תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ב

<< · תורת הבית הארוך · בית שביעי · שער ב · >>

השער השני

השער השני: הפרישה: תניא באבות דר' נתן ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה ינשקנה וידבר עמה דברים בטלים כלומר דברי הרגל תלמוד לומר לא תקרב יכול תישן עמה בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו זכור לטוב אמר לה בתי אותן שלשה ימים הראשונים כלומר ימי זיבה מהו אצליך אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה. כל אותן ימים האחרונים כלומר ימי הספירה מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. ואיתא נמי במסכת שבת פרק קמא כתב הראב"ד ז"ל מדברי רבנו האי גאון ז"ל שאסור לישן על מטתה אפילו אינה עמו במטה משום הרגל עבירה ונראין הדברים קל וחומר שאפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה לישכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר לא כל שכן. וכן אסרו לאכול עמה על השלחן ואין צריך לומר בקערה אחת וראיה לדבר דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. והתם על השולחן אחד קאמר מפני שהשוו אותן בגמרא עם עלית עוף וגבינה על שולחן אחד כדאיתא בריש פרק כל הבשר. ומיהו בהפרשת מפה בינו לבינה סגי וכן נהגו בבשר וגבינה. גרסינן בכתובות פרק אף על פי אמר ר' יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס ומהצעת המטה והרחצת ידיו פניו ורגליו. מזיגת הכוס לפי שהוא הרגל עבירה. ואם שינתה להיכר מותר. וכמו שאמרו שם דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא. ולא להושיטו לו מיד שמאלה לידו קאמר שזו אפילו בכלים דעלמא אסור אלא שהיתה מוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאל להיכירא בעלמא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא. דביתהו דרבא אבי סדיא. דביתהו דרב פפא אשרשיפא. כתב הרב ר"א ז"ל מדברי רב אחא ז"ל דנדה אסירא למישתי מכסא דגברא. וכתב הוא ז"ל לא ידענא מאי טעמא. ואם איתא להא מילתא בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד לה כסא וקא משדר ניהליה משום דקא יהיב דעתיה עילווה. והכין תניא במסכת נדה המשגר כוס של ברכה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליה. ד"א מפני שיצרו רבה עליו ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דקא מייחד ליה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. מיהו היכא דקא שתו מההוא כסא ושתה איהו נמי בתרייהו לית לן בה ע"כ. הצעת המטה לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה. ואעפ"י שהוא יודע שהיא מציעתו אין בכך הרגל כל כך אלא בשהיא מציעתו והוא רואה. וכתב ר"ח ז"ל דהני מילי בימי ליבינייהו אבל בימי נדתן אסור. פירוש ימי ליבון ימי הספירה שהיא לובשת לבנים לספירת שבעה. ולא שיהא הפרש בין ימי הספירה לימים שהיא רואה בהן ממש דהא כתיב והדוה בנדתה דמיניה דרשינן בנדתה תהא עד שתבא במים. אלא מאחר שהחמירו בנות ישראל לישב שבעה נקיים ואפילו ראו דם טיפה כחרדל ויש מהן רואות בימי זיבה ומן הדין בשומרת יום כנגד יום די לה וטובלת למחר ומותרת לבעלה. ויש גם כן מי שרואה בימי נדתה ומדאורייתא טובלת ליל שמיני וטהורה. והילכך הני שומרת יום שטבלה למחר וכן נדה שטבלה בליל שמיני לראייתה כיון שהן טהורות דבר תורה היקלו בהן לדברים אחרים אעפ"י שהן צריכות לישב שבעה נקיים מדבריהם או מחומר שהחמירו על עצמן וזהו קולו של אותו תלמיד שהיה ישן עמה בימי ליבונה הוא בבגדו והיא בבגדה. ואעפ"י שאמר לה אליהו מן הכתוב שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם הכי קאמר לה כיון שאסרה תורה כל קריבה בשתמיש בנדה דאורייתא אף במה שהחמירו בנות ישראל קריבה כתשמיש אלא שבהצעת המטה בלבד שהוא צורך לו ואין בו הרגל כל כך התירו בימי ליבון אע"פ שבימי נדה ממש אסור. כך נראה לי לישב לפי פירושו של ר"ח ז"ל. ומיהו כל שאר הגאונים ז"ל לא חלקו בדבר זה. והרב ר"א ז"ל כתב שהדעת נותנת שאין ראוי לחלק שאם כן אדרבה נפיקה מיניה חורבא דחומרא דאתו מינה קולא היא כיון דקא חזי דמקילינן טפי בימי ליבון לימי נדה. ולפיכך אין ראוי לעשות כן. הרחצת פניו ידיו ורגליו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאלו לרחוץ היא בידיה אפילו בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה. ורחיצה זו אפילו בצונן קאמר. תניא בנדרים בפרק שני אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. רבי אחי בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הואין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף ובאשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה שמא יבא לידי הרגל. פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואע"פ שלא הרגישה בדם. ואלו הן מי שהגיע עת וסתה והבועל את הבתולה. ומי שתבעוה לינשא וניפייסה והרואה דם מחמת תשמיש. הגיע עת וסתה כיצד כל אשה שיש לה וסת בין וסת קבוע בין שאינו קבוע אסורה (דף קסה) לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות בה. וכמה עונה יום או לילה. רגילה לראות ביום אסור כל אותו היום רגילה לראות בלילה אסירה כל אותה לילה. דבר זה מדרבנן הוא דמדאורייתא עד שתראה כמו שיתבאר בשער הוסתות יש שאינה אסורה עד שיגיע שעת הוסת ממש כוסתות התלויין במקרים כקפיצה ואכילת פלפלין וכיוצא באלו. ויש שאינה אסורה אלא בתוך הוסת. ודיני וסתות אלו כולן יתבארו בשער הווסתות ולא כתבתי כאן אלא דרך כלל שאדם צריך לפרוש מן האשה אעפ"י שלא ראתה עדיין. אעפ"י שאנו חוששין לווסתות נאמנת היא לומר לא ראיתי ואפילו קבוע לה זמן לראייתה שאפילו בזמן שראתה נאמנת לומר טהרתי שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לעצמה. וכל שכן שנאמנת בווסת. ישבו לה ולא בדקה בשעת וסתה אם יש לה וסת קבוע אסורה עד שתבדק בדקה לאחר זמן ומצאה טהורה טהורה ואין אומרין שמא אורח בזמנו בא ולא הרגישה לפי שהווסתות אינן דאורייתא אלא דרבנן כמו שיתבאר בשער הוסתות. היה לה וסת שאינו קבוע אם לא בדקה בשיעור וסת ולא ראתה הרי זו טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אעפ"י שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן. במה דברים אמורים בוסת שאינו קבוע בה והוה לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לשלשים יום הרי הוא לה כוסת קבוע לדבר זה שאעפ"י שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדק ותמצא טהור. וסתות עצמן אינן דבר תורה אלא מדבריהם כמו שאמרנו לפיכך היקלו בפרישת העונה יתר מפרישת הנדה שאלו נדה עצמה כל קריבה אסורה כתשמיש כמו שבארנו. ואלו בעונה זו לא אסרו אלא תשמיש בלבד. ועוד הקלו בה ליוצא לדרך שאפילו ממש תשמיש מותר משום דמצוה לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ובמקום מצוה לא גזרו. וכן דעת הרב ר"א ז"ל. ויש מי שאומר שלא התירו ביוצא לדרך אלא דברי הרגל אבל תשמיש ממש אסור. ומכלל דברים אלו למי שאינו יוצא לדרך שאסור בעונה זו אפילו בדברים של הרגל כנדה בעלמא. ונראין דברי הרב שאפילו בתשמיש ממש התירו לו דהכין מוכחא שמעתא ביבמות פרק הבא על יבמתו דגרסינן התם אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פירוש פקידה זו תשמיש. ואמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו כשהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך אלמא פקידה זו תשמיש כפקידה שאמר לענין מי שיודע באשתו שהיא יראת שמים. והא דרבי יהושע בן לוי אוקימנא לה התם בסמוך לוסתה. דאקשינן התם והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. ופרקינן התם אמר יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אלמא יוצא לדרך בפקידה עצמה מותר ואפילו סמוך לוסתה שאם לולי כן היה לו לומר לא נצרכה אלא סמוך לוסתה ומאי פקידה בדברים אלא ודאי פקידת תשמיש קאמר. ואף רש"י ז"ל כן פירש שם וכן עיקר. בועל את הבתולה כיצד. שנינו בפרק תינוקת תינוקת שלא הגיע לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה ארבע לילות ובית הלל אומר עד שתחיה המכה. ופירוש בגמרא אפילו ראתה בבית אביה מדלא מפליג בה במתניתין כדמפליג בהגיע זמנה לראות דקתני הגיע זמנה לראות ונשאת בית שמאי אומר נותנין לה לילה הראשונה ובית הלל אומר עד מוצאי שבת ארבעה לילות ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומר נותנין לה בעילת מצוה ובית הלל אומר כל הלילה שלה. ואמרינן בגמרא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון. ומפרש עלה בגמרא הני מילי דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא. ומיהו לא קיימא לן ככל הני אלא כרבותינו דחזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. ואף רב לאו למימרא דסבירא ליה הכין אלא לתנא דמתניתין קאמר ואיהו כרבותינו סבירא להו דגרסינן התם רב ושמואל דאעמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש. מיתיב רב חסדא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש אמר ליה רבא אהדורי אפירכי למה לך אותיב מתניתין הוא סבר מעשה רב מכל מקום קשיא לרב ושמואל אינהו דאמר כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בכולהו קאמר ואפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאמר עולא כי הוינן ביה רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי מינה כמא דמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש בתינוקת בכולי פירקין דתינוקת. וגרסינן נמי בירושלמי כל ההיא הלכתא דריש פירקין אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ולאו דוקא בשראתה דם מחמת בעילה הוא שפורש אלא אפילו לא ראתה דם כלל פורש ממנה דכיון דרוב נשים יש להן דם בתולין חוששין שמא ראתה זו דם טיפה כחרדל ונאבד אי נמי שמא חיפה אותו שכבת זרע. ובהטיה נמי לא תלינן דמילתא דלא שכיחא היא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אומר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה כדשמואל דאמר שמואל יכילנא לבעול כמה בתולות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ומסתברא דאפילו בבוגרת כן ואעפ"י שאין לה טענת בתולין דבתולים כלין בתוך מעיה וכדאיתא בירושלמי ביבמות פרק הבא על יבמתו כיון דאיכא מקצת בוגרות שיש לה דם בתולין לא חלקו וסתמא אמרו בועל בעילת מצוה ופורש אמר ליה ר' אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו כלומר אחר שאתה חושש לכל תינוקת משום נדה ואפילו לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה אם כן כעין ודאי משוינן לה ובעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון שדם שותת ויורד יפרוש ממנה ואמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש ואפילו קודם השרת בתולים או שמא יפרוש לגמרי ולא יבעול כלל ונמצא בטל מפריה ורביה. וקשיא לי מאי קשיא לי טפי ארבותינו ממתניתין דקתני בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בועל בעילת מצוה ופורש. ומסתברא משום דרבותינו אסרו אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה וכמו שפירשתי דאלמא כעין ודאי משוו לה והילכך לדידהו הוא דקשיא ליה אם כן בעל נפש לא יגמור ביאתו. ובועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן פירוש הרב רבי אברהם ז"ל לא פורש מיד שגמר דאם כן נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה כדרך שאמרו בשבועות במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות כדרך שאמרו שם אינו צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן. ואינו מחוור בעיני ולמה המתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו והלא אשה זו דמיה טהורים ביאתה מותרת לגמרי ואע"פ שהדם שותת ויורד התירו לו לגמור ביאתו ולא תהא הנאה לו בפרישתו יתר מביאתו הגמורה שהתירו לו אלא שהחמירו עליו לאחר גמר ביאה. ותמה על עצמך ליהנות בגמר ביאה מותר לפרוש כדי שלא יהנה אסור תהא הנאת פרישתו גדולה מכל גמר ביאתו. ועוד שאם אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אף הוא לבו נוקפו ופורש. וזו היא תשובתו (דף קסו) של רב אשי. וזו נראה לי מבואר ואפילו לבעל נפש. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. תבעוה לינשא ונפייסה כיצד. גרסינן בפרק תינוקת אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. פירוש שמא חמדה ומחמת חמודה ראתה ואפילו לא הרגישה ולא עוד אלא אפילו בדקה ומצאה טהורה חוששין שמא ראתה דם טיפה כחרדל ונאבדה. וצריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה וכדאמר ליה התם רבינא לרב אחא בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה טעמא מאי משום דמחמדה קטנה נמי מחמדה. ומסתברא דאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה שבעה ימים אחר תביעה הרי זו טובלת וטהורה שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור שהרי זו לא ראתה כלל ודי לך אם אתה חושש שמא ראתה ופסק הדם מיד ולא שתאסור אותה ברואה ודאית שמעיינה פתוח. ואע"פ שאמרנו צריכה שתשב שבעה נקיים לא נקיים ספורים בפנינו ואפילו בתחילתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא קאמר אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו. וכן נראה לי ממעשה דרבינא דאיעסק ליה ליבריה בר רב חביבא ואמר ליה ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא א"ל מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר. מיהא שמעינן דרב חביבא לאו אדעתיה ומיסבר סבר דברתיה דקטנה היא לא צריכה לישב כלל ולא אצרכה בדיקה לא הפסק טהרה ולא לבדיקת השבעה נקיים ורבינא נמי לא אתא עד לבתר כל הנהו שבעה ואפילו הכי לא אשכחן דאצרכה תו שבעה אחריני דאלמא בישיבת שבעה בלחוד הוא דסגי לה בלא הפסק טהרה ובלא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה וכדאמרן. זהו שנראה לי אבל ראיתי לרב ר"א ז"ל ולרמב"ן ז"ל שאמרו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה תוך שבעה צריכה. ולא ירדתי לסוף דעתם דממעשה דרבינא לא משמע הכין וכדאמרן. ואם עשינו אותה כרואה דעלמא לבדיקת שבעה אף היא צריכה הפסק טהרה דשמא לא פסק דם ביומו ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה טהרה משוית לה או שאין אתה מחמיר עליה להחזיקה כרואה אלא בשעת חמודה בלבד אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהרה כל שבעה ואי משום שלא תחלוק בספירות אף אתה מצריכה הפסק טהרה כדי שלא תחלוק סוף דבר לא מצאתי עיקר לדברים אלו אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ"ל שבעה ימים אלו מיום תביעה מונין להם ולא משעת כתיבת כתובה ודברים פשוטין הן מההוא מעשה דרבינו ועוד מדתניא בפרק תינוקת בזו שבית שמאי אומר כל הלילה שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פירוש רשב"ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעי כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו'. והרוצה לטהרן מיד רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין. וכמה עונה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן או יום או לילה. ופרקינן שאני כתובה דמגהי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש מותרת ואינה צריכה להמתין כלל. מכל מקום יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה עכשיו לינשא לאחר שנים עשר חדש מונין לה משעת תביעה זו. ומסתברא שלא אמרו אלא משעה שמתקינין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסיתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלין לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת או משעה שמודיעין אותה שתכין עצמה ליכנס לחופה וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ ואיתא נמי ביומא רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומיה ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. ופרקינן שאנו רבנן דשלוחי משדרי להו ומודעי להו. הרואה דם מחמת תשמיש כיצד. תניא בפרק תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תנשא אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. בכולהו גרסינן משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית וברייתא רשב"ג היא דאמר בתרי זמני לא הויא חזקה וקיימא לן כוותיה דבכלל וסתות היא וכבר איפסיקא הלכתא כוותיה בוסתות בשילהי פרק הבא על יבמתו. והא דקתני בשלישי לא תשמש עד שתבדוק את עצמה לאו למימרא דלראשון ושני לא סגי לה בבדיקה אלא אדרבה אקולי הוא דאקילו גבה ושריא לה לשני בלא בדיקה אף על פי שהוחזקה שלשה פעמים אצל הראשון וכן לשלישי אף על פי שהוחזקה לראשון ולשני אבל משלשה פעמים של שלישי ואילך לא אפשר בלא בדיקה לפי שעם השלישי הוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות אבל אם רצתה להכניס עצמה בבדיקה אפילו בפעם שלישית של בעל ראשון עושה ושפיר דמי שאם התירו לשלישי בבדיקה לראשון שלא הוחזקה לא כל שכן. ומי שהורה בהיפך זה לא נראו דבריו. כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור אם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ופירש שמואל שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה כדי שלא יפסידנה פי השפופרת. ולענין מעשה כתב הרב רבי אברהם ז"ל דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טיפה כחרדל שיושבת ז' נקיים. ומכל מקום מודה הוא ז"ל שאין מוציאין אותה מבעלה לאחר בדיקה אבל לכתחילה לא תסמוך על זה. ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא מבעלה אחר שאפשר בבדיקה. וגם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ונראה שדעתו להנהיג בה היתר הלכה למעשה. ודין אשה שיש לה מכה יתבאר בשער הכתמים ושם יתבאר אם תולה זו במכתה אם לא או בוסתה בסייעת דשמיא. מתייחד אדם עם אשתו נדה ואין אחר צריך לשמרה שבעלה נאמן עליה דכיון שיש היתר לאיסורה אין יצרו תוקפו וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה. פעמים יש שאין צריך הוא לישן בין האנשים לצד אחד והיא ישנה בין הנשים לצד אחר והן שתים האחת כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה דתניא בריש פרק קמא דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים (דף קסז) ואמרינן התם דרש רב יוסי בריה דרבא משמיה דרבא לא שאנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו. וברייתא הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים דכל שהיא כלה ולא בעל חביבא עליה טובא ויצרו תוקפו אבל לאחר שבעל יצרו שבור ואין חוששין לו. והשניה אשה שתבעוה לינשא וניפייסה שצריכה לישב שבעה נקיים שאם נשאת קודם שישבה שבעה נקיים ושטבלה הרי היא ככלה שפירסה נדה והוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואעפ"י שלא נודע בבירור שראתה מן הספק הוא שאסרוה אפילו הכי אלו היתה ישנה עמו בבית לא עמדה גזרתם דיצרו תוקפו. ואין הפרש בדבר זה בין שהחתן תלמיד חכם בין שאינו תלמיד חכם. והא דאמרינן בפרק החולץ רב כי מיקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומי ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשינן והאמר רבא תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ופרקינן שאני רבנן שלוחי הוו משדרי ומודיעי להו ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי ליה דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דמשמע מהתם לכאורה דמייחדי להו בבית עמהן ומשום דרבנן נינהו לא חיישינן להו. לא היא דלאו להתייחד עמהן בבית לישן עמהן קאמר אלא מייחדי להו לישאם קאמר ולאחר שתשב ז' נקיים ואי נמי שלא יהיו באין עליהן לעולם ולא ישנות עמהן בבית אלא כדי לשבור את היצר היו מיוחדות להם לעולם וכדי לתרץ שתי הקושיות תרצו כן חדא דהא קשיא להו מדרבא ועוד אחרת שכבר הקשו שם מדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בשמייהו. ועכשיו תירץ דרבנן לא היו נושאין אותן אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו כדי לתרץ שתי הקושיות בתירוץ זה לבד. ומי שהוכיח מכאן היתר לתלמיד חכם יתר משאר העם לא נראו דבריו כלל. ועתה אנו צריכין לבאר אם צריכה האשה בדיקה לבעלה כל זמן שהיא עוברת לשמש את הבית אם לאו. תנן בפרקא קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמרינן עלה בגמרא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אמר ר' יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. ואקשינן מאי קמשמע לן תנינא בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אשה שאין לה וסת בעי בדיקה ולאו למימרא דההיא מתניתין באשה שיש לה וסת דוקא קאמר דהא כל הנשים קתני אלא הכי קאמר אי לאו דשמואל מתניתין דילמא בשיש לה וסת דוקא ומכל מקום השתא דאיתמר דשמואל מתניתין דלמא נמי מוקמיה בכל הנשים בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת. ואיתמר נמי אמר ר"ז אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסור לשמש אמר ליה ר"ז לרבה בר ירמיה אין לה וסת בעיא בדיקה יש לה וסת לא בעיא בדיקה כלומר והלא שנינו ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ומתניתין באשה שיש לה וסת עסקינן דהא קתני אעפ"י שאמרו דייה שעתה. א"ל יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה. אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה. כלומר בעסוקה בטהרות. אמר רבא לימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה מדלא אמר ליה הכי שמע מינה קסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. תניא אשה שאין לה וסת אסורה לשמש וכו'. ויוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים (הן הן תיקוניה הן הן עוותיה) (הערה: הן הן עיוותיה הן הן תיקוניה. כצ"ל וכן הוא בש"ס ופוסקים ועיין ברא"ש פ"ק דנדה) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ואקשינן למאי אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה בטהרות האמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואוקימנא בעסקה בטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. ופריק מאן דמתני הא לא מתני הא. ופר"ח ז"ל מאן דמתני הא דרב יהודה אמר שמואל לא מתני הא דר' זירא ותר אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי וקיימא לן כי הא דאמר הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ויש לתמוה על פירושו דאם כן תיקשי לן דרב יהודה אמר שמואל לדרב יהודה אמר שמואל דאמר לעיל גבי מתניתין לא שנו אלא בעסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעי בדיקה. ועוד דהא בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה ואמר לו לא תבדק ותבדוק ומה בכך ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש. ורש"י ז"ל פירש לעולם בעסוקה בטהרות ומאי דקשיא לך הא אמרה חדא זמנא מאן דמתני הא לא מתני הא ואי קשיא לך דהא אמרה נמי רב יהודה משמיה דשמואל חדא זמנא גבי מתניתין איכא למימר התם פרושי קא מפרש לה למתניתין והכא פסיק לה כרבי חנינא ולעולם כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ובודאי כולה שמעתין הכין מוכחא בהדיא דלא בעיא בדיקה ואפילו בשאין לה וסת חדא דרב יהודה גופיה אמרה משמיה דשמואל ורב יהודה אורי ליה לרבי זירא דלא תבדוק ור' זירא גופיה לאו לכולי עלמא קא בעי דאיהו גופיה אמרה משמיה דרב דאמרה משמיה דשמואל אלא למדת חסידות לבעל נפש קאמר וכדאהדר ליה ותבדוק ומה בכך ואתיא כאידך דידיה דאמר בפרק כל היד מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה ואהדר ליה רב יהודה דאסור לעשות כן דאם כן לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה וההיא דאמר ליה רב יהודה אפילו בשאין לה וסת קאמר דאי לא הל"ל ליה בהדיה אם יש לה וסת לא תבדוק דהא איהו סתמא קא בעי מיניה. ועוד ראיה מדתנן בפרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליה וכיון דקתני כל אלמא אפילו כשאין לה וסת קאמר. והא דאמרינן לעיל אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי ביש לה ווסת דיחויא בעלמא היא ולומר דהא דשמואל איצטריכא לגלויי אמתניתין ועוד דהא ודאי מדקא מתמה גמרא מאי קמשמע לן תנינא אלמא מיפשט פשיטא להו דאפילו אין לה וסת כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. ועוד נראה לי ראיה גדולה מדאמרינן בפרק כל היד גבי מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא איפכא מסתברא אין לה וסת אימר חזאי (דף קסח) יש לה וסת קביעא לה. ופרקינן אלא אית איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא. וקשיא אמאי סתרי לה לדרב הונא לגמרי לא הוה לן אלא להפוכה ולימא אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שיש לה וסת אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוויה אלא דאיפכא מסתברא ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. אלא ודאי טעמא משום דקתני כל הנשים ואפילו שאין לה וסת במשמע דאף היא אינה צריכה בדיקה והא דאמרינן איפכא מסתברא לאו קושטא דמילתא קאמר אלא הכי קאמר אי איכא למימר איפכא איכא למימר ואלא מיהו קושטא דמלתא דלא שנא יש לה וסת ול"ש אין לה וסת מותרת דכל הנשים קתני. אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בשילהי פרק מי שמת גבי מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו ומכאן ראיה למה שאמרנו. ועוד דרב כהנא שאלינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי כנישתא דבי רב אי מצרכי להו בדיקה ואמרן ליה לא. ובודאי משמע דבכל זמן קאמר ואפילו אין להן וסת קבוע. מכל הני משמע דלית לדרבי חנינא בן אנטיגנוס לכשתמצא לומר דבשאינה עסוקה בטהרות קאמר. ומיהו הרב אלפסי ז"ל פסקה בהלכות בכתובות ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרשה לנו בפירושו של ר"ח ז"ל דמאן דמתני הא פליגא אדרבי זירא. ומכל מקום נראה שגם הוא ז"ל מודה בכל הנשים שאינן צריכות בדיקה לבעל אלא הא דרבי חנינא דאמר משמשת בשני עדים לא לעולם קאמר אלא שלשה פעמים ראשונים לידע אם תראה דם בשעת תשמיש. ואם אינה רואה באותן שלש פעמים ראשונים בשעת תשמיש הרי היא מותרת לעולם בלא בדיקה אבל אם רואה בשעת תשמיש הרי זה חייב להוציא ואלו הן תיקוניה לתקן אותה לעולם לבעל בלא בדיקה אבל אם תמצא טהורה בשלש פעמים ראשונים והם עוותיה להוציאה אם תמצא טמא. עשאה הרב ז"ל לזו כאותה שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש שכתבנו למעלה. ולפירוש זה הא דאקשינן הכא במאי אי בעסוקה בטהרות הכי קאמר אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת כרבי חנינא ולא חיישינן דילמא מיקלקלא ליה כרבי מאיר אי בשאינה עסקה בטהרות ואפילו הכי קאמר דצריכה שני עדים הא אמר רבא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה דאמר רבי זירא וכו'. ואוקימנא לטהרות ולא אוקימנא לבעלה ובשלשה פעמים הראשונים שמע מינה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו בג' פעמים הראשונים. ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא דרבי זירא. וקיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס. וכן פירשה הרב רמב"ן ז"ל. וכל הנך דלעיל לאחר שהוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש. והא דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ. מסתברא לי דדוקא בשעה שאינה עוברת לשמש את ביתה דכיון דליכא בעל ליכא למיחש לשמא לבו נוקפו ופורש. ודומיא דבאנשים תקצץ דקתני אבל בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אינה בודקת דאם כן לבו נוקפו ופורש. ואלא מיהא כל הני מילי דאמרן בשהניח את אשתו בחזקת טהרה אבל מי שהניח את אשתו בחזקת טומאה כגון שפרסה נדה או שילדה בין ששהה עמה בין שהלך לו למקום אחר אעפ"י שנשתהא כשיעור ימים שהיא רגילה לראות וכשיעור ימי הספירה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני לפי שטומאתה ודאי וטהרתה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכדתניא חמרין ופועלין הבאין מן הדרך והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישנות במה דברים אמורים בשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה הרי היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. אמרה טהורה אני מותרת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לה לעצמה ומיהו כשהאמינתה תורה הני מילי בשאמרה ספרתי וטבלתי אבל החזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי הוא כנדה ודאית ואינה נאמנת להכחיש את החזקה ולא עוד אלא אפילו נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דבודאי נדה משוינן לה דאמר ר' יהודה החזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. ותנן בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשינן אי דידע ניפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה. ואוקימנא כדר' יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. אלמא כל כי האי גוונא לא איבעי ליה למיסמך עילווה וסתמא קאמר דאלמא אפילו באמתלא לא מהימנא דהא כודאי נדה משוינן לה. והיכי דמי הוחזקה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש לעולם בימי נדתה. ואם תאמר והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא. ומאי שנא מההיא דאמר רב פפא פרק האשה שנתאלמנה אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת. גרסינן בפרק כל היד אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' אבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. א"ל רב שמואל בר אבא לרבי אבא אמר ר' יוחנן אפילו ילדה דבזיזה למיטבל. פירוש ר"ח ז"ל אפילו מי שילדה שהיא יראה לטבול מפני הצנה א"ל אטו ודאי נטמאת מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר רבי יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה כלומר דוסתות דרבנן ואימר לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימר טבלה אבל ודאי ראתה כלומר כגון זו מי אמר מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ורש"י ז"ל פירש אפילו ילדה כלומר נערה מלשון קח לי את הילדה שהיא בושה לטבול א"ל אטו ודאי מי אמר ר' יוחנן כלומר כיון דרבי יוחנן לא אמרה אלא בספק ראתה אפילו בילדה נמי אמרינן שהרי אפילו טומאתה אינה אלא ספק. וקיימא לן הכי. ועיקרי דינין אלו יתבארו בשער הוסתות בסייעתא דשמיא. תנן בשבועות פרק ידיעת הטומאה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא משמיה דרבה היכי ליעבד נועץ צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הווין לו בנים זכרים שנאמר להבדיל בין הטמא בין הטהור. וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ריב"ל אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב בין הטמא ובין הטהור וכתיב בתריה להורות את בני ישראל :