלא דמדמינן לה כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו עו"ג שכבר ראתה כנדה ממש שרואה עכשיו ותניא התם תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת חברתה מקולקלת דברי רשב"ג ורבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלת. פירוש קסבר רשב"ג דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקלת דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בשתי קופות בתרומה דרבנן ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מכל מקום מחוסרת טבילה היא וטמאה היא. ורבי סבר דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה ולפיכך אין חברתה תולה בה כהדדי נינהו ושוין בזבה קטנה בראשון שלה שהיא תולה בה. וכיון דכתמים דרבנן קיימא לן כרשב"ג דמיקל ואפילו בשני שלה חברתה תולה בה. וכן פסק הרב ר"א והרמב"ן ז"ל. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טהר ובבתולה שדמיה טהורין. פירוש בתולת דמים כקטנה או נערה שלא ראתה מעולם ונבעלו שנותנין להם מן הדין לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה עד ארבעה לילות ואם השאילה להן חלוק הבדוק לה תוך אותו זמן ואחר כך לבשתו ונמצא עליו דם תולה בהן לפי ששירפן מצוי. וכן ביושבת על דם טהר לפי שאם תתלה בה לא תקלקלנה ואם תתלה בזו הרי אתה מקלקלה וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ויש מי שאומר דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים ומכל מקום בבתולה שדמיה טהורין תולין ואפילו בזמן הזה ואעפ"י שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טהר לפי שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי. והר"א ז"ל פסק שאפילו ביושבת על דם טהר תולין שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טהר לגבי נפשייהו אחמירי אבל לאצולי על חברתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מקומינן להו והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת. השאילה חלוקה לבעלת כתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם ששאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין הראשונה תולה בה לפי שבעלת כתם זה אינה יודעת בבירור שממנה היה ולפיכך אין חברתה תולה בה דבעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם וכי תיבעי לך אליבא דרשב"ג דאמר תולה אפילו בשומרת יום כנגד יום בשניה שלה התם דקא חזיא מגופה הוא דתליא אבל הכא דמעלמא קאתי לא תליא או דילמא לא שנא אמר ליה אין תולין מה טעם לפי שאין תולין הילכך השאילה חלוקה ליושבת על הכתם וכל שכן למי שמצאה כתם לאחר שאלה אינה תולה בה. פעמים שהיא תולה אפילו בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה הרי זה תולה בנדתה. שנינו בפרק דם הנדה הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ואיבעיא לן עלה בגמרא עד שעת חזקתו בדוק או דילמא (דף קפ) חזקתו מתכבס כלומר סתמא דמילתא חזקתה שהכתם עובר מן הבגד בשעת כיבוסו וכתם זה שנמצא בו עכשיו לאחר הכיבוס בא ונפקא מינה דאמר כבוס ולא בדיק אי אמרת חזקתו בדוק הא אמר דלא בדיק ואי אמרת חזקתו מתכבס הא מתכבס אי נמי דאשתכח באימר אי אימר חזקתו בדוק מאן דבדיק אפילו באימרא בדוק ואי אמרת חזקתו מתכבס אימרא לא מתכבס. ופשיטנא דחזקתו בדוק מדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה לא היה בו כתם או שעת הכיבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כיבוסיהן ואם לא בדקו הפסידו למפרע. ומסתברא דלאו דוקא חלוקותיהן אלא אף של חברותיהן ולאפוקי שפחה אינו ישראלית דלא אלמא כבסתו ישראלית וליתא קמא חזקה בדקתו בשעת כיבוס אבל היתה קמן ואמרה דל"ב אין חזקתן מתכבס בנכרית ושפחה אפילו ליתנהו קמן חזקה לא בדוק וחזקה לא מתכבס ודנין אותו כחלוק שאינו בדוק לה ותולה בו. ומיהו התם פליגי בה רבי אחא ורבי דר' אחא אמר תחזיר ותכבסנו אם נדחו מראיו בידוע דלאחר הכבוס ואם לאו בידוע שלפני הכבוס. ורבי אומר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד כלומר שלפני הכיבוס דק ועובר בבגד ושלאחר הכבוס מגליד כלומר גלדו עבה לפי שממשו של דם עליו. הנה ששלש מחלוקות בדבר לר"מ אין הכל תלוי אלא בבדיקת הכבוס ולרבי אחא אעפ"י שלא בדקתו בשעת כיבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדחו מראיו אם לאו. ולרבי אינו חוזר ומכבסו אלא בודקו במראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד. ומסתברא דכיון דכתמים דרבנן הולכין בו להקל והילכך חלוק או סדין שלבשתו בשעת וסתה שנתכבס וחזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית וליתה קמן דנישיילה חזקה בדקתו בשעת כיבוסה ואינה תולה בה אבל אם איתא קמן ואמרה דל"ב בשעת כיבוסה אין חזקתו מתכבס והרי זו תולה בה ואם נתכבס ע"י שפחה וא"י הרי זו תולה בו ואפילו ליתא שפחה ואינה ישראלית קמן. ומיהו אם אפשר ליקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד חיישינן לה וכדרבי אבל ראיתי להר"א ז"ל שכתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי דאמר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד בדקינן לכתם אם מקדיר טהורה ואם מגליד טמאה ולפי דברי הרב ז"ל אפילו אין יודע לכוין אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבא לה ממיעוט ההיכירא אינו ספק שאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר. ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם אמילתא. והרמב"ן ז"ל תלה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם ז"ל. פעמים שהיא תולה בחברתה הטהורות כיצד עוברה או מניקה או זקנה או בתולת דמים שבדקו את החלוק ולבשוהו ואחר כך השאילוהו למי שאינה עוברה ולא מניקה ולא זקנה ולא בתולת דמים ונמצא כתם בחלוק העוברה העוברה תולה בשאינה עוברה וכן השאר כיוצא בה דתניא בפרק האשה עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאלו הן כלומר הרי הן כשאר כל הנשים הראויות לראות שאין זו תולה בזו ששתיהן שוות ועוברת שאמרו היינו לאחר שהוכר עוברה וכן זקנה שאמרו לאחר שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה והיא שקורין לה אימא מפני זקנתה ואינה בושה וכן מיניקה כל עשרים וארבעה חדש בין מיניקתו בין שנתנה בנה למיניקה או שגמלתו או מת כדאיתא בפרק קמא דנדה וכמו שכתבנו למעלה בשער הוסתות. כדרך שאמרו שעוברה תולה בשאינה עוברה הוא הדין שתולה בעצמה אם לבשה חלוקה בזמן שאינה עוברה ואחר כך לבשתו בזמן שהיא עוברה ונמצא עליו דם תולה אותו בימים שלא היתה עוברה וכן מיניקת וזקנה וטהורה. שנינו בפרק האשה שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ואוקמה ר' יהודה בגמרא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת של מציאה ודוקא בעודה יושבת במטה וכמו שכתבנו למעלה אבל אם עמדה מן המטה לעולם אין אחת מצלת על חברתה. אלא אם כן מצאה טמא תוך וסת של מציאה ושל עמידה מן המטה כמו שכתבנו למעלה בדין שלש נשים שלבשו חלוק אחד ושלשתן טמאות דקאמרינן לא חלקנו בין נמצא דם תחת האמצעית או אפילו תחת החיצונה או הפנימית אוקימנא בגמרא במשולבות זו בזו כעין שליבות הסולם שאין מקום ידוע לזו ולזו דאפשר שדם זה בא מכל אחת משלשתן אבל בשאינן משולבות זו בזו זו היא ששנינו שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עברו שלשתן דרך עליה כולן טמאות. ואפשר דדרך עברתה של פנימית נטף הדם ממנה. ומה ששנינו בשנמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות. כתב הר"א ז"ל דדוקא ישנות דמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששין שמא דחקה זו ונכנסה למקום חברתה והוא הדין בעירות בכל מקום שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן לדחות וליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות בריחים ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות שהחיצונה דוחקת להתקרב לפנים לצד הרחים וכדאיתא בגמרא אבל יושבות או שוכבות במטה והן עירות אין לחוש להן להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם תאמר בריא לי שלא באתי לכאן טהורות. אבל אם נמצא ביניהם ודאי טמאות כדאמרינן בגמרא נמצא בנתים זה היה מעשה ונמצא על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שהיו מסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום. מטה זו ששנינו לא במטה מוצעת בסדינין היא אלא במטה עצמה דומיא דספסל הא בסדין שבמטה כולן טמאות בין משולבות בין שאינן משולבות לפי שהסדין עשוי להתהפך דומיא דחלוק ופליון בזמן שמכסה בהן את ראשה אבל לגופן אין חוששין שתתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שהכתמים דרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא. תניא בפרק האשה שתי נשים שהיו טוחנות ברחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות פירוש לפי שהחיצונה דוחק להכנס ולהתקרב אצל הרחים. תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהור שאין הפנימית דוחקת כלפי חוץ. בנתים זה היא מעשה לפני חכמים וטמאום. שנינו בפרק הרואה ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות שחטה בהמה חיה ועוף נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקים תולה בהם והוא הדין לעברה ביניהם וכדתניא עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה תולה ואפילו נמצא דם בחלוק התחתון ולא על העליון שאני אומר שמא ניתז מלמטה מבין רגליה או שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון. דתניא התם לבשה שלשה חלוקין הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון אינה יכולה לתלות אפילו בעליון אינה תולה. וכבר כתבנו למעלה דדוקא בשנמצא על חלוקה ואפילו נמצא על חלוקה ועל בשרה אבל נמצא על בשרה לבד אינה תולה ואם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי. ואעפ"י שהכתמים דרבנן אינה תולה בשוק של טבחים אלא בשעברה בודאי אבל אם נסתפק לה אם עברה אם לאו ספיקא טמא וכדתניא עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה תולה ספק עברה ספק לא עברה אינה תולה. ותולה בבנה ובבעלה כלומר אם נתעסקו בכתמים הרי זה תולה בהן לפי שהן רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהן לפי שהן רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהן ואם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפילו הכי תולה בה שמא גלעה שלא מדעת והוא הדין למכת בנה ובעלה ומעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא אמרה לא ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה ביך אמרה ליה הן וחיתה א"ל שמא יכולה היא להתגלע אמרה לו הן וטהרה ודוקא בשנמצא דם על מקום שאפשר שמן המכה נטף ובא שם אבל אם נמצא במקום שאי אפשר שמן המכה ממש נטף שם אינה תולה וכדתניא על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרין שמא בידה נטלתו והביאתו לשם והילכך אם פשטה חלוקה וכסתה בו את ראשה בלילה תולה בכל מקום שימצא שם לפי שהיא חוזר וכדרך שאמרו לענין טומאת וכל שכן דכיון דכתמים דרבנן תולין בהן להקל. כשהאשה תולה בכתמים דוקא בששיעור הכתם שנתעסקה בו גדול כשיעור הכתם שנמצא עליה או על בגדיה אבל בפחות מיכן לא לפי שאי אפשר לכתם מרובה שבא מעסק כתם מועט. וכן נמי שלא יהא מראה הכתם הנמצא בהיפך מראה הכתם שנתעסקה בו וכדתניא נתעסקה באדום אין תולה בו שחור במועט אין תולה מרובה. ומיהו דוקא שחור באדום הוא הוא דאין תולין וכן כל כיוצא בזה שהדמיון מכחיש את הכתם. אבל מן הסתם תולין כל כתם אדום בכל מין אדום וכל כתם שחור בכל מין שחור וכמו שכתבנו למעלה ואפילו נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר תולה בהן כל כתם אדום דתנן בפרק כל היד אף במימי תלתן ובמימי בשר צלי ובית הלל מתירין ואמרינן עלה בגמרא בית הלל היינו תנא קמא כלומר דאמר חמשה דמים טמאים באשה אלמא לתנא קמא נמי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי טהור מטהרי ומשני איכא בינייהו לתלות כלומר לרבנן אינו טהור לגמרי אלא שאין שורפין עליו את התרומה אבל מיתלא תלינן ולבית הלל אפילו מיתלא לא תליא. וכתב הר"א ז"ל מדקתני במראות הדמים מימי תלתן ומימי בשר צלי שמע מינה דמראה אדום יש להן וכיון שתולין מן הסתם אדום באדום אם נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר צלי תולה בהם את הכתם. מעשה היה ותלה ר"מ בקילור ורבי בשרף של שקמה. גרסינן בפרק הרואה אמר רבא נתעסקה במין אחר תולה בו כמה מינין ואוקימנא כי קאמר רבא בתרנגולתא דאית ביה כמה מיני דמא דם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כקרן כרכום. וכן הלכה. פעמים שתולה האדום בשחור או השחור באדום כיצד גרסינן בפרק הרואה אמר רבא היה עליה אחד תולה בו כמה מינין. ואקשינן עליה והתניא נתעסקה באדום אין תולה בו שחור. ופרקינן נתעסקה שאני פירוש כי קאמר רבא כגון שניתז עליה צבע אחד ולא חששה לבדוק שאר החלוק ולא הקפידה בכך ואחר מיכן מצאה עליו כתם אחר הרי זו טהורה מאי טעמא מימר אמרינן כי היכי דלא הקפידה בהן ואני אומר שנתעסקה ולאו אדעתא וברייתא בשנתעסקה במין אחד ולאחר שנתעסקה בדקה ומצאה בו כתם ובזו ודאי מודה רבא דאין תולה שחור באדום. והלכתא כרבא וכן כתב הר"א ז"ל והא דקתני נמי דמועט אינה תולה את המרובה דוקא ביודעת בבירור שנתעסקה במין מועט מן הכתם שנמצא אבל בשאינה יודעת בבירור תולה בו כל כתם באי זה שיעור שיהיה דכתמים דרבנן ותולין אותן להקל. וכן כתב הר"א ז"ל. תניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות. פירוש דסלע שני מהיכן בא ואי זו תולה בחברתה. מועט ומרובה שאמרנו לא שיהא המרובה מרובה מועט מן הכתם שנתעסקה בו וכגון שנתעסקה בפחות מגריס ועוד נמצא עליו גריס ועוד אלא בשנתעסקה בגריס ונמצא עליו שני גריסים ועוד אבל נתעסקה בגריס ונמצא עליו גריס ועוד מיבעיא בעי לה ר' ירמיה בפרק הרואה ואתי למיפשטה מיהא דקתני נתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה ואמרינן מאי לאו כהאי גוונא ודחינן לא כגון שנתעסקה בגריס ונמצא עליו שני גריסין ועוד קמשמע לן דלא אמרינן שקול כגריס דם צפור ושדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל [הכא] ליכא שיעורא דכולי האי לא מקלינן. ופסק ה"ר משה ז"ל לקולא וכדדחינן בגמרא. ומיהו לכאורה הוה משמע דאפילו לא נמצא עליו אלא כגריס ועוד טמאה. ואע"ג דכתמים דרבנן הכא אזלינן לחומרא כפשטה דברייתא ואשינויי לא ניקום וניסמוך. לא נתעסקה בכתמים ומצא כתם כגריס ועוד ונמצאת בו מאכולת רצופה פלוגתא דרבי ינאי ור' חנינא דאיתמר בפרק הרואה נמצא עליה כגירס ועוד ואותו ועוד נרצפה מאכולת ר' חנינא אמר טמאה ור' (דף קפא) ינאי אמר טהורה. וקיימא לן כר' ינאי לקולא דכל בדרבנן הלך אחר המיקל. וכן פסק הרב רבי אברהם ז"ל והרב ר"מ פסק לחומרא כרבי חנינא. ולא נראו לי דבריו. ואם תאמר והלא פשטה דברייתא דנתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה כר' חנינא אזלא דאלו לרבי ינאי אפילו מאכולת דאיכא למימר מעלמא אתיא רצופה תלינן זו שנתעסקה ודאי בכתמים לא כל שכן דהוה טפי עדיף עסק כתמים ממאכולת רצופה וכדאמרינן בגמרא בעי ר' ירמיה נתעסקה בגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו תיבעי לר' חנינא עד כאן לא קאמר ר' חנינא התם אלא דלא נתעסקה אבל הכא דנתעסקה תליא לא היא דלרבי ינאי טפי עדיף ליה מאכולת רצופה מעסק כתמים משום דשור שחוט לפניך שהרי רצופה מעסק כתמים משום דשור לפניך שהרי רצופה על הכתם מה שאין כן בנתעסקה בכתמים דשמא לא נגע שם כתם זה. ותדע לך דאי לאו הכא לותביה לר' ינאי מההיא ברייתא וכל שכן לדברי הרב ז"ל בעצמו שהוא פסק בבעיא דר' ירמיה להקל. וברייתא דנתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה. בנתעסקה בגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד כדדחינן לה ולא כפשטא דברייתא. מקומות יש שאין חוששין בהם לכתמים כלל דאמר רב אסי בפרק הרואה עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פירוש לפי שהחזירים מצויין באשפות ומלוכלכין בדם נבלות ושמא נגעו בה ולאו אדעתא. ואע"פ ששנינו בברייתא ספק עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה אינה תולה. הכא שאני שהחזירים הולכין אילך ואילך וכל העיר כשוק של טבחים ומדלא קא יהיב רב אסי שיעורה שמע מינה אפילו בכל שהוא תולה בו ואפילו ביותר מכתרמוס. וכן עיר ששוחטין ברחובותיה פעמים כאן ופעמים כאן דמתוך ששוחטין בכל הרחובות אפשר ששחטו במקום שעברה ולאו אדעתה והרי זה כעיר שיש בה חזירים דאמר רב נחמן בר יצחק דארוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא. פירוש מפני שהטבחים מצויין בכל רחובות העיר ושמא בשוק זה שעברה נשחטה שם בהמה ולאו אדעתא פעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד האחד כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכיה. והשני בשיש לה מכה במקור. עושה צרכיה דתנן בפרק האשה. האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ר' מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא עומדת דטמאה דאמרינן מי רגלים הדור למקום ואייתו דם יושבת נמי לימא מי רגלים הדור למקור ואייתו דם. אמר שמואל במזנקת. מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתא. אמר רבא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת הספל איבעי ליה לאישתכוחי. ומסתברא דכל הדין שיקלא וטריא אליבא דר' מאיר היא דכיון דאיהו האיש אפילו בא בשעת צרכים ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לרבי יוסי כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל וקיימא לן כרבי יוסי דאמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה ר' אבא לשילא הלכה כר' יוסי. השני בשיש לה מכה במקור כיצד תניא בפרק כל היד הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג ור' אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה. ואיתמר עלה לימא בוסתות קא מיפלגי דמר סבר וסתות דרבנן ומר סבר דאורייתא לא דכולי עלמא דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור וא"ל ר' אי חיישת לוסתה אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסתה דם נמי טהור מקור מקומו טהור הוא. וקיימא לן כאוקמתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשהגיע עת וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה. ואם תאמר והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואף על פי שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך. י"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא. אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שאם כן אף אתה אוסרה לבעלה לעולם. ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת כדרך שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש והתם משמע ודאי דברואה דם מחמת מכה אינה צריכה שפופרת. דתניא התם הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושלישית וכו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת וכו' ואם יש לה ווסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה דאף בשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה אלמא מן הסתם היא תולה במכתה. והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קא אמר שאין אנו צריכין לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד. ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך שנויה בתוספתא. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ע"כ ודרך הגמרא בכמה מקומות להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאלו הוא מגוף התוספתא. והרב רמב"ן ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה שהרי אפילו בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואין לה מכה גדולה יותר ממכת בתולין וכדתנן בית הלל אומר נותנין לה עד שתחיה המכה. ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה וכדתניא התם אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. ואעפ"י שאין משיבין את הארי אני אומר שאין הנדון דומה לראיה שאם אמרו בבועל את הבתולה שיש לה שעת הכושר לאחר שתחיה המכה לא אמרו אלא במי שרואה דם מחמת תשמיש מחמת שאין לה שעת הכושר ונמצאת אתה אוסרה לעולם. אדרבה בזו הקלו פעם שניה ושלישית ולבעל שני ואעפ"י שאין לה מכה כדי שלא תאסר בת אברהם לעולם. ותדע לך דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו בבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש כרבותינו שחזרו ונמנו ואלו לגבי הרואה דם מחמת תשמיש לא נחלקו כלל שמותרת בבדיקת שפופרת ותולה באצבעות ובכוחות ותולה בוסת ומכה הא שמואל קא פריש עלה דההיא בודקת בשפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה. וריש לקיש בעא מיניה מר' יוחנן ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון וא"ל שאין כל האצבעות שוות ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי א"ל לפי שאין כל הכוחות שוות. אלמא מדשקלי וטרו בה שמע מינה דאינהו הלכה למעשה הכין סבירא להו. ורבותינו נמי דחזרו ונמנו בבועל את הבתולה לא חזרו ונמנו ברואה מחמת תשמיש וטעמא כדאמרן דלא רצו לאסור אשה לבעל לעולם ובבתולה נמי אעפ"י שאסרוה לאחר גמר ביאת מצוה גמר ביאת מצוה התירו לו כדי שלא תאסרנה על הבעל כדאמר ליה רב אשי לר' אבא דבעא מיניה רבי אבא מרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור אמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש. והא נמי דתניא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה לא אמרו אלא בזו שהיתה למודה לראות פעם ראשונה ושניה שלא מחמת מכה ואי נמי לבעל ראשון ועכשיו נעשית לה מכה שזו היא שאתה יכול לעמוד על דם ראייתה ועל דם מכתה כענין שאמרו גם בבועל את הבתולה נשתנו מראית דמים שלה טמאה. אבל בזו שאי אתה יכול לעמוד עליה לא. ועוד דהתם נמי לא אמרו אלא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה כלומר אם נתברר שנשתנה אינה תולה דאדרבה בודאי לאו מן המכה שותת ויורד אבל כל שאי אתה יכול לעמוד עליה תולה להקל סופה כתחילתה מפני מה אמרו שתולה במכתה ואע"ג שדומה דם מכתה לדם ראייתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפילו הגיע שעת וסת וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם. אם כן הוא הדין והוא הטעם בשאי אתה יכול לעמוד על עיקר מראה דמים שלה אם משתנה אם לאו תולין להקל ומן הסתם אנו אומרים שלא נשתנו מראה דמים ותדע לך דאי לא ליתני אם יש לה מכה רואין אם אין מכתה משונה (דף קפב) מדם ראייתה תולה במכתה ואם לאו אינה תולה אלא ודאי סתמא תולה עד שיתברר שנשתנו מראה דמים שלה כנ"ל. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל. פעמים יש שאין לה במה לתלות ואפילו הכי אינה חוששת לכתמיה והוא בשני ענינים. האחד בשנמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה לפי שאין מקבל כתמים אלא הדברים המקבלים טומאה והשני בשנמצא על בגד צבוע. נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כיצד תנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה ג' נשים שישבו על ספסל של אבן או על האצטבא שבמרחץ רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ואמרינן עלה אמר רב הונא מטהר היה רבי נחמיה ואפילו באחורי כלי חרס. פשיטא מהו דתימא ליגזור אטו תוכו קמשמע לן. אמר אביי מטהר היה רבי נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיאן לא לעניים ולא לעשירים כלומר ואע"פ שזה מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו אפילו הכין כיון דהשתא מיהא לא מקבל טומאה בכלל דברי ר' נחמיה הוא. דרש חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה א"ל רב נחמן אבא תני בא מעשה לפני חכמים וטמאום ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה ואסיקנא תנאי היא דתניא רבי יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר והורו חכמים כרבי נחמיה. וכתב ר"א ז"ל דלית הלכתא כרבי נחמיה והביא ראיה מדאמרינן בפרק הרואה ההיא איתתא דאשתכח לה דם במשתיתא אתו לקמיה דרבי ינאי אמר לו תיזיל ותיתי אי מיתרמי לה טמאה ואם לאו טהורה. ופירש הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג. ואין דבריו ז"ל מחוורין כאן דהיאך נדחי הא דדריש רב חייא בר רב משמיה דרב דהלכה כרבי נחמיה מקמיה האי דמשתיתא דלא איתברר מאי היא. ועוד דמדשקלי רב הונא ואביי בדרבי נחמיה אלמא כוותיה סבירא להו. ועוד שהרי שנינו והורו חכמים כרבי נחמיה ומי שטימא רבי יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה הוא. ולא קיימא לן כוותיה דיחידאי הוא לגבי רבי נחמיה וחכמים דהורו כוותיה. ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה דגרסינן בפרק הרואה אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה ומצאתה עליו דם טהורה. ואמר רב אשי שמואל דאמר כרבי נחמיה ומשתיתא מכלי אורג המקבלין טומאה הוא דמתרגמינן עם המסכת עם אכסנאי במשתיתא. וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל. יש מפרשים משתיתא טווי והוא מקבל טומאה וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבי נחמיה וכן עיקר. ומכל מקום מההיא משתיתא שמעינן לדידן לעוברת על דבר המקבל טומאה ונמצא עליו דם ואינה יודעת אם ממנה או מעלמא תיזיל ותיתי ואי מתרמי לה טמאה ודוקא בשנמצא על מה שהיה בדוק לה מתחילה. ואי לא מתרמי לה טהורה. והשני כתם הנמצא בבגד צבוע כיצד. תניא בפרק האשה בגד צבוע מטמא משום כתם ורבי יונתן אומר אינו מטמא משום כתם שלא תקנו בגדי צבעונין לנשים אלא להקל על כתמיהן. ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהונתן. ונראה שפסק כן משום דקא יהיב טעמא למילתיה דהתירו בגדי צבעונן לנשים וכדתנן בסוטה פרק עגלה ערופה בפלמות של אספסינות גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בקשו לגזור על בגדי צבעונין אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן ואע"ג דהא דאמרינן בקשו לגזור אינה מכלל המשנה אלא שהוא פירש לדברי רבי יהונתן דרבי יהונתן סבר שבאותו פולמות בקשו לגזור על בגדי צבעונין כדרך שגזרו על העטרות אלא שהניחום להקל על כתמיהן וה"ר משה ב"ן ז"ל פסק כתנא קמא דרבי יהונתן. והר"א ז"ל לא גלה דעתו בזה. ונראין דברי הרב רבי משה בר מיימון ז"ל דלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ה (עריכה)
השער החמישי
[עריכה]השער החמישי: הבדיקה והספירה: כל הנשים שראו דם או שטמאות משום כתם צריכות להפסיק בטהרה קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים שלה ואעפ"י שהרגישה שפסקו דמיה לעולם היא בחזקת טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור דתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה בדקה עצמה יום השביעי שחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואם יש לה וסת דיה שעתה רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טומאה. וחכמים אומרים אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה אחר הימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה ותניא אמרו לו לרבי יהודה אלו ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר עכשיו שמא עם סילוק ידיה ראתה מה לי הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה בשביעי מה לי הפרישה בראשון. ואקשינן עלה בגמרא ובראשון מי איכא למאן דאמר כלומר דהא קתני במתניתין וחכמים אומרים אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור. אלמא דוקא בשנים לנדתה הא בראשון לא דהוסקת הוחזק מעין פתוח ומשני אין והתניא פירוש בניחותא. א"ר שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית מצאתה טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא מהו אמרו לי הרי היא בחזקת טהרה ששי וחמישי רביעי שלישי מהו אמרו לי בחזקת טהרה וראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי התם טעמא מאי כולהו לא בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק הכא נמי הואיל ופסק פסק ואקשינן מעיקרא מאי סבר כלומר בשלא שאל בראשון דמאי שנא ומשני הואיל והוחזק מעין פתוח. ואע"ג דר' לא שאל בראשון דקסבר דבראשון לא עלתה לה בדיקה אלא אם כן הפרישה טהרה בין השמשות הואיל והוחזק מעין פתוח. ולבסוף נמי לא אשכחן דאיפשיטא ליה לגמרי דהא טעיתי שלא שאלתי קאמר. מכל מקום כיון דאיהו קאמר טעיתי שלא שאלתי וקא יהיב טעמא דמסתבר מטהר בראשון כבשאר הימים ואשכחן בברייתא דמיפשטא בהדיא מה לי הפרישה טהרה מן המנחה ולמעלה בשביעי מה לי הפרישה בראשון שמעינן מינה דראשון כשני דכיון דפסק פסק וכ"ש עכשיו שהורגלו במוך דחוק שאין לך בדיקה גדולה מזו. ולפיכך אעפ"י שכל הנשים ספק נדות ספק זבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתוח אפילו הכי כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום ראשון הרי זו בחזקת טהרה ויש מחמירין בדבר. האשה שהפרישה טהרה ביום שפסקו דמים שלה צריכה לבדוק עצמה כל בעה ימי הספירה כדי שיהא ספורים בבדיקה לפניה לא בדקה עצמה כלל באחד מימי הספירה אעפ"י שהפסיקה טהרה יום שפוסקת בו ולאחר שמונה ימים בדקה ומצאה טהור אינה טהורה שאין כאן ספורים כלל דתנן בפרק תינוקת הזב והזבה שבדקו עצמן יום הראשון ומצאו טהור ויום הז' ומצאו טהור ובשאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה רבי יהושע אומר אין להם אלא הראשון ויום השביעי בלבד. ר"ע אומר אין להם אלא יום השביעי בלבד. וקיימא לן כר' אליעזר דהא אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בארבע וחדא מינייהו הא דהכא כדאיתא בפרקא קמא דנדה. איבעיא להו זב וזבה שבדקו עצמן יום הראשון ויום השמיני ומצאו טהור ושאר כל הימים לא בדקו לר' אליעזר מהו תחילתן וסופן בעינן והכא תחילתן איכא וסופן ליכא או דילמא תחלתן אעפ"י שאין סופן רב אמר תחילתן אעפ"י שאין סופן ור' חנינא אמר תחילתן וסופן בעינן והא ליכא. מיתיבי ושוין בזב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור שאין להם אלא יום שמיני בלבד מאן שוין לאו ר' אליעזר ור' יהושע לא ר' יהושע ור' עקיבא ואמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב זבה שהפרישה טהרה ביום שלישי שלה סופרתו למנין שבעה ואסיקנא דלבר משלישי קאמר ואקשינן לבר משלישי פשיטא ופרקינן לא צריכה דלא בדקה עד יום שביעי ואשמעינן התם תחילתן אעפ"י שאין סופן והכא קמשמע לן סופן אעפ"י שאין תחילתן. ומסתבר דהלכתא כרב חדא דהא רב ששת ורב ירמיה בר' אבא משמע דסבירא להו כוותיה כיון דאמרי לה משמיה ושקלי וטרו לתרוצא למימריה ועוד דכי אקשינן עליה משמעתא דטועה שבפרק המפלת שהביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין. ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור דדיקא דבעי ספורין בפנינו דחינן מי לא אוקימנא כר' עקיבא אבל לרבנן לא בעינן ספורין בפנינו. ואמרינן ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורין בפנינו דתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראית וכולה ברייתא אלמא הלכה כרב אף על גב דדחי ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ואמר ליה לאו תרוצי מתרצא תריץ הכי דיחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה וכן פסק הר"א ז"ל. ועוד הוסיף בה הוא ז"ל וכתב ואם בדקה באמצע השבעה ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן לא שמענו ומסתברא לקולא שהרי שנינו בהפסקת הנדה נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהור אחר שבעת הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו' וחכמים אומרים אפילו בדקה בשנים לנדהת ומצאה טהור הרי היא בחזקת טהרה הכא בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה הכא סגי לה (דף קפג) בבדיקת האמצע והכא סגי לה בבדיקת האמצע עכ"ל. והר"ז הלוי ז"ל נחלק עליו ואמר דאין ראיה מבדיקת הנדה הקלה שאינה צריכה אלא הפרש טהרה בין השמשות בלבד וזו צריכה שבעה נקיים ואם באנו ללמד בדיקת האמצע מבדיקת ההתחלה והסוף היאך לא למד ראשון משני שלישי ורביעי ואמר ראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי. ובודאי לכאורה נראין דבריו שאין ללמוד בדיקת הזבה החמורה מבדיקת הנדה הקלה אלא שאני תמה למה לא למדוה מבדיקת הסוף השתא הפסיקה טהרה ולא בדקה עד שביעי טהורה בדקה באמצע לא כל שכן. ומכל מקום יש לחוש ולהחמיר וצריכה בדיקה בתחלתן או בסופן. הרואה דם טיפה כחרדל בימי ספירה ואפילו בסוף הספירה ראתה סותרת את הכל עד שתספור שבעה נקיים מדם דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ועתה נבאר בדיקה זו אם היא בדיקת חורין וסדקין או די לה בבדיקה שלא בחורין וסדקין. תנן בפרק קמא דנדה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט מפקידה מאי טעמא אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורין וסדקין. ודקדק מכאן הרב רבי אברהם ז"ל דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בדיקה יפה הצריכה לטהרות אלא כמה שצריכה עכשיו לביתה. וסייע עוד דבריו מדאמרינן בשילהי פירקין כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון. ואין לך בדיקה כל דהו יתר מתביעה. והוא ז"ל כתב דיש מי שאומר דבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים בעינן חורין וסדקין ולא הקלו כאן לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות לפי שאין עיקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלת הטהרות שהיא עסוקה בהן ולפיכך לא הצריכוה אלא בדיקה כל דהו. ובאמת שהדעת מכרעת כלשון הזה השני דהיאך אפשר שיהא בעלה שהוא איסור כרת קיל ממעלת עסק הטהרות. ועוד דאף כאן יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורין וסדקין וכאן חשש פשיעה כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה בדיקה לבעלה חוששין שמא לא תבדוק אלא קלי והרמב"ן ז"ל הכריע בדבר דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורין וסדקין אבל בדיקה השבעה דחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. וגם זה אינו מספיק לדעתי דכיון שאתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחילה או בסופה או בכולן למר כדאית ליה ולמר כאית ליה בשילהי מכילתין ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שמיטמאה בו דמה העוילה זו בחצי בדיקה אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיק טהרה זיל חוש לה אפילו לחורין וסדקין ואם אי אתה חושש לחורין וסדקין מפני מה אתה מצריך לשאר המקומות ואדרבה הדעת נותנת שיהו חורין וסדקין צריכין בדיקה יותר מפני שהן המעמידין ועוד דכל בדיקת חורין היא שנקראת בדיקה שלא בחורין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח וכדמשמע בשילהי פירקא קמא דנדה דבעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת לחייב את בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שיעור וסת והתניא אי זהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא בדיקה בלא חורין וסדקין אינה נקראת בדיקה אלא קינוח ואנן בדיקת שבעה תניא בהו דאלמא בדיקת חורין היא וכן הדעת מכרעת. א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה ימי נקיים. ומאימתי התחלת ספורין אלו. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבי ירמיה בר אבא א"ר נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלא סופרתו למנין שבעה. ואקשינן אלא אימא זבה שהפרישה טהרה בשלישי שלא סופרתו למנין שבעה א"ל רב ששת לרבי ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו ספורתו למנין שבעה אמר ליה כי קאמר רב לבד משלישי :
ותנן בפרק בנות הכותיים בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בעולי נדות שהן יושבת על כל דם. ותניא אמר רבי מאיר אם הן יושבת על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה. מתקיף לה רב חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו. פירש רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכולהו דלא נספירה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה אלא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו ואיכא למידק דהא משמע דרבי יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד צולין דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני וקא מפרש טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא מיטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו ואקשינן עליה אלא זבה גדולה לרבי יוסי היכי משכחת להאי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה שימור. ופרקינן איבעית אימא בשופעת כל תלתא איבעית אימא ברואה תרי בין השמשות אלמא לר' יוסי אמרו מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה וליתה דר' יוסי לא אמר אלא בסוף ספירה אבל בתחלת ספירה אי נמי באמצעיתא לא אמר וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה הטבילה וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך תסתור ספירה למפרע. ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידיה סלקא ליה טהרה גמורה במקצת היום וכטעמא דאמרן. ולדידן סלקא לן טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל קשו דאדרבה בתחלת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה קל וחומר מנדה דבכי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה דאמרי התם אמר רבא קל וחומר ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה בתחילתה ונשאר להם הענין בקושיא. וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דמקצת טמא בתחילתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחילתו ככולו סוף היום כתחילתו בין בסופו בין בתחילתו הילכך ביום נקי של זיבה בתחילת ספירה לא נספריה דהא עבר מקצתו בטומאה ובסוף הספירה כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלרבי יוסי טהור גמור דאי חזיא לא סתרה ולדידן סתראי. ולנדה אפילו כולו נמי טמא ספורתו. פירוש לפירושו דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלסוף ששה והיא טהורה והילכך קל וחומר אפילו כולו טמא עולה לה חציו טהור לא כל שכן. ואינו מספיק לפי דעתי דאם כן מאי קל וחומר דאמרינן התם בראש השנה מנדה ועוד דאם כן תחילת זבה שהתחילה לראות בפלגא דיומא לא יצטרף לעשותה זבה גדולה כיון דתחלת היום טהור יהא סופו כתחילתו שלא לעשותו כטמא ממש לגרום זיבה גדולה. ונראה לי דודאי סוף היום לעולם כתחילתו בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל שאין תחילת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום והילכך זבה בין גדולה בין קטנה בסוף ספירתה מקצת היום ככולו לרבנן כדאית להו ולרבי יוסי כדאית ליה וסוף נדה נמי כיון דעל כרחין תחילת היום טמא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב משא"כ בסוף ספירת שבעה והילכך אף סוף היום כתחילתו והיא הטענה בזבה יום שפוסקת בו אבל תחילת נדה אע"פ תחילתו טהור כיון שלא היה תחילת היום גורם שום דבר אינו נחשב לגרור אחריו מקצתו ולבטל כוחו. והוא הדין לתחילת זבה שאין תחילת היום שלא ראתה מעכב על מקצתו שראתה בו אלא אדרבה מקצתו הגורם חשוב יותר לגרום אחריו המקצת שאינו גורם ולעשותו כיוצא בו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחילת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שהשבעה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי. וק"ו דאמרי בר"ה נמי מהאי טעמא הוא לפי שהשנה אינה גורמה שום דבר לא בתחילתה ולא בסופה והוה ליה כתחילת נדה והילכך בין בתחילתה בין בסופה יום אחד שגורם חשוב שנה לגרור אחריו את הכל ולא קל וחומר גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בסופה טעמא תליא מילתא כדאמרן משא"כ בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאין עולה לה בסופה אפילו כן עולה בתחילתה. ולפי שאין המקצת הראשון של יום אינו גורם אף בשנה כיון דאין בתחלתה ולא בסופה שום דבר גורם עומד כנגד לבטל כחו של זה הילכך בין בתחילתה בין בסופה עולה. האשה ששמשה וראתה יום א' והפסיקה טהורה או ששמשה ומצאה כתם יש לדקדק מאימתי מונה זו שבעה נקיים לפי שהאשה פולטת כל שש עונת משעת שימושה וברייתא בפרק שבת ר"ע ויש לחקור פולטת ש"ז אם היא כרואה לסתור ולטמא במשהו או כנוגעת בקרי שאינה סותרת. גרסינן בפרק יוצא דופן בעא מיניה רב שמואל בר ביזנא מאביי פולטת ש"ז רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא בנים כבחוץ ואמרינן עלה מה נפשך אי שמיע ליה מתניתא לרבנן רואה הויא ולר"ש נוגעת הויא דתניא בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ אין לי אלא נדה זבה מניין תלמוד לומר זבה פולטת ש"ז מנין תלמוד לומר יהיה ר"ש אומר דיה כבועלה מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאה לחוץ אי לא שמיע ליה מתניתין מסתברא נוגעת הויא ואמרינן לעולם שמיע ליה מתניתא ואליבא דרבנן לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה אליבא דר"ש ולטמא בפנים כבחוץ לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו כי קאמר ר"ש דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא או דילמא לא שנא אמר ליה נוגעת הויא אתא שייליה לרבה א"ל רואה הוי אתא שייליה לרב יוסף א"ל רואה הויא הדר אתא לקמיה דאביי א"ל ברוקה דהדרי טפי ושפיר אמרו לך ע"כ לא אמר ר"ש אלא מלטמא בפנים אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא. ובפרק בנות הכותיים בעי רמי ב"ר חמא פולטת שכבת זרע מהו לסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או דילמא נוגעת הויא ולא סתרה א"ר לפום חורפא שבישתא נהי נמי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה תסתור יום אחד ואחד תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ולטעמיך זב גופיה היכי סתר טהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת ביניהן הכא נמי שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אע"ג דרבא אמר לפום חורפא שבישתא מדאקשינן ליה רמי בר חמא זב גופיה היכי סתר ושתיק ליה שמע מינה קבלה מיניה. והכין הלכתא דרואה הויא וכדפשטו ליה רבא ורב יוסף לרב שמואל בר ביזנא ואביי נמי הדר ביה וא"ל שפיר קאמרו לך דאלמא אפילו לרבי שמעון לסתור ולטמא במשהו רואה הויא ולפיכך כתב רבנו יצחק הזקן ז"ל בעל התוספות דאשה ששמשה ואחר כך ראתה אינה מתחלת לספור עד שתמתין שש עונות שלימות דקיימא לן כחכמים דאמרו בפרק ר"ע דשש עונות שלימות בעינן. נמצא שא"א (דף קפד) לה להתחיל בספירתה עד יום חמשה לשימושה ליום רביעי צריכה שתפסוק בטהרה ומונה יום חמישי. אבל רבנו יעקב ז"ל כתב דלא נאמרו דברים אלו אלא בשכבת זרע דזב משום צחצוחי זיבה שבא היא שסותר בר"פ המפלת אבל קרי בעלמא אפילו בבועלה לא הוי משום רואה אלא משום נוגע ודיה כבועלה. ובתוס' הקשו עליו דבההיא דפרק יוצא דופן משמע דלרבנן לא אמרינן ביה דיה כבועלה ואפילו ר"ש נמי לא אמר דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו עדיפא מבועלה ורואה הויא. ובאמת דבר הלמד מענינו הוא דהא מייתינן עלה פלוגתא דרבנן ור"ש ופלוגתייהו בפולטת שכבת זרע בעלמא היא דהא אקשינן עליה דר' שמעון ורחצו במים וטמאו עד הערב וההוא לא בזב ששכב עם אשה דוקא הוא. והר"א ז"ל בתשובה כתב שלא אמרו פולטת סותרת אלא לטהרות בלבד הא לבעלה אינה סותרת. והביא ראיה מדאמרינן בההוא פירקא דבר הגורם סותר שאינו גורס אינו סותר ופולטת שאיננה גורמת טומאה לבעלה אינה סותרת ועולה. ועוד דתניא ר"ש אומר ואחר תטהר ואחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק דאלמא אי לאו חשש דשמא תראה דם לאחר תשמיש משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטת שכבת זרע ואין סברא לומר דלא התירה אלא על מנת שלא תתהפך ואפילו במטה כלל לאחר תשמיש. ובפרק המפלת נמי אמרינן גבי טועה בעשרין וחד תשמש. ואין נראה לפרש תשמש ולא תלך ולא תתהפך ומיהו מורי הרב ר' יונה ז"ל תירץ בזו דלאחר גמר ספירה אין פליטתה סותרת כיון דמקצת היום ככולו ודם נדה אינו סותר אף לבית שמאי דאית ליה שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכילתין כ"ש קרי שאינו סותר אחר טהרה ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע. ויש לעיין דאם כן אפילו דם נמי וכרבי יוסי דאמר הכין בפסח שני גבי שומרת יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה וכדכתיבנא לעיל. וסברת רבותינו הגאונים ז"ל נראת כדברי הר"א ז"ל שלא חששו להזכיר הענין וגם הרב אלפסי ז"ל לא כתבו בהלכות. והרמב"ן ז"ל כתב שדברי הראב"ד ז"ל היו מכריחין בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר אלא שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שלא נתנה תורה דבריה לשיעורין וכיון שסותרת לטהרות סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן וקראי נמי דייקינן דכתיב ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת. ונראה לי שלא מן השם הוא זה דפולטת שסותרת בזיבה משום דחשב לה רואה אמרה תורה פולטת כרואה שכבת זרע והילכך ממילא שמעינן דלטהרות בלבד שגורמת היא שסותרת אבל לבעלה אף כשתמצא לומר שהיא כרואה לובן באשה אין לנו לאסור אותה על בעלה ולא שנתנה תורה דבריה לשיעורין אלא שבקה לאורייתא דהיא מוקמה נפשה. והא נמי דקאמר מריא דקריא דייקי הכי דאם כן לפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת כן היא באמת דהא קרא אחר תטהר כתוב אלמא מותרת היא אחר מעשה הטבילה דבר תורה ולא אסרה לישמש אלא משום שמא תפלוט ותאסר להביא קרבנה. אלמא קראי לאו מיגד אגידי למימר אלא בשיכולה להביא קרבנה למחר שאם כן נמצא אתה אוסרה לביתה אחר מעשה הטבילה ואפילו תאמר שלא חשש הכתוב לפולטה אפילו הכי נמצאת אוסרת להלך ואפילו להתהפך במטה אחר שהתרתה דהא פולטת כשמתהפכת וכ"ש כשאתה אוסרה להלך ברגליה ולכבד את הבית ואין אומרין לו לקרא על כרחיך בשאינה מתהפכת במטה כתיבה. ואע"ג דרבא נמי דחיק ומוקי קרא דורחצו במים בשאינה מתהפכת והטבילוה במטה לא דמיא להא דהתם לא מישרא שרא להו רחמנא אלא בדאתרמי ולא נתהפכה אבל כאן שהתירה לכתחילה לשמש אחר מעשה לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר וקרא דכתיב בויום השמיני תקח בשלא שמשה אי נמי במשמשת והטבילוה במטה כנ"ל. ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו כדברי רבנו יצחק ז"ל. ומיהו אם קינחה עצמה יפה יפה שוב אינה חוששת שמא נשאר ממנו ותפלוט לאחר מיכן וכן אם כבדה את הבית פלטה את הכל ושוב אינה חוששת דתנן במסכת מקואות פרק שמיני האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה את הבית כאלו לא טבלה אלמא אם כבדה את הבית קודם טבילה טהורה דשוב אינה פולטת. והיינו דתנן בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ובפרק ב"ש גבי קטנה עשאה רבי אליעזר כמטילת עמו בחצר ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב. ואין סברא להעמידה דוקא בשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק יוצא דופן למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והאמר רבא משמשות כל שלשה ימים אסורה לאכול א"א לה שלא תפלוט. אסיקנא דהא דרבא בשהטבילוה במטה ומתהפכת דאי אפשר לה שלא תפלוט כל שלשה ורבא אקרא קאי וכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב בטובלת במטה ואינה מתהפכת. ואם איתא דמקנחת יפה או מכבדת את הבית שוב אינה פולטת אמאי דחיק ומוקי לה בטובלת במטה ואינה מתהפכת לוקמה במקנחת ומכבדת את הבית. ותירץ רבנו יצחק ז"ל דמשמע ליה דקרא בלא שום עשיית מעשה מיירי. ומסתברא דקרא סתמא כתיב בעו לאוקומה בכל ענין ואפילו בשלא כבדה את הבית אלא שהלכה ברגליה וטבלה שוב אינה פולטת דבהדי דאזלא שדיתיה. והביאו ראיה מדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בשהטבילוה במטה. ואקשינן מכלל דכי קאמר רבא דאזלה איהי בכרעיה וטבלה בהדי דאזלא שדיתיה כלומר שדיתיה כוליה ושוב אינה פולטת. אלמא אף המהלכת ברגליה טהורה שוב אינה פולטת ואע"ג דהדר ואמר וכי תימא דילמא אישתייר מיניה אי הכי חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דאנן ניחוש להכי דאדרבה כיון דאמרינן להדיא בהדי דאזלא שדיתיה אלמא הכין היא קושטא דמילתא והאי וכי תימא דקא אמר בדרך דחייה קאמר ולומר דאפילו תימא הדרינן לסברא קמייתא דכל דאזלא בכרעא לא אישתייר כלל דהיא היא סברא דגמרא. והרמב"ן ז"ל כתב דלהכי לא אוקמיה רבה לקרא במהלכת או במכבדת את הבית דאם כן תיפוק ליה משום נגיעת חוץ להכי אוקמיה בטובלת במטה ולא נתהפכה דטמאה טומאת ערב מגזרת הכתוב משמשת ומתהפכת כל שלשה ימים טמאה. ולא מגזירת הכתוב אלא משום פולטת ומהלכת טהרה דבהדי דאזלא שדיתיה. וההוא דמסכת מקואות דתנן טבלה ואחר כך כבדה את הבית כאילו לא טבלה. תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית טהורה. וכבדה את הבית יש מפרשים לשון נקי דסתמא נתכבד כולו. ויש מפרשים כיבוד הבית ממש שבשעה שהיה שוחה לכבד ומרחבת ירכותיה פולטת את הכל א"נ ההיא דמסכת מקואות בשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומשום הכי צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרעה אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ו (עריכה)
השער הששי
[עריכה]השער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר:
דבר תורה יולדת טמאה כנדה, בין רואה דם בין אין רואה. נאמר ביולדת זכר "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה" ונאמר ביולדת נקבה "וטמאה שבועיים כנדתה". ואין הפרש בין ילדה ולד חי בין הפילה נפל (דף קפה) במה דברים אמורים בנפל שנגמרה צורתו וראוי לברית נשמה אבל כל שלא נגמרה צורתו כגון שלא נגמרו לו מא יום או שאינו ראוי לברית נשמה אינה טמאה משום לידה אבל טמאה משום נדה לפי שאין פתיחת הקבר בלא דם כמו שיתבאר.
כל היולדת כששלמו לה ימי טומאה שהם שבעה לערב וטהורה לביתה בין ראתה כל שבעה וכל שבועיים בין לא ראתה כדין הנדה שהכתוב קראה נדה. במה דברים אמורים בשלא ילדה בזוב אבל ילדה בזוב כגון שהיתה זבה קודם לידתה לעולם היא בטומאתה עד שתספור שבעה ימים נקיים מדם כזבה כמו שיתבאר. דברים אלו לדבר תורה אבל עכשיו שעשו כל הנשים הרואות כזבות הרי כל היולדת כיולדות בזוב וצריכה שבעה נקיים וכן החמירו בימי חכמי הגמרא במקצתן לחוש ולטמא משום יולדת כשפיר מלא בשר בין עכור בין צלול ובמקצתן שלא ליתן ימי טהרה וכדאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר. ואקשינן והאמר שמואל אחת זו ואחת זו חוששת כלומר כשפוד מלא בשר בין עכור בין צלול. אמר רמי בר שמואל לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר כלומר עד שיהוא שערות ועכשיו נתמעט הבקיאות ביותר ונהגו להחמיר עוד ולחוש משום יולדת במקצת הולדות שאין אמן טמאה לידה דבר תורה ולא אפילו מדברי הגמרא כדי שלא יבא הענין לכלל טעות כמו שיתבאר בעזרת השם.
וראיתי לפרש תחילה הולדות שאין חוששת לולד בספק וחוששת גם משום נדה ואחר כך אפרש היושבת לולד בלבד ולא לנדה ונפקא מינה למי שמתיר דם טהר בזמן הזה כדין התורה. ואחר כך אפרש דין היולדת בזוב ואפרש אם כל היולדת בזמן הזה כיולדת אם לאו.
כל מקום שאמרנו בשער זה טמאה לידה מספק יושבת לולד ולנדה כלומר שאין נותנין לה דם טהור כלל וכל דם שתראה מטילין אותו לחומרו משום ולד ומשום נדה כמו שיתבאר ואיצטריך לפרש דין יושבת על דם טהר לפי שיש מקומות שנוהגין בו עדיין על דין התורה.
תנן בפרק המפלת. המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה רי"א בן כך ובין כך טמאה ולאו טמאה לידה קאמר דהכא בחתיכה שאין בה עצם עסקינן וכל שאין בו עצם אין חוששין לה משום ולד אלא בטומאת נדה פליגי ואוקימנא פלוגתייהו בשאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם ורבנן סברי איפרש ולפיכך אם אין דם יוצא עם החתיכה כלומר על גבה אינה טמאה אף משום נדה דחתיכה עצמה אין חוששין לה משום דם לפי שאין דם נקרש ונעשה חתיכה ולפיכך אפילו היתה חתיכה של ארבע מיני דמים אין חוששין לה. ואי משום פתיחת הקבר אפשר לו בלא דם. ור' יהודה סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולפיכך טמאה משום נדה ואע"פ שהיתה לידה יבשתא ובדקה ומצאה טהור טמאה דודאי ראתה ומחמת מיעוטו נאבדה וקיימא לן בהא כרבי יהודה ואע"ג דר' יהודה יחיד לגבי חכמים רובן של בריתות כרבנן אזלן לבר מדר' יהושע ואפילו הכי קיימא לן כר' יהודה ור' יהושע משום דרבא דאמורא ובתרא הוא פסק כוותיה וכדאמרינן בפרק תינוקת. אדבריה רבא לשמואל מר ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים. קסבר אין קושי לנפל ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואע"ג דבשילהי שמעתין קמא דבריש פרק המפלת בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בהמפלת חתיכה אע"ג שמלאה דם פריש רבא ואמר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואשה טהורה ובמקו' מקומו טמא קא מיפלגי ולכאורה הוה משמע דרבא הכין סבירא ליה דהמפלת חתיכה אשה טהורה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. לא היא דרבא פלוגתייהו הוא דקא מפרש וליה לא סבירא ליה דאי לא תיקשי לן דרבא אדרב' וכל עצמו דרבא לומר דלכולי עלמא אין אשה רואה דם בחתיכה דדרשינן בבשרה עד שיצא דרך בשרה ונפקא מינה לדידן דאין אשה רואה דם בשפופרת לכולי עלמא.
ומיהו קשיא לי הא דתניא בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה גמרא הפילה בתוך שמונים של נקבה יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה ואמר ר' אשי דרבא מתרץ לה ביום ארבעים לצורת הזכר ויום שמונים לצורת הנקבה ור' ישמעאל היא דאמר לזכר ארבעים ואחד ולנקבה שמונים ואחד ואקשינן סוף סוף תיפוק לי דטמאה היא משום נדה ופריק בלידה יבשתא ואקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמשמע לן אלמא משמע לכאורה מהתם דפשיטא להו לבעלי הגמרא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ועוד מדאמר רב אשי דרבא מפרק לה הכין. אלמא לרבא בלידה יבשתא לאו טמא נדה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
ויש לי לומר דהא המקשה התם להדיא אי הכי מאי למימרא הכי קאמר מדמוקמת לה לברייתא בלידה יבשתא אלמא האי תנא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה וחד מן תנאי דאית להון הכי תניא לה ואי הכי לדידיה פשיטא מאי למימרא ופריק היא גופה קמשמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם והכא נמי דמתרץ לה הכין לאו למימר דלדידיה סבירא ליה אלא תרצתא דברייתא הוא דקמשמע לן משום דלא מיתרצא לה שפיר אלא בהכי וליה לא סבירא ליה כנ"ל.
תנן התם המפלת כמין קליפה כמין שערה וכמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה כלומר אפילו מעוברת שהפילה כמין אלו אינה טמאה לידה ואינה חוששת להן כלל ובהא אפילו ר' יהודה מודה שאינה טמאה אפילו משום נדה אלא אם כן יש עמהם דם וטעמא משום דאין פתיחת הקבר לדברים קטנים כאלו וכבר כתבתי כן בארוכה בשער מראות הדמים. המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר ואם לנקבה תשב לנקבה דר"מ וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דר' מאיר אמר רב יהודה אמר שמואל הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם רבי ינאי אמר הואיל ועיניהן הולכין לפניהם כשל אדם. ותניא אמר רבי אלעזר בר' צדוק המפלת כמין בהמה וחיה לדברי ר"מ ולד ולדברי חכמים אינו ולד ובעופות תבדק ואמרינן עלה בגמרא מאי תבדק לאו תבדק לר"מ כלומר בתמיה דאמר קריא וקיפופא אין שאר עופות לא. אמר רב אחא בריה דרבא מאי תבדק לרבנן דאמר קידא וקיפוף אין שאר עופות לא. כלומר דלא נחלקו עליה דר"מ אלא בשאר עופות אי נמי בבהמה וחיה אבל בקדיא וקיפוף לא. ומ"ש מבהמה וחיה הואיל ויש להם לסתות כשל אדם. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים בגופו תיש ופניו אדם אדם. גופו אדם ופניו תיש ולא כלום לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה שר"מ אומר מצורת אדם כלומר כל שיש בו מקצת צורת אדם. וחכמים אומרים כל צורת כלומר אינו ולד עד שתהא צורתו אדם. וכפשטה דמתניתין דר"מ לחומרא ורבנן לקולא. אמרו לו רבנן לרב ירמיה והתניא איפכא שר"מ אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת אמר להו אי תניא תניא. ואע"ג דבמתניתין ר"מ לחומרא התם הוא בשכל גופו ופניו תיש לפי שיש במינו מתקיים. והואיל וכתיב בהו יצירה כאדם אי נמי הואיל ועיניהם הולכין לפניהם כשל אדם אבל הכא דגופו מין אחד ופניו מין אחר ר"מ בהא לקולא אמר שאינו ולד אלא אם כן כל צורת פניו פני אדם. ורבנן סברי אין הכל הולך אלא אחר מקצת צורת אדם שאם כל גופו ופניו תיש לאו כלום אבל אם מקצת צורת פניו פני אדם הרי זה ולד. והיינו דקתני במתניתין כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד כלומר אין הכל הולך אלא אחר מקצת צורת אדם והילכך בכולו תיש רבנן לקולא ור"מ לחומרא ובמקצת פניו פני אדם רבנן לחומרא ור"מ לקולא וקיימא לן בתרוייהו כרבנן. ומכל מקום כיון דרבנן מודו במקצת צורת אדם ור' אלעזר בר' צדוק נמי דתני המפלת כמין עופות תבדק ורבנן פרישנא תבדק אי קדיא וקיפוף טמאה לידה הואיל ויש להם לסתות כשל אדם. והשתא לא בקיאינן בצורות ולא קיימא לן אי דמי אי לא דמי חוששת לכולן אפילו הפילה כמין דגים ושרצים ואי נמי כמין בהמה חיה ועוף אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה וימי טוהר לא יהבינן לה. אמר רבא נברא בעין אחת ובירך אחת מן הצד אמו טמאה לידה באמצע אמו טהורה לידה. ורש"י ז"ל גריס איפכא מן הצד אמו טהורה לידה באמצע אמו טמאה לידה. והילכך בין בזו ובין בזו חוששת לולד ויושבת אף לנדה. אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה כלומר שזה ראוי היה לברית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מיכן וכל שראוי מעיקרא לברית נשמה אמו טמאה לידה ואי נמי ניקב מתחילתה והרי זה מתחילת תולדתו טריפה וטריפה אינה חיה מכל מקום ראוי הוא לברית נשמה וראוי לחיות פחות מעט מי"ב חדש. וושטו אטום כלומר שלא נברא לו אלא חצי הושט אמו טהורה לידה לפי שאין זה ראוי לברית נשמה. תנו רבנן המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום אמר רבי כל שינטל מן החי וימות וכמה שניטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד ארכובה ר' ינאי אומר עד לנקוביו ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע אומר עד מקום טבורו. א"ר פפא מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפילו משהו דאמר רב גידל אמר ר' יוחנן המפלת שגלגולתו אטומה אמו טהורה. אמר רב המפלת כמין אפקותא דדיקלא אמו טהורה איתמר המפלת שפניו ממוסמסין ר' יוחנן אומר אמו טמאה לידה וריש לקיש אמר טהורה לידה פניו ממוסמסין כולי עלמא לא פליגי דטמאה כי פליגי בשפניו טוחות פירוש שאינו חוטמה בולט ואין צורתו נכרת והכין איתמר ר' יוחנן אמר אמו טהורה וריש לקיש אמר אמו טמאה וקיימא כר' יוחנן דפניו טוחות אינו ראוי לברית נשמה. בני ר' חייא נפיק לקראתה כי אתו לקמיה דאבוהו אמר להו כלום מעשה בא לידכם אמרו לו פניו טוחות בא לפניו וטמאינו אמר להם מאי דעתייהו לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבי לה ימי טוהר צאו וטהרו מה שטמאתם. איתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבין ושני שדראות אמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה. תני תנא קמיה דרב יכול המפלת ברית ראש שאינו חתוך וברית גופו שאינו חתוך תהא אמו טמאה לידה תלמוד לומר אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מי שראוי לברית נשמה. לאפוקי אלו שאינן ראויין לברית נשמה א"ל וסיים בה נמי שני גבין ושתי שדראות. רב ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כלומר כשמואל להחמיר א"ל רב הונא מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טהר עביד מיהא כרב דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא והכין הלכתא. מיהו כל הני דכתבינן היינו לדינא דגמרא דבקיאי טפי אבל אנן דלא בקיאין אסכימי מקצת רבוותא ז"ל דבכולהו אמו טמאה לידה אפילו בשיש לו ב' גבין ב' שדראות נמי מסתברא דמטמינן לה לחומרא דהא בפניו טוחות ובשיש לו שני גבין ורצו לטמא לחומרא ולא אמר להו ר' חייא לבניו ורב הונא לרב ירמיה שיטהרו אלא משום דלא לייתו לידי ימי טהר. ואנן האידנא לא יהבינן ימי טהר לשום יולדת וכדבעינן למכתב הילכך ליכא למיחש ומטמינן לה לחומרא. ומיהו ודאי במקום שבועלין על דם טהר כדינא דאורייתא בכל הנך דאמרו אין אמו טמאה לידה גזרה דילמא אתי לידי קולא דקא יהבית לה ימי טהר.
תנן המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים אינה חוששת לולד אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. ואמרינן עלה בגמרא בשלמא מלא דם מלא מים ולא כלום אלא מלא גנינים וליחוש שמא ולד היה ונימוח. אמר ר' מלא תנן ואם איתא דאיתמוחי איתמר וכו' ר"מ בא"א א' גוונים תנן וא"א כוליה בחד גוונא הוה קאי והילכך אם אינו מלא טמאה כדרבא ואפילו חסר אי קאי גוונים שאין הכל כגוון אחד טמאה כרב מתנה בר אדא דרבא ורב מתנה לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ואיתא להא ואיתא להא. והילכך אנן השתא דלא בקיאינן בהא מלא גנינים טמאה ואפילו מלא דם מלא מים (דף קפו) דבגנינים לא בקיאינן. ומלא בשר נמי בין עכור בין צלול טמאה דתניא שאלו לפני רבי המפלת שפיר מלא בשר מהו אמר להן לא שמעתי אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה מלא בשר טמאה לידה אמרו לו אלמלא דבר חדש אמרת לנו משום אבך שמענוך עכשיו מדקמייתו כיחידאה קאמר לה כסמכוס משום ר"מ כלומר דאמר בריש פירקין המפלת חתיכה קורעה אם יש בתוכה דם טמאה נדה דקסבר שהאשה רואה דם נדה בחתיכה ולא דריש בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ולא קיימא לן כוותיה הא נמי שמא כרבי יהושע אמרה ואין הלכה כר' יהושע דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד ואין הלכה כר' יהושע. אמר ריש לקיש משום ר' הושעיא מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד ר' יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת א"ל רב חיננא בר שלמיא לרב הא רבי הא רבי ישמעאל בר' יוסי הא רבנן הא ר' יהושע בר חיננא הא ר' הושעיה הא ר' יהושע בן לוי מר כמאן סבירא ליה א"ל שאני אומר אחת זו ואחת זו חוששת ואזדא שמואל לטעמיה דכי אתא רב דימי אמר מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא לבר מההוא שפירא חד גיסא וחזייה מאידך גיסא אמר אם איתא דולד הוא לא הוה זיג כוליה האי. ואנן קיימא לן בהא כשמואל דאע"ג דקיימא לן כרב באיסורא בין לקולא בין לחומרא כיון דעבד בה שמואל עובדא ולא דכו מעולם שפירא בנהרדעא קיימא לן דמעשה רב ודוקא לחוש חוששת אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר ואפילו היה שיר מרוקם וכדאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר. ואקשינן והא אמר שמואל אחת זו ואחת זו חוששת אמר רמי בר שמואל לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל לחוש חוששת ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר והילכך לעולם חוששין אע"פ שאינו מרוקם ויושבת שבועיים כיולדת נקבה מספק.
תנן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. פירוש סנדל כשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת העובר האחרון דוחק את הראשון ופוחת צורתו ועושה אותו כמין חתיכה ואע"פ שהיה ולד הרי בא שני ורצפו ולפיכך אמרו שאין סנדל בלא ולד ולעולם יוצא כרוך עמו. ואמרינן בגמרא בימי ר' ינאי בקשו לטהר הסנדל שאין לו צורת פנים אמר להם ר' ינאי טהרתם את הולדות לומר שהסנדל נידון כולד אע"פ שאין לו צורת פנים וכדתניא סנדל דומה לסנדל דג של ים מתחילתו ולד היה אלא שנרצף אמרו לו הא תני משם רבותינו אמרו סנדל צריך צורת פנים. אמ"ר ביבי אמר ר' יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנת משנה זאת כלומר יחידאה הוא ולא קיימא לן כוותיה. עוד שאלו בגמרא למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד. כלומר מאי נפקא לן מסנדל אם ולד הוא אם לאו תיפוק לי דטמאה לידה משום ולד דעמיה. ופרקינן אי דאתילדא נקבה בהדיה הכי נמי כלומר דהתם לא נקפא מינה מידי הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר בהדיה דאי משום ולד לא מטמא אלא שבעה השתא מטמינן לה מחמת סנדל שבועיים דדלמא נקבה היא ותשב לזכר ולנקבה. ואפילו איתילדה נקבה בהדיא נפקא מינה להיכא דילדה נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה דמונה תחילת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון כלומר שיושבת שבועיים משעה שיצא הסנדל לאחר שקיעה ואישתכח דמשפיל ליה לחד יומא משום סנדל ואין מונין לה ימי טהרה אלא מן הנקבה שיצאה ראשונה דדלמא סנדל זה זכר היה ושלימו להו ימי טוהר דנקבה. ואית דגרסי תחילת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון כלומר דמספקא ליה בזכר ונקבה וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ותרווייהו איתנהו והני מילי היכא דנפקי כרוכין אבל בשאינן כרוכין אינו סנדל אלא חתיכה בעלמא וכדתניא כשהן יוצאין אינן יוצאין אלא כשהן כרוכין. והמפלת חתיכה קורעה ואם אין בה עצם היינו מתניתין דלעיל דתניא שאם אין עמה דם רבנן מטהרים ור' יהודה מטמא משום נדה וקיימא לן כר' יהודה וכדכתיבנא לעיל. אבל אם יש בתוכה עצם אם החתיכה לבנה טמאה משום לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת דגרסינן בריש פירקין דהמפלת המפלת חתיכה רבי בנימין אומר קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה. א"ר חסדא ובחתיכה לבנה כי אתא זוגה דמין חדיב אתא ואייתי מתניתא בידיה המפלת חתיכה לבנה וקרעה אם יש בה עצם טמאה לידה. וקיימא לן כר' בנימין ובמתניתא דאתיא זוגא דמן חדיב דהא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו וכן פסק הר"א ז"ל. וכתב הוא ז"ל וא"ת הא דתניא בברייתא המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה אלמא בעינן חתוכה כלומר בחיתוך אצבעות. התם לענין קרבן ונאכל הוא דבעינן אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה דהא שפיר מרוקם אין לו חיתוך אצבעות ידים ורגלים. וכיון דחיישינן שמא הרחיקה לידתה והפילה אותו איברים איברים אעפ"י שאינה חתוכה נמי טמאה לידה. ואין תירוצו מחוור דהא ודאי משמע דכל שאינה בחיתוך אצבעות אין אמו חוששת משום לידה תדע דהא קתני המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששין לגוף אטום אלמא האי אין חוששין אאמו טמאה לידה קאי כלומר בזמן שהיא חתוכה אמו טמאה לידה לפי שאין חוששין שמא מגוף אטום באת כיון שהיא חתוכה הא אינה חתוכה חוששין ואין אמו טמאה לידה אלא טעמא דמילתא שהמפלת תבנית יד ורגל שאינן מחותכין צורתן מוכחת עליהן דמגוף אטום באת שאלו מגוף שאינו אטום חזקה חתוכה היתה ולשמא משפיר מרוקם באת קודם שיהא לו חיתוך אצבעות נמי לא חיישינן דלמא זמן מועט יש בין ריקומו לחיתוך אצבעותיו ומלתא דלא שכיח הוא שתפול באותו זמן מועט ולא חיישינן אבל חתיכה דעלמא ליכא מידי דמוכח עלה דמגוף אטום באת הילכך כל שיש בה עצם טמאה לידה. ומיהו ימי טוהר לא יהבינן לה דאימר מרחיקה לידתה הות וכדאמרינן גבי ההיא דהמפלת יד חתוכה רב חסדא ורב הונא דאמרין תרוייהו אין נותנין לה ימי טוהר מאי טעמא אימר הרחיקה לידתה. המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה. ושנינו במשנתינו לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד. ואע"פ שלא נמצא עכשיו ולד בתוכה אימר נימוח שפיר של שליא זו ולפיכך תשב שבועיים מספק נקבה. ודוקא שליא שיש בה טפח אבל פחותה מטפח מדין הגמרא אין חוששין לה. דתנו רבנן שליא תחילת ברייתה דומה כחוט השערה סופה דומה כתרמוס וחלולה כמצוצרות ואין שליא פחותה מטפח. ותניא רב הושעיא זעירי דמן חבריא חמשה שעורן טפח שליא שופר ושדרה דופן סוכה ואזוב. ומיהו אנן השתא לא בקיאינן בכולהו מטמינן לה משום לידה ותשב שבועיים כנקבה וימי טוהר לא יהבי ליה. שליא שיצאה לאחר שיצא הולד אם ולד חי הוא לעולם תולין אותה בולד זה ואפילו יצאתה לאחר הולד עשרים ושלשה ימים כדאמרינן א"ר בר בר חנא א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עשרים ושלשה ימים. והני מילי כשיצא ולד חי דאמרינן מיבזע בזע ונפק אבל בנפל לא תליא דהא א"א ליה למיבזע וכדאמר ליה שמואל מדויל מאי א"ר בשליא א"ל הכי א"ר אין תולין את השליא אלא בבן קיימא שלינהו שמואל לכולהו תלמידי דרב ואמרי הכי. פירוש בן קיימא ולד חי. והא דאמר ר' יהודה משמיה דרב הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא כל שלשה ימים תולין את השליא בולד לא קיימא לן כוותיה אלא כרב יוסף מדויל וכולהו תלמידי דרב דאמרין הכי וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות וכן הר"א. וכן דעת הרמב"ן ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל לא ירש כן הילכך אין תולין לעולם את השליא בנפל אלא אומר נימוח שליא של שפיר זה ונימוח שפיר של שליא זו ומונין לה משעת יציאת השליא אבל בבן קיימא תולין והוא שיצא ולד תחילה אבל יצאתה שליא תחילה אין תולין אותה לעולם בולד וכדאמרינן לא אמרו תולין אלא הבאה אחר הולד דאמרינן בזע שליא ונפיק אבל קודם הולד לא. ונפקא מינה לדידן שאם יצאה שליא תחילה ואחר כך ילדה זכר יושבת שבועיים מחמת השליא אימר נקיבה היתה ונימוח. בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי המפלת דמות עורב ושליא עמו מהו א"ל אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא קשורה בו מהו א"ל דבר שאינו שאלת. איתיביה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהם בזמן שהיא קשורה בהן אין חוששין לולד אחר אינה קשורה בהם הריני מטי' עליה שני ולדות שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא זו ושמא נימוח שליא של שפיר זה תיובתא וקיימא לן כי הא ברייתא דמסתברא דרב בעצמו הוא דחזר והודה דברייתא הויא תיובתיה דאי לא היכי מותביה מברייתא לרבי דאי רבי לא שנא ר' חייא מניין לו תנן המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. פירוש טומטום או אנדרוגינוס טומטום אנדורגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה. ואקשינן עליה בגמרא השתא טומטום לחודיה אנדרוגינוס לחודיה תשב לזכר ולנקבה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר מיבעיא. ופרקינן איצטריך סלקא דעתא אמינא הואיל ואמר ר' יצחק דבי ר' אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה מדהאי זכר האי נמי זכר קמשמע לן אימר בבת אחת הזריעו האי זכר האי נקבה.
תנן המפלת ואינו ידוע מה תשב לזכר ולנקבה כלומר כגון שידעה שהפילה ולד אלא שאינה יודעת אם זכר אם נקבה תשב מספר שבועיים כיולדת נקבה ואין נותנין לה טוהר אלא כזכר ואם אינו יודע אם היה ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ואע"פ שלא הוחזקה מעוברת חוששת לולד דכיון שהרגישה שהפילה צריכה לחוש שמא ולד היה. ואם הוחזקה עוברה אינה יושבת לנדה דודאי ילדה ולד מעליא משוינן לה והכי אוקימנא לה בגמרא דגרסינן התם. אריב"ל האשה שעברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל. הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדו ואקשינן עליה מיהא מתניתין דקתני ואינו ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי כלומר למה תשב לנדה לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדו ופרקינן מתניתין בשלא הוחזקה עוברה בפנינו כי אריב"ל בשהוחזקה עברה בפנינו המפלת ליום מ' אינה חוששת לפי שאין הולד נגמר בפחות ממא ליום מא תשב לזכר ולנקבה ולנדה דקסבר דאחד יצירת זכר ואחד יצירת נקבה לארבעים ואחד ומיהו תשב גם לנדה דכיון דליכא אלא מא מיום טבילה שמא לא נקלט הזרע עד יום שלישי ועדיין לא נגמר הולד ולפיכך מסתברא דעד יום ארבעים ושלשה תשב גם לנדה אבל מכאן ואילך אינה יושבת לנדה דכל שאינו קלוט לשלשה ימים שוב אינה קולטת. והא דלא קתני הכי במתניתין משום דלא איצטריך דכיון דקתני לארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ממילא שמעינן דנדה משום ספק קליטת זרע הוא ועקר מתניתין לאשמועינן דאפילו לארבעים ואחד יושבת לנקבה ומשום דפליג עלה ר' ישמעאל בפירוש ותני דאינה יושבת לנקבה בפחות משמנים ואחד וקיימא לן כתנא קמא וכדהדר תני וחכמים אומרים אחד ברית זכר ואחד ברית נקבה זה וזה לארבעים ואחד ואמרינן עלה בגמרא הא תו למה לי הא תני ליה רישא וכי תימא למסתמא כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר דעתיה דר' ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי קמשמע לן. המפלת יום ארבעים דקתני שאינה חוששת לולד כתב רב אחא משבחא ז"ל אם אין עמו דם אינה חוששת אפילו משום נדה. ואפילו למאן דאמר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וטעמא משום דלא אמרו פתיחת הקבר אלא מיום ארבעים ואילך אבל קודם לכן מיא בעלמא הוא ול"ל פתיחת הקבר. ומייתי ראיה מדאמרינן בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ולד דגמר צורתיה מפתח טפי פחות מבן מ' יום לא מפתח טפי כלומר ואפשר לו בלא דם. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל אבל הר"א ז"ל חלוק בדבר אלמא דלא גרע מחתיכה דקאמר ר"י טמאה משום פתיחת הקבר. ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הרי זה ספק זיבה ספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל. ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלמא אפילו מפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת קברות כ"ש שפיר קודם מא ואי משום ההיא דכריתות שנויא הוא ואשנויי לא נסמוך. וראוי להחמיר בדבריו. והילכך אי קים לה דקודם מא הוא אינה חוששת לולדת אבל מכל מקום חוששת משום נדה מאיזה שעה מונין ליולדת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אם יצא כתיקונו כלומר שיצא דרך ראשו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו דתנן יצא כתיקונו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ולא סוף דברו שיצא לחוץ ממש אלא משיצא חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד לכל דבר דגרסינן בפרק יוצא דופן ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למול בשבת א"ל שפיר דמי א"ר סלקא דעתך דלא ידע האי גברא דשרי למימל בשבתא א"ל אימא לי גופא דעובדא א"ל שמעתיה דצייץ אפניא דמעלי יומא דשבתא ולא אתיליד עד יומא דשבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שאינה בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ואפילו יצא מן הראש פטור דתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד. ואתמר עלה בגמרא אמר ר' אלעזר אפילו הראש עמהן ור' יוחנן אמר לא שנו שאין עמהן אבל ראש עמהם הראש פוטר. וטעמא דיצא מחותך או מסורס הא יצאו בתיקון הראש פוטר ותרווייהו לית להו דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים.
ויש ספרים דגרסי לימא בדשמואל קא מפלגי דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים בשלם כולי עלמא לית להו דשמואל כי פליגי בחותך מר סבר (דף קפז) בשלם הוא דחשיב במחותך לא חשיב ומר סבר אפילו במחותך. איכא דמתני לה שמעתא בפני עצמה כלומר בנפלים דעלמא השלמים ר' אליעזר אומר אין הראש כרוב אברים ור' יוחנן אמר הראש כרוב אברים. וקא מיפלגי בדשמואל ואותביניה לר' יוחנן מדתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד מדקאמר או מסורס מכלל דמחותך כתקנו וקתני משיצא רובו הרי זה כילוד אלמא ראשו לבדו לא פטר וקשיא ליה לר"י. ופרקינן אמר ר' יוחנן אימא מחותך מסורס. ואקשינן והא או מסורס קתני ופרקינן הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וקיימא כר' יהודה. ועוד דשמואל איתותב בבכורות בר"פ יש בכור לנחלה. ושמעינן מהא דאפילו יצא מחותך נמי הראש פוטר כר' יוחנן. ואם יצא שלא כתקונו בין מחותך בין שלם אינו כילוד דבר תורה עד שיצא רובו וכדתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ופרישנא אליבא דר"י יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו. הוציא העובר את ידו והחזירה אמו אע"פ שאינה לידה ד"ת הרי זו חוששת וטמאה לידה מדבריהם דאמר ר' הונא הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר וידי בלדתה ויתן יד מתיב רב יהודה הוציא העובר את ידו והחזירה אין אמו חוששת לכל דבר ואסיקנא אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא אבל מדרבנן חיישא וקרא אסמכתא בעלמא. ואם תאמר אי לחוש מדרבנן מאי נפקא לן מינה תיפוק לי משום נדה דאין פתיחת הקבר אפילו לאיברים בלא דם וכר' יהודה י"ל דנפקא מינה להיכא דהוציא את ידו והחזירה ולא ילדה עד לאחר שבועיים דאי משום נדה דיה שבעה והשתא מטמינן לה שבועיים משום לידה ומשום ספק נקבה. ולדידן נמי דכולהו רואות כזבות משוינן להו ונפקא מינה לאחר שמונה ומסתברא דוקא הוציא ידו אבל הוציא רגלו לא דיד כתיב.
ויש מרבוואתא ז"ל שאמרו אפילו במפלת לאיברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם. ומצרפין האברים לרוב לדבר תורה וראוי להחמיר בדבריהם. המפלת ולדות הרבה בזה אחר זה בין שהיו תאומים בין שהפילה נקבה ואחר כך נתעברה בתוך ימי טוהר ואחר כך הפילה תוך ימי טוהר לעולם מונה מן האחרון דתנן בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים של נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים של נקבה והמפלת תאומים רבי אומר אינה מביאה אלא קרבן אחד ורב יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי ואיתמר עלה בגמרא כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה. ואיבעיא להו בטומאה וטהרה מה לי אמר ר' יהודה ואמרינן תא שמע ששים יום וששת ימים תשב יכול בין רצופין בין מפוזרין פירוש רצופין כגון שלא הפסיקה לידה אחרת ביניהם מפוזרין כגון שהפילה נקבה וחזרה והפילה זכר בתוך ימי טוהר של נקבה דמונה לה ששים וששה מפוזרים ולא יעלו ימי לידה דזכר לחשבון ששים וששה תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים מני הדא אילימא דרבנן מי אית להו לרבנן מפוזרין אלא לאו ר' יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופים בהדי הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לר' יהודה ודחי לא לעולם רבנן והכא במאי עסקינן ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה סוף סוף שלמי יומי דקדמאי ועד כאן דבתרא ולא שלמי דהא רבנן לולד שני מנו אלא משכחת להו לרבנן ביולדת תאומים נקבה קדמיתה וזכר בתרא וכגון דילידתה לזכר בתראה לעשרין יומין טהרה דבעיא מינקט ליה שבעה ימי טומאה דלידה והכי קאמר יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא ולבסוף זכר תפסוק טומאה דלידה במצעי ונמני לה ששים וששה מפוזרים תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים וילדתיה לזכר לעשרין יומי טהרה דקאמר לאו דוקא עשרים אלא כגון שנכללין ימי טהרה דזכר בתוך ימי טהרה ואסיקנא דר' יהודה מודה הוא בטומאה וטהרה לחומרא. ולא הוצרכתי לכתוב כדי לעמוד על דעתו של ר' יהודה שאין הלכה כמותו אלא כדי ללמוד משם דעת רבנן.
תנן בפרק יוצא דופן יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ור' שמעון אומר הרי זה כילוד. ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' מני בר פטיש מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ור' שמעון מאי טעמא אמר ר' שמעון בן לקיש אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן. ורבנן ההוא מיבעיא ליה לרבות טומטום אנדרוגינוס סלקא דעתך זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס קמשמע לן וקיימא לן כרבנן. ועתה נבאר דין היולדת בזוב :
תניא בפרק בנות כותיים דותה תטמא לרבות את בועלה תטמא לרבות את הלילות דותה תטמא לרבות את היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים כלומר דאע"ג דשלימו לה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אינה טהורה לביתה עד שתספור ז' נקיים מדם. והיכא דהתחילה לספור קודם לידה וילדה בתוך ימי ספירתה מן הלידה בין בלידה יבישתא בין שראתה דם עם הולד אם ולדה חי הוא אינה סותרת הספירה לפי שאין דם קושי סותר בזיבה דקושי סמוך ללידה בימי זיבה רחמנא טיהרה דתניא המקשה נדה נדה בימי זיבה טהורה ואמר אבוה דשמואל מנ"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה ואיזו זו קושי בימי זיבה ואין לך קושי גדולה מולד ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק בתרא דנדה אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשתה שנים ולשלישית הפילה צריכה שתשב שבעה נקיים התם דוקא מפ' בהדיה קסבר אין קושי לנפלים אלמא דוקא הפילה הא ולד חי אין זו יולדת בזוב דקושי סמוך ללידה רחמנא טהריה ואינו גורם טומאת זיבה וכל שאינו גורם אינו סותר וכדאסיקו אביי ורבא בגמרא. ואלא מיהו איכא למימר דאינו עולה דיומו מיהא סתר כקרי בזיבה דאינו סותר שבעה ואפילו הכי אינו עולה וכדתני אבוה דר' אבא מי גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה בזיבה יום אחד מיהת לכולי עלמא כדאיתא בפרק בנות כותיים בפלוגתא דרב ולוי במעיין אחד ושתי מעיינות וכן דעת רש"י ז"ל אבל לדעת ר"ח והר"מ ז"ל אינו סותר ועולה דלא דמי לקרי דהתם טמא ולפיכך סותר יומו והוא הדין והיא התשובה לדם טהר כל שלא שלמו לה ימי ספירה דלאו טהרה אבל קושי רחמנא טהריה לגמרי וימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים ואם לא ראתה בשבעה ימים אחרונים של שבועים דנקבה אי נמי בשבוע דזכר טובלת ומותרת לבעלה ואע"פ שהתורה קראה נדה בשבעה דזכר ובשבועים דנקבה אין טומאה זו סותרת בזיבה ועולין הם לספירת שבעה נקיים וכדתניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה. אמר ר' מנא אמינא לה דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אי אמרת בשלמא עולה היינו דלא מפסקת טומאה אלא אי אמרת דלא עולה איפסקא ליה לידה כלומר טומאת לידה שהיא טומאת שבעה כזיבה. ואביי שלא תהא טומאה זיבה מפסקת ביניהן. כלומר לא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה ממש מפסקת ביניהן. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא דותה תטמא לרבות את בועלה דותה תטמא לרבות את הלילות. דותה תטמא. לרבות את היולדות בזוב שצריכה שבעה נקיים מאי לאו נקיים מדם כלומר מטומאת לידה. ורבא לא נקיים מדם כלומר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לה ולא ריבה הכתוב כאן אלא ימי לידה שרואה בהן דם דכל יום שתראה איננו עולה ואצטריך משום דאינו גורם ולא מוסיף בה טומאה וקיימא לן דכל מי שאינו גורם אינו סותר קמשמע לן דאע"ג דלא סתר איננו עולה ואחר אחר לכולן קרינן ביה מידי דהוה אקרי בזיבה דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהן. היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים ולא טבלה וראתה אינה סותרת כלום. דהא שלימו לה ספורים ואפילו ראתה באמצע ספירה אינו סותר אלא יומו לומר שאין אותו יום עולה לה השתא דשלימו לה הא שלימו. ועוד דאין סתירה אחר ספירה ותדע לך דהא אפילו בזבה גרידתא דעלמא אם ראתה באמצע ספירה אם לאו משום טעמא דאחר אחר לכולן לא היה סותר וכיון שכן זו שלא ראתה אלא לאחר כל הספירה הא איכא אחר אחר לכולן. ועוד תדע לך מדאפליגו רב ולוי בדם טוהר דרב אמר מעין אחר הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעיינות הן לבית הלל אבל לבית שמאי מעיין אחד הוא כדאיתא בגמרא ואקשה עליה דלוי מדתניא יולדת בזוב שספרה ולא טבלה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן כלומר דלבית הלל מטמא לח ויבש ולבית שמאי מטמא לח ואינו מטמא יבש ואי אמרת שני מעיינות הן אמאי מטמא לח ויבש כלומר דכיון שספרה על כרחין הא נסתם מעין טמא ומה ראתה עכשיו ממעין טהור הוא ואינו מטמא יבש ופרקינן הכא במאי עסקינן בשופעת ואקשינן והא ספרה קתני ופרקינן הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא חזיא וקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה דאלמא אע"פ שלא טבלה וראתה עלו לה ספורים דשבוע קמא והילכך טובלת ומותרת לבעלה ואפילו כשהדם שותת ויורד לרב דאמר מעין אחד הוא וקיימא לן כוותיה בין לקולא בין לחומרא כדאפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא. דברים אלו שכתבנו לדבר תורה וכתב הרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל דאף בזמן זה אנו נוהגין בדם טוהר על דין התורה וכן כתב הר"מ ז"ל שהדבר תלוי במנהג שלא החמירו בנות ישראל אלא בדם טמא לישב על כל דם טמא שבעה נקיים כזבה גדולה כדי שלא יבא להן הענין לכלל טעות אבל בדם טוהר לא החמירו ועדיין נשאר על דין התורה וכן המנהג עדיין בצרפת לבעול על דם טוהר. אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב בהלכות שאין לנו עכשיו דם טוהר כיון דאיכא יולדות בזוב דצריכה שבעה נקיים בימי וכו' כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים ע"כ גם ה"ר אברהם ז"ל והרמב"ם ז"ל כן כתבו שאין לנו עכשיו דם טוהר כיון דאיכא כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות ואם החמירו בנות ישראל על עצמן לישב על דם טיפה כחרדל שבעה נקיים כדי שלא יבאו לטעות בין ימי נדה לדם זבה ובין רואה יום אחד לרואה שלשה כל שכן שיש לחוש שמא יבא הדבר לידי קלקול שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר ולי נראה שאם לדין יש תשובה לדברים אלו שהרי בימי חכמי הגמרא כבר החמירו בנות ישראל לישב על דם טיפה כחרדל ואפילו הכי יושבת על דם טוהר ואם הם לא החמירו על עצמן בזה אנחנו למה נאסור אלא שיש לחוש ולהחמיר כדבריהם וכן המנהג ברוב המקומות ונראה לי קצת טעם בדבר דאין עכשיו הבקיאות כדורות הראשונים ופעמים שיוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתייהו שאין הבקיאות בכך ומן הדין מאותה שעה מונין לה לטומאה ולטהרה כמו שבארנו ונמצא הדבר בא לכלל טעות דומה למה שאמר ר' הושעיא גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומיהו ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לשבעה נקיים דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת אבל בטומאת לידה לא הקפידה כמו שלא הקפידה בטומאת זיבה נוגעה וכדרבא דאמר לידה אינה סותרת ועולה אעפ"י שנחלק עליו אביי אין הלכה כוותיה במקום רבא אלא ביע"ל קג"ם וזו אינה מהם.
וכן הסכימו הגאונים ז"ל רב סעדיא בתשובותיו וכן בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון ובשאלתות דרב אחא ור"ח והר' אלפאסי ז"ל וכן רש"י ז"ל בתשובה ואעפ"י שרבנו תם ז"ל חלוק בדבר ואמר דבהא הלכה באביי דלידה שאינה סותרת ואינה עולה וזו היא למאן דאמר של יע"ל קג"ם. אנו אין לנו אלא קבלת הגאונים ז"ל שקבלו שהלכה למשה מסיני היא מחלוקתן בלחי העומד מאליו שבערובין וקבלתן תכריע ומפני שיש מקומות שנוהגין עדיין בדם טוהר על דין התורה אנו צריכין לבאר דין דם טוהר.
גרסינן בפרק בנות כותיים אתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור מאי בינייהו איכא בינייהו שופעות מתוך שבעה לאחר שבעה מתוך שבועים לאחר שבועים בהא רק לקולא ולוי לחומרא דאלו לרב כיון דמעין אחד הוא ואפילו הכי טהרתו התורה אעפ"י שלא פסק והרי היא שופעות הרי זו טובלות וטהורה דבימים וטבילה תלא רחמנא ואלו ללוי כל שלא פסק מעין ראשון טמאה לעולם. אי נמי בשופעות לבסוף מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים בהא רב לחומרא ולוי לקולא דלרב אעפ"י שלא פסקה הכל מעין אחד הוא ולא טהרתו התורה אלא תוך ארבעים לזכר ותוך שמנים לנקבה וללוי כל שלא נסתם המעיין הטהור לא נפתח הטמא וזו ששופעת מתוך מעין טהור טהורה שאינו אלא כדם הנחירים. וקיימא לן כרב בין לקולא בין לחומרא וכדאמ"ר אשי הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ז (עריכה)
השער השביעי
[עריכה]השער השביעי: דיני הטבילה: דבר תורה אין האשה עולה מטומאתה והרי היא ערוה עד שתספור ותטבול דבימים וטבילה תלינהו רחמנא בנדה כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ואמרו ז"ל בנדתה תהא עד שתבא במים. ובזבה כתיב ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. אעפ"י שאין טבילה מפורשת מן הכתוב מפי השמועה למדו שאינן עולות מטומאתן אלא בטבילה ויש מי שכתב שלמדו אותה מדכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתן עד שיטבולו ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה טבילת נדה מן התורה קל וחומר מנגעה לומר דבנוגע במשכבה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וכל שכן במגע עצמה וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. טבילת הנדה והזבה והיולדת אינה (דף קפח) טעונה מים חיים שאין טעון מים חיים אלא זב בלבד שכתוב בו ורחץ בשרו במים חיים. ותנן בפרק קמא דמקואות למעלה מהן מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין ומטבילין. למעלה מהן מים חיים שהן טבילה לזבים. אין הטבילה עולה לטמאים בפחות מארבעים סאה דכתיב ורחץ את כל בשרו במים. במים שכל בשרו עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה. כשהיא טובלת אינה טובלת אבר אבר אלא כל גופה בבת אחת דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. ותניא בסיפרא מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצת כולו כאחת וצריך שתהא אחרת עומדת על גבה בשעת טבילה לראות שלא יהא שערה חוץ למים. אין הפרש בין מקוה למים חיים שלא לטהר באדם בפחות ממ' סאה. ואעפ"י ששנינו במקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין ושרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכל שהוא. האי לטהר בכל שהו לאו לאדם קאמר אלא לטהר את הכלים. והראיה מדקתני גבי מקוה שיש בו מ' סאה טובלים ומטבילין פירוש טובלין בו אדם ומטבילין בו כלים. ולומר דאע"ג דבטלו רבנן רביעית של מקוה בטבילת כלים וכדאיתא בנזיר בפרק ג' מינין במעיין לא תקנו אלא אוקמוה אדיניה למטביל להטביל לו צנורות ומחטין בכל שהו. והאי דקתני נמי בפרק חמישי של מסכת מקואות שהמעין מטהר בכל שהו לכלים קאמר זו היא הסכמת של רבנו תם ושל רבנו שמשון והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתנן בפרק ה' של מקואות גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין אלמא ארבעים סאה בעינן וגל סתמא קתני ואפילו של מעין מדלא קתני גל שנתלש מן הים ועוד דאי בגלו של ים וכמאן דאמר התם כל הימים כמקוה אם כן אפילו יש בו מ' סאה לא יטהרו שהרי הגל כזוחלין כדאמרינן עלה דההיא בפרק קמא דחולין ובפ"ב דחגיגה מהו דתימא ליגזור אטו חרדלית של גשמים קמשמע לן כלומר קמשמע לן דלאו כמקוה הוא אלא כמעין הוא ולא גזרינן ועוד דאמרינן במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט שמאסו בארבעים סאה לא"ט בגימטריא הכי הוי ואמרו ז"ל חזרנו על כל מקומות ולא מצינו מקום ששמו לא"ט. ושילוח מעיין הוא דהיינו מי גיחון מעין שמושחין עליו את המלכים ומתרגמינן שילוח ועוד דאמרינן כיון שמגיעין לפתחו של דוד שם רוחצין זבים מכלל דמעיקרא לא. וזבין צריכין מים חיים ואפילו הכי אין טובלין בו עד שמגיעין לפתחו של דוד כלומר שיש שם שיעור. והא דתניא אלו נאמר מקוה מים יהיה טהור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפילו מלא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. אי מה מעיין בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה. לפי דברי רבנו תם ז"ל נצטרך להעמידה דוקא בכלים ואסמכתא בעלמא לאחר שבטלו רביעית לכלים. וזה דחוק. אבל הר"א ז"ל כתב דאפילו לאדם מטהרין בכל שהו ובלבד שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת. וכן כתב הר"מ ז"ל בהלכות מקואות ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שומעין להחמיר בשל תורה מאימתי זמן הטבילה כל הנשים עכשיו כזבות הן שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. ואימתי הזבה טובלת ביום שביעי של ספירה משתנץ החמה דכתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ומקצת היום ככולו ומותרת לבעלה מיד אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא לאחר שתשמש ביום השביעי תראה בו ביום ותסתור כל שבעה ונמצאת זבה למפרע בשעת תשמיש וכיון שאסורה לשמש אסורה לטבול שאם תחזיק עצמה בטהורה שמא תשמש ואסור לעשות כן כמו שאמרנו. ואע"פ שגזרה לגזרה היא זו החמירו עליה מפני כרת שבה. ולא עוד אלא אף בשמיני אסורה לטבול ביום משום סרך יום שביעי אלא אם כן יש חשש סכנה או מניעה בטבילת הלילה כסכנת צינה או משום גנבים וכיוצא בזה דגרסינן בפרק תינוקת אתקין רב אידי בר אבין בנרש מיטבל ביממא דתמניא משום אריותא. רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי ר' יהודה בפומבדיתא משום צנה. רבא במחוזא משום אבולאי. פירוש שומר העיר שסוגרין דלתות העיר בלילה. אמר לו רב פפי לרב מכדי האידנא כולהו ספק זבות משוינן להו ליטבלו ביממא דשבעה כלומר למה לי יומא דתמניא ומשום אבולאי אפילו ביממא דשבעה נמי ולכתחילה ליטבלן ולישתריין לבעל מיד דהא ליכא חששא ולא מידי דאי נדה היא שמיני לנדתה הוא ונדה שלא בזמנה טובלת אפילו ביום. ואי זבה היא דינה לטבול ביממא דשביעי ומותרת מיד ואהדרי ליה משום דר"ש דתניא ואחר תטהר ואחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כלומר לשמש שלא תבא לידי הספק. והכי תניא בתורת כהנים ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק. ויש מקילין לטבול אפילו ביום שביעי דר"ש לא אמר אסור לעשות כן אלא לשמש וכמו שפרשנו אבל לטבול לא ועיקר בעיא דרב פפא לא על הטבילה היתה אלא על הביאה ומאי ליטבלן תשמש ולישנא מעליא כדאמרינן בעלמא יום טבילה הוה. ואינו נכון דרב יהודה ורבא דאתקינו ביממא דתמניא משום צנה ומשום אבולאי בתר חומרא דר' זירא הוו ורב פפי נמי דבעא מיניה מרבא לכאורה על מאי דאתקין איהו בתמניא ומשום אבולאי הוא דבעא מיניה למה לי ועלה הוא דאהדר ליה רבא דאסור לעשות כן דאלמא אף הטבילה עצמה אסורה ביום. ואם עברה וטבלה ביום השביעי כתב הר"א ז"ל בשם רב אחא משבחא ז"ל דלא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור דכולי האי לא נחמיר שעיקר גזרה זו דבר רחוק הוא ויש בו כמה ספיקות שמא זבה היתה ושמא תשמש מיד לאחר טבילה ושמא תראה בו ביום ותסתור ספירתה למפרע. ובכמה חששות רחוקות כאלו לא נחמיר בדיעבד והר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום השביעי ואפילו לכתחילה וכתב כי מדברי רב אחא ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל דאורייתא קאמר ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז"ל אלא שכבר אמרנו כי לטבול בשביעי ואפילו בשמיני לכתחילה אינו נראה אבל בדיעבד נראין הדברים. ולדברי הכל בטובלת בשמיני בדיעבד עלתה לה טבילה דהא שריא אפילו לכתחילה משום צנה. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. ואסילתא נמי בעיתא וכתב הר"א ז"ל דמסתבר דאם טבלה בין ע"ג כלי חרס בין אסילתא בדיעבד עלתה לה טבילה. ופירש סילתא בקעת. עוד כתב הוא ז"ל דכלי חרס דנקט ולא נקט כלי עץ משום דההיא פשיטא דהא אית ביה משום גזירת מרחצאות הואיל ומיטמא מגבו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה אבל כלי חרס איצטריך ליה הואיל ואינו מיטמא מגבו ואינו ראוי למדרס לית ביה משום גזירת מרחצאות וסדלקא דעתך לשיתרי קמשמע לן דמשום דבעיתא מיהא איכא. עברה וטבלה עלתה לה טבילה. ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה אגבייהו לא עלתה לה טבילה. והביא ראיה מדתנן במקואות מעין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג הספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקו' ובלבד שלא יטבול ע"ג הספסל אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות. ואי משום דבעית ליכא דמנא הוא דקא מטביל ואי איכא טינא וקא מנחא תותי רגלה חבילי זמורות שפיר דמי ואפילו לכתחילה דהא לא בעיתא. ולפי דברי הרב ז"ל מפצי דעביד להו שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוא דעביד להו ולא משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה וכדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. גרסינן בפרק קמא דעירובין אמר ר' חייא בר אשי אמר ר' שיעורין חצוצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. ואקשינן חצוצין דאורייתא נינהו דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. ופרקינן כי איצטריך הלכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא. דאמר רבה בר רב הונא נימא (דף קפט) אחת קשורה חוצצת שלש אין חוצצין שתים איני יודע. ואקשינן שערו נמי דאורייתא הוא דתניא את בשרו הטפל לבשרו וזהו שערו כי איצטריך הילכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו המקפקיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. דבר תורה האשה בודקת עצמה סמוך לטבילה אם יש על בשרה או על ראשה ועל שער שבה שום דבר מאום שתקפיד עליו ויהא חוצץ בטבילתה או שער קשור כמו שאמרנו ודי לה בכך עד שבא עזרא ותקן שתהא אשה חופפת ראשה וכ"מ שער שבה כגון בית השחי ובית הערוה ולא תסגי לה בעיוני בעלמא ושאר הגוף בעיוני בעלמא כדינה וכדאמרינן במרובה בעשר תקנות שתקן עזרא. ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו זה הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו ופריק מדאורייתא עיוני בעלמא דלמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה. ושמעינן מיהא תרתי חדא דמדאורייתא בעיוני בעלמא סגי ואפילו במקום שער. ועוד דכי תקין עזרא חפיפה דוקא במקום שער שלא במקום שער לא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו הא שאר הגוף בעיוני בעלמא סגי ליה. ומיהו עיוני בעלמא דליכא מידי דממאיס צריכה מדאורייתא דמדאמרינן דילמא מיקטיר. אי נמי מיאוסו מידי ומשום חציצה שמע מינה דאפילו בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאורייתא דלענין חציה מקום שער ושאר הגוף שוין. חפיפה זו שאמרנו בחמין דאמר אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה פירוש חמין שאמרו אפילו חמי חמה מאי טעמא חמימי משרו מזיא קרירי מסבכי מזיא כלומר והויא חציצה ומסתברא דעיוני דשאר גופא דקאמרינן אפילו בלא רחיצה כלל ואפילו בקרירה. אבל הר"א ז"ל כתב שעל ידי רחיצה הוא. ובשעת חפיפה והביא ראיה מאידך דרבא דאמר טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול ולמה לה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלחוד והוי ליה למימר אם באותו יום שבדקה וחפפה טבלה. אלא שמע מינה בשעת חפיפה עיונה. ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדא בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה. ואיני מבין ראייתו דאם כן אף אנו נאמר דצריכה חטין בחמימה דאי לא למה לה דעבדא בשעת חפיפה. ואם אתה אומר כן נמצאת חפיפה בכל הגוף וליתה כדאמרן ואף הוא ז"ל כתב כן. ונראה שהוא ז"ל מפרש מקום שער בחפיפת חמין ושאר הגוף ברחיצת צונן. ומכל מקום נפרכה ראייה דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה אותה בחפיפה. אלא בודאי לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה אלא משום שדרכה של אשה בכך לבדוק עצמה בשעת חפיפה כדי שלא תהא בודקת וחוזרת ובודקת ועוד דאי מדאורייתא על כרחין עיוני בעלמא בלא רחיצה היא דאי ברחיצה מקלעא לה טבילה במוצאי יום ראשון של גליות או של ר"ה של אחר השבת וחפפה בערב שבת וטובלת בשני בשבת האי שעתא אי אפשר לה לרחוץ האשה ואפילו בקרירי ובלא עיוני אי אפשר דבדאורייתא לא מקילין כדבעינן למיכתב קמן. ועוד דהא נתעסקה טובא בדברים החוצצין בנתיים ואפילו נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כדרב גידל אמר רב. ואם כן היאך עלתה לה טבילה. אלא נראין דעל כרחין עיוני בעלמא בלא רחיצה כלל היא. ומיהו האידנא נהוג כולי נשי למטשף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו ואלא מיהו כיון דמעיקר דינא לא צריכין אי עיינה בעיון בעלמא שלא במקום שער וחפפה במקום שער שפיר דמי ועלתה לה טבילה. א"ר אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל נתר מקטיף מזיא אהל מסרך מזיא. אמר רב הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בג' בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יום טוב של אחר השבת חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שני ימים טובים של ר"ה של אחר השבת ורב חסדא אמר כולהו אמרינן שכן לא אמרינן כלומר אי איתרמי לה טבילה למוצאי שבת אי נמי למוצאי יו"ט של אחר השבת ואי נמי שני ימים של ראש השנה של אחר השבת בכולהו חופפת ערב שבת ודי לה אבל אי איתרמי לה בחול לא דשכן טובלת בכענין זה לא אמרינן דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דסבירא ליה לרב חסדא דהיכא מתרמי לה במוצאי שבת או יו"ט אי אפשר לחוף משום דהא אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה דילמא מתוך שמהומה לביתה לא תחוף שפיר וכסבריה דרב חיננא מסורא דאסר בסמוך מהאי טעמא דאמרן. רב יימר אמר אפילו שכן אמרינן לבד מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת דלמוצאי שני ימים טובים של אחר השבת ליתה אפשר דחיפא בליליא וטבלה בליליא דסבירא ליה לרב יימר כמר זוטרא דשרי לחוף בליליא ולמיטבל בליליא. דרש מרימר הילכתא כוותיה דרב חסדא וכדמפרש רב יימר ולא קיימא לן כוותיה דהא שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת. ותימה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר דסמוך לחפיפה טבילה בעינן ואסיקנא הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. ואמרינן קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר בחול דאפשר לחוף בלילה ולטבול בלילה לא תחוף לכתחילה אלא בלילה אבל היכא דאיתרמי לה טבילה בשבת אי נמי ביום טוב דאי אפשר לחוף בלילה חופפת ביום וטובלת בלילה. ולאו דוקא ביום וטובלת בלילה של אחריו אלא אפילו לחוף בערב שבת ולטבול למוצאי יום טוב ראשון של אחר השבת בין של גליות בין של ר"ה דהא אפשר לחוף בליל טבילה וכדרב חסדא. ודוקא בשעיינה גופה וראשה בשעת טבילה דבחפיפה דרבנן היקלו כי היכי דלא נידחיא טבילה בזמנה אבל עיוני דמדאורייתא לא אפשר בלאו הכי. ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כמו שיתבאר בסמוך כל שכן זו שיש כמה עונות בין חיפפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילין ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אלא אם כן עיינה בשעת טבילה ממש. וכתב הר"א ז"ל מדברי הגאון רב אחא ז"ל בחופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת למוצאי יום טוב צריכה לשמור שערה שלא יתלכלך ושלא יקשר משום דלא איפשר לה לתקן שערה בשעת טבילה אבל עצמה אינה צריכה לשמור ויכולה לשמור עצמה בשעת טבילה. א"ר טבלה ועלתה ונמצא לה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבילה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריך לחוף ולטבול מאי בינייהו סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו. וכבר איפסיקא הלכתא סמוך לחפיפה טבילה והילכך אם סמוך לחפיפה טבילה ועיינה בגופה עלתה לה טבילה שאני אומר לאחר טבילה נדבק בה ולאו אדעתיה אבל אם לא חיפפה ולא עיינה סמוך לטבילה אע"פ שחופפת ועיינה קודם טבילה אני אומר בשעת טבילה היה שם ולא אדעתא ומאי סמוך בו ביום שעל ידי כן נזהרת בחפיפתה יותר כן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ודוקא בשאינה יודעת אם נתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים החוצצין אם לא אכל נתעסקה בדברים החוצצין בנתים אע"פ שטבלה ועלתה ולא נמצא לה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דאמר רב גידל א"ר נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל והא דרב גידל ודאי בשחפפה ובשעיינה קודם לכן היא דאי לא אפילו לא נתנה תבשיל לבנה אי לא עיינה בנפשה ולא חפפה לא עלתה לה טבילה. וגדולה מזו כתב הר"א ז"ל דאפילו עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא ואפילו שדיא מסרקא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך במזיא דילמא בהדי דמסרקא רישא השתא מישתרי מזייה. אי נמי ההיא דהוה קטיר בשעת טבילה מנתר בהדי מסרקיתא ולא ידעה ומשום הכי כי טבלה בלבד בדיקת הגוף בלא חפיפה לא עלתה לה טבילה כלל. ומיהו דרבא שמעינן דלכתחילה הוה דבעי עיוני סמוך לטבילה הא עיינה שלא בסמוך לטבילה וטבלה עלתה לא טבילה דעד כאן לא קאמר רבא הכא בנמצא עליה דבר חוצץ דלא עלתה לה טבילה אלא בשלא חפפה סמוך לטבילה אלמא דוקא נמצא עליה ולא חפפה ולא עיינה הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה ואע"פ שלא עיינה סמוך לטבילה וכל שכן בחפיפה דכיון דלכתחילה היכא דלא אפשר חופפת בערב שבת וטובלת בשני בשבת היכא דלא חפפה נמי בחול סמוך לטבילה בדיעבד עלתה לה טבילה. הא דאמר ר' גידל אמר ר' נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר שטבלה הא נתעסקה תולה דרגלים לדבר הואיל והיתה לה בדיקה קודם טבילה ועוד שנתעסקה באותו מין לאחר טבילה. והר"א ז"ל כתב דאפילו נתעסקה כל היום באותו מין לאחר טבילה לא עלתה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואינו מחוור. ונראין הדברים דאפילו לא נתעסקה באותו מין ממש אלא שנתעסקה במינין אחרים שאני אומר כשם שנתעסקה במינין אחרים נתעסקה בזה ולאו אדעתה אלא (דף קצ) שיש להחמיר. א"ר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל כך היא הנוסחא בספרים לפי נוסחא זו הוי טעמא מפני הטיט שמתקבץ בשפת הנהר והוא עב טיט כטיט היון ונדבק הרבה וחוצץ ואע"ג דלא הרגישה בו וגם כשעלתה לא נמצא עליה טיט אפילו הכי כיון דשכיח שם טיט בודאי משוינן ליה דאימר עם יציאתה מן המים נתנדנד ונפל ואע"פ ששנינו במסכת מקואות המטביל את המטה שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימים. יש מי שאומר שאין הדין הזה באדם אלא במטה בלבד אבל רגל האדם כיון שנכנס לו הטיט בין אצבעות רגליו והוא מקום דחוק אפשר שיהא חוצץ. וכן דעת הר"א ז"ל ויש מי שאומר שהוא הדין לאדם דהא דר' שמואל בר רב יצחק דוקא בטיט שעל שפת הנהר וכן כתב שם רבנו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו. וכתב הר"א ז"ל דמאותה משנה שבמסכת מקואות יש ללמוד שאין האשה צריכה לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה ולשוט באמצע המים ואם תאמר והלא היא חוצצת בדריסת רגליה על הרצפה ואין המים נכנסין תחת כפות רגליה ואין טבילתה בבת אחת הרי אמרו במשנה זו שהמים מקדימין ברגליה. ועוד שהרי שנינו טופח להטפיח חיבור לטומאה ולטהרה ואי אפשר שלא יהא תחת רגליה טופח להטפיח המחובר עם שאר המים מפני שהמים קדמו לשם. ויש ספרים דלא גרסי כאן בדר' שמואל בר רב יצחק אימר ברדיוני נפל אלא הכי גרסינן אשה לא תטבול בנמל ותו לא. ולפי גירסא זו אינו משום חציצה אלא מפני בני אדם שמצויין בנמל ושמא מתוך שהיא יראה שלא יקדמו בני הנמל ויראוה תמהר לטבול ולא תטבול כראוי. וזו היא דאבוה דשמואל דעביד לה מפצי ביומי תשרי משום צניעותא מפני שטובלת על שפת הנהר ולפיכך סומכוס ההיא דלא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול דכולהו ענין דומה לה דהוי טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. אמר רמי בר אבא הני חבלי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משמתחיל לירוק אמר שמואל כוחל שבעין אינו חוצץ על גבי העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות בין כך ובין כך אינו חוצץ. פירוש מפני שעם נדנוד העין אילך ואילך מתנדנד הכוחל ונופל והמים נכנס בו. אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמסיק זתים. פירוש לירכותיו כעודר שירכותיו רחבות מעט ולזרועיו כמסיק זתים. והאשה כאורגת וכמניקה את בנה. ופירוש לית הלכתא ככל הני שמעתא דחבלא דכוסילתא ולפלוף יבש שבעין וכוחל שעל גבי העין ולא כי הא דר' יוחנן דפתחה עינה ביותר או שעצמה עיניה ביותר אלא כי הא דריש לקיש ולאו למימרא דהני פליגי אדריש לקיש דהא איפשר דאיתנהו להני ואיתא לדריש לקיש. ועוד דר"ל לחומרא איתמר והיכי ילפינן מינה להקל אלא הכי קאמר לית הלכתא דנחמיר בה כולי האי הואיל ודרכן להיות בה אלא בכי הא דר"ל בלחוד הוא דנחמיר דבעיא טבילה דרך גדילתה ואיכא טובא בגמרא דלית הילכתא ככל הני שמעתתא דלא פליגן ולא סתרה חדא לחברתה. ויש ספרים דגרסינן והני מילי לטהרות אבל לבעלה כריש לקיש. ואע"פ ששנינו בברייתא בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבר משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילה לטהרות חוצץ באלו קאמר. נראה לי דהתם הכי פירושא ולענין כל דבר שחוצץ בטבילה אחר גר ואחד עבד משוחרר ואחד נדה שוין בו דכל החוצץ בזה חוצץ בזה והרב רמב"ן ז"ל תירץ דהכי קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצצת באלו ואע"פ שאין טבילתן מפורשת מן התורה. ואם תאמר מאי שנא פתחה עיניה ביותר ועצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו לא טבלה. יש לומר דקריצת שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הן במקום שדרכן בכך ואפשר שאינן מעכבין כלל מלבא בהן מים וזו כדעת הרב רמב"ן ז"ל אבל הר"א ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה ביותר כר' יוחנן ומדמה לה לקרצה שפתותיה. ופירוש דלית הלכתא ככל הני שמעתא לא קאי אדר' יוחנן אלא על הנך תלת שמעתא אבל הא דרבי יוחנן דמיא לדר"ל דכל שפתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר אינה דרך גדילתה ואע"פ שאין פירושו מתחוור לפי שיטת הגמרא ראוי לחוש ולהחמיר כדבריו. א"ר בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת. פירוש לאו אחת בלבד קאמר דהא מיעוטו ושאינו מקפיד עליו הוא אלא הרבה שערות קשורות אחת אל אחת עד שדרכה להקפיד בכך קאמר שלש אינן חוצצת לפי שאין הקשר מהודק ואינו מונע מלבא בו מים. שתים אינו יודע ר' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת ולחומרא אזלינן כדברי רבה בר רב הונא. א"ר לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים ואע"פ ששנינו בפרק שמיני של מקואות בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין שיבא בהן מים. נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. תניא בתוספתא ר' שמעון שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ. פירוש לפי שהנשואה מקפדת כדי שלא תתגנה על בעלה. ושפחתו של רבי שמא נשואה היתה. אי נמי בין השינים אפילו פנויה מקפדת כך פירש ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה וקשיא לי קצת דלכאורה הוה משמע דלר"ש שזורי דתוספתא אתי כר' אליעזר דמתניתין דפרק תשיעי של מקואות דתנן התם ואלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אלעזר אומר אחד האיש ואחת האשה על המקפיד עליו חוצץ ושאין מקפיד עליו אינו חוצץ. אלמא לרבנן בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצצין. וי"ל דלרבנן כיון דדרכן של נשים נשואות להקפיד אפילו אינה מקפדת בטלה דעתה ולעולם בנשואה שדרכה להקפיד וההפך באיש דכיון שאין דרכן של אנשים להקפיד אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו. ולר"ש כל אחד ואחד לפי הקפדתו בין איש בין אשה. וקיימא לן כרבנן. שנינו בפרק שמיני דמקואות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה אגב רוקה פירוש שאינה דומה לעצם שבין שיניה דהתם מהדק והכא לא מהדק. נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורין ר"ש אומר ירפה שיבואו בהן המים פירוש לתנא קמא די אם הריחה ידה במים מפני שמשקה שעל ידיו טופח להטפיח ומתחבר במי המקוה ואין כאן חציצה ור"ש מחמיר ומצריך שירפה ידיו שיבואו בהן המים כנ"ל. אבל בהלכות הרב רבי משה בר נחמן ז"ל שכתב בהיפך דלתנא קמא קמא דוקא הדיחה ידיה במים אבל רפתה ידיה עד שיבוא בהן המים לא עלתה לה טבילה גזירה שמא לא תרפה. ואינו מחוור בעיני מדאמרינן ביבמות פרק החולץ מנימין עבדי דרב אשי בעיא לאטבוליה מסריה לרבינא ולר' אחא בריה דרבא אמר להו חזו דמינייכו בעינא ליה רמו ליה אריסיה בצוארי ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי חציצה וצמצמו ליה כי היכי דלא נקדים ונימא וכו' אלמא לא גזרינן רפוי אטו מהודק וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד. ותניא בתוספתא השירין והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין אלמא לא גזרינן רפויין אטו דחוקין פירוש אוצין דחוקין מלשון והנוגשים אצים. על כן נראה לי כמה שפירשתי דר"ש להחמיר וקיימא לן כרבנן ואם רפתה ידיה עד שיבואו בהו מים כל שכן דעדיפא ושנינו בפרק תשיעי של מקואות אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהם. פירוש מדקתני סיפא אלו חוצצין בכלים קתני הכא באדם שבראשי הבנות אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה. ושם אמרו דמודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער לפי שאינו מתהדק. קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה ליפלוף שחוץ לעין גליד שחוץ למכה והרטיה שעליה ושרף היבש גילדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין טיט היון וטיט היוצרים וגיץ יוני איזהו טיט היון טיט הבורות דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון. וטיט היוצרים כמשמעו. רבי יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקה. וגיץ יוני אלו יתדות דרכים שאין טובלין בהם ולא מטבילין אותם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח לא יטבול באבק שעל רגליו לא יטביל את הקומקומס בפחמין אלא אם כן ישפשף פירוש קילקי הלב והזקן השער שבזקן ושכנגד הלב שנתלכלה בזיעה עד שנעשה עבה כצמר מסובך והאיש מקפיד על אלו אבל שבשחי ובית הסתרים אינו מקפיד אבל האשה מקפדת אפילו אבית הסתרים. לפלוף צואת העין. גליד שעל המכה לחה היוצאה מן המכה ומתיבשת ונעשה גלד. שרף היבש כגון שרף היוצא מן הפרי ומן האילן. גילדי צואה שעל בשרו כשיש זיעה מרובה על בשרו מתיבשת ונעשה גליד. והמלמולין פירש בערוך אדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידיו אחת על חברתה ונעשין על ידו כמין גרגרין של שעורים. וכן פירשו הרב רבי אברהם ורבנו שמשון ז"ל ואלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש רבי אלעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאין מקפיד עליו אינו חוצץ. וכבר כתבתי למעלה דדוקא בנשואה אבל בפנויה כל שבבית הסתרים אינו חוצץ. ולדעת תנא קמא כל בנשואה בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצץ דבטלה דעתה אצל כל הנשים וקיימא לן כוותיה. לפלוף שבעין גליד שעל המכה שרף הלח לכלוכי צואה שעל בשרו צואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת : 2 תוספתא השירין והנזמים והקטלאות הטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ דם יבש שעל גבי המכה והכוחל שבעין הרי אלו חוצצין הדם והדיו והדבש והחלב ושרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין. פירוש הא לחין אכולה קאי ולא אשרף בלחוד. והיא הברייתא השנויה בפרק כל כתבי הקדש דתניא הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין. ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין מפני שהן שרף. לכלוכי פירות והכוחל שחוץ לעין הרי אלו חוצצין. צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין. ועוד שנינו שם האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו אין חוצצין רבי יונתן בן יוסף אומר צפורן שפרשה רובה הרי זו אינה חוצצת. כוחל שחוץ לעין כבר איפסיקא הילכתא כאן בשמעתין דפרק תינוקת שאינו חוצץ לבעל אלא לטהרות בלבד פירוש צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר כגון שהצפורן גדול ועודף על הבשר. ואם תאמר טבעות שדחוקין למה חוצצין והלא מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא. כבר פירש הרב רבי אברהם ז"ל פעמים שהיא מקפדת עליהם כגון בשעת לישה וכיוצא בזה וכן חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות אעפ"י שאינן מקפידות עליהן בשעת טבילה מקפידות הן להסירן בשעה שחופפת את (דף קצא) הראש ולא אמרו מקפיד ושאינו מקפיד בשעת טבילה אלא כל שדרכה להקפיד עליו שעה אחת. נשים שצובעות ידיהן לנוי מסתברא שאינו חוצץ דנוי הוא להן ואינן מקפידות להסירן אדרבה רוצות הן בקיומו ועוד דליכא אלא חזותא בעלמא ונשים הללו שמלאכתן לצבוע מסתברא שאין הצבע ההוא חוצץ דכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת. וכאותה דא"ר בסוף דם חטאת דם על בשרו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ורבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכלל גדול אמר ומיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ולא כל דבר שמקפיד עליו זה חוצץ בכל אדם אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם וכדרך שחלקו בין דין נשים לאנשים בבית השחי ובית הסתרים ובנשים עצמן חלקו בין נשואה לפנויה ולא תימא שיש הפרש בין כלים לאדם אלא כל שחוצץ בכלים חוצץ באדם וכדרך שחוצץ בכלים חוצץ באדם וכדתניא בתוספתא כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה. חץ שתחוב באדם את שנראה חוצץ לפיכך אשה שנכנס לה קוץ בין ברגלה בין בשאר מקומות צריכה לעקור אותו קודם שתטבול עד כדי שלא יראה בחוץ ושלא תרגיש בו ותקפיד הוציאה אותו עד שאינו נראה הרי זו טובלת וטהורה : בריך רחמנא דסייען. וברוך שם כבודו ומרומם על כל ברכה ותהלה. תושלב"ע
מתוך: תורת הבית הארוך/שער המים (עריכה)