תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ד

<< · תורת הבית הארוך · בית שביעי · שער ד · >>

השער הרביעי

השער הרביעי: הכתמים: דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. עד שתרגיש בבשרה. ותנן בפרק הרואה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. חכמים עשו סייג לדבר וטמאו אפילו את הכתמים להחמיר על דברי תורה וכדתניא התם לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. ופירש רבינא לא אמרו להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה וכתמים עצמן דרבנן. פירוש כשהקלו חכמים בכתמים לתלות אותן בבעלה ובבנה ובמכה וכיוצא בהן לא להקל אמרו שאלו היה הכתמים דבר תורה לא היו מקילין בספיקן אלא עיקר כתמים להחמיר על דברי תורה הן ולפיכך הקלו בספיקן. הרואה כתם צריכה להפסיק בטהרה ומונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום של מציאה כמו שראתה דם. אחד הכתם הנמצא על בשרה ואחד הנמצא על חלוקה אינו מטמא עד שיהא בו כגריס ועוד. דתנן בפרק הרואה כתם ועד כמה היא תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אמר עד כגריס של פול. ואיתמר עלה בגמרא אמר ר"ה עד כגריס אינה תולה פחות מכגריס תולה ורב חסדא אמר כגריס תולה יתר מכגריס אינה תולה ואע"ג דבעלמא קיימא לן כר"ה לגבי רב חסדא דרביה הוא הכא קיימא לן כרב חסדא דקאי כרבי יוחנן דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. כלומר בכל השיעורין שיעור מצומצם כיתר מכשיעור להחמיר חוץ מכגריס של כתמים שהוא להקל. ופלוגתא דרבי ינאי ורבי חנינא דהתם בנמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת כוותיה דרב חסדא שייכא ותרוייהו כוותיה סבירא להו דרבי חנינא אמר טמאה כי תליא בגריס בגריס ועוד לא תליא. ורבי ינאי אמר טהורה הני מילי דאין רצופה בו מאכולת אבל הכא דרצופה בו מאכולת האי ועוד דם מאכולת הוא פש ליה כגריס כיון דבעלמא תליא הכי נמי תליא. אלמא כולהו סבירא להו דגריס כפחות מכגריס והכין פסקו כולהו רבוואתא ז"ל. וכמה שיעורו של גריס תשע עדשות שהן שלש על שלש דתנן בפרק ג' של מסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות. נזדמן לה גריס גדול מיכן משערת בו ששיעורי גריס של כתמים להקל כמו שאמרנו. פעמים שתולה בכתרמוס במקום שמין הפשפש מצוי וכדאמרינן בפרק הרואה תולה בפשפש עד כתרמוס. וכתב הרמב"ם ז"ל שאינה חוששת עד שיודע שהוא דם דתנן בפרק האשה ז' סמנין מעבירין על הכתם וכו'. העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע. וסבר הרב דלענין בעלה נשנית משנה זו ולומר שאינה חוששת עד שתעבור עליו שבעה סמנין ועבר. ובאמת אם העבירו עליו שבעה סמנין ולא עבר מסתברא דטהורה לביתה דאפילו לגבי טהרות אמרו הרי זו צבע כל שכן לבעלה דכתמים דרבנן אבל סתמא ודאי נראה דטמאה לבעלה בלא העברת סמנין והכא לטהרות שנינו. ותני והדר מפרש דתנן התם הטבילו ועשה על גביו טהרות. ועוד נראה לי דאפילו תאמר דלבעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני שבעה סמנין מעבירין על הכתם אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין ואינו עובר וכן בדין דכיון דתני ועריב בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות ואלו לגבי טהרות ע"כ כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק דתניא העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר סם שביעי מתחילה שמא עבר. וכיון שכן כל שלא העבירה חוששת ואפילו לבעלה ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא וטהורה. והרמב"ן ז"ל פירוש משנתנו לענין טהרות ויפה פירש. כיון שהכתמים דרבנן לפיכך הקלו בהם. יש נשים שטהרו את כתמיהן לגמרי ואפילו סדינין שלהן מלוכלכין בדם ואע"פ שאין להם במה לתלות כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפילו מי שיש לה כתמים לא לכל הכתמים חוששת אלא בשנמצאו הכתמים במקום שנראה שממנה היו כלמטה מן הסינר ואפילו במקום שחוששין להם משום כתם אם יש במה לתלות תולין להקל ובלבד שיהא שם דבר ידוע שהיא יכולה לתלות בו כמי שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים וכיוצא בו. ופעמים שתולה אפילו בדבר שאינו ידוע ממש אלא שהוא קרוב יותר שמשם בא כמי שהשאילה חלוקה לנכרית או זקנה לילדה וכיוצא בזה. או שהכתמים מצויין שם כעיר שיש בה חזירים או ששוחטין ברחובותיהם וכיוצא בזה. ואפילו אין בה אחד מכל אלו יש דברים שאין מקבלין כתמים כדברים שאין מקבלין טומאה ובגד צבוע. ועוד הקלו ברואה ודאי מגופה אלא שהוא קרוב שלא בא מן המקור וכעושה צרכיה ונמצא דם בספל וכרואה דם מחמת מכה וכמו שיתבארו דינין אלו כאן בעזרת השם. ותחילה נפרש אם תולין בכתמים בזמן הזה אם לאו ואחר כך נבאר הנשים שאינן חוששות לכתמים. ואחר כך נבאר הכתמים שהאשה חוששת להן ומכלל זה יודעי המקומות שדנין בהן משום כתם ושאין דנין בהן משום כתם. ואחר כך נפרש דיני התלייה במה תולין ובמה אינה תולה. ונכלול בזה דיני התליות כולן בין שיש דבר ידוע לתלות ובין אין לה דבר ידוע לתלות בו. ואחר כך נבאר מה הם הדברים שמקבלין כתמים ושאינן מקבלין כתמים. ואחר כך הענינים שאפילו ראתה מגופה אינה חוששת. דין הגמרא הרואה כתם בין על בשרה בין על בגדיה אם יש לתלות תולה כמו שיתבאר. עכשיו שאין אנו רואין דמים יש מי שאומרים דכשם שאין רואין דמים כך אין תולין בכתמים שאין תולין אלא במה שדומה לו וכיון שאין אנו בקיאין במראות איך נדון מה דומה לו כדי שנתלה בו וסמכו עליה בזה על מה שאמרו בפרק כל היד גמרא אי זהו אדום כדם המכה. מאי כדם המכה אמר רב יהודה אמר שמואל כדם שור שחוט זעירי אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש מיתיבי הרגה מאכולת הרי זו תולה בו מאי לאו דכוליה גופא לא דרישא. ואמרינן נמי התם אמר רבי אבהו כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה. ואקשינן והתנן תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה כלומר הרי נשא אשה. ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אין תולין אלא אם דומה (דף קעו) לו. ולאו מילתא היא דהתם היינו טעמא משום דקסלקא דעתך דמתניתין תולה כל כתם במאכולת או בבנה ובעלה קאמר ואפילו כתם אדום שבאדומים ומשום הכי אקשינן אם איתא דאדום אינו דומה למאכולת של גוף אם הרגה מאכולת של גוף היאך תולה בו אדום שבאדומים שאינו דומה לו וכן האיך תולה אותו בבעלה שדמו אינו אדום כל כך. אבל מי שאינו יודעת בדמיונות או שהלך מראה הדם או הצבע שנתעסק בו מנגד עיניה תולה בו כל כתמיה לכולי עלמא אלא אם כן ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא לא נתעסקה אלא בשחור אי נמי שנתעסקה בדבר מועט והכתם מרובה וכיוצא בזה הא בענין אחר תולה לעולם מן הסתם שהכתמים דרבנן הן ולא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל. ותדע לך שהרי אותה אשה שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש ביך והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם ואמרה ליה אין וטהרה רע"ק וכדאיתא במתניתין בפרק הרואה ולא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם כמו שאמרנו. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. כל הנשים שהגיע זמנם לראות והוא משהגיעו ימי הנעורים והביאו סימנין אעפ"י שלא ראו מעולם יש להם כתמים דגרסינן בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ומדפסיק ותני הגיע זמנה לראות יש לה כתם אלמא מילתא פסיקא קאמר בין ראתה בין לא ראתה ועוד דאי דוקא בשראתה שתים לרבי ושלש לרשב"ג קאמר כלומר שהוחזקה בדמים אם כן מה בינה ובין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דההיא נמי אם ראתה שתים ושלש כתמה טמא דאתמר כתם שבין ראשונה ושניה טהורה שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור ופלוגתייהו בשלא הגיע זמנה היא ואע"פ שיש מן המפרשים שהעמידוה בתינוקת שהגיע זמנה לראות א"א להעמידה מדדחינן דחזקיה מדברי ר' שמעון בן יהוצדק דאמר תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור אלמא פלוגתייהו נמי בשלא הגיע זמנה היא ואפילו הפסיקה ג' עונות וראתה כתמה נמי טמא כשאר כל הנשים דלא שנא הפסיקה ולא שנא לא הפסיקה מטמא מעת לעת וכתמה נמי טמא דלא קיימא לן כר' אלעזר דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה. ותניא בפרק קמא דנדה הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ואוקימנא לה כר' אלעזר הא לרבנן מטמאה מעת לעת וכתמה נמי טמא. גרסינן בפרק קמא דנדה אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' חנינא בן אנטיגנוס כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקות שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה פירוש משום דכתמים דרבנן ולא גזרו אלא בשהגיע זמנה לראות או שהוחזקה בדמים. והא דאמרינן בתולת דמים כתמה כראיתה היינו דוקא בשהגיע זמנה לראות הא בשלא הגיע זמנה לראות אין חוששין לכתמיה אלא אם כן היא מוחזקת בדמים וכיצד היא מוחזקת בדמים כל שראתה שלשה פעמים וכדאמרינן בפרק קמא דנדה אמר עולא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות פעם א' וב' דיה שעתה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור. ונחלקו עליה חזקיה ורבי יוחנן בכתם שבין שניה לשלישית וכדאתמר התם כתם שבין שניה לשלישית חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור חזקיה אמר טמא כיון דאלו קא חזיא מטמי' כתמה נמי טמא ר' יוחנן אמר טהור כיון דלא אתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן וקיימא לן בהא כר' יוחנן אע"פ דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא הא איכא ר"ש בן יהוצדק דקאי כוותיה והוה ליה חזקיה חד לגבי תרי ועוד דכי אתא רבין וכל נחותיה אמרוה כר"ש בן יהוצדק ואלא מיהו כתם שבין שלישית לרביעית לכולי עלמא טמא ואע"ג דקיימא לן בוסתות כרשב"ג ולגבי קביעות וסת לא קבעה עד שתראה ד' פעמים התם הוא לקביעות וסת של הפלגות לפי שאי אפשר לשלש הפלגות בפחות מארבע ראיות אבל להחזיקה ברואה בג' ראיית סגי דומיא למה שאמר ראה שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח שור נגח ושור לא נגח נעשה מועד לסירוגין וכן הדין לשאר הוסתות כולן כל שראתה ג' פעמים הרי זה וסת קבוע כמו שנתבאר בשער הוסתות והיינו דלא אפליגו חזקיה ור' יוחנן אלא בכתם שבין שניה לשלישי אבל בכתם שבין שלישית לרביעית לא נחלקו דאלמא לכולי עלמא כתמה טמא וסתמא דמלתא חזקיה ור' יוחנן אליבא דרשב"ג דהלכתא כוותיה הוא דאפליגו דאי אליבא דרבי היכי שקלי וטרו אליבא דלאו הלכתא. וכן נראה גם מפירושו של רב חננאל ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל נראה שרבנו שלמה ז"ל חלוק בדבר וכן תוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים שהראיה הראשונה שבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה אלא כמקרה ועראי ואינה ראויה להצטרף ולפי דבריהם מחלוקתן של חזקיה ורבי יוחנן על אותה סוגיא שעליה אינו אלא אליבא דרבי אבל לדידן דקיימא לן כרשב"ג אין חוששין לה עד שתראה ארבע ראיות שאין הראשונה מצטרפת לפי שאינה אלא כמקרה והלשון הראשון עיקר. אמר ר' חלקיה בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אמר רב שימי בר חייא ומדלפה אינה כפוסקת אלא כשופעת. ואיזו היא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כל שלא הגיעו ימי הנעורים דתניא בפרק קמא דנדה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיע ימי הנעורים. ומסתברא דהיינו כל שהיא פחותה מבת י"ב שנה ויום א' ואע"פ שהביאה שתי שערות דהא קיימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו והוא הדין לבת שתים עשרה שנה ויום אחד אם לא הביאה שתי שערות דכל שלא הביאה שערות קטנה היא ודוקא שבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואפילו בדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר ר' דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי דאיקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בעל בתוך זמן לא כלום הואיל וליכא ספיקא דאורייתא ובכתמים נמי דספיקא דרבנן הוא אין חוששין שמא נשרו. אלא מיהו היכא דלא בדקן חזקה הביאה סימנין ואפילו למיאונין וכדרבא דאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין. ואיתא בפרק יוצא דופן ובריש פרק בא סימן ומדברי רש"י ז"ל נראה דלעולם משהגיע לכלל שנותיה חוששין לכתמיה אע"פ שלא הביאה סימנין שהוא ז"ל פירש משהגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שלא הביאה שתי שערות ע"כ. ונראה שהזקיקו לפרש כן מדקאמר משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דחוק. ומצאתי בתוספתא נדה בפרק ראשון מאימתי ראויה להיות רואה משהביאה שתי שערות וזה מבואר כדברינו. גרסינן בפרק קמא דנדה תנו רבנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ואפילו רבנן דר' אליעזר דאמרו כל הנשים שעברו עליהן שלש עונות וראתה מטמאה מעת לעת מודו בהא ותדע לך דסופה דהא ברייתא קתני ושהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. ואמרינן עלה שניה מטמאה מעת לעת מני ר' היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה ואקשינן אימא סופא עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה אתאן לרבי אלעזר. רישא רבי וסופא רבי אלעזר אלמא סופא בלחוד דמיירי בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא דקשיא ליה אבל רישא שפיר מתוקמא ככולי עלמא דאי לא לימא רישא וסופה ר' אלעזר ומציעתא רבי. וזו ששנינו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים הוא הדין אם לאחר שעברו עליה שלש עונות חזרה וראתה בעונות קטנות כמו שהיתה למודה לראות מתחילה לא הוחזקה עד שתראה שלש פעמים דגרסינן התם עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרה קא חזיא בעונות קטנות מאי אמר ר' גדל אמר רב פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית מטמאה מעת לעת ואותה שראתה אחר שעברו עליה השלש עונות קורא כאן ראשונה. חזרו ושאלו ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה הדרא וקא חזיא בעונות מאי אמר רב כהנא אמר רב גידל פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת. לא לכל הכתמים האשה חוששת ואע"פ שיש להן שיעור אלא כשנמצא מקום שאפשר שנטף שם מן המקור ממש. כיצד שנינו בפרק הרואה הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה שלא כנגד בית התורפה טהורה פירוש דכיון שאי אפשר שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידה לא חיישינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ותניא בברייתא היתה לה מכה בצוארה מקום שיכולה לתלות תולה על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם. וכיון דאין מחזיקין טהרה ממקום למקום כל שכן שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום דכתמים דרבנן תולין אותן להקל. על עקבה ועל ראש גדלה טמאה. עקבה משום דעביד דנגע בבית התורפה בשעה שהיא יושבת וראש גדלה דילמא בהדי דפסעה מיתרמי כנגד בית התורפה ונטף שם. נמצא על קשרי אצבעותיה של יד טמאה כדאמרינן בגמרא מפני שהידים עסקניות הן ואע"פ שאין קשרי אצבעותיה מגיעין להדי' כנגד בית התורפה שמא שחתה ונגעה שהידים עסקניות ונוגעות כולן במקום התורף. וכתב מורי הרב ז"ל דדוקא בשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל מן הסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה שנזהרה בכך שלא ללכלך ידיה ולשמא נגעה בשוקה ופרסותיה לא חיישינן דהא אמרינן דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה כלומר והוא שיכול להגיע שם בשעה שהיא שוחה הרבה שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה ואין חוששין שמא נגעה בידה בבית התורפה ואחר כך הביאתו כאן. וכן אין חוששין שמא בלילה נטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום במה דברים אמורים כשלא פשטתו בלילה אבל פשטתו בלילה ומכסה בו ראשה כל מקום שימצא בו דם טמאה (חוששין לו) (הערה: נ"ל מיותר וכ"נ מתה...) שאני אומר נתהפך החלוק ובא לו כנגד בית התורפה דתנן היה פושטתו ומתכסה בלילה כל מקום שימצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בפליון פירוש פליון מעפורת שמכסה בו ראשה בלילות. על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ואמרינן בגמרא מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק ופירש רש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי שהיא הרצועה שחובשין בה את החמור וכאן הוא מקום מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק. ובעורך פירש מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך האי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה. ואסיקנא דמקום חבק עצמו כלפנים וטמאה מן החבק עצמו ולחוץ קרי צדדין וטהורה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פירוש חגור סינר שחוגרת בו הנשים לצניעות והוא כנגד בית התורפה ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור לא שנא כנגד בית התורפה ולא שנא מן הצדדין לפי שהחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מתכוין כנגד בית התורפה. למעלה מן החגור טהורה דאי אפשר שנטף שם מן המקור (דף קעז) ואפילו נזדקרה בבת ראשה והגביהה רגליה למעלה טהורה כיון שלא נמצא על בשרה אלא על חלוקה לבד דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה אישתכוחי וטעמא דכשהיא הולכת על רגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל במזדקרת אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כרחין אי מגופה על בשרה שתת וירד. וכן דעת הרב ר"א ז"ל ונראין דבריו. ובזה יש הפרש בין נמצא על חלוקה לנמצא על בשרה דעל חלוקה לבד כל שהוא למעלה מן החגור לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות ואומרין שמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתא או שמא מאכולת נרצפה שם זו אצל זו עד שיעשה יתר מכגריס אבל על בשרה היכא דמזדקרה טמאה דאימר כשמזדקרה שותת ויורד ודוקא בשיודעת שנזדקרה אבל מן הסתם אינה חוששת שמא נזדקרה וזהו ששנינו הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה. תניא נמצאת אתה אומר שלש ספיקות באשה על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ובהיסט ובמגעות הלך אחר הרוב ואקשינן עלה בגמרא היכי דמי אי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא. ופרקינן איבעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ונראה לי לפרש על בשרה לבד טמא דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוק איבעי ליה לאישתכוחי ולאו למימר דאי איפשר לדם של בית המטבחים ליתן על בשרה לבד דהא איפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר ואי נמי מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר וכדתניא לבשה שלשה חלוקים הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא דמעלמא אתא אעליון איבעי ליה לאישתכוחי. אלא נראה לי טעמא דהכא דכיון דמגופה חזיא ובגופה לחוד אשתכח רגלים לדבר וחזקה מגופה אתא ולא תלינן ובכוליה פירקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טיפין טיפין על חלוקה לא מצטרפין ועל בשרה מצטרפין כמו שאני עתיד לכתוב בשער זה בעזרת השם. בתוספות נתנו טעם אחר דלגבי חלוקין איפשר דהגביה חלוקין העליונים אבל להגביה את כולן אינה רגילה שלא יראה בשרה. ואינו מחוור בעיני דהא איפשר דניתז מבין רגליה כמו שאמרנו. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה אי נמי על בשרה ועל חלוקה. על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא אף על חלוקה תלינן דמעלמא אתא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. ולא למימר דכל דאתי מגופה לאו עביד למיהוי על חלוקה דהא תנן ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה אלא מילתא בעלמא קאמר דאע"ג דאישתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופה אתא ואיבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה כלומר שלא עברה בשוק של טבחים ונודע לה בודאי שנזדקרה על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה בין על בשרה לבד בין על חלוק ועל בשרה חזקה מגופא אתא דהא ליכא מידי למיתלי. על חלוקה כלומר על חלוק לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי. ואם תאמר כיון דודאי נזדקרה נמצא על חלוקה לבד אמאי טהורה דהא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור ולמעלה מן החגור אפילו נמצא על חלוקה לבד ספקו טמא. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לדם לטפטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ובזה יש הפרש בין יש למעלה מן החגור ללמטה מן החגור ואם עברה בשוק של טבחים אפילו נזדקרה ונמצא על בשרה ועל חלוקה טהורה דהיכא דאיכא למיתלי תלינן אפילו מלמעלה מן החגור ואפילו נזדקרה. ואם נמצא על בשרה לבד ונזדקרה אפילו בשוק של טבחים טמאה. בזה למעלה מן החגור כלמטה מן החגור דהואיל ומגופה קא חזיא ובגופה לחוד אשתכח חזקה מגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל הר"א ז"ל כתב דגם בנמצא על בשרה לבד אם יש לה לתלות תולה ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאישתכוחי ולישנא בתרא לא למיסתר דינא דלישנא קמא קאתי אלא לחדותי אוקמתא לברייתא ואיתיה להא והא שפיר טפי מלמימר דלאוקמתא בתרא אוקמתא קמייתא ליתיה כלל. ולפיכך נראה לי הדרך הראשון עיקר. בעי ר' ירמיה כשיר מהו טיפין טיפין מהו מלמטה למעלה מהו לרוחב ירכה מהו תא שמע על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא. על בשרה לאיתויי מהיא לאו לאיתויי כהאי גוונא דילמא דעביד כרצועה וכיון דאתינן למיפשטה לאסור מהא מתניתא אע"ג דדחינן ואמרינן לא דעביד כרצועה דיחויא היא ולא סמכינן עלה. ועוד דבדילמא דחינן ליה. וכן דעת הר"א ז"ל והראשונים ז"ל והילכך טיפין טיפין טמאה ופרשו המפרשים דהכא טיפין קטנים ולענין צירוף דגריס ועוד קגא מיבעיא ליה. ואי קשיא לך אמאי לא פשטה מיהא דתניא בשילהי פירקין כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף איכא למימר דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה. וכן דעת הר"א ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא לאו בטיפין קטנים ולענין צירוף מגופה קא מיבעיא ליה אלא בטיפין גדולים כגריס ועוד והכי קא מיבעיא אם צורתן מוכחת עליהן שלא מגופו אתו או לא. וברייתא דלקמן בטיפין קטנים ולענין צירוף. ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשיעורי כתמים אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להם ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין מהו לרחב ירכה מהו ובשמעתא דלקמן הוא דאיירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אלא נראה כמו שאמרנו. וכן מצאתי למורי הרב זצ"ל והוא ז"ל הקשה מכל מקום מדקתני בברייתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא איכא מינייהו כגריס ועוד טמאה והוא מתרץ לה דהתם בטפין שעל בגדים שהבגד עשוי להתהפך אילך ואילך ואפשר שיטפטף הדם במקומות הרבה ממנו כפי מה שהוא מתנועעת ומתהפך משא"כ בבשרה ולפי מה (שפירשנו לענין צירוף) (הערה: הב"י העתיק שפירשנו דלא איירי לענין צירוף. ע"ש בסי' קלט ד"ה ומ"ש בד"א וכו') אין הפרש בין בגדים לבשרה וכאן וכאן טפין טפין קטנים אין מצטרפין וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה. ומכל מקום לראשונים שומעין להחמיר ועל בשרה אפילו טיפין קטנים מצטרפין. גרסינן בפרק כל היד בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאתה עליו דם אמר רב טמאה נדה פירוש רש"י ז"ל שנמצא הדם בירכה פירוש לפירושו שנמצא בעד ובירכה ולרביתא נקטוה ולומר דאע"ג דנמצא גם בירכה אי אומר דם זה בירכה היה וממנו נדבק בעד ולא תטמא משום נדה אלא משום כתם כדין דם הנמצא בירכה לבד דכיון דבדקה בעד ונמצא עליו דם ודאי מגופה אתא ובודאי משוינן לה. ודוקא בשנמצא עליו יתר מגריס ועוד דנפק ליה מדין מאכולת הא פחות מיכן כיון דטחתו בירכה תלינן במאכולת. ותדע לך דהא קתני במתניתין נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן על שלה אותיו' טמאין וחייבין בקרבן. ואקשינן עלה בגמרא וליחוש דילמא דם מאכולת היא ופירש רש"י ז"ל דאפילו אנמצא על שלה פריך ופרקינן אותו מקום בדק אצל מאכולת ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת אלמא אי לאו בדוק או דחוק הוה תלינן במאכולת. ומתניתין ודאי בעד הבדוק הוא דאי בשאינו בדוק חטאת לא מייתו דאינה טמאה משום נדה אלא משום כתם ואי תימא דאיתא כרבי דמטמא משום נדה וביתר מגריס אם כן היכי מקשינן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא דהא כיון דאיכא גריס ועוד דנפק ליה מתורת מאכולת דאפילו תמצא לומר דאינו לא בדוק ולא דחוק כל היכא דאיכא יתר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת מטמא רבי משום נדה דודאי מגופה אתא וכדקאמר ליה לרבי חייא אלא ודאי מתניתין בעד (דף קעח) הבדוק ובפחות מגריס ועוד דלא נפק מדין מאכולת ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת לא מטמינן משום נדה אפילו לפירושו של רב חננאל ז"ל שפירש ההוא דאנמצא על שלו פריך אבל בשלה בלא טעמא דדחוק ובדוק טמאה נדה הואיל ושייכי בה דמים מכל מקום כך נראין הדברים הואיל וטחתו בירכה ועוד דהא משמע דכיון דאיירי הכא בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ופלגינן בינייהו בדין טחתו בירכה ובדין הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בהדיא בשיעורין אלמא תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואם תאמר אי בכגריס ועוד היכי מטמית משום נדה דהא משמע דכל היכא דבעינן כגריס ועוד לא מטמית לרבי חייא מיהו משום נדה אלא משום כתם וכדאמר ליה רבי חייא לר' בסמוך גבי עד שאינו בדוק והניחתו בקופסא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר ליה אבל אף אתה עשיתו כתם. ואלו בעד הבדוק משמע דרבי ורבי חייא בחדא שיטה קיימי מדאיפליגו בעד שאינה בדוק ולא איפליגו בעד הבדוק אלמא בעד הבדוק דמטמא אפילו רבי חייא משום נדה על כרחין לאו כגריס ועוד היא מיסתברא ליה דהתם הכי קאמר ליה רבי חייא לרבי אי אתה מודה דאפילו הניחתו בקופסא צריכה גריס ועוד דלא מטמיא לה בכל דהוא כדמטמא לה בעד הבדוק והניחתו בקופסא אם כן אף ביותר מכגריס נמי כתם שאתה תולה בו להקל לומר דמעיקרא הוה ביה אם כן בשיש יתר מכגריס תלה בו להקל ונימא דמעיקרא הוה ביה. ואם אי אתה תולה ביותר מכגריס אף בפחות מגריס כן. ואמר ליה רבי בפחות מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרין שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחים לפי שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים אם העדים בדוקין הילכך בודאי מגופה משוינן לה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו בפחות מכגריס טמאה הואיל ובדקה בו הרגלים לדבר. והראשון נראה עיקר וכמו שכתבנו. וכן פסק הר"א ז"ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל. ומכל מקום דוקא בשהכתם עגול תלינן במאכולת כל שאין לה גריס ועוד הואיל וטחתו בירכה אבל משוך רגלים לדבר דדם קינוח הוא הואיל ובדוק הוא מתחילה. וכדתניא בריש פרק הרואה עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור אם משוך טמא. ותניא בתוספתא אם עגול טהור שהוא דם מאכולת אם משוך טמא שהוא דם קנוח. תניא בפרק כל היד בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאתה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה רבי חייא אומר טמאה משום כתם אמר לו רבי חייא אי אתה מודה שצריכה גריס ועוד אמר לו אבל אף אתה עשיתו כתם ורבי קסבר בעינן גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת וכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא. ועוד תניא התם רבי מטמא ורבי יוסי מטהר. אמר רבי זירא כשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר. פירוש לשיטתו הלך. כשטימא רבי כרבי מאיר טימא דתנן האשה שעושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה רבי אומר בין כך ובין כך טהורה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אסי והאמר רבי יוסי בר רבי חנינא כשטימא רבי מאיר לא טימא אלא משום כתם ואלו רבי משום נדה קאמר כלומר אלמא רבי ורבי מאיר לאו בחדא שיטה קיימי בהדיא אלא עדיפא דרבי מדרבי מאיר. או משום דלא דמו אהדדי. ואפשר דההיא דרבי מאיר הואיל ועם מי רגלים אתא ליכא אלא משום כתם והכא טמאה משום נדה דרגלים לדבר הואיל ובדקה בו. א"ל כי איתמר ההיא משום נדה איתמר כלומר ודאי כרבי מאיר ודא ודא אחת הן וההיא דריב"ח לאו משום כתם קאמר אלא משום נדה ופר"ח ז"ל דכשטיהר ר' יוסי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם טימא. ואתיא האי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפלוגתא דרבי ורבי חייא. ואיברא דפשטה דשמעתין דפרק כל היד הכין משמע לכאורה דמדאמר רבי זירא וכן אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא דרבי מאיר משום נדה אלמה רבי יוסי נמי לא טיהר אלא משום נדה אבל משום כתם לא. אלא דקשיא ליה דהא בהדיא אמרינן בפרק האשה דרבי יוסי אפילו לכתחילה טיהר דתנן התם איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא ואמרינן עלה בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בספק ספיקא מיבעיא. מהו דתימא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה לא קמשמע לן כלומר דממשנה יתירא שמעינן דאפילו רישא דליכא אלא חדא ספיקא מטהר רבי יוסי לגמרי ואפילו לעסק טהרות ולשמש ביתה. וקיימא לן בפלוגתא דר' מאיר ורבי יוסי דהלכה כרבי יוסי דאמרינן התם אמר שמואל ואמרי לה אמר רבי יהודה הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה רבי אבא לשילא הלכה כר' יוסי. וכיון דאוקימנא פלוגתא דרבי יוסי בעד שאינו בדוק בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי קיימא לן בההיא כרבי יוסי ומינה נמי בעד שאינו בדוק אפילו משום כתם טהור ואע"ג דרבי ורבי חייא לגבי כתם שוין מכל מקום כיון דרבי זירא ורב אשי מדמי להן להדדי ואיפסיקא הילכתא בההיא כר' יוסי ואפילו בלכתחילה בהא דעד שאינו בדוק הלכה כוותיה וטהורה אפילו משום כתם אבל הרב רבי אברהם ז"ל כתב דאע"ג דבההיא הלכה כרבי יוסי בהא הלכה כרבי משום דקאי רבי חייא בשיטתיה דמטמינן לה משום כתם ושקלינן וטרינן בגמרא אליבא דרבי חייא אלמא הלכתא כוותיה ומכל מקום לגבי אשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם על המים קיימא לן כרבי יוסי דאמר טהורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל היכי מזכה לשטרה בתרי דרבי זירא ורב מדמו להו להדדי דאינהו בקיאי בדידהו טפי מינן היכי אמרינן אנן דלא דמו. ואי דמו אי הלכה כרבי יוסי ונמצא דם על המים ע"כ הלכה כמותו אף בההיא דעד שאינו בדוק. והר"ז הלוי ז"ל כן פסק אף בעד כרבי יוסי וכן עיקר. ואם תאמר מאי שנא עד שאינו בדוק מהא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהתם נמי בדין היה לטהר את כולן אלא כיון דכולן תלויות בחלוק זה הוה ליה כההיא דשני שבילין דאם באו לישאל בבת אחת שניהם טמאין בזה אחר זה שניהם טהורין. נתחוורו דברים אלו אצלי ואם כן שאלה חלוקה אף לנכרית שלא ראתה ואי נמי ראתה כתם אחת מן השלש נשים לאחר זו נטהר את האחרות והא איכא חדא מינייהו דאינה באה לישאל ודברי הרב רבי משה ב"ן ז"ל קרובים לדברי התוספות שהוא ז"ל פירש עד הבדוק לה כגון שבדקתו ולא זז מתוך ידה שבדקה בו. ועד שאינו בדוק כגון שהזמינה מוכין לבנים ונקיים וכיוצא בו אלא שלאחר זמן קינחה בהן ולא בדקה אותן עכשיו בשעת בדיקה משום הכי מיטמא לה רבי משום נדה ורבי חייא משום כתם אבל אם לקחה עד שאינו בדוק לה כלל לכולי עלמא אינה חוששת כלל דאין סברא לומר שאם לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו שיהא רבי מטמא בכי הא משום נדה ולא רבי חייא משום כתם. ואינה מחוורת בעיני דאם כן תיקשי לן כולה מכילתין ג' נשים שלבשו חלוק אחד כדאמרן וכן נמצא על בית יד של חלוק שלה וכן פושטתו ומתכסה בו וכן פליון. אלא ודאי אחר שהיה החלוק או העד בדוק אצלה מתחילה הרי הן לעולם בחזקת בדוקין עד שתדע שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע אלא נראה לי שזה הוא עד שאינו בדוק כל שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להן עדים ואין מוליכות אותן בשוק ולא מתעסקות בהן בכתמים על הרוב משום הכי הוה מטמא בהן רבי משום נדה כאלו בדקתו היא ורבי חייא חושש לו ומטמא משום כתם אבל בשלקחה החלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אם מן העו"ג או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה וכיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא ואפילו משום כתם. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש ושהיו שלשתן זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנות או ילדות או מעוברות או שאינן מעוברות אבל אחת זקנה ואחת ילדה או אחת מעוברות ואחת שאינה מעוברות תולות זו בזו כמו שיתבאר. תניא בפרק הרואה שתי נשים שלבשו חלוק אחד אחת ארוכה ואחת קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות כלומר דלכל אחת הוא למטה מן החגור. כנגד בית התורפה של קצרה טמאה וארוכה טהורה למעלה מן החגור הוא לארכה. חלוק זה שדברו בו חכמים בכל מקום חלק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה שם כתם זה שהכתמים מדבריהם הולכין בהם להקל. בדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתה והשאילתו לה בין שבדקתו היא עצמה דתניא בפרק הרואה בדקה עצמה וחלוקה כלומר שפשטתו מצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוק היא טהורה וחברתה תולה בה. כלומר הראשונה טהורה שהרי בדקה עצמה וחלוקה כשפשטתו מצאה טהור וחברתה השנייה שתולה בה אוקמה רב ששת דלענין דינא תנן שאין חברתה חייבת לכבס לה את החלוק דאין מוציאין ממון מן הספק דאמרה לה אבדיקתך לא סמכינא אבל לענין טומאה הראשונה שבדקתו טהורה אבל השניה טמאה דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא. שנינו בפרק האשה שלש נשים שלבשו חלוק או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. פירוש שהרי בדוק היה להם מתחילה ומי תולה במי ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ואי נמי בשבדקו שלשתן עצמן ומצאו טהור דאין כאן מי שתוכל לתלות בחברתה אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טהור היא טהורה והשתים טמאות בדקו עצמן שתים ומצא טהור בתוך אותו שיעור השתים טהורות והשלישית טמאה וכענין ששנינו בשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת. תנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה ושתים טמאות בדקו שתים ומצאו טהור הן טהורות ושלישית טמאה. בדקו שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות כלומר דדם זה מהיכן בא ומי תולה במי. (דף קעט) בדקה אחת מהן ומצאה טמא אפילו שתים הראשונות בדקו ומצאו טמא ואפילו בתוך שיעור וסת של מציאה כולן טמאות אבל אם האחרונה קנחה עצמה ומצאה טמא בעוד שהיא לובשתו ואי נמי בתוך שיעור של פשיטה ושל מציאה היא מצלת על השתים הראשונות והרי היא טמאה והשתים הראשונות טהורות ואף על פי ששנינו גבי מטה בדקה אחת ומצאתה טמא היא טמאה ושתים טהורות. כתב הרב ר"א ז"ל כי יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בה בבת אחת ובעודן ישנות שם בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה אבל חלוק שלבשות בזו אחר זו אף על פי שבדקו הראשונות ומצאו טמא ואפילו בדקו בתוך שיעור וסת של מציאה אינן מצילות על האחרונות. אבל כשבדקה האחרונה בעוד שהיא לובשת את החלוק בתוך השיעור וסת של מציאה ואי נמי פשטתו ובדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ושל פשיט' ומצאה טמא הצילה על חברותיה דומיא דמטה שהן בודקת בעודן עליה והוא הדין והוא הטעם לשלש נשים שישבו על ספסל אחד וזו אחר זו וקתני במתניתין ספסל דומיא דחלוק ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותנא בחלוק והוא הדין לספסל ומטה ותנא במטה והוא הדין לספסל. וכתב הר"א ז"ל דנמצא עליו דם שאמרנו כולן טמאות אם נתעסקה האחת מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. איזהו שיעור וסת שאמרנו שאם מצאה טמא בתוך שיעור זה שמצלת על חברותיה כדי שתקנח בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורין וסדקין כבר עשה שיעור וסת ואינה מצלת וכדמוכח בשילהי פרק קמא דנדה דגרסינן התם בעא מיניה רבי אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת כדי לחייב את בעלה בחטאת א"ל ומי משכחת ליה בדיקה בשיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד השקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא לעולם לא משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת לחייב בעלה בחטאת ואפילו היה עד בידה דאי לא תימא הכי לימא ליה משכחת בשהיה עד בידה אלא ודאי כדאמרן דאינה מחייבת את בעלה בחטאת אלא בתוך שיעור קינוח ואלו הכא אמרינן בגמרא גבי מתניתין דבדקה אחת מהן ומצאה טמא סבר לה כבר קפרא דאמר כל שבעלה חייב בחטאת טהרותיה טמאות. באלו היה ודאי טמאה בשעת נגיעה והכא נמי הרי היא בודאי טמאה בשעת לבישת החלוק או בשעת ישיבת הספסל ולפיכך מצלת על חברותיה. אלמא אינה מצלת אלא בתוך שיעור שהיא מחייבת את בעלה חטאת דהיינו בתוך שיעור קינוח. אלא דקשיא לי דהא קתני בפרק כל היד נמצא על שלה וסת טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה. ואקשינן עלה בגמרא והתנינן איזהו אחר זמן פירוש ר' אלעזר בר רבי צדוק כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתוך הכסת ותיטול עד ותבדוק. ותירץ רב אשי חד שיעורא הוא עד בידה כדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת. ומסתברא דתיבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני במתניתין ותדיח פניה יש מי שגורס אותיאוס ופירושו מיד בלשון יון שנינו בפרק האשה השאילה חלוקה לנכרים או לנדה הרי זו תולה בה. פירוש בשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואחר כך נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן. ואיתמר עלה בגמרא אמר רב בנכרית הרואה. פירוש לאו רואה בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא עו"ג אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה אלא רואה שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דאמרינן בגמרא עו"ג דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא לאו דומיא דנדה ממש קאמר אלא דמדמינן לה כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו עו"ג שכבר ראתה כנדה ממש שרואה עכשיו ותניא התם תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת חברתה מקולקלת דברי רשב"ג ורבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלת. פירוש קסבר רשב"ג דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקלת דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בשתי קופות בתרומה דרבנן ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מכל מקום מחוסרת טבילה היא וטמאה היא. ורבי סבר דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה ולפיכך אין חברתה תולה בה כהדדי נינהו ושוין בזבה קטנה בראשון שלה שהיא תולה בה. וכיון דכתמים דרבנן קיימא לן כרשב"ג דמיקל ואפילו בשני שלה חברתה תולה בה. וכן פסק הרב ר"א והרמב"ן ז"ל. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טהר ובבתולה שדמיה טהורין. פירוש בתולת דמים כקטנה או נערה שלא ראתה מעולם ונבעלו שנותנין להם מן הדין לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה עד ארבעה לילות ואם השאילה להן חלוק הבדוק לה תוך אותו זמן ואחר כך לבשתו ונמצא עליו דם תולה בהן לפי ששירפן מצוי. וכן ביושבת על דם טהר לפי שאם תתלה בה לא תקלקלנה ואם תתלה בזו הרי אתה מקלקלה וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ויש מי שאומר דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים ומכל מקום בבתולה שדמיה טהורין תולין ואפילו בזמן הזה ואעפ"י שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טהר לפי שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי. והר"א ז"ל פסק שאפילו ביושבת על דם טהר תולין שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טהר לגבי נפשייהו אחמירי אבל לאצולי על חברתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מקומינן להו והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת. השאילה חלוקה לבעלת כתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם ששאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין הראשונה תולה בה לפי שבעלת כתם זה אינה יודעת בבירור שממנה היה ולפיכך אין חברתה תולה בה דבעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם וכי תיבעי לך אליבא דרשב"ג דאמר תולה אפילו בשומרת יום כנגד יום בשניה שלה התם דקא חזיא מגופה הוא דתליא אבל הכא דמעלמא קאתי לא תליא או דילמא לא שנא אמר ליה אין תולין מה טעם לפי שאין תולין הילכך השאילה חלוקה ליושבת על הכתם וכל שכן למי שמצאה כתם לאחר שאלה אינה תולה בה. פעמים שהיא תולה אפילו בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה הרי זה תולה בנדתה. שנינו בפרק דם הנדה הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ואיבעיא לן עלה בגמרא עד שעת חזקתו בדוק או דילמא (דף קפ) חזקתו מתכבס כלומר סתמא דמילתא חזקתה שהכתם עובר מן הבגד בשעת כיבוסו וכתם זה שנמצא בו עכשיו לאחר הכיבוס בא ונפקא מינה דאמר כבוס ולא בדיק אי אמרת חזקתו בדוק הא אמר דלא בדיק ואי אמרת חזקתו מתכבס הא מתכבס אי נמי דאשתכח באימר אי אימר חזקתו בדוק מאן דבדיק אפילו באימרא בדוק ואי אמרת חזקתו מתכבס אימרא לא מתכבס. ופשיטנא דחזקתו בדוק מדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה לא היה בו כתם או שעת הכיבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כיבוסיהן ואם לא בדקו הפסידו למפרע. ומסתברא דלאו דוקא חלוקותיהן אלא אף של חברותיהן ולאפוקי שפחה אינו ישראלית דלא אלמא כבסתו ישראלית וליתא קמא חזקה בדקתו בשעת כיבוס אבל היתה קמן ואמרה דל"ב אין חזקתן מתכבס בנכרית ושפחה אפילו ליתנהו קמן חזקה לא בדוק וחזקה לא מתכבס ודנין אותו כחלוק שאינו בדוק לה ותולה בו. ומיהו התם פליגי בה רבי אחא ורבי דר' אחא אמר תחזיר ותכבסנו אם נדחו מראיו בידוע דלאחר הכבוס ואם לאו בידוע שלפני הכבוס. ורבי אומר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד כלומר שלפני הכיבוס דק ועובר בבגד ושלאחר הכבוס מגליד כלומר גלדו עבה לפי שממשו של דם עליו. הנה ששלש מחלוקות בדבר לר"מ אין הכל תלוי אלא בבדיקת הכבוס ולרבי אחא אעפ"י שלא בדקתו בשעת כיבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדחו מראיו אם לאו. ולרבי אינו חוזר ומכבסו אלא בודקו במראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד. ומסתברא דכיון דכתמים דרבנן הולכין בו להקל והילכך חלוק או סדין שלבשתו בשעת וסתה שנתכבס וחזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית וליתה קמן דנישיילה חזקה בדקתו בשעת כיבוסה ואינה תולה בה אבל אם איתא קמן ואמרה דל"ב בשעת כיבוסה אין חזקתו מתכבס והרי זו תולה בה ואם נתכבס ע"י שפחה וא"י הרי זו תולה בו ואפילו ליתא שפחה ואינה ישראלית קמן. ומיהו אם אפשר ליקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד חיישינן לה וכדרבי אבל ראיתי להר"א ז"ל שכתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי דאמר אינו דומה כתם שלפני הכבוס לכתם שלאחר הכבוס שזה מקדיר וזה מגליד בדקינן לכתם אם מקדיר טהורה ואם מגליד טמאה ולפי דברי הרב ז"ל אפילו אין יודע לכוין אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבא לה ממיעוט ההיכירא אינו ספק שאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר. ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם אמילתא. והרמב"ן ז"ל תלה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם ז"ל. פעמים שהיא תולה בחברתה הטהורות כיצד עוברה או מניקה או זקנה או בתולת דמים שבדקו את החלוק ולבשוהו ואחר כך השאילוהו למי שאינה עוברה ולא מניקה ולא זקנה ולא בתולת דמים ונמצא כתם בחלוק העוברה העוברה תולה בשאינה עוברה וכן השאר כיוצא בה דתניא בפרק האשה עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאלו הן כלומר הרי הן כשאר כל הנשים הראויות לראות שאין זו תולה בזו ששתיהן שוות ועוברת שאמרו היינו לאחר שהוכר עוברה וכן זקנה שאמרו לאחר שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה והיא שקורין לה אימא מפני זקנתה ואינה בושה וכן מיניקה כל עשרים וארבעה חדש בין מיניקתו בין שנתנה בנה למיניקה או שגמלתו או מת כדאיתא בפרק קמא דנדה וכמו שכתבנו למעלה בשער הוסתות. כדרך שאמרו שעוברה תולה בשאינה עוברה הוא הדין שתולה בעצמה אם לבשה חלוקה בזמן שאינה עוברה ואחר כך לבשתו בזמן שהיא עוברה ונמצא עליו דם תולה אותו בימים שלא היתה עוברה וכן מיניקת וזקנה וטהורה. שנינו בפרק האשה שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ואוקמה ר' יהודה בגמרא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת של מציאה ודוקא בעודה יושבת במטה וכמו שכתבנו למעלה אבל אם עמדה מן המטה לעולם אין אחת מצלת על חברתה. אלא אם כן מצאה טמא תוך וסת של מציאה ושל עמידה מן המטה כמו שכתבנו למעלה בדין שלש נשים שלבשו חלוק אחד ושלשתן טמאות דקאמרינן לא חלקנו בין נמצא דם תחת האמצעית או אפילו תחת החיצונה או הפנימית אוקימנא בגמרא במשולבות זו בזו כעין שליבות הסולם שאין מקום ידוע לזו ולזו דאפשר שדם זה בא מכל אחת משלשתן אבל בשאינן משולבות זו בזו זו היא ששנינו שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עברו שלשתן דרך עליה כולן טמאות. ואפשר דדרך עברתה של פנימית נטף הדם ממנה. ומה ששנינו בשנמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות. כתב הר"א ז"ל דדוקא ישנות דמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששין שמא דחקה זו ונכנסה למקום חברתה והוא הדין בעירות בכל מקום שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן לדחות וליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות בריחים ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות שהחיצונה דוחקת להתקרב לפנים לצד הרחים וכדאיתא בגמרא אבל יושבות או שוכבות במטה והן עירות אין לחוש להן להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם תאמר בריא לי שלא באתי לכאן טהורות. אבל אם נמצא ביניהם ודאי טמאות כדאמרינן בגמרא נמצא בנתים זה היה מעשה ונמצא על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שהיו מסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום. מטה זו ששנינו לא במטה מוצעת בסדינין היא אלא במטה עצמה דומיא דספסל הא בסדין שבמטה כולן טמאות בין משולבות בין שאינן משולבות לפי שהסדין עשוי להתהפך דומיא דחלוק ופליון בזמן שמכסה בהן את ראשה אבל לגופן אין חוששין שתתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שהכתמים דרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא. תניא בפרק האשה שתי נשים שהיו טוחנות ברחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות פירוש לפי שהחיצונה דוחק להכנס ולהתקרב אצל הרחים. תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהור שאין הפנימית דוחקת כלפי חוץ. בנתים זה היא מעשה לפני חכמים וטמאום. שנינו בפרק הרואה ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות שחטה בהמה חיה ועוף נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקים תולה בהם והוא הדין לעברה ביניהם וכדתניא עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה תולה ואפילו נמצא דם בחלוק התחתון ולא על העליון שאני אומר שמא ניתז מלמטה מבין רגליה או שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון. דתניא התם לבשה שלשה חלוקין הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון אינה יכולה לתלות אפילו בעליון אינה תולה. וכבר כתבנו למעלה דדוקא בשנמצא על חלוקה ואפילו נמצא על חלוקה ועל בשרה אבל נמצא על בשרה לבד אינה תולה ואם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי. ואעפ"י שהכתמים דרבנן אינה תולה בשוק של טבחים אלא בשעברה בודאי אבל אם נסתפק לה אם עברה אם לאו ספיקא טמא וכדתניא עברה בשוק של טבחים ספק ניתז עליה תולה ספק עברה ספק לא עברה אינה תולה. ותולה בבנה ובבעלה כלומר אם נתעסקו בכתמים הרי זה תולה בהן לפי שהן רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהן לפי שהן רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהן ואם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפילו הכי תולה בה שמא גלעה שלא מדעת והוא הדין למכת בנה ובעלה ומעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא אמרה לא ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה ביך אמרה ליה הן וחיתה א"ל שמא יכולה היא להתגלע אמרה לו הן וטהרה ודוקא בשנמצא דם על מקום שאפשר שמן המכה נטף ובא שם אבל אם נמצא במקום שאי אפשר שמן המכה ממש נטף שם אינה תולה וכדתניא על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרין שמא בידה נטלתו והביאתו לשם והילכך אם פשטה חלוקה וכסתה בו את ראשה בלילה תולה בכל מקום שימצא שם לפי שהיא חוזר וכדרך שאמרו לענין טומאת וכל שכן דכיון דכתמים דרבנן תולין בהן להקל. כשהאשה תולה בכתמים דוקא בששיעור הכתם שנתעסקה בו גדול כשיעור הכתם שנמצא עליה או על בגדיה אבל בפחות מיכן לא לפי שאי אפשר לכתם מרובה שבא מעסק כתם מועט. וכן נמי שלא יהא מראה הכתם הנמצא בהיפך מראה הכתם שנתעסקה בו וכדתניא נתעסקה באדום אין תולה בו שחור במועט אין תולה מרובה. ומיהו דוקא שחור באדום הוא הוא דאין תולין וכן כל כיוצא בזה שהדמיון מכחיש את הכתם. אבל מן הסתם תולין כל כתם אדום בכל מין אדום וכל כתם שחור בכל מין שחור וכמו שכתבנו למעלה ואפילו נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר תולה בהן כל כתם אדום דתנן בפרק כל היד אף במימי תלתן ובמימי בשר צלי ובית הלל מתירין ואמרינן עלה בגמרא בית הלל היינו תנא קמא כלומר דאמר חמשה דמים טמאים באשה אלמא לתנא קמא נמי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי טהור מטהרי ומשני איכא בינייהו לתלות כלומר לרבנן אינו טהור לגמרי אלא שאין שורפין עליו את התרומה אבל מיתלא תלינן ולבית הלל אפילו מיתלא לא תליא. וכתב הר"א ז"ל מדקתני במראות הדמים מימי תלתן ומימי בשר צלי שמע מינה דמראה אדום יש להן וכיון שתולין מן הסתם אדום באדום אם נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר צלי תולה בהם את הכתם. מעשה היה ותלה ר"מ בקילור ורבי בשרף של שקמה. גרסינן בפרק הרואה אמר רבא נתעסקה במין אחר תולה בו כמה מינין ואוקימנא כי קאמר רבא בתרנגולתא דאית ביה כמה מיני דמא דם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כקרן כרכום. וכן הלכה. פעמים שתולה האדום בשחור או השחור באדום כיצד גרסינן בפרק הרואה אמר רבא היה עליה אחד תולה בו כמה מינין. ואקשינן עליה והתניא נתעסקה באדום אין תולה בו שחור. ופרקינן נתעסקה שאני פירוש כי קאמר רבא כגון שניתז עליה צבע אחד ולא חששה לבדוק שאר החלוק ולא הקפידה בכך ואחר מיכן מצאה עליו כתם אחר הרי זו טהורה מאי טעמא מימר אמרינן כי היכי דלא הקפידה בהן ואני אומר שנתעסקה ולאו אדעתא וברייתא בשנתעסקה במין אחד ולאחר שנתעסקה בדקה ומצאה בו כתם ובזו ודאי מודה רבא דאין תולה שחור באדום. והלכתא כרבא וכן כתב הר"א ז"ל והא דקתני נמי דמועט אינה תולה את המרובה דוקא ביודעת בבירור שנתעסקה במין מועט מן הכתם שנמצא אבל בשאינה יודעת בבירור תולה בו כל כתם באי זה שיעור שיהיה דכתמים דרבנן ותולין אותן להקל. וכן כתב הר"א ז"ל. תניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות. פירוש דסלע שני מהיכן בא ואי זו תולה בחברתה. מועט ומרובה שאמרנו לא שיהא המרובה מרובה מועט מן הכתם שנתעסקה בו וכגון שנתעסקה בפחות מגריס ועוד נמצא עליו גריס ועוד אלא בשנתעסקה בגריס ונמצא עליו שני גריסים ועוד אבל נתעסקה בגריס ונמצא עליו גריס ועוד מיבעיא בעי לה ר' ירמיה בפרק הרואה ואתי למיפשטה מיהא דקתני נתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה ואמרינן מאי לאו כהאי גוונא ודחינן לא כגון שנתעסקה בגריס ונמצא עליו שני גריסין ועוד קמשמע לן דלא אמרינן שקול כגריס דם צפור ושדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל [הכא] ליכא שיעורא דכולי האי לא מקלינן. ופסק ה"ר משה ז"ל לקולא וכדדחינן בגמרא. ומיהו לכאורה הוה משמע דאפילו לא נמצא עליו אלא כגריס ועוד טמאה. ואע"ג דכתמים דרבנן הכא אזלינן לחומרא כפשטה דברייתא ואשינויי לא ניקום וניסמוך. לא נתעסקה בכתמים ומצא כתם כגריס ועוד ונמצאת בו מאכולת רצופה פלוגתא דרבי ינאי ור' חנינא דאיתמר בפרק הרואה נמצא עליה כגירס ועוד ואותו ועוד נרצפה מאכולת ר' חנינא אמר טמאה ור' (דף קפא) ינאי אמר טהורה. וקיימא לן כר' ינאי לקולא דכל בדרבנן הלך אחר המיקל. וכן פסק הרב רבי אברהם ז"ל והרב ר"מ פסק לחומרא כרבי חנינא. ולא נראו לי דבריו. ואם תאמר והלא פשטה דברייתא דנתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה כר' חנינא אזלא דאלו לרבי ינאי אפילו מאכולת דאיכא למימר מעלמא אתיא רצופה תלינן זו שנתעסקה ודאי בכתמים לא כל שכן דהוה טפי עדיף עסק כתמים ממאכולת רצופה וכדאמרינן בגמרא בעי ר' ירמיה נתעסקה בגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו תיבעי לר' חנינא עד כאן לא קאמר ר' חנינא התם אלא דלא נתעסקה אבל הכא דנתעסקה תליא לא היא דלרבי ינאי טפי עדיף ליה מאכולת רצופה מעסק כתמים משום דשור שחוט לפניך שהרי רצופה מעסק כתמים משום דשור לפניך שהרי רצופה על הכתם מה שאין כן בנתעסקה בכתמים דשמא לא נגע שם כתם זה. ותדע לך דאי לאו הכא לותביה לר' ינאי מההיא ברייתא וכל שכן לדברי הרב ז"ל בעצמו שהוא פסק בבעיא דר' ירמיה להקל. וברייתא דנתעסקה במועט אין תולה בו את המרובה. בנתעסקה בגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד כדדחינן לה ולא כפשטא דברייתא. מקומות יש שאין חוששין בהם לכתמים כלל דאמר רב אסי בפרק הרואה עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פירוש לפי שהחזירים מצויין באשפות ומלוכלכין בדם נבלות ושמא נגעו בה ולאו אדעתא. ואע"פ ששנינו בברייתא ספק עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה אינה תולה. הכא שאני שהחזירים הולכין אילך ואילך וכל העיר כשוק של טבחים ומדלא קא יהיב רב אסי שיעורה שמע מינה אפילו בכל שהוא תולה בו ואפילו ביותר מכתרמוס. וכן עיר ששוחטין ברחובותיה פעמים כאן ופעמים כאן דמתוך ששוחטין בכל הרחובות אפשר ששחטו במקום שעברה ולאו אדעתה והרי זה כעיר שיש בה חזירים דאמר רב נחמן בר יצחק דארוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא. פירוש מפני שהטבחים מצויין בכל רחובות העיר ושמא בשוק זה שעברה נשחטה שם בהמה ולאו אדעתא פעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד האחד כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכיה. והשני בשיש לה מכה במקור. עושה צרכיה דתנן בפרק האשה. האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ר' מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא עומדת דטמאה דאמרינן מי רגלים הדור למקום ואייתו דם יושבת נמי לימא מי רגלים הדור למקור ואייתו דם. אמר שמואל במזנקת. מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתא. אמר רבא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת הספל איבעי ליה לאישתכוחי. ומסתברא דכל הדין שיקלא וטריא אליבא דר' מאיר היא דכיון דאיהו האיש אפילו בא בשעת צרכים ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לרבי יוסי כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל וקיימא לן כרבי יוסי דאמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה ר' אבא לשילא הלכה כר' יוסי. השני בשיש לה מכה במקור כיצד תניא בפרק כל היד הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג ור' אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה. ואיתמר עלה לימא בוסתות קא מיפלגי דמר סבר וסתות דרבנן ומר סבר דאורייתא לא דכולי עלמא דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור וא"ל ר' אי חיישת לוסתה אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסתה דם נמי טהור מקור מקומו טהור הוא. וקיימא לן כאוקמתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשהגיע עת וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה. ואם תאמר והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואף על פי שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך. י"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא. אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שאם כן אף אתה אוסרה לבעלה לעולם. ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת כדרך שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש והתם משמע ודאי דברואה דם מחמת מכה אינה צריכה שפופרת. דתניא התם הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושלישית וכו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת וכו' ואם יש לה ווסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה דאף בשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה אלמא מן הסתם היא תולה במכתה. והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קא אמר שאין אנו צריכין לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד. ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך שנויה בתוספתא. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ע"כ ודרך הגמרא בכמה מקומות להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאלו הוא מגוף התוספתא. והרב רמב"ן ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה שהרי אפילו בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואין לה מכה גדולה יותר ממכת בתולין וכדתנן בית הלל אומר נותנין לה עד שתחיה המכה. ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה וכדתניא התם אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. ואעפ"י שאין משיבין את הארי אני אומר שאין הנדון דומה לראיה שאם אמרו בבועל את הבתולה שיש לה שעת הכושר לאחר שתחיה המכה לא אמרו אלא במי שרואה דם מחמת תשמיש מחמת שאין לה שעת הכושר ונמצאת אתה אוסרה לעולם. אדרבה בזו הקלו פעם שניה ושלישית ולבעל שני ואעפ"י שאין לה מכה כדי שלא תאסר בת אברהם לעולם. ותדע לך דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו בבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש כרבותינו שחזרו ונמנו ואלו לגבי הרואה דם מחמת תשמיש לא נחלקו כלל שמותרת בבדיקת שפופרת ותולה באצבעות ובכוחות ותולה בוסת ומכה הא שמואל קא פריש עלה דההיא בודקת בשפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה. וריש לקיש בעא מיניה מר' יוחנן ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון וא"ל שאין כל האצבעות שוות ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי א"ל לפי שאין כל הכוחות שוות. אלמא מדשקלי וטרו בה שמע מינה דאינהו הלכה למעשה הכין סבירא להו. ורבותינו נמי דחזרו ונמנו בבועל את הבתולה לא חזרו ונמנו ברואה מחמת תשמיש וטעמא כדאמרן דלא רצו לאסור אשה לבעל לעולם ובבתולה נמי אעפ"י שאסרוה לאחר גמר ביאת מצוה גמר ביאת מצוה התירו לו כדי שלא תאסרנה על הבעל כדאמר ליה רב אשי לר' אבא דבעא מיניה רבי אבא מרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור אמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש. והא נמי דתניא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה לא אמרו אלא בזו שהיתה למודה לראות פעם ראשונה ושניה שלא מחמת מכה ואי נמי לבעל ראשון ועכשיו נעשית לה מכה שזו היא שאתה יכול לעמוד על דם ראייתה ועל דם מכתה כענין שאמרו גם בבועל את הבתולה נשתנו מראית דמים שלה טמאה. אבל בזו שאי אתה יכול לעמוד עליה לא. ועוד דהתם נמי לא אמרו אלא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה כלומר אם נתברר שנשתנה אינה תולה דאדרבה בודאי לאו מן המכה שותת ויורד אבל כל שאי אתה יכול לעמוד עליה תולה להקל סופה כתחילתה מפני מה אמרו שתולה במכתה ואע"ג שדומה דם מכתה לדם ראייתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפילו הגיע שעת וסת וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם. אם כן הוא הדין והוא הטעם בשאי אתה יכול לעמוד על עיקר מראה דמים שלה אם משתנה אם לאו תולין להקל ומן הסתם אנו אומרים שלא נשתנו מראה דמים ותדע לך דאי לא ליתני אם יש לה מכה רואין אם אין מכתה משונה (דף קפב) מדם ראייתה תולה במכתה ואם לאו אינה תולה אלא ודאי סתמא תולה עד שיתברר שנשתנו מראה דמים שלה כנ"ל. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל. פעמים יש שאין לה במה לתלות ואפילו הכי אינה חוששת לכתמיה והוא בשני ענינים. האחד בשנמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה לפי שאין מקבל כתמים אלא הדברים המקבלים טומאה והשני בשנמצא על בגד צבוע. נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כיצד תנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה ג' נשים שישבו על ספסל של אבן או על האצטבא שבמרחץ רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ואמרינן עלה אמר רב הונא מטהר היה רבי נחמיה ואפילו באחורי כלי חרס. פשיטא מהו דתימא ליגזור אטו תוכו קמשמע לן. אמר אביי מטהר היה רבי נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיאן לא לעניים ולא לעשירים כלומר ואע"פ שזה מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו אפילו הכין כיון דהשתא מיהא לא מקבל טומאה בכלל דברי ר' נחמיה הוא. דרש חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה א"ל רב נחמן אבא תני בא מעשה לפני חכמים וטמאום ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה ואסיקנא תנאי היא דתניא רבי יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר והורו חכמים כרבי נחמיה. וכתב ר"א ז"ל דלית הלכתא כרבי נחמיה והביא ראיה מדאמרינן בפרק הרואה ההיא איתתא דאשתכח לה דם במשתיתא אתו לקמיה דרבי ינאי אמר לו תיזיל ותיתי אי מיתרמי לה טמאה ואם לאו טהורה. ופירש הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג. ואין דבריו ז"ל מחוורין כאן דהיאך נדחי הא דדריש רב חייא בר רב משמיה דרב דהלכה כרבי נחמיה מקמיה האי דמשתיתא דלא איתברר מאי היא. ועוד דמדשקלי רב הונא ואביי בדרבי נחמיה אלמא כוותיה סבירא להו. ועוד שהרי שנינו והורו חכמים כרבי נחמיה ומי שטימא רבי יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה הוא. ולא קיימא לן כוותיה דיחידאי הוא לגבי רבי נחמיה וחכמים דהורו כוותיה. ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה דגרסינן בפרק הרואה אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה ומצאתה עליו דם טהורה. ואמר רב אשי שמואל דאמר כרבי נחמיה ומשתיתא מכלי אורג המקבלין טומאה הוא דמתרגמינן עם המסכת עם אכסנאי במשתיתא. וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל. יש מפרשים משתיתא טווי והוא מקבל טומאה וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבי נחמיה וכן עיקר. ומכל מקום מההיא משתיתא שמעינן לדידן לעוברת על דבר המקבל טומאה ונמצא עליו דם ואינה יודעת אם ממנה או מעלמא תיזיל ותיתי ואי מתרמי לה טמאה ודוקא בשנמצא על מה שהיה בדוק לה מתחילה. ואי לא מתרמי לה טהורה. והשני כתם הנמצא בבגד צבוע כיצד. תניא בפרק האשה בגד צבוע מטמא משום כתם ורבי יונתן אומר אינו מטמא משום כתם שלא תקנו בגדי צבעונין לנשים אלא להקל על כתמיהן. ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהונתן. ונראה שפסק כן משום דקא יהיב טעמא למילתיה דהתירו בגדי צבעונן לנשים וכדתנן בסוטה פרק עגלה ערופה בפלמות של אספסינות גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בקשו לגזור על בגדי צבעונין אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן ואע"ג דהא דאמרינן בקשו לגזור אינה מכלל המשנה אלא שהוא פירש לדברי רבי יהונתן דרבי יהונתן סבר שבאותו פולמות בקשו לגזור על בגדי צבעונין כדרך שגזרו על העטרות אלא שהניחום להקל על כתמיהן וה"ר משה ב"ן ז"ל פסק כתנא קמא דרבי יהונתן. והר"א ז"ל לא גלה דעתו בזה. ונראין דברי הרב רבי משה בר מיימון ז"ל דלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל :